איייייי איזה כייייייייייייייףףףףףףףףף!!!!!!!
ממש מחמם לקרוא תגובות כאלה. 😊
תודהתודהתודהתודה!
אולי היום בערב אני אעלה פרק נוסף. 😊
יפיפה ... הכתייבה שלך יפה .. (:
המשךך (:
יאווו תוודההה,
איזו מאמי 😊
וואווו מדהיםם איזה יפה !!
אני דוררשת המשך
יאו מוגי מדהיםםם !!!
רגע מה? היא מתה 😢😢
אוהבת מלא 3>
מוחעחעחעחע
חכו להמשך 😛
שרוני תודה רבה נווני 😛
פווני איי לאב יו.
תישארי במתח.
פרק 5
'תנו לה אוויר! תנו לה אוויר!! תזמינו אמבולנס!' נשמעו הוראות מכל עבר.
לאחר כמה דקות הגיע האמבולנס,והוא לקח את מוריאל לבית החולים.
'מוריאל הלוי,כבת 15,פגעה בה מכונית,תתחילו לתת לה 50 מיליגרם אפגין ותנו לה 3 מנות דם'.
אמר הרופא התורן שלקח את מוריאל לעבר חדר הניתוח.
'סימני החיים אינם,אין דופק,תתחילו בהנשמה מיד!'
הרופאים החדירו לה מן צינורות כאלה לגרון ואלייהם חיברו חן דבר כזה שבתוכו היה אוויר,
והתחילו בנסיון החייאה.
הם חיברו אותה במהירות למוניטור,
פתחו לה את החולצה והביאו את השוקר.
'תנו לי 200 וולט'. אמר הרופא,
הוא חיכך כלאחד מהמגשים האלה והדביק אותם לחזהה של מוריאל.
גופה קפץ. עדיין לא היו סימני חיים.
'תכוונו ל-300 מהר!' צעק
וחזר על הפעולה שוב,ושוב.
'ביפ. ביפ.' הושמע מהמוניטור.
'סימני החיים חזרו,הדופק שלה עולה.' אמר בשמחה הרופא.
הדופק שלה צנח שוב במהירות. ונשמע קול צורם.
'זמן המוות-11:48' אמרה האחות וכיסתה את גופה של מוריאלץ
-לאחר כמה דקות-
'מה.. מה?' צעקו הורייה של מוריאל.
הרופא-"אני נורא נורא מצטער. עשינו כל שביכולתנו.
אנו משתתפים בצערכם." אמר והלך.
-
הלכתי לעבר האור החזק,הלכתי והלכתי,ופתאום נלתי למקום לא מוכר.
הכול שם היה לבן. מואר.
"מוריאל. גשי אליי בבקשה." שמעתי קול חזק קורא בשמי.
אני-"מה? מי זה?"
"גשי אליי." שמעתי אותו שוב.
הלכתי לעבר הקול והגעתי למן חדר שכזה.
פתחתי בהיסוס את הדלת ונכנסתי לחדר.
הכול היה מואר מדי. לא ראיתי כלום.
"מוריאל. עדיין לא הגיע זמנך. את נמצאת כרגע במצב של מוות קליני שם למטה. יש לי תפקיד חשוב עבורך.
תקשיבי לי טוב טוב. קחי את הספר הזה,ותיקראי בו כל לילה לפני השינה ובכל זמן פנוי. את מקבלת עכשיו כוחות חשובים.
אני רוצה שתנצלי אותם לטובה. בכל פעם כשתצטרכי עזרה,תקישי באצבעות,ואחד מהמלאכים התורניים יבואו אלייך. עכשיו,
את יכולה לחזור. ביי מוריאל. תישמרי על עצמך. אני אעשה כל שביכולתי כדי לשמור עלייך." אמר ולא הבנתי מה קורה.
פתאום הספר העבה נפל על ידיי,והרגשתי את עצמי נופלת בחזרה למטה.
נחתתי באיזו סמטה מוארת. היו שם מלא נרקומניים,ובידי היה את הספר.
ניסיתי להזיכר מה קרה לי,אך זכרתי רק כמה פרטים בודדים.
לא זכרתי מי אני,ומה שמי.
זכרתי שמישהו דיבר אליי. זכרתי מה הוא אמר,אך לא הבנתי מי הוא היה.
הייתי לבושה בגופייה לבנה,מוכתבת בדם,ומכנס ארוך דק בצבע שחור.
קמתי בקושי,והלכתי לי לעבר הכביש,נעזרת בקירות.
הסתכלתי לצדדי וראיתי שלט מעל בניין,נעמדדתי בצמוד לכביש,וקראתי אותו.
'הבית עם ה-לב.' והיה מצוייר לב גדול.
הרשתי לעצמי להיכנס לשם,והלכתי לעבר המזכירה בכניסה.
"שלום איך אפשר לעזור לך חמודה? אוי,את ניראת נורא. בואי בואי יקירה." אמרה המזכירה בחביבות ולקחה אותי לחדר כלשהוא.
היא הכניסה אותי לתוכו ופתחה בתוכו דלת,שהובילה למקלחת ולשירותים.
"בואי כנסי להתקלח יקירתי. אני אביא לך בגדים חמים,ואחרי זה תוכלי להסביר לי מי את." אמרה והותירה אותי לבד,
תוהה מה כל הקטע הזה שקרה כרגע.
"מה?? איך זה יכול להיות שהילדה נעלמה??!?! היא אמורה להיות בקומה,היא הרגע התעוררה ממוות קליני.
אני רוצה שתחפשו בכל האזור. לא ייתכן שהיא נעלמה." צעק הרופא על השומרים והאחיות.
הרופא יצא להורים האבלים.
הרופא-"אממ. אני לא יודע מה להגיד לכם. מוריאל התעוררה. זה היה מוות קליני. היא אמורה להיות עכשיו בתרדמת אבל.."
הוריה-"מה? באמת?! רגע.. אבל.. מה?" שאלו בשמחה שמיד התחלפה בדאגה.
הרופא-"אני לא יודע מה להגיד. מוריאל נעלמה."
מוחעחעחע.
חשוב לי לציין משהו.
אני לא מעתיקנית או משהו.
בכל הקטע הזה,זה קצת דומה לסיפור היי שקטה.
אבל אני לא מעתיקה מימנה.
אני כותבת משהו שאני ממציאה.
ואם זה נדמה לכם כהעתקה. אז מצטערת.
בהמשך זה יהיה שונה.
הפסיקי לעשות פרצופים ..
ותעלללללי המשך כבר גברת אלמוג. 😊
לא רוצצצצצצצצצצצצצצצצצצצצה
למה מה תעשי לי?!?
ברקי מתה מתה מתה עלייך 3>
אתר האהבה הישראלי