|
|
|
אין לי מילים...הסיפור הזה מדהים,ברמות בלתי יתוארות(:
קודם כל תודה לכל מי שקוראת, באמת תודה. אני שמחה שאהבתן. :]]
ושנית, התגייסתי. ובגלל זה אני יוכל להעלות המשכים רק בסופי שבוע בינתיים.
היום זה יום מיוחד כי קרה משהו ושיחררו אותי, אני מעלה אותו כי הוא היה כבר מוכן מילא.
תודה שוב! 😊 😊
[U]פרק שלישי: "מעבר לדמיון" -
ע"מ 8 -
"איימי ילדתי, תזדרזי בבקשה, השמש שוקעת." קרא פטריק בעודו דופק בעדינות, על דלת חדרה, העשויה
מעץ אורן עתיק, אך משובח. "ההכנס פטריק, אני זקוקה לחוות דעתך." השיבה איימי והסתכלה על
השתקופתה במראה הגדולה, שניצבה על מגירה לבנה וגדולה. סיכה זהובה וזוהרת, תפסה את שיערה
הארוך לאחור ונתנה לפניה, להבליט את יופיים. שמלה זהובה ועדינה, קישטה את גופה הלבן. סרטים בצבע
קפה עטפו את חצאית שמלתה והמחוך הלבן שלבשה, השתלב מצויין עם התליון היפייפה, שעיטר את צווארה.
השמש נתנה לירח לתפוס את מקומה, ואורות לונדון נפתחו זה אחר זה. את חדרה של איימי, האירו מספר נרות,
שהיו מונחות על פמוטים זהובים שעמדו על מגירה קטנה שניצמדה למיטתה. מחלון חדרה ניתן היה לשמוע את
נקישות רגליהם של הסוסים, שהובילו את אדוניהם אל הנשף של הרוזנת דה מורק. כל בני האצולה באיזור,
התאספו יחדיו והתכוננו להצטרף לחגיגה. לפי דברי האוכלוסיה במקום, הנשפים של הרוזנת דה מורק – תמיד
מרהיבים ביופיים, ומשאירים טעם של עוד - כל פעם מחדש. פטריק פתח את דלת חדרה, והרים את מבטו.
הוא הסתכל על שיערה של איימי, ועבר עם עיניו על שמלתה המפוארת. "ילדתי, אף בחורה לא תוכל להתמודד
עם יופייך הלילה." לחש, וחיוך שבע רצון הופיע על פניו המקומטות והעליזות. פניה של איימי האדימו קלות
והיא ביצעה כמה תרגילי נימוס, מול המראה. "ילדתי, חוששי שזהו הזמן שתשני את הרגלי האיחורים שלך.
זה אינו מנומס לעלמה צעירה כמוך." הוסיף והסתכל על שעון הכיס החדש שאיימי רכשה לו הבוקר,
לכבוד יום הולדתו. השעון היה כסוף ויפייפה. מחוגיו השחורים והגדולים אינם מצאו מנוחה והמשיכו לנוע
קדימה עם כל נשימה שלקח. "היום נחגוג את יום הולדתך כראוי, פטריק." לחשה איימי והרימה את ראשה
למעלה. פטריק כיווץ את גבותיו וחייך אל השתקפות דמותה, שנשקפה מהמראה. "אינך יכולה לשקר לי ילדתי.
מספיק לי להסתכל בעינייך ולהבין על מה את חושבת." לחש בחזרה והשתעל בטון עוקץ למדי.
"חושבת? על מה אני חושבת?" שאלה איימי וחייכה בנחישות. "על האדון, שלפי דבריו של פביו, רוצה להכירך."
השיב פטריק וקימט את שפתיו, בעודו מעלה מבט תמים ומעודן על פניו המקומטות. איימי פתחה את פיה בתדהמה
וסגרה אותו מייד. "זה מגוחך. למה שאני ארצה דבר זה?" הכחישה, למרות שידעה שהדבר הוא נכון.
"להזכירך פטריק, איש אינו יודע על אלמנותי. ואם ידעו, חוששני שאף בחור לא יעמוד בתור על מנת להכירי."
הוסיפה ונשמה עמוק. פטריק הרכין את ראשו כלפי מטה והתנצל על הדברים שעמד לומר.
"מיכשולים, זה דבר שאנשים רואים, כאשר הם מורידים את עיניהם מהמטרה, ילדתי." אמר והרים את ראשו.
איימי הורידה את עיניה אל השמלה הזהובה שלבשה, ובחנה כל פרט בריכוז רב. "אולי יש משהו בדבריך."
השיבה והחלה לפלס את דרכה אליו. "דין דין, דין דין." נשמע קול הפעמונים הכסופים שהיו תלויים על
כרכרתם, שעמדה מתחת לחלון ביתם והודיעה על בואה. "הגיע הזמן לזוז." מלמלה איימי ולקחה מבט חטוף
נוסף במראה הקטנה שהכניסה אל תוך תיקה.
במהרה, שניהם עלו על הכרכרה, והנהג החל להכות את אחוריהם של הסוסים הלבנים, שתרמו לקיסמה של
הכרכרה המעודנת. על גגה, נתלו פרחים ספורים בצבעים בהירים למדי, ועלי כותרת, שהוכנו במיוחד לקראת
הנשף המפואר. איימי מעולם לא התלהבה מנשפים, והסיבה העקרית הייתה מהעובדה, שבביתה הקודם, נהגו לעשות
אותם לעיתים קרובות. איימי ניזכרה בכל הפעמים שהשתתפה בנשפים על מנת לטעום מהמשקאות והמטעמים,
שתמיד הצליחו להשכיח את צרותיה.
הדרך אל ביתה של הרוזנת דה מורק אינה הייתה ארוכה כלל, למעשה קצרה למדי. איימי ישבה ליד פטריק
והחזיקה בתיקה הקטן, שנשא דברי איפור לעת צורך, ועוד כמה דברים חיוניים. היא הסתכלה מסביבה ויכלה
לראות עוד אינספור כרכרות לבנות, שחורות וחומות, שגם הן, היו בדרך אל הנשף הנחשק. אורות לונדון
האירו את כל הדרכים והבתים מסביב, ורק בסמטאות לונדון, ניתן היה לראות אורות מעמעמים, וחלשים במיוחד.
הגברים ישבו לצד נשותיהם בכרכרות המפוארות, ולזוגות הלא נשואים מביניהם, ניתן היה להבחין עקב מבטם
המבוייש, וריחוקם אחד מהמושב של השני. "פטריק, הבט." קראה איימי בשמו, והצביעה עם ראשה לכיוון ימין
של המדרכה, עליה עמדו מספר משרתים, לבושים במדים חגיגיים, ומברכים את כל אורחי הנשף.
בידיהם היו חצוצרות, וכלי נגינה אחרים, שלא חדלו להשמיע את זימרם והתאחדו למוזיקה שלווה אחת.
במהרה איימי יכלה לראות את השערים הגדולים והשחורים שהיו בנוייםבצורת זיגזג, שמשתלבת לציור ענפים,
שכורכים אחד את השני, ומרשים לאורחיהם להכנס פנימה. ביתה של גברת מורק היה מרתק למדי.
מבנהו היה ישן ומשובח, וקומותיו הרחיקו לכת. עצים דקים ומעוצבים, קישטו את גינת ביתה, וורדים
אדומים ונפלאים, צמחו בצורת שבילים, שהתפרסו על כל הגינה. נינוח הורדים, הורגש באוויר, וחלק
גדול מהאורחים, אף נעצרו על מנת להתבונן על יופיים השברירי. פטריק ירד מכרכרתו, והושיט את ידו אל איימי,
שירדה מייד אחריו. שטיח אדום וארוך במיוחד, התפרס על המדרגות המאובנות והארוכות שהובילו את דלת ביתה.
כל האורחים פילסו את דרכם למעלה, והנשים הרימו את חצאיות שמלתן, על מנת לא למעוד. פטריק ואיימי
הסתכלו אחד על השני, ועזרו אומץ להעלות למעלה. המדרגות אכן היו מעייפות ודרשו מאמץ רב מפטריק,
שעקב גילו המבוגר, לא הרגיש במיטבו. "הגענו." גמגם פטריק ושם את ידיו על ביטנו, מתנשף מעייפות.
שניהם החלו לפלס את דרכם אל הדלת הגדולה והמרהיבה, שפתחה את שעריה לכל בואיה, וקפאו במקום.
איימי הסתכלה מסביב ולא הצליחה לחזור לחושיה. היה זה האולם הכי מרהיב שראתה בחייה. הקירות היו בצבע
אפרסק, וקווי קרם לבן, פילסו את דרכם אל התקרה. באמצע תקרת האולם הייתה תלויה נברשת, עשויה מאבני
קריסטל יוקרתיים. ובצידי האולם, עמדו כמה שולחנות ארוכים ולבנים, ועליהם מטעמים ומשקאות משובחים.
זוגות אוהבים כבר חתמו את עקבות נעליים על רחבת הריקודים המבריקה והמשיכו לנוע במעגלים.
משרתים אחדים הסתובבו באיזור, והציעו משקה לכל מי שעבר בדרכם. איימי סיבבה את ראשה לפטריק
והחליטה להתבדח מעט. "פטריק, שמועות מספרות שהרוזנת דה מורק אלמנה מזה שנים. מה דעתך על היכרות
קצרה?" מלמלה וקרצה לכיוונו, עם מבט משועשע לגמרי, בעוד מבטו של פטריק היה מופתע וציני לחלוטין.
"איני כבר נער. מי שיכולה למצוא את בן זוגה היום, זו את ילדתי." השיב, והרים את גבותיו. שעון עץ גדול
ומהפנט, היה תלוי על אחד מקירות האולם, ומחוגיו הגדולים, השמיעו את נקישות תזוזתם, עם כל שניה שעברה.
"איימי, פטריק!" נשמע קול מאחור, ושניהם סיבבו את ראשם. היה זה פביו, שהתקדם לכיוונם בהליכה מצחיקה
ואופטימית לחלוטין. לבושו היה מוגזם למדי, ונעליו המנצנצות, הפריעו לאורחים להתרכז. "איזו הפתעה לראות
אותך כאן הלילה. את נראית מצויין." החמיא לה פביו וסידר את כובעו השחור. "תודה פביו, גם אתה נראה...מעודן."
השיבה והסתכלה על פטריק במבוכה. "אינך מעוניינת להכיר את הבחור שדיברתי עליו?" שאל פביו ותפס
בידה של איימי, בעודו גורר אותה אל הצד השני של האולם. פטריק לא הספיק למצמץ כשאיימי כבר הייתה
רחוקה. הוא סיבב את ראשו והחל למהר לכיוונה כשלפתע נתקל בכתפה של האישה שעברה ממול.
"סליחה גברתי." מלמל והרים את מבטו. הייתה זו הרוזנת דה מורק. היא הסתכלה בעיניו של פטריק במבוכה,
ופטריק בלע את רוקו. "סדריק, מה שלומך?" שאלה והסיטה את מבטה אל הזוגות שרקדו ברחבה, לא יכולה
להתמודד עוד עם מבטו, שנראה לה מסתורי ומושך למדי. פטריק כיווץ את גבותיו ולא האמין למשמע אוזניו.
"פטריק גברתי." תיקן אותה ונעמד זקוף. הרוזנת הרימה את המניפה הלבנה, שהייתה מונחת בכף ידה והחלה
לאוורר את פניה הלבנות. "היכן נכדתך?" שאלה והסתכלה לכיוונים. "היא כאן באיזור, עם פביו. ברצוני לברך
אותך על הנשף היפייפה שערכת, אך עליי לזוז למצוא אותה לפני שתכלא לצרות." מלמל פטריק והחל לפסוע
מהמקום.
"ובכן, זהו האדון." לחש פביו בתוך אוזנה של איימי ותפח על שכמו של אחד הגברים, שעמדו בצד עם הגב
אליה ושתו ויסקי משובח. "היתכן..?" מלמלה איימי והסתכלה על פניו של הגבר, שמיהר לסובב את ראשו.
לבושו היה אלגנטי במיוחד, וכמעט כל בנות החצר, עמדו בצד וריכלו על הופעתו. שיערו הבלונדיני משך
את תשומת ליבם של כל המבקרים, ועיניו החומות, לא נתנו לאף אישה להתחמק ממבט חטוף וזהיר.
"פביו, זה לא אחיך?" שאלה איימי בתמיהה ובלעה את רוקה. פביו שתה עוד לגימה מכוס היין האדום,
שהייתה בידו וסידר את שיערו הג'ינג'י והמטולטל לאחור. "אכן כן. תאמיני או לא, אך מהיום שפגש אותך,
אינו מפסיק לשאול עלייך שאלות." השיב ונעמד זקוף. "ריצ'ארד, בשביל מי התגנדרת כל כך הלילה?"
שאל פביו וקרץ לכיוונו. "פביו, הפסק לשתות, הינך כבר שיכור." העיר לו ריצ'ארד והביט את תוך עיניה
המופתעות של איימי. היא מעולם לא ציפתה שריצ'ארד יהיה מעוניין בלהכירה, אך אינה יכלה להכחיש,
שנמשכה אליו עוד מהיום הראשון. "ערב טוב, איימי. את נראית נפלא." החמיא לה והרכין את ראשו למטה
לאות כבוד. "ערב..טוב.." השיבה איימי עם נימה מבולבלת והסתכלה על פביו, שעמד עם חיוך גדול ומרוח על פניו.
"ראיתם את דרק?" נשמע קול מאחור, ונערה בשנות ה-20 לחייה, התקרבה ונעמדה לצד ריצ'ארד, בעודה
מחפשת מישהו עם עיניה. ריצ'ארד כיווץ את גבותיו ונשם עמוק. "אימלדה, אינך מתכוונת לוותר?" שאל והרים את גבותיו.
העלמה הצעירה הזעיפה את פניה והסתכלה אל תוך עיניו. "לא! עד שהוא לא יבין שאני האחת והיחידה בשבילו."
ענתה בנחישות והמשיכה לבחון את אורחי הנשף. שמלתה הייתה בצבע תכלת בהיר, ואת ראשה קישטו חרוזים
לבנים ומנצנצים. צבע עיניה היה תכלת בהיר, שהצליח להשתלב עם שיערה הבלונדיני בהצלחה רבה. היא הייתה
נערה יפת תואר והרבה מגברי האצולה בחנו את גופה המבוקש. איימי הרגישה שהיא נמצאת לא בצלחת שלה,
ואפילו לא הבינה על מי הם מדברים. "ריצ'ארד יקירי." נשמע קול עבה וגס שנבע מאחד הגברים המבוגרים,
שהיו עסוקים בלעקל את בעיותיהם בשתיה חריפה. האדון היה בשנות ה-60 לחיו ושיער שיבה החל להשתלט על
שיערו השחור, שכמעט נעלם לגמרי, במיוחד מזקנו המעוצב. גובהו היה נמוך ועיניו שחורות, וגדולות במיוחד.
"לורד מקינברג." לחש ריצ''ארד והוריד את מבטו. פניו, שזהרו לפני שניות אחדות, כיבו את אורם, ונהפכו לאפורות
ומנוכרות. "נהנה מהנשף, בני ?" שאל אותו האדון והתקרב אליו. האדון היה לבוש בפורמליות יתרה, ותגים שונים
קישטו את חליפתו, בין אם זה תגי ניצחון או גבורה למיניהם. פביו קימט את פרצופו וסיבב את גבו אל האדון,
שהתברר כאביו. באיטיות ודייקנות, פביו החל לפסוע מהמקום ולנסות להתרחק עד כמה שאפשר.
"פביו." נשמע קולו של אביו קורא בשמו, אך טונו אינו היה חביב למדי. פביו עצם את עיניו בכבידות וקימט את שפתיו
בעצבנות. "כן, לורד מקינברג." השיב והפנה את מבטו לאחור. "למה שני אחים קוראים לאביהם בשמו?" חשבה
לעצמה איימי וגלגלה את עיניה. "עלית במשקל, בני." אמר מקינברג, והתבדח על משקלו הגבוה של פביו.
פניו של פביו הכחילו, וורידיו הכחולים, הראו את סימנם על מצחו המנומש. "כנראה..אדוני." גמגם פביו
ולקח נשימה ארוכה ומייגעת. "ומי העלמה?" שאל והחל לבחון את גופה של איימי. מבטו אינו היה הגון כלל,
ופניו טיילו בגופה, כאילו זה מסמך ממשלתי, שצריך לעבור על כל פרטיו, בנפרד. "היא איתי." השיב ריצ'ארד
ותפס בידה, בעודו גורר אותה אל איזור המטעמים והמשקאות.
"איימי, אנא סלחי לי. אבי שיכור כלוט כעת, הוא אינו יודע מה הוא שח." הסביר ריצ'ארד בדאגה ושם את ידו על מצחו,
בעודו מוחה את הזיעה שהתאספה לאחר שהיה בקרבתו של למספר דקות. היה ברור מאליו, שריצ'ארד, פביו ואביהם,
אינם בקשר טוב. איימי הנידה בראשה והניחה את ידה על כתפו בעדינות. מבטיהם נפגשו, ומבטו טייל על שפתיה
האדומות. "אל דאגה, ריצ'ארד." לחשה והתקרבה אל המטעמים השונים, שנדמה היה, שהתחננו, שמישהו יזכר בקיומם.
"איני רוצה להשמע גס רוח, אך, הינך פנויה? אני מתכוון למצבך הזוגי." שאל ובלע את רוקו. איימי פתחה את עיניה
בתדהמה ונדמה היה לה שהדובדבן, שהכניסה לפני שניות ספורות לפיה, נתקע בגרונה וסירב להמשיך לפלס את דרכו
אל לבטנה. היא הורידה את ראשה והחלה להשתעל בכבידות. פטריק ראה את המתרחש מרחוק ומיהר לעזרתה.
הוא טפח על שכמה והושיט לה את ידו, עוזר לה להתייצב. הדובדבן הצליח לפלס את דרכו פנימה ונשימתה של איימי
חזרה לנורמה. "את בסדר, ילדתי?" שאל פטריק והסתכלה על פניה החיוורות. "כן, פטריק. הכל בסדר." השיבה ונגעה
בפיה. "האודם שלך יקירתי." לחש פטריק באוזנה, לאחר שהבחין שהוא נימרח קלות על סנתרה. איימי פתחה את עיניה
בתדהמה ופטריק העביר לידה את תיקה. היא הוציאה את המראה הקטנה, שהייתה מונחת ליד מוצרי האיפור האחרים
והחלה להתבונן על פניה. היא החזירה את אודמה לשביליו הנכונים, כשלפתע הבחינה בדמות גברית, שפילסה את דרכה
אל רחבת הריקודים.
היא הסיטה את עיניה מהמראה והסתכלה על כוסות השמפניה הגבוהות, שדרכן נראו פניו של הגבר,
שהמשיך לנוע לכיוון מסויים. רעד קליל עבר על גופה של איימי והכל נעשה לאפלולי ומטושטש. הגבר היה לבוש
בחליפה שחורה ומשובחת, שהבליטה את גופו החסון. פניו היו לבנות כסיד, ועיניו הירוקות בלטו ממרחקים.
שיערו השחור היה אסוף בקוקו, ושפתיו האדומות והעבות משכו את תשומת ליבן של כל בנות הנשף.
איימי קפצה לאחור, והמראה הקטנה שהחזיקה, חמקה מידה, ונשברה לאלפי חתיכות על הרצפה המבריקה,
שבשביל איימי, חדלה להבריק מזמן. היא בלעה את רוקה והחלה להתנשם בכבידות מרובה. "איימי ילדתי, הכל בסדר?"
שאל פטריק ואחז בידה. פביו התקרב אל המקום וכיווץ את גבותיו, מסתכל על המתרחק. "מראה שבורה – זה שבע
שנות מזל רע, איימי." העיר, אך הבין מייד, שבדיחתו לא הצליחה כמצופה.
גופה החל להטלטל מצד לצד ופניה הכחילו מתדהמה. הגבר נעמד במקומו, והסיט את מבטו אל המתרחש. מספר לא
רב של אנשים, התאספו ליד איימי והסתכלו על מצבה ההולך ומדרדר. הגבר החל לפסוע אל כיוונה בצעדיו הנחושים
והעוצמתיים ונעמד מולה, מתבונן בעיניה האומללות, שהחזירו לו מבט, אך מפוחד ומעורפל. "וואיט?" מלמלה לעצמה
ודמעות, החלו למלא את עיניה הירוקות והבהירות. הגבר קימט את מצחו והסתכל על פביו, שמיהר לגשת אליו.
"אתם מכירים?" מלמל והסתכל על פניה המבועתות של איימי. הגבר הסתכל בעיניה, ומיהר להסיט את מבטו בחזרה,
אל פביו המבולבל. "איני חושב כך." השיב הגבר והניד בראשו באי ידיעה. "איימי, תכירי, זה דרק." [DEREK]
אמר פביו והסיט את ראשו אליו. "וואיט?" לחשה איימי והחלה למצמץ על עיניה, שהפכו למטושטשות אף יותר.
"לא, דרק יקירתי." השיב פביו וכיווץ את גבותיו, לא מבין על מה המהומה. פניה של איימי הכחילו אף יותר,
וגופה לא איחר לצנוח על הרצפה הקרה. מצבו של פטריק לא היה טוב בהרבה משלה, אך הוא שמר על קור רוח,
ומיהר לעזרתה. "מה קורה פה?" שאלה הרוזנת דה מורק ומיהרה להתקרב אל המקום.
ריצ'ארד התקרב אל איימי והרים אותה על ידיו. "איני יודע. ככל הנראה, איימי איבדה את הכרתה." השיב ריצ'ארד
ופניו היו אחוזי אימה. "אני אקח אותה למעלה." הוסיף והחל להעלות אותה אל אחד מחדרי השינה שהיו בקומה השניה.
המשך יבוא.. :]]
QUOTE (mayafi16 @ 22/09/2008) אין לי מילים...הסיפור הזה מדהים,ברמות בלתי יתוארות(:
😉
QUOTE (lidorushit @ 24/09/2008) QUOTE (mayafi16 @ 22/09/2008) אין לי מילים...הסיפור הזה מדהים,ברמות בלתי יתוארות(:
😉
המשך מיידייי (:
יאו זה כזה יפה.
אני לא חושבת שיהיה לי מספיק זמן או מקום לרשום את דעותי לגביי הסיפור היפהפה שלך.. 😊
סיפור מדהים...את ממש מוכשרת 😊
אנא תאר את הבעיה בהודעה זו:
|
|
|
|
|
אתר האהבה הישראלי