|
|
|
תודה לכולם! מצטערת על העיכוב! בגלל שההמשך איחר, אז אני יעשה אותו קצת ארוך מהרגיל. 😊
ע"מ 3 -
"אמא! הצלחת לברר מה התרחש?" שאלה איימי כשראתה את אימה שהתיישבה על אחד מכסאות
בית החולים ולגמה מתוך כוס המיים הקרים שנתן לה בעלה. "התקרבי נא" ביקשה אימה והושיטה
את ידה לעברה. בצעדים איטיים איימי פילסה את דרכה אל אימה בין כל קהל האנשים שהתאספו במקום.
"איני יודעת במדויק. אך ככל הנראה, כשוואיט היה בדרכו חזרה, חייה התנפלה עליו והחדירה את שיניה אל תוך צווארו.
אומנם לא היו עדי ראיה, אך זהו ההסבר היחיד" אמרה וליטפה את ידה של איימי בעדינות בעודה מנסה להקל על דאגתה.
"איני מתכוונת לשקר לך איימי, מצבו קשה." הוסיפה והורידה את ראשה.
בית החולים היה עמוס במכרים וקרובי משפחתו של וואיט שהגיעו למקום על מנת להתעדכן במתרחש
וציפו לתשובת הרופאים בהקדם האפשרי. האווירה במקום הייתה לחוצה לחלוטין, כולם החלו להתלחש ביניהם
ולהחליף גרסאות על המתרחש כשפתאום קול דלת נפתחת נשמע על כל חדר ההמתנה.
אחד הרופאים יצא מחדר הטיפול והתקדם לעבר כולם. צעדיו היו איטיים ואדישים, שיערו היה לבן ופניו מקומטות.
בידיו הוא החזיק סטטוסקופ [מכשיר שמיעה] ולבושו היה פורמלי, כלבוש שאר הרופאים. החלוק הלבן והמצוחצח שלו סינוור
את עיני כולם, ועיניו הכחולות כים נראו אדישות ונטולי כל רגש. הוא נעמד זקוף מול כל בני המשפחה
ובלע את רוקו. "עשינו ככל יכולתינו" אמר לאחר מספר התלבטויות עם קולו הבס והסתכל אל עברה של איימי, שקפאה במקום.
הרופא הרכין את ראשו כלפי מטה, לאות התנצלות ושב לעמוד זקוף. איימי סגרה את עיניה בכבידות וראשה החל להסתחרר.
היא יכלה להרגיש את הערפל, ממלא את ראייתה שבמהרה נהפכה למטושטשת לחלוטין.
לאחר שניות ספורות של כאב נפשי, היא איבדה את הכרתה ונחתה עם גופה על רצפת השיש הקרה.
איימי הוכנסה מייד לאחד מחדרי בית החולים והרופאים החלו לבדוק את מצבה.
------------------------------------------------------------------------------------------
"אין צורך לדאגה, מצבה יציב כעת" אמר אחד הרופאים לאימה, לאחר שבדק את איימי ויצא אל המסדרון.
אימה נשמה לרווחה והניחה את ידה על בית חזהה, שסירב להאט את פעימותיו.
"החולה נמצאת בסטרס, כמה ימי מנוחה יועילו עימה" הוסיף הרופא בנימה אדישה ומנוכרת לחלוטין והמשיך בדרכו לחולה הבא.
אביה של איימי התיישב על כיסאו והניד בראשו לשלילה, מכחיש את כל מה שהתרחש היום.
"איני יכול להאמין שהכל ניגמר כך" לחש לאישתו ולקח נשימה עמוקה וכבדה.
כך עברו להן שעות על גבי שעות, אך מצבה הנפשי של איימי סירב להשתפר. היא שכבה לה על מיטת
בית החולים, מסרבת להתעורר ולהתמודד עם המציאות החדשה אליה תקלע. בחלומותיה היא יכלה לראות
נסיכים ונסיכות על כרכרות זהב, ילדים קטנים מקפצים על עצים ומשחקים במחבואים, נשפים מלאי קהל,
שאינו רוצה להפסיק לרקוד. כמו כן מוזיקה צלולה וקולות ציפורי הקליברי אדומי החזה שאליהם התגעגעה
כל כך. אך עמוק בתוכה היא ידעה שזהו בסך הכל חלום, ושהמציאות הקשה תכה בה ברגע שתתעורר.
היא פקחה את עיניה בהתלבטות, והסתנוורה מקרני השמש שפילסו את דרכם אל מיטתה והסתיימו בהגעם לעיניה.
היא הודתה בכך שמעולם לא רצתה בחתונה זו ותמיד קיוותה שמשהו יעצור בעדה, אך אף פעם לא איחלה
מוות לוואיט, שטרם הספיקה להכירו.
http://www.youtube.com/watch?v=kLvQdcfOn9o
חצי שנה מאוחר יותר -
אימה של איימי צירפה אותה למועדון לאומנויות בו לימדו את בני האצולה את מלאכת הציור והפיסול
ואיימי נשאבה לתוך עולם חדש לגמרי. אישה במצבה, לא קיוותה לחזור ולהתחתן שוב, בייחוד עקב
השמועות שהופצו עליה לאחר מות וואיט ע"י אצילים צעירים. השמועות הנפוצות ביותר היו אלו
בהן נאמר שאיימי מקוללת, והדבר היחיד שהיא יכולה להעניק לבן זוגה, הינו מזל רע.
שמועות חמורות אף יותר, טענו שאיימי תיכננה את מותו של וואיט על מנת לרשת את רכושו – דבר שהיה מגוחך לגמרי.
את רוב זמנה היא בילתה ללא חברות, שקועה בתוך עצמה ובתוך עולם הציור והפיסול אליו ברחה לעיתים קרובות.
לאחר חודשים ארוכים ומעייפים של גיחוחים מאחורי גבה ועלבונות מצד האצילים, הוריה החליטו שזהו הזמן שתתחיל
בחיים חדשים, במקום חדש. עסקו של אביה להפתעת כולם - פרח והמשיך לשגשג בצורה נאותה, והוא יכל להרשות לעצמו
לתת לאיימי להשתקע במרכז לונדון עם פטריק ובו זמנית, לשמור על עסקו במקום – חנות ספרים גדולה ומרווחת.
הוריה קיוו שהמקום יתן לה אווירה שלווה, ואולי אפילו אפשרות להתאהב ולהתחתן מחדש, מה אתם אומרים?
------------------------------------------------------------------------------------------
"איימי, ארזת את הכל יקירתי?" שאלה אימה בעודה עסוקה בלסדר את שיערה כדי ללוות את ביתה אל תחנת
הרכבת התחתית, בה איימי התעקשה לעזוב.
"אכן כן אמא, אבל איני חושבת שיש צורך שתלווי אותי, אני ופטריק נסתדר מצויין" אמרה וקרצה לעברו של פטריק הזקן,
שחייך בבישנות. "אילו שטויות את מדברת? כמובן שיש צורך." השיבה אימה והחלה לרדת במורד המדרגות.
האוויר בחוץ היה קריר והסתיו לא איחר לבוא. העלים רישרשו וכל מי שעבר באיזור, יכל להנות מצבע העצים,
שהחלו להשיר את עליהם על רחובות לונדון. אומנם הגשם הראשון עוד לא הראה את פניו, אך האווירה בישרה שהוא
עצמו לא רחוק מלהופיע. בעיניה של איימי, הסתיו תמיד סימל את העצבות והרומנטיות.
ציפורי הנחניאלי שתמיד העלו חיוך על פניה של איימי, החלו להתכונן למסעות נדידה ארוכים, וחיות כמו ארנבים,
חיפשו את מעורותיהם בשדות לונדון הירוקה. איימי סיבבה את ראשה אל ביתה בפעם האחרונה וחייכה בעצבות.
"כמה שאני יתגעגע למקום הזה" חשבה לעצמה והסתכלה על השדות הירוקים והגבעות שנראו באופק.
היא הרימה מעל עיניה את כובע הבונט הלבן שקשרה על שיערה הארוך, שהיה נעוץ בסיכה שחור המהודקת היטב, מאחור.
------------------------------------------------------------------------------------------
לבושה היה צנוע ככל האפשר, בעוד לבוש אימה היה מפואר ומוגזם.
"היכן אבי?" שאלה את אימה בסקרנות בזמן ששתיהן חיכו לכרכרה שפילסה את דרכיה אליהם מהאופק.
"ילדתי, את יודעת שהוא עסוק ואינו יכול להתפנות עכשיו" השיבה לה אימה וסידרה את שרשרת הפנינים
היקרה שקישטה את צווארה הלבן. הכרכרה לא איחרה לבוא ושתיהן התיישבו בתוכה. פטריק התיישב מקדימה,
לצד הנהג, שמיהר להכות את סוסיו בשוט שהחזיק בידיו.
"בתי, הינך בטוחה שברצונך לנסוע ברכבת התחתית? איני חושבת שתרגישי בנוח להכנס לאותו המקום
עם כל כך הרבה פשוטי עם, אני נאלצת לבקש ממך שוב, שתסעי בכרכרה." אמרה אימה והמשיכה לנופף במניפה
הלבנה שהחזיקה בידה. "איני מעוניינת בכך אמא. הדבר יקח יותר מדי זמן, וליבי שקד להגיע למקום מהר ככל האפשר"
השיבה איימי והסתכלה לבחוץ. עלי השלכת התעופפו במקום בזמן שהם נסעו בשביל צר, שמשני צדדיו עמדו עצים גבוהים,
שהשירו את עליהם. "מזמן לא נוכחתי לראות יופי שכזה" לחשה איימי באוזן אימה והשתיים צחקקו.
"היופי הוא בעיני המתבונן יקירתי, אני למשל, מעדיפה להמצא כעת בנשף מפואר ולשתות יין אדום משובח, והינך, מעדיפה את
המראות הפשוטים יותר של החיים." השיבה לה אימה בעודה בוחנת את מזג האוויר שבחוץ.
איימי הורידה את ראשה וקימטה את שפתיה.
"חשבתי שאבי יבוא להפרד" מלמלה בשקט ומשכה את תשומת ליבה של אימה, שהסתובבה אליה במבטה העצוב.
"אני יודעת יקירתי, אך הדבר בלתי אפשרי כעת. אני מבטיחה לבקר בהקדם האפשרי." השיבה לה אימה ואחזה בידה ברכות.
"הגענו" צעק פטריק וירד לפתוח את דלתה של איימי, ואחר כך של אימה.
"פטריק, הינך מוכן למסענו הראשון?" שאלה איימי בהתלהבות וחשפה את שיניה הלבנות בחיוכה העליז.
"כמובן" ענה לה פטריק בטון גבוהה בעודו מחזיק את מזוודותיה בידיו.
------------------------------------------------------------------------------------------
איימי ואימה התקרבו אל קרונות הרכבת, שחיכתה עד לסיום כניסתם של כל נוסעיה, וחיבקו אחת את השניה,
חיוך חמים ומבושם. הבושם החזק של אימה הצליח לחדור אל ריאותיה של איימי ולגרום לה להשתעל קלות.
ליד אחד הקרונות עמד איש מבוגר, שיערו שחור ועל ראשו כובע קש,
והכניס את הנוסעים לבפנים. "היכן פטריק?" שאלה איימי והסתכלה לצדדים כשהבחינה בדמותו המתקרבת מרחוק.
"הנה הכרטיסים גבירתי" אמר פטריק והרים את שתי מזוודותיה של איימי בידיו.
במהרה נשמע צלצול פעמון כבד על כל תחנת הרכבת, שהזמינה את נוסעיה להכנס פנימה.
"הכנסו נא אל הרכבת התחתית המפורסמת ביותר של לונדון, הכנסו לחוויה בלתי נשכחת.
אתם ובני משפחתיכם תוכלו להנות מהשירות הטוב ביותר, זוהי הרכבת שתסיע אותכם ליעודכם. הכנסו רבותיי"
צעק האיש המבוגר שבדק את כרטיסי האנשים טרם כניסתם וגירד את זקנו העבה.
"הגיע הזמן לזוז" אמרה איימי והרכינה את ראשה אל אימה לאות פרידה.
------------------------------------------------------------------------------------------
איימי הוציאה את כרטיסיה לבדיקה ובמהרה מצאה את עצמה ואת פטריק יושבים אחד ליד השני
על מושבות הרכבת התחתית. הריח במקום היה נוראי, עד כדי כך, שאיימי נאלצה לשים את ידיה על אפה,
על מנת להמנע מהריח ומהבחילות שתקפו את ביטנה. הרכבת החלה לזוז כשלפתע איימי הרגישה זוג
ידיים גדולות נשענות על כתפה. היא סיבבה את ראשה באיטיות לאחור, וראתה איש צעיר, בשנות ה20 לחייו.
שיערו היה מתולתל - בצבע ג'ינג'י בהיר, עורו לבן, גבותיו עבות ועיניו בצבע חום.
מבנה גופו היה מלא מעט, ונקודת חן קטנה בצבצה מאמצע אפו.
"מה אדוני עושה?" שאלה איימי בתוקפנות והסתכלה אל תוך עיניו במבט חשדני.
הבחור הוריד את ידיו מכתפיה ונעמד זקוף.
"מצטער אם גרמתי לך לאי נוחות, פשוט... איבדתי את יציבותי לשניה." הסביר לה הבחור ונעמד לידה, מכיוון
שלא נשארו עוד מושבות פנויים באיזור. איימי הסיטה את ראשה אל פטריק, שישב חצי רדום ומשועמם והרכין את ראשו על החלון.
"איך קוראים לך?" שאל הבחור וגירד מאחורי אוזנו. איימי קימטה את מצחה ונשמה עמוק.
"איני חושבת שזה מנומס לדבר עם זרים" השיבה בכעס, והמשיכה לבהות בפטריק שהיה שרוי בשנתו.
"טוב לא התכוונתי להפריע לך, את לא צריכה לעשות מזה עניין" השיב הבחור ומשך תשומת לב רבה יותר מאיימי.
"למה אינך פונה אליי בדיבור רישמי? זה אינו מנומס" שאלה, מופתעת מחוצפתו וכיווצה את גבותיה.
"זה אינו מנומס" הבחור חזר אחר דבריה וחיקה את קולה בקול צפצפני מצחיק.
"למה שאני אפנה אלייך בדיבור רישמי אם את מסרבת לדבר איתי בכלל?" המשיך עם דיבורו הישיר וחייך בערמומיות.
איימי עיקמה את פרצופה וסירבה להסתכל אל תוך עיניו הכהות, שהיה ברור מאליו, שנהנו להתבדח עימה.
"הכל בצחוק. הנה, קחי" הוסיף ושם בידיה עיתון. היא הסתכלה עליו בערעור והוא חייך שנית.
"אני עיתונאי, קוראים לי פביו, נעים מאוד." אמר והושיט את ידו לכיוונה. "מצטער על עכשיו" הוסיף.
היא הושיטה את ידה לכיוונו, במטרה ללחוץ ידיים, אך במקום זה, הוא תפס את ידה והרכין נשימה עדינה על ידה עם שפתיו.
"ככה אתם עושים את זה, לא?" שאל בקול משועשע ונעמד זקוף. "אנחנו?" שאלה והורידה את ידה למטה.
"האצילים" הוא השיב. "אז מה את מחפשת במקום אליו נוסעת?" שאל.
איימי אישרה את פניה ולקחה נשימה עמוקה. "איני יודעת עדיין, מקום שאפשר יהיה להתחיל בו מחדש אני מניחה"
ענתה לאחר התלבטויות רבות והסתכלה עליו. "ואדוני?" שאלה. הוא חייך שוב ונשך את שפתיו.
"אני חוזר למרכז לונדון. את החודשים האחרונים ביליתי בנדידה ממקום למקום, חיפוש אחר דברים חדשים אשר
יהיה אפשר לכתוב עליהם, והרפתקאות עוצרות נשימה, אך הכל לשווא." השיב לה ובקולו הייתה נימת עצב שאיימי לא יכלה
שלא להרגיש. "בהצלחה" אמרה לו ויכלה להרגיש את הרכבת מעיטה את קצבה. צלצול חזק נשמע על כל קרונות
הרכבת ואיימי הקישה על כתפו של פטריק בנסיונותיה להעירו משנתו.
"פטריק, הגענו" אמרה והוא התיישב זקוף, מעמיד פנים שאינו ישן כלל. "כן כן כמובן" מלמל ואחז בשתי מזוודותיה.
על כתפו של פביו היה תיק קש ישן בצבע צהוב והוא נעמד מלפני איימי, מושיט לה את ידו ועוזר לה לקום.
"גם אני יורד כאן" לחש לה וחייך. איימי התרוממה ממושבה והיא ופטריק יצאו מהקרון.
הבניינים הגדולים של מרכז לונדון הראו את עצמם ואת יופיים המרהיב, ואורות לונדון דלקו בכל רחבי המקום.
גברים נאים על סוסים הסתובבו ברחבת המקום, ולא רחוק - אישה מבוגרת ישבה על המדרכה בזמן בו הקופיקו שהיה ברשותה
קיפץ מפה לשם, בעודו אוסף כסף מהעוברים באיזור אל תוך כובע צמר שחור וישן.
פטריק נעמד במקומו והוציא שעון כיס קטן וזהוב שבצבץ מבין כיסי מכנסיו האפורות.
------------------------------------------------------------------------------------------
"הכרכרה לא תאחר להגיע" אמר פטריק והסתכל מסביב, בעודו מחכה לבואה.
"עוד לא אמרת לי מה שמך" אמר פביו שעמד לצידה וכנראה חיכה כמוהה, לבואו של דבר מה.
"איימי" ענתה וחייכה לעברו. היא סידרה את כובעה והתבוננה מסביב - כשמבט עיניה נתקע על גבר נאה,
שהתקרב יותר ויותר לכיוונה. הגבר נעמד עם סוסו במקום והסתכל על פביו, שעמד לצידה של איימי.
"פביו!" צעק הגבר וחייך בעליזות. שיערו היה בלונדיני בהיר לחלוטין - כמעט לבן. עיניו צבע דבש, ומבנה גופו - אומנות בפני עצמה.
קולו היה גברי לחלוטין ועל ראשו היה מנוח כובע ביקורן.
------------------------------------------------------------------------------------------
פביו התקדם לכיוונו ולחץ את ידו. "איימי, תכירי, זה אחי ריצ'ארד" אמר בעונג רב והתלהב מאחיו למופת.
"הוא קצין בכיר במשטרה" הוסיף וחייך בגאווה. "נעים מאוד, קוראים לי איימי" לחשה איימי בביישנות ופניה האדימו.
"ובכן, גם לי." השיב לה ריצ'ארד, הרכין את ראשו והוריד את כבעו בנימוס.
איימי חייכה והורידה את ראשה בעדינות בעודה לוקחת צעד אחורה, מתכופפת, ומתיישרת מייד.
"זהו פטריק" אמרה והצביעה עם ראשה לכיוונו.
"פטריק הוא סבי" אמרה בגאווה ופטריק הסתכל עליה מופתע, אך שמח.
"נעים מאוד, אדוני" אמרו פביו וריצ'ארד וחייכו. פביו עלה על סוסו של ריצ'ארד והתיישב מאחוריו.
"נתראה" צעק לעבר איימי ונופף לה בידו לאות פרידה.
איימי לקחה נשימה עמוקה והמשיכה לעמוד, בעודה חולמת בהקיץ על התחלה חדשה, במקום חדש זה.
------------------------------------------------------------------------------------------
"הנה הכרכרה" אמר פטריק והקיש עם ידו על כתפה, מנסה להעיר אותה מחלומותיה. "אה, כן"
אמרה בזריזות ונכנסה לתוכה. הדרך הייתה קצרה יחסית ואיימי אינה השתעממה כלל לנסוע
בכרכרה ולבחון את סביבתה החדשה. העיר הייתה מלאה באנשים שמיהרו ממקום למקום
וניתן היה לראות את סימטאות לונדון המוארות, בהן אפשר היה למצוא ברים, בתי בושת, פבים
ומקומות בילוי אחרים, אליהם הרבו ללכת - במיוחד גברים.
"הגענו גבירתי" אמר פטריק ופתח את דלת כירכרתה. איימי ירדה מהכרכרה והסתכלה מסביב.
מקום מגוריה לא היה רע בכלל, אורות לונדון האירו את כל האיזור וכירכרות מפוארות הוחנו קרוב לביתה.
מבנה ביתה היה ראוי לשבח וגדר שחורה ומעוצבת בזיגזגים, הפרידה אותו מכל שאר הבתים.
בבית היו שתי קומות, אשר אביה בנה במיוחד לטעמו לפני שנים אחדות.
ליד ביתה עמדו עוד מספר בתים מרהיבים, ומולם – ניצבה הכיכר.
שני בלוקים משם, הייתה חנות הספרים של אביה, שניתן היה לראות באופק מחלון ביתה.
"המקום נפלא" אמרה לפטריק אחרי שסקרה את כל הסביבה וחיוך מאושר חשף את שתי גומות החן
שבצבצו משני צידי פיה. פטריק העלה את המזוודות לחדרה, בזמן שהיא טיילה בביתה החדש.
היא ניזכרה בתקופה בה הייתה ילדה והרבתה לבוא עם משפחתה לנופש בבית זה. פעם אחרונה
ביקורה כאן היה כשהייתה בת עשר, בזמן בו אביה רק החל להשקיע בעסקים ולפתוח רשתות ספרים.
פטריק ירד לקומה הראשונה והשתכן באחד משלושת החדרים שהיו במקום.
לאור היום הארוך בו לא הצליחה לעצום עין, להרדם היה הדבר הכי קל שהיא הצטרכה לעשות זה זמן רב.
כך עבר לו שבוע ואיימי השתקעה בעיר, התרגלה אליה, והספיקה להכירה היטב. חייה נהפכו
לקלים יותר משציפתה וכל מה שעשתה היה להכנס לחנותו של אביה, ולקרוא ספר אחר ספר.
במהרה היא הבינה שבחנות זו, היא תוכל למצוא כל ספר בו יחפוץ ליבה.
החנות הייתה עצומה במידותיה והיו בה אגפים, על פיהם סודרו הספרים לפי הא' -ב'.
הקריאה הטיבה עימה כל כך שהיא יכלה להרשות לעצמה לסיים ספר שלם ביומיים בלבד.
היא הרגישה שהפעם, מזלה עומד להשתנות, ולטובה.
הבעיה היחידה הייתה, שאיימי נכנסה כל כך עמוק אל תוך עולם הספרים, שהעולם האמיתי לא עניין אותה כמו שבעבר.
------------------------------------------------------------------------------------------
"ילדתי, את לא אוכלת היטב בימים האחרונים" התלונן פטריק וחטף מידיה את הספר בגללו לא יכלה להתרכז.
"שטויות פטריק." אמרה בקול משועשע. "בוא איתי, אני אקח אותך לכיכר העיר, ונאכל משהו מתוק" עודדה את פטריק
ותפסה בשרוולו. כיכר העיר הייתה מלאה אנשים, ורועשת מתמיד. איימי פילסה את דרכה מבין האנשים הרבים
ולא הבינה מה פשר המהומה. "קרה דבר מה?" שאלה את אחת הנשים שעמדה עם ידיה על ראשה.
האישה הסתכלה עליה בחשדנות וקימטה את גבותיה. "הוצאה להורג! הוצאה להורג!" צעקה ואחזה חזק בשיערה, בעודה
מושכת אותו בחוזקה. "הוצאה להורג? מי?" שאלה איימי ופתחה את עיניה בתדהמה.
אחד הבחורים שעמד קרוב סיבב את ראשו אליה ושילב את ידיו.
"מוציאים להורג מכשפה. אתמול היא גנבה את כספו של אחד האצילים, וכעת נידונה למוות." אמר באדישות והסיט את פניו
אל הבמה המרכזית. איימי אינה הייתה גבוה מספיק, לכן נאלצה לפלס את דרכה מבין ההמון הרועש.
היא נעמדה על קצות אצבעותיה ומשכה את עצמה לכיוון מעלה.
על הבמה שהייתה מולה, היו שני גברים גבוהים, על ראשם כובע משונה, שהסתיר את פרצופיהם
ובינם עמדה נערה מתבגרת, פניה היו לבנות ושיערה שחור וארוך במיוחד. ידיה כבולות בחבלים
ומעליה חבל תלייה לבן ועבה. איימי קימטה את מצחה וסירבה להאמין למראה עיניה.
היא הורידה את ראשה ונגעה בפיה בתדהמה כשלפתע ניזכרה בפטריק, שנעלם מאופק עיניה.
"פטריק!" קראה בקול והסתכלה מסביב כשלפתע ראתה משהו, שגרם לליבה לעצור לשניות ספורות.
בין ההמון הרועש, עמד גבר לבוש בשחור, שיערו הארוך היה אסוף בקוקו כהה, עיניו הבהירות בלטו ממרחקים ופניו היו
לבנות כסיד. "אני הוזה?" חשבה לעצמה איימי, פניה הכחילו והיא הלכה לאחור כשלפתע ניתקלה במשהו, מעדה ונפלה.
המשך יבוא...
אמאאאאאא , מדהייים !
ישלך כתיבה כ"כ יפה .
מושלם ואני כתיבה מעניינת יש לך..
כבר התמכרתי (: המשך במהרה.
סוחף ברמווות,והכתיבה שלך מדהימה.
מחכה להמשך.
תקשיבי את מוכשרת ברמות!!!!
לא שואלת אותך את מוציאה ספר!
חחחחחחחח
וואוווו 😮 ,
מממדהייםםם ~
ייאא איימי חייבת לעשות משהו בשבל שלא
יוציאו את האישה להורג : [
כל כך עצווב ...
ונראלליי אני יודעתת מי זה שהיא ראתתה ... : ]
תודה רבה לכולם! באמת תודה :]] 😊
חלק 4 -
איימי נפלה על הריצפה וצליל קרע נשמע עד לאוזניה. היא הורידה את מבטה והבחינה בחצאית שמלתה, שנקרעה קלות.
"איימי" אמר קול הקורא לה והיא הרימה את ראשה. היה זה פביו, שעמד מולה והיה עד לנפילתה המביכה.
הוא הושיט את ידו אליה ועזר לה לחזור ולעמוד שוב על רגליה.
איימי הסיטה את מבטה אל המקום בו ראתה את וואיט, אך דמותו נעלמה, או שאולי מעולם לא הייתה שם, והכל היה
סך הכל פרי דמיונה. היא עצמה את עיניה בהקלה וניסתה להסדיר את דופקה, שעלה מעל לממוצע.
"ככל הנראה דמיינתי" חשבה לעצמה והסתכלה על פביו, שעמד ומלמל משהו כבר כמה שניות, אך עקב חוסר ריכוזה, אינה
שמעה דבר.
"פביו, אנא סלח לי, לא האזנתי לדברייך" התנצלה בפניו וחייכה במבוכה. פביו עצר את עצמו והבין שריכוזה כעת,
לא עימו. היא הסתכלה שוב מסביב וניזכרה בפטריק, שנעלם לפני דקות אחדות. "פטריק" קראה בשמו והבחינה
בדמותו, שמנסה לפלס את דרכה אליה מבין ההמון הרועש. הוא נעמד לידה והסתכל על שמלתה המלוכלכת.
"ילדתי, חשבתי שאיבדתי אותך, הינך בסדר?" שאל והתעודד מעצם המחשבה שהיא עומדת בריאה ושלמה מולו.
איימי תפסה בידו וליטפה אותה בעדינות. "תודה על דאגתך פטריק, אני שמחה שאתה בסדר" אמרה והסיטה את מבטה
אל עבר הבמה המרכזית.
טקס ההוצאה להורג היה בעיצומו, שני הגברים שעמדו ליד הנערה, קשרו שק תפוחי אדמה לבן על ראשה,
ואחד מהם בדק את אמינותו וחוזקו של חבל התלייה הלבן. איימי עצמה את עיניה והרגישה בבחילה המתעוררת בבטנה.
היא ריחמה על הבחורה, שככל הנראה הייתה בת שש-עשרה בלבד, אך לא יותר. פביו שעמד לידה וכמוהה, הסתכל
לכיוון הבמה, אינו היה מוטרד מדי מהמתרחש, ומבטו היה קפוא ואדיש.
-----------------------------------------------------------------------------------------------
"זה נורא" אמרה אחת מהנשים, שעמדו ליד וריכלו ביניהן. אחת מהן הייתה לבושה בבד פשוט, שיערה היה פזור וגבותיה
העבות בצבע השחור, הבליטו את עיניה הבהירות והגדולות. לבושה של האישה השניה, שעמדה לידה - היה מינימלי, וסרט
כחול קישט את שיערה השחור.
"איני מאמינה שהם עומדים לתלות נערה חפה מפשע. אני עצמי ערבה לכך שהיא אינה גנבה דבר." אמרה אחת הנשים
לשניה ושתיהן נדנדו בראשן. "שמועות מספרות, שאחד האצילים, חיזר אחריה בקביעות וניסה לקחת את בתוליה, אך לאחר
סירובה, הוא הפקיד אותה בידי המשטרה בטענה שהיא מכשפה - שגנבה את כספו." אמרה האישה השניה והמשיכה להניד
בראשה מצד לצד ברחמים לאחר שמחתה את דמעתה.
-----------------------------------------------------------------------------------------------
איימי כיווצה את גבותיה והסתכלה על פטריק במבט חסר ישע. פטריק הוריד את ראשו, והתכנס בתוך מחשבותיו.
"הם רשאים לעשות זאת?" שאלה והצמידה את ידיה למותניה בעצבנות. "לצערי, כן ילדתי. כמו ששקספיר פעם אמר:
" גם אם תהיה טהור וצח כשלג - לא תוכל להימלט מן הדיבה." כעת כל מה שנותר לעשות למענה, הוא להתפלל, ילדתי."
אמר פטריק וקימט את מצחו.
"גבירותיי ורבותיי, הרני להודיעכם כי אישה זו, חטאה בשני עקרונות מאוד חשובים לחברה שלנו.
ראשית כל – עסקה בכישוף, ושנית – גנבה. אלו הם שני דברים שמהם, אף אחד מאיתנו לא יכול להעלים עין.
התאספנו כאן הבוקר, על מנת להעניש נשמה חוטאת זו ולשלוח אותה לעולם הבא." אמר אחד מהקצינים שעמדו
על הבמה, עם הבעת פנים משועשעת לגמרי והסיט את ראשו לכיוון הנערה, שלא יכלה לראות מבעד לשק.
"לפני הגיעך אל אש הגיהנום, הינך רשאית לומר את מילותייך האחרונות." הוסיף הקצין והתבדח על כך, שעליה לדבר
כאשר שק של תפוחי אדמה, מונח על ראשה.
ניתן היה לשמוע את הבכי המר שיצא מגרונה, וקולה החנוק ,שמנסה לדבר, אך אינו מצליח.
הקצין הסתכל על שעון החול שעמד לידו, וגירד את ראשו עם ידו.
"אנא מהרי בבקשה, זמנך אוזל מהר מאוד."אמר באוזנה והתרחק כמה צעדים.
גופה של הנערה החל לרעוד ומצבה היה היסטרי לחלוטין. קשה להחליט על מילים אחרונות בגיל כה צעיר.
היא לקחה נשימה עמוקה ובלעה את רוקה, שהתאסף. "הדבר היחידי...שברצוני להגיד...הוא.. שאיני אשמה בדבר!"
צעקה כשהחלה להרגיש את המחסור בחמצן וכתוצאה מכך - להשתעל. את הבכי העוצמתי שיצא מגרונה
יכלו לשמוע כל אנשי הכיכר, שעמדו ולא יכלו לעשות דבר.
חלקם בכו, חלקם השתעשעו, ולחלקם אפילו לא היה אכפת.
-----------------------------------------------------------------------------------------------
אחד הגברים שעמד ליד הנערה, התקרב אליה ועזר לה להעלות על כיסא עץ גבוה יחסית, ממנו היא עמדה לקפוץ.
היא עלתה על הכיסא ודמעותיה המרות החלו לחנוק את גרונה, היא החלה להתשעל ולהשמיע קולות מוזרים, שגרמו
לאיימי בחילות נוראיות. ביטנה של איימי החלה להתהפך והיא החליטה שהיא לא יכולה לקחת זאת יותר, היא עצמה
את עיניה ואטמה את אוזניה בשתי ידיה בחוזקה. אחד הגברים שעמדו לידה, בכובעים המוזרים שהסתירו את פניהם,
כרך את חבל התלייה מסביב לצווארה ונעמד זקוף. קצין המשטרה התקרב אל כיסאה, וללא רחמים או מחשבה שניה,
בעט בו בעוצמה מירבית. כתוצאה מכך, הכיסא עף בכל כוחו אל הקהל, והשאיר את הנערה - תלויה באוויר.
היא החלה לנער את רגליה באוויר וידיה הקשורות החלו להלחם על מנת להשתחרר. החבל לחץ על צווארה ועם כל משקל
גופה, חסם את נישמתה. קולות חנק איומים יצאו מגרונה, בהתחלה היו אלה צעקות, ואחר כך קולה ניחלש, עד הרגע בו גופה וויתר
בעודו משאיר אותה תלויה באוויר, ללא כל תזוזה, גופה נשאר תלוי באוויר, ועל צווארה סימן אדום ועמוק.
איימי ידעה שאין בכוחה לעשות דבר בנידון, לכן העדיפה לא לשמוע או לראות דבר, מה שעשו רוב מאנשי הכיכר.
אף אחד לא העז להתנגד, ומי שכן, כבלו אותו באזיקים והעמידו למשפט על הפרעת סדר והתנגדות למשטר.
-----------------------------------------------------------------------------------------------
איימי קפאה במקומה לדקות ספורות עד שהרגישה את הקהל מתפזר, ובנחת - חוזר לעיסוקו.
היא הבינה שהכל ניגמר ויכלה כעת להוריד את ידיה מאוזניה האטומות. היא עמדה דום אך לא יכלה שלא להסתובב,
אולי בתקווה קטנה, שמישהו מנע את המתרחש. אך לא כך היה.
ליד גופתה התלויה של הנערה, עמד קצין המשטרה ולחץ את ידו של אחד האצילים, שעמד עם חיוך מרוך על שפתיו האדומות.
הוא היה לבוש בבגדים ירוקים וכובע ביקורן מפואר על ראשו, עם נוצה לבנה על צידו.
הוא היה גבוה במיוחד, ושיערו צבע שחור. זקן צרפתי קצר, עם חיבור לשפם אך לא לפאות -קישט את פרצופו
הלבן והנבזה.
-----------------------------------------------------------------------------------------------
"מי האדון?" שאלה איימי את פביו, שעמד לידה והיה עסוק בלהתבונן על ישבנן של בחורות, שמכרו ירקות בדוכן ממול.
"אה?" שאל והסתובב אל איימי בפליאה. "מי האדון?" שאלה שוב וסימנה עם ראשה אל כיוון הבמה.
"כוונתך לאדון שעומד ליד קצין המשטרה? הוא בן למשפחת רוזנים צרפתים מכובדת. הוא אותו האחד שהביא למשפט
את הנערה הצעירה." השיב פביו ומצמץ בעיניו. הבעת פניה של איימי השתנתה ומבט זועם השתלט על עיניה, שהיו עצובות
עד לפני כמה שניות. היא הרימה את גבותיה והסתכלה עליו במבט ביקורתי במיוחד.
"אני אגיד לו מה אני חושבת על מה שעשה!" אמרה בקולה העצבני וזועף והרימה את שמלתה מהרצפה, בעודה מפלסת את
דרכה אליו. "איימי לא!" צעק פביו מאחור, ועצר אותה עם ידו. "איני חושב שזהו רעיון טוב." אמר וקירב את שפתיו אל אוזנה.
"איני מציע לך להסתבך איתו, את חדשה בעיר, זאת אומרת – טרף קל. כדאי שתשמרי על פרופיל נמוך, במיוחד בחורה יפה כמוך."
אמר לה והוריד את ידו.
פטריק מיהר להגיע והצדיק את דבריו של פביו ללא היסוס.
"פביו יקירי" שמעו שלושתם קול המגיע מאחור והסתובבו בו זמנית, מתבוננים על מי שמדבר.
מולם עמדה אישה בשנות ה-60 לחייה, והחזיקה כלב פודל קטן ולבן.
לבושה היה מפואר, אף יותר מלבושה של אימה של איימי. שיערה היה אסוף למעלה ושמלה מרהיבה ביופיה
התפרסה על גופה הלבן. פביו חייך ומיהר להתשחוות, כך גם איימי ופטריק. הוא נשק לידה ונעמד זקוף.
"מי זו הגברת הצעירה שאיתך?" שאלה האישה ובחנה את איימי, שעמדה מולה עם שמלה קרועה, ופנים אדומות ממבוכה.
"זו איימי גבירתי, היא חדשה באיזור." אמר והסיט את מבטו לכיוונה.
"איימי, הכירי, זאת הרוזנת דה מורק, כבודה בעלת הרבה קרקעות בסביבה, ואחת הנשים היותר מרתקות שהכרתי בחיי." אמר
פביו וגרם לפניה להאדים.
"או יקירי, אתה גורם להרגיש לא בנוח." אמרה הרוזנת וליטפה את ראשו של הפודל הקטן שהיה בידיה.
"ובכן יקירתי" פנתה הרוזנת אל איימי. "עוד כמה ימים אני עורכת נשף בביתי, אשמח אם תבואי." אמרה הרוזנת ובצעדים איטייים
וחלשים, עזבה את המקום. איימי כיווצה את גבותיה, לא מבינה מה הסיבה לכבודה הרוזנת הזמינה אותה לביתה, והסתכלה על
פביו בחשד. "פביו, מעין אתה מכיר את כל האצילים הללו?" שאלה והסתכלה על לבושו הפשוט. פביו חייך וחשף את השיניים
הלבנות והישרות שהיו בפיו.
"אל תתני למראה להטעות אותך יקירתי, אני בנו של הלורד מקינברג." אמר וגירד את ראשו עם ידו.
"זה שהוא מתכחש אליי עקב רצוני לעבוד כעיתונאי, אינו אומר דבר." הוסיף בהומור ושם את ידיו על מותניו העבות.
"אז מה דעתך? אני אזכה לראות אותך בנשף?" שאל. –"איני יודעת, אני אצטרך לחשוב על כך." השיבה לו והסתכלה
על פטריק, שעמד זקוף ולא הוציא מילה מפיו. "ברצוני להודיעך שיש אדון אחד, שחפץ מעומק נפשו להכירך."
אמר פביו וקרץ לעברה. "מי האדון?" התפלאה איימי, שרק לא מזמן הגיעה למקום ולא הבינה מי יכול להתעניין בה
בפרק זמן קצר כל כך. "לדאבוני, איני יכול להגיד לך זאת כעת. אך אם תבואי, תוכלי להיווכח בדברי." השיב ופיהק בנימוס
כשידיו על פיו המנומש. איימי לקחה נשימה עמוקה ונשכה את שפתיה. "מתברר שכאדוני רוצה, הוא יכול לדבר בדיבור רישמי."
אמרה וחייכה קלות. "או כן, כל חיי למדתי איך לדבר כיאות." אמר בעודו מבליט את המבטא הבריטי הכבד שברשותו.
פטריק השתעל קלות ונתן לאיימי להבין, שזהו הזמן לעזוב. איימי פתחה את עיניה והבחינה שהזמן עבר מהר מדי
ועסקו של אביה, מחכה. "פביו, אני מתנצלת בפניך, אך הגיע זמני לעזוב." אמרה בקול מודאג וחשבה על כל
הלקוחות שבוודאי עזבו ולא טרחו לחכות לבואה. היא הרימה את שמלתה המלוכלכת והחלה לרוץ במהירות
אל כיוון חנות הספרים - כשבטעות ניתקלה בנערה צעירה, שמעדה ונפלה על הריצפה.
איימי נעצרה במקומה והסתכלה למטה. הילדה ניפגשה עם מרפקה על הריצפה והשתפשפה קלות.
"את בסדר?" שאלה איימי ופטריק הושיט לה את ידו, בעודו עוזר לה להתרומם מהרצפה המלוכלכת.
הילדה הצעירה קמה על רגליה ובמהרה התאוששה מהמכה.
"הכל בסדר, אל דאגה" מלמלה בקולה העדין וסידרה את שיערה שהתבלגן. צבע שיערה היה בלונדיני ומתולתל.
עיניה בצבע תכלת בהיר, ושפתיה דקות במיוחד. אפה היה קטן ומעוצב היטב ועורה לבן כשלג.
"בת כמה את?" שאלה איימי, מתפעלת מיופיה המרהיב של הנערה הצעירה.
"עוד מעט 16, גבירתי." ענתה הנערה בתמימות מוחלטת והסתכלה אל תוך עיניה הנוצצות של איימי.
"מה בחורה צעירה כמוך עושה כאן לבד?" שאלה איימי, אך לא קיבלה תשובה.
הנערה הורידה את ראשה ופניה הכחילו מבהלה.
-----------------------------------------------------------------------------------------------
"אליזבת!" צעקה אישה מבוגרת שעמדה לא רחוק והתקדמה לכיוונה בתוקפנות מוחלטת.
"היכן היית גברת צעירה? שלא תעלמי כך שוב לעולם!" החלה לצעוק לעברה כשלפתע הבחינה באיימי שעמדה ליד,
וכיווצה את גבותיה באי הבנה. האישה פתחה את עיניה בתדהמה ושינתה את אופן דיבורה.
"אני מודה לך על שמצאת את אליזבת שלי, דאגתי לה נורא." אמרה האישה בטון דיבור שקט ומכובד ותפסה בשרוולה
של אליזבת, שנראיתה מבוהלת לחלוטין.
האישה נראיתה בשנות ה-50 לחייה. עורה היה מקומט ושיערה בצבע שחור פחם. משורשי שיערה בצבץ לו שיער שיבה,
שהחל להתפשט על אורכו. נקודת חן שחורה וענקית הייתה מצויירת על לחייה השמאלית. גובהה היה נמוך ולבושה חושפני למדי.
-----------------------------------------------------------------------------------------------
"הכל בסדר, אליזבת?" שאלה האישה בעודה חורקת בשיניה והסתכלה אל תוך עיניה במבט מאיים.
"הכל בסדר, גברת פוליס." ענתה אליזבת בקול רועד והשפילה את מבטה. איימי הסתכלה אל תוך עיניה של אליזבת ויכלה
להרגיש שמשהו אינו כשורה. "את בטוחה?" שאלה איימי כשהבחינה במבטה המפוחד. אליזבת נדנדה בראשה כתשובה
חיובית והסתכלה על גברת פוליס. "אם כך, אני אלך" אמרה איימי ומיהרה לעזוב את המקום אל חנות הספרים של אביה.
"היכן היית, ילדה ארורה?" שאלה גברת פוליס את אליזבת והחלה לטלטל אותה קדימה ואחורה.
אליזבת עצמה את עיניה וסירבה לענות. "אל תעוררי את זעמי, אספסופית קטנה וחצופה." הזהירה אותה גברת פוליס בקולה
הצווחני ותפסה אותה בשרוולה, בעודה גוררת אותה עימה. אליזבת ניסתה להתנגד אך גברת פוליס לא וויתרה.
במהרה היא גררה אותה אל תוך אחת מסמטאות לונדון המושחתת והכניסה אותה אל תוך בית ישן.
הבית היה בעל שתי קומות, ומבחוץ היה שלט עליו היה כתוב באותיות זוהרות: "חנות תפירה".
למראית עין, זו נראיתה חנות תפירה רגילה, בה אליזבת יכלה לראות נשים יושבות ליד מכונות תפירה ותופרות בגדי עור ובגדי בד.
אך כמו שואמרים, לא הכל הוא כפי שנראה.
-----------------------------------------------------------------------------------------------
לאחר כמה שניות, גברת פוליס הסיטה את אחד הוילונות השחורים שהיו במקום ופתחה דלת לבנה
שהובילה אל חדר גדול ומפואר, שלא דמה כלל לחדר התפירה שאליזבת ראתה כשנכנסה.
בחדר היו ספות זהובות, ווילונות מפוארים בצבע לבן קישטו את תקרות החדר שהיו בצבע ארגמן.
אליזבת הסתכלה מסביב וראתה מספר נשים, שישבו על הספות ושתו מרטיני מכוסות זכוכית יקרות וייחודיות בעיצובן.
איפורם היה כבד וזנותי ולבושם מחריד. לבושם הסתכם בשמלות קצרצרות, שחשפו יתר על המידה את חזהם המפואר
ואת רגליהם הארוכות. אליזבת הוכנסה אל אחד מהחדרים שעמדו מולה והופלה על הריצפה.
-----------------------------------------------------------------------------------------------
"בנות, נא הקשיבו" צעקה גברת פוליס וכעשרה בנות שישבו בחדר, סיבבו את ראשם אליה.
"הבאתי לכן מישהי חדשה" הוסיפה והסתכלה על אליזבת, שקיבלה מכה נוספת במרפקה.
"אני משאירה אותה בידכן, תדאגו לטפל בה כראוי, אתן יודעות כמה הלקוחות שלנו משלמים לנו על בתולות." הוסיפה
גברת פוליס ושילבה את ידיה. אחת הבנות התקרבה אל אליזבת ועזרה לה לקום על רגליה.
"את רוצה להגיד לי, שהילדה בתולה?" שאלה והסתכלה על גברת פוליס, שעיקמה את פרצופה.
"אכן כן" ענתה והרימה את ראשה למעלה בגאווה.
-----------------------------------------------------------------------------------------------
הבנות קמו והחלו לסובב את אליזבת בסיבובים, בעודן בוחנות את גופה מכף רגל ועד הראש.
"לא רע בכלל, גברת פוליס" אמרה אחת הבנות וצבטה בישבה של אליזבת, שנרתעה וקפצה לאחור.
"שמישהו יסביר לי מה מתרחש כאן. איני מבינה דבר." צעקה אליזבת ובלעה את רוקה.
גברת פוליס סיבבה את ראשה אליה וקימטה את מצחה. "מה את חושבת, שקורה כאן?" שאלה ושאר הבנות החלו לצחוק.
אליזבת השפילה את ראשה בתמימות ונשמה עמוק.
"דודתי אמרה לי שתשלח אותי לבית יתומים, שיטפל בי כראוי עד שהיא תחזור לקחת אותי עימה." השיבה אליזבת ומצמצה
בעיניה הבהירות בעודה בוחנת את המקום.
"זה... נראה לך כמו בית יתומים?" שאלה גברת פוליס והעלתה חיוך ערמומי ונתעב על פניה המקומטות מזיקנה.
"יקירתי, מכרו אותך לזנות. אני קניתי אותך, ואני מקווה מאוד שתדעי לפצות אותי על הכסף שבזבזתי עלייך. אני מצפה ממך
לרווחים גבוהים ילדונת. בתולה תמימה כמוך זה בדיוק מה שהמקום הזה צריך כדי לרגש את הגברים האצילים. "
אמרה גברת פוליס והכניסה את ידה אל תוך פיה, בעודה מחטטת בין שיניה ומוציאה אוכל, שנתקע בהן עוד מארוחתה האחרונה.
אליזבת צעדה לאחור, ושמה את ידיה על פיה, מסרבת להאמין שדודתה מכרה אותה לבית בושת.
"בימינו, בני האדם עושים הכל בשביל כסף יקירתי. את תלמדי להיות אשת תענוגות." אמרה גברת פוליס וליטפה את ראשה של
אחת מהנשים שעמדו לידה.
-----------------------------------------------------------------------------------------------
"פטריק, ברצוני להתחיל לכתוב יומן. מה דעתך?" שאלה איימי את פטריק והכניסה את אחד העטים, שבקצוותיהן נוצה
לבנה, אל תוך מיכל הדיו השחור. פטריק הרים את ראשו למעלה, וחייך על רעיון נפלא זה.
"זה נשמע לי רעיון מצויין. כך תוכלי לפרוק את כל רגשותייך על הדף." השיב פטריק והרכין את ראשו בכבוד.
"תודה פטריק, תמיד רציתי לעשות זאת." אמרה איימי ונתנה לפטריק להמשיך בעיסוקו.
"מה אכתוב?" חשבה לעצמה, והחליטה שעקב העובדה שהיא מתחילה חיים חדשים, היא תכתוב על היום זה
כיום הראשון בדף יומנה.
"יומני היקר,
לדאבוני, יום זה התחיל את דרכו ברגל שמאל. איני יודעת מה קורה לי, אך יש לי תחושה שאני יוצאת מדעתי.
היום, בכיכר העיר, דמיינתי את וואיט, עומד ומסתכל בריכוז רב על הבמה המרכזית, בה הוציאו להורג נערה צעירה
בת שש-עשרה. איני יודעת אם הזיתי או לא, אך לעולם לא אשכח את כביכול - פניו. מבטו היה שקוע בדבר מה
ועיניו מלאות זעם בלתי מוסבר. אולם הוא נעלם כמה שניות מאוחר מכן, אך עד עכשיו ביטני מתהפכת רק מעצם
המחשבה על כך. זה חייב להיות פרי דמיוני. מפני שוואיט מת, ולא יחזור יותר לעולם.
אולי זהו היה בסך הכל עוד סמפטום להתמוטטות עצבים, שהייתה תוקפת אותי לעיתים לעיתים קרובות לאחר מותו.
אך זהו מקום חדש, ואיני מתכוונת לתת לעברי לפלוש אל תוך הטריטוריה החדשה שלי!
אך זה אינו הכל, הגרוע מכך קרה לאחר מכן.
קציני משטרה תלו נערה צעירה, שסירבה לחיזוריו של אחד האצילים, שהפליל אותה וגרם למותה באופן אכזרי ונבזה.
בעודי עומדת בקהל, הרגשתי כה חסרת כוח ועוצמה, כה חלשה לעומת האצילים שעמדו והסתכלו על הנעשה ללא התנגדות
וללא רחמים. אני יודעת שאני עצמי בת אצילים, אך בזמנים כאלו, אני מתביישת בכך.
ליבי חסר מנוחה ואיני יכולה לשכוח את עיניה של אותה הנערה, לפני שאחד הגברים במקום קשר שק תפוחי אדמה על ראשה.
חלחלה התעוררה בבטני, וראשי סירב להסתכל. איני חושבת שמתישהו יתעורר בי אומץ מספיק חזק על מנת להתנגד, ולנסות
לשנות משהו בחברה המושחתת של התקופה הזו. לפעמים תוקפות אותי מחשבות, ואני מערערת לעצמי. אולי עצם שתיקתי
הוא אף גרוע יותר מעצם מעשיהם. תודה על ההקשבה, יומני היקר."
כתבה איימי, והחזירה את עט הדיו למקומו, בעודה סוגרת את הדף הראשון של מחברת שחורה שעטופה בסרט אדום.
המשך יבוא.. :]
מחכה בצייפיה רבה להמשך ילדה (:
מקווה כשאני אחזור אני אוכל לראות המשך ..
QUOTE (koka15 @ 15/09/2008) 😮 מממממממדהים אששששששששש
😁
תודה רבה לכל המגיבים!!! 😊 😊
פרק שני : "האיש במסיכה"
חלק 5 –
הבוקר האיר על מרכז לונדון, והכיכר הייתה עמוסה באנשים. כרכרות מפוארות הסתובבו ללא נחת מאיזור
לאיזור ועלי שלכת צבעוניים קישטו את לונדון, שנהפכה במהרה לאפורה ואפלולית.
ערפל כבד החל לפלס את דרכו מבין רחובות לונדון, והשליט מלכודות אימה ופחד על כל אזרחיה.
על מרצפות האבן הישנות, נשמע קול נקישות מגפיהם של המשמר הסורק את רחובות לונדון מא'-עד-ת'.
רעשי משרוקיות לא חדלו להשמע, וקציני המשטרה אחדים שהסתובבו באיזור, עצרו אנשים ובדקו את כיסיהם.
---------------------------------------------------------------------------------------------
"על מה כל המהומה?" חשבה לעצמה איימי לאחר שפתחה את חלון ביתה, אך לא יכלה לראות כמעט דבר
חוץ מערפל, שהצליח לפלס את דרכו אף עד ביתה. "היכן פטריק?" חשבה לעצמה והנידה בראשה.
פטריק יצא אל כיכר העיר לקנות לחם ותפוחי אדמה לפני שעות ספורות, ולא שב מאז.
"משהו כאן אינו כשורה." מלמלה לעצרה וניגשה את ארון הלבן, ממנו הוציאה את השמלה הראשונה
שעיניה ראו. הייתה זו שמלה זהובה, עם סרטים לבנים שקישטו את כל אורך חצאיתה.
במהרה איימי מצאה את עצמה ברחובות לונדון, נודדת בין הערפל בעודה מחפשת את פטריק
שעם ראייתו המשובשת, ספק גדול אם ימצא את דרכו בחזרה.
---------------------------------------------------------------------------------------------
מרבית אזרחי לונדון, התכנסו בתוך בתיהם וסגרו את הדלתות, דבר שהגביר את סקרנותה ההולכת וגוברת
של איימי, שאינה הבינה דבר. בחלף העננה מעל הגגות, פניה של השמש התגלו לשניות אחדות, אך במהרה
מיהרו להתחבא בחזרה מאחורי עננים אפורים שהחלו להתאסף מעל העיר כולה.
פנסי רחוב מיהרו להדלק, ואיתתו לאנשים שהיו אבודים במרחקים, באורם המעמעם בחשכה.
השקט החל לכרסם במוחה המוטרד של איימי, והדומיה הפתאומית, העלתה אינסוף שאלות שראשה חפץ לדעת.
"היכן פטריק?" חשבה לעצמה והחלה להתקדם אל כיוון הכיכר, שנראתה אחוזת אימה.
רוב הדוכנים סגרו את פניהם בפניי אנשים, ורק שתי נשים צעירות, נראה מבעד להדי הערפל.
---------------------------------------------------------------------------------------------
"אני מצטערת להפריע לכן גבירותיי, אך אתן יודעות על מה המהומה?" שאלה את שתי הנשים שעמדו
מולה עם סל ירקות זהיר בידיהן, והסתכלו אחת על השניה, תוהות איך יכול להיות שאיימי לא יודעת דבר.
"הבוקר, הותקף שופט וקצין משטרה, המשמר סורק את הרחובות בחיפוש אחר העבריין, זוהי כבר הפעם החמישית
מזה כמה חודשים, הוא מופיע רק כשהערפל בא." אמרה והחזיקה בידה של האישה השניה, שנראתה מבוהלת לחלוטין.
"עלמתי, אנו מציעות לך לחזור לביתך ולחכות עד לחלוף הערפל, מסוכן להסתובב ברחובות בשעה זו." הוסיפה האישה
השניה ושתיהן מיהרו לעזוב את המקום.
---------------------------------------------------------------------------------------------
אך כעת בעיה נוספת הטרידה את איימי המבולבלת. הבעיה התעוררה ברגע שעזבה את איזור ביתה.
היא הסתכלה מסביב, והכל נראה לה אפור ולא מוכר. היא לא זכרה מאיזה כיוון באה, ולכן לא ידעה לאיזה כיוון לחזור.
הערפל עטף את כל גופה וסירב להאיר את דרכה. היא יכלה להרגיש בהדיו המלטפים את פניה החיוורות.
היא הרימה את שמלתה קלות, והחלה להתקדם ללא נודע, בצעדים איטיים וחלשים במיוחד. נקישות עקביה
שפגשו את המדרכה המאובנת, נשמעו למרחקים והד מבעית חדר אל תוך אוזניה, שאינן יכלו למצוא מנוחה
מבין כל הצלילים הלא מוכרים, שדאגו להשמיע את קולם מתוך הדממה.
מבין לשכבות הערפל, מראה מספר נשים, שרצו מצד לצד וחיפשו אחר ילדיהם, ששיחקו מחבואים וסירבו להקשיב לאימם.
האימהות הבוכות הפצירו בבניהם לצאת ממחבואם ולחדול לשחק. אך הילדים נשארו במקום, מחכים שיגלו את מוצאם.
---------------------------------------------------------------------------------------------
"היכן אני?" חשבה לעצמה לאחר שנדדה במשך מספר דקות בין בניינים לא מוכרים ואנשים
שלא ראתה מעולם. היא רצתה לבקש עזרה, אך בסביבה היו רק שיכורים וחסרי בית, שישבו
וביקשו פרוטות מכל העוברים באיזור על מנת להטביע את צערם במשקה חריף וזול.
דופקה המואץ, הכביד על נשימתה ובהמהרה, גם על קצב הליכתה.
"מה אם אפגוש ברוצח?" חשבה לעצמה ורק מהמחשבה על כך, ביטנה החלה להתהפך וידיה לרעוד.
---------------------------------------------------------------------------------------------
היא הבינה כבר מזמן שכעת היא נמצאת במקום בו שוררים פאבים, ברים, ובתי בושת לא חוקיים למיניהם.
בעודה ממשיכה לרוץ אל הלא נודע, נשמעו קולותיהם של עכברושים אפורים וגדולים במיוחד, שאיבדו את דרכם,
וכעת רצים בחופשיות יתרה על מדרכת הרחוב ומחרסמים כל העומד בדרכם, בעודם מבריחים את האנשים האחדים
שמחפשים שנודדים באיזור.
---------------------------------------------------------------------------------------------
לאחר הליכה ממושכת, רגליה לא יכלו שלא לאכזב אותה. היא מעדה ונפלה על ריצפת הרחוב הקשה, שלכלכה
את שמלתה - אך זהו היה הדבר האחרון שהדאיג אותה כעת. היא עברה לתנוחת ישיבה ואחזה בכפות רגליה,
שכאבו עד זוב דם. בקושי רב היא חזרה לעמוד שוב ונצמדה עם גופה אל קיר מאובן של בית ישן, בעודה משילה את נעליה.
"אוי לא." לחשה לעצמה כשהבחינה שאחד מהעקבים נישבר, וככל שניסתה לדחוס אותו בחזרה,
סירב לחזור למקומו. "פשוט נפלא." מלמלה לעצמה והנידה בראשה, "לא יכול להיות יותר טוב מזה."
הוסיפה בציניות מוחלטת כשלפתע רעש עמוק חדר אל תוך אוזנה.
היא התקדמה אל קצה הבניין והוציאה את הראשה, בעודה מסתכלת על הרחוב שממול, ובוחנת מהו מקור הרעש.
היא הביטה אל תוך הערפל הכבד וצמרמורת הרעידה את גופה העדין למגע. מול עיניה ניצבו שני גברים.
אחד מהם שכב על הריצפה וניסה לזחול על קיר מאובן, והשני עמד מולו והחזיק בידו פיגיון בעל עיצוב עתיק.
ליבה חפץ לברוח מהמקום, אך לא הייתה דרך חזרה.
---------------------------------------------------------------------------------------------
נעלי העקב שהיו בידה, חמקו מבין אצבעותיה ונפגשו עם הריצפה, בעודן משמיעות קול מחריד שמלווה בהד שהתפשט
על כל אורך הסמטה. הגבר שאחז בפגיוןן, סיבב את ראשו אליה, וגופו מיהר לעקוב אחר תנועותיו.
הוא היה גבוה למדי, ועל פניו הייתה מונחת מסיכת ברזל מבחילה. שיערו השחור והארוך נפל על כתפיו הרחבות
ומעילו הכהה השלים את מראהו המבחיל והסמתורי. היא ניסתה לראות בבירור, אך הערפל הסתיר, יותר ממה שגילה.
איימי, בלעה את רוקה אחוזת אימה, ובאיטיות החלה לזוז לאחור. אך האיש שהיה שרוע על הריצפה, חמק מבין
ידיו של איש המסכה המסתורי ובכל כוחו, רץ לעברה. "תעזרי לי!" הוא צעק והתנפל על גופה בעודו משאיר אותה
שרועה על הריצפה, והוא מעליה, מתחנן שתציל אותו. "זה השטן! תעזרי לי!" המשיך לצעוק בקולו הבס ומיהר להתחבא
מאחורי גבה. איימי הסתכלה על פניו מקרוב, וכעת ידעה בבירור מהיכן מכירה אותו. זה דונלד, אותו האחד עליו דיבר פביו.
אותו האחד שהאשים את הנערה הצעירה בגנבה וכישוף, וגרם למותה לפני ימים אחדים. דונלנד ניצמד אל גבה כמו ילד
קטן ומפוחד, והיא יכלה להרגיש את דמעותיו המרות זולגות על צווארה.
---------------------------------------------------------------------------------------------
http://www.youtube.com/watch?v=pkkYT5caSac
קול נקישות מגפיו השחורות של איש המסכה נשמעו ממרחקים. הוא התקרב אל שניהם עם הפיגיון בידו.
"לא, בבקשה!" צעקה איימי לעברו ודמותו קפאה במקומה. כעת היא יכלה לראות את עיניו האדומות, שהסתכלו עליה
במבט זועם, אך עצוב בו זמנית. משיכה חזקה ובלתי מוסברת קשרה אותה אליו. צעדיו השלוים גרמו לליבה להחסיר
פעימה, ואפילו הערפל, שליטף את פניה בהדיו האפורים, לא הדאיג אותה כעת. שיערו השחור עף ברוח המעטה, שהצליחה
לחדור אל האיזור, מבין הבניינים הישנים וליטפה את שיערו ברוך ואהבה.
במהרה היא יכלה להרגיש את מבטו חודר את תוך מוחה, וקורא את כל מחשבותיה.
הוא טלטל עם פניו מצד לצד וגרם לדונלד להתכווץ כמו תינוק קטן, מאחורי גבה של איימי. "זהו השטן?" חשבה לעצמה ורק
מעצם המחשבה, רטט עבר בגופה. הוא נעמד מעליה, הרים את הפיגיון באוויר, וכיוון אותו הישר אל תוך פניה החיוורות מבהלה.
עיניה ניסגרו, והיא ישבה בדממה, ללא התנגדות מפורשת, במחשבה שזהו יומה האחרון.
בעודה מחכה למכה הסופית, ניזכרה בפטריק, שתמיד אמר לה להתמודד עם בעיותיה בעודה מסתכלת להם הישר
אל תוך העיניים. היא פקחה את עיניה המפוחדות בעדינות והסתכלה מסביב. השמש החלה להכות עם קרניה הבהירות
על אדמת הרחוב והערפל החל לסגת מבמקום. היא פתחה את עיניה בתדהמה ושיפשפה אותן על מנת להיות
בטוחה שזהו אינו חלום. "היכן הוא?" חשבה לעצמה והסתכלה לכל כיוון אפשרי. דונלד, שישב מכווץ על הריצפה וראשו
בין שתי רגליו, לא העיז להרים את מבטו, עד שאיימי שכנעה אותו, שאיש המסכה נעלם.
"דונלד?" נשמע קול גברי הקורא בשמו. איימי סיבבה את ראשה, והבחינה בקצין משטרה שעמד מולה והחזיק אקדח
בידו השמאלית. שיערו הבלונדיני בצבץ מכובעו השחור ועיניו החומות היו מלאות דאגה. דונלנד המופתע נעמד הישר
על רגליו והעלה הבעת פנים רגועה על פניו, כאילו לא קרה דבר.
"שזה ישאר בינינו." לחש לאיימי והתקדם אל קצין המשטרה. "ריצ'אד, טוב שהגעת." אמר לו ולחץ את ידו.
איימי הסתכלה על פניו, וכעת יכלה לזהות אותו. זהו אחיו של פביו, אותו האחד שראתה ביומה הראשון במקום.
"ראית את הפושע, דונלד?" שאל ריצ'אד בטונו המודאג וכיווץ את גבותיו בסקרנות. "אכן, אך הברחתי אותו במהרה."
שיקר בקול מתגאה לחלוטין. פניה של איימי הכחילו והיא לא יכלה להאמין לחוצפתו.
"לפני דקות אחדות הוא ישב ובכה על כתפי, וכעת מכנה את עצמו גיבור? זה פשוט מגוחך!" חשבה לעצמה
וכיווצה את גבותיה בעצבנות. "הכל בסדר, גבירתי?" שאל ריצ'ארד והשתחווה בפניה לאות כבוד.
פניה של איימי האדימו והיא ניזכרה בבלאגן שנמצא כעת על ראשה. היא הרימה את ידה בנבוכה והחלה
לסדר את תסרוקתה המבולגנת. "כן.." ענתה בטון נבוך וקימטה את מצחה. דונלד נעמד לצד ריצ'ארד ושם את ידו
על כתפו בעודו לוחש באוזנו: "אני אומר לך ריצ'אד, זהו היה השטן בהתגלמותו.".
ריצ'ארד הרים את גבתו והעלה חיוך משועשע על שפתיו העבות. "אני בטוח ידידי." לחש והמשיך לחייך.
פניו של דונלד הכחילו והוא הוריד את ידו מכתפו. "בכל מקרה, לא היה צורך בבואך, הגנתי על הנערה לבדי."
אמר דונלנד ושילב את ידיו מאחורי גבו. איימי פתחה את פיה בתדהמה והחלה להתנשף, לא יכולה לסבול את חוצפתו יותר,
אך מנסה להחזיק את עצמה בידיים. היא הסיטה את מבטה אל עבר הרחוב שהתנקה מערפל, והחלה לערער.
לא משנה כמה היא חשבה על הדבר, לא היה שום הסבר הגיוני, לכך שהוא נעלם ואף לא השמיע את נקישות מגפיו כשעזב.
"אולי דונלד צודק?" חשבה לעצמה.
"אליזבת', בואי הנה." ציוותה עליה גברת פוליס בקולה הצווחני, שגרם לאוזניה לרעוד.
"יקירתי, אני מקווה שאת מבינה, שאינך נמצאת כאן לחינם. אני אתן לך אוכל ומקום מגורים,
אך את תצטרכי להרוויח למחייתך. והמקום הזה, צריך להשאר כסוד, הוא אינו חוקי, ואת עורך נערה.
אם זה יתגלה בידי השלטון, תסיימי את נעורייך בכלא, או אולי על הגרדום." איימה עליה גברת פוליס ולגמה
לגימה נוספת מ-תה הצמחים הירוק, שהשאיר את עקבותיו על שפתיה הדקות.
אליזבת' הזעיפה את פניה וסידרה את שיערה לאחור. "גברת פוליסי, איני מתכוונת להשאר כאן." אמרה
בקול נחוש והשפילה את מבטה בעודה מפחדת מתגובתה. גברת פוליס כיווצה את גבותיה בעצבנות וקמה
מכיסאה, בעודה מפלסת את דרכה אל אליזבת', וסוטרת על לחייה הימנית.
"ילדה חצופה שכמוך, שלא תעזי לסטור את דברי. אם רצונך הוא לעזוב, תשלמי לי. ובינתיים, תעבדי טוב.
אז כדאי שתתכונני, כי מחר את מתחילה" הוסיפה ויצאה מהחדר בעודה טורקת את הדלת בחוזקה.
אליזבת' שמה את ידה על לחיה האדומה ודמעות זהירות החלו לפלס את דרכם מטה, אל צווארה הלבן.
היא קימטה את שפתיה ובבכי מר, נכנסה אל חדרה הנוכחי.
צבעו היה לבן, ומיטה אדומה התפרסה על כל אורכו. משני צידי המיטה היו ארוניות נמוכות,
עליהן פמוטים ונרות דולקות, שכמעט הגיעו אל סופן. היא ידעה שאפילו אם תצא מהמקום הנורא הזה,
לא תמצא מקום אחר. ותמות מרעב. למרות תמימותה, היא לא האמינה באגדות, ואף פעם לא חיכתה
לנסיך על הסוס הלבן שיבוא יום אחד ויציל אותה מהעוני והרעב התמידי. אף פעם לא היו לה חלומות כאלו,
וידעה, שמכאן, אין דרך חזרה.
המשך יבוא..
אנא תאר את הבעיה בהודעה זו:
|
|
|
|
|
