|
|
|
*הכתיבה מותאמת לשנת 1870, הזמנים בהם העשירים שלטו והבנות הלכו בשמלות מפוארות.
עליכם להבין, שאי אפשר להשתמש בשפת יום יום בסיפור זה, בגלל השנה בו הוא מתרחש.
השפה תהיה רשמית וכל אחד יפנה לאחר בלשון גבוהה. תתארו לעצמכם את האנגלית של
הזמנים ההם. אבל אני בטוחה שתתרגלו מהר :] 😂 *
לונדון - שנת 1870
פרק ראשון - " לפתוח דף לבן"
ע"מ 1 :
"לא, אנא ממך אל תעשה זאת." צעקה איימי מתוך שנתה והעירה את רב המשרתים שלמרות גילו המבוגר
מיהר לעלות במורד המדרגות ולהכנס לחדרה. "איימי תתעוררי" הפציר בה ושם את ידו על מצחה הבוער.
איימי פקחה את עיניה והתנפלה על רב המשרתים הזקן בעודה כורכת את ידיה מסביב לצווארו.
"פטריק, שוב אותו הסיוט חוזר על עצמו" לחשה באוזנו עם קולה העדין והרגישה את ידיו תופחות על שכמה.
"אל תדאגי ילדתי, הכל יהיה בסדר" עודד אותה פטריק והשכיב את ראשה ברוך על הכרית הלבנה והנוחה
עליה שכבה מקודם. "אני אגש להביא לך כוס מיים, השארי כאן" אמר לה עם קולו הצרוד ויצא מדלת חדרה.
איימי התיישבה שוב על מיטתה ושמה את ראשה בין ידיה. "אינני יכולה כך יותר, אין יום בו הסיוט לא מופיע"
אמרה לעצמה ופיהקה קלות. היא הרימה את ראשה והסתכלה על חדרה המפואר. מיטתה הייתה מיטה זוגית
גדולה ומרווחת וסדין מבד יוקרתי עטף אותה. חדרה היה גדול יחסית לנערה בגילה ונתן לאיימי הרגשה קפואה
ומנוכרת. בזמן שהיא ישבה על מיטתה וניתחה את הסיוט שהופיע בחלומותיה למעלה משבועיים, נשמע קול
דלת נפתחת. היה זה פטריק שנכנס עם כוס מיים בידו. פטריק עבד בביתה כרב משרתים למעלה מ30 שנה
והיה הבן אדם היחיד שהיא יכלה לספר לו את סודותיה. איימי לא הכירה את הסבים שלה, לכן ייחסה אותו
לבן משפחה, וכשהוריה לא היו בסביבה, קראה לו סבא. "איך את מרגישה, ילדתי?" שאל פטריק בקולו הצרוד
והחלש והתיישב ליד מיטתה, בעודו מקרב אל פיה את כוס המיים שהייתה בידו. איימי התיישבה זקוף
ולגמה כמה לגימות מהכוס. "עכשיו אני בסדר" השיבה לו וחזרה לשכב. "לכי לנוח ילדתי, מחר מצפה לך יום קשה."
אמר פטריק וליטף את שיערה החום והארוך עם ידיו הרועדות והעייפות. "אינני רוצה להתחתן פטריק"
אמרה איימי בהבעת פנים מאוכזבת ונשכה את שפתיה באין ברירה.
"אני יודע ילדתי, אך ידוע לך שהדבר הוא הכרחי. וזה לא כל כך נורא, את תתרגלי לנישואים אלו במהירות."
הוסיף והעלה חיוך מעודד על פניו הלבנות.
"אך אינני אוהבת אותו, והוא אינו אוהב אותי. איני חושבת שיש טעם לנישואים אלו." השיבה איימי
והרימה את ראשה למעלה, בעודה בוהה בתקרה שמעליה בצבע האפרסק. "נישואים דיפלומטיים אינם
לרוחי!" הוסיפה. "אני מבין ילדתי. אך אינך יכולה להתנגד לרצון אבותייך. את וואיט התארסתם עוד לפני
צאתכם לעולם הזה. היה זה הסכם בין סביך ז"ל, שהבטיח לסבו של וואיט חתונה זו." אמר פטריק וניסה
להפחית מכאבה. פטריק שם את ידו על ראשה והסתכל בעיניה המיואשות. "אל תגרמי צער להורייך, תפקידך
להשמע להם, ובמיוחד בזמנים קשים אלו. עסקו של אביך מדרדר מיום ליום, והנישואים שלך לוואיט יעזרו
למשפחתך להשתקם." הוסיף פטריק ולקח נשימה עמוקה. "חוץ מזה, וואיט הוא אחד מבני האצילים המבוקשים
ביותר בארץ. כל בנות לונדון שואפות להיות נשותיו" הוסיף וקרץ לעבר איימי, מנסה לעודד את תסכולה.
"אינני כל אחת. אלמלא הוריי, לא הייתי נישאת לו מעולם. אינני מכירה אותו כלל." השיבה איימי ונשמה
עמוק גם היא. "אינך מכירה אותו כלל?" שאל פטריק וכיסה את איימי עם שמיכת המשי העדינה שעטפה
את כל גופה. "לא. לא ממש. ראיתי אותו כמה וכמה פעמים בחצר גינתו מבלה עם בחורות, אך רישמית
זכיתי לפגוש אותו לפני שבועיים בארוחה המשפחתית, בו הציגו אותו בפניי בפעם הראשונה והודיעו לי על
הנישואים הללו. הרושם הראשוני שלי ממנו לא היה משהו מיוחד. אין להכחיש שיופיו הוא מיוחד מאוד,
אך הוא נראה לי כבן אדם קר. לא דיברנו אפילו פעם אחת. כל הפגישה הוא הסתכל לכיוונים שונים וכל מה
שעשינו זה לשתות תה, וגם זה מתוך אילוץ." השיבה איימי לפטריק והסתובבה על צידה. פטריק הוריד את ראשו
והרגיש שהוא יודע בדיוק למה היא מתכוונת, אך לא ניתן לעשות דבר שיוכל למנוע את החתונה.
"לכי לנוח ילדתי. החתונה היא מחר, מחכה לך יום ארוך" אמר לה והתרומם ממיטתה בעודו מחזיק את הכוס
הריקה בידו ומתרחק לעבר הדלת. "לילה טוב" הוסיף פטריק ובעדינות סגר את דלת חדרה.
הלילה היה ארוך ומייגע. כל הלילה היא הסתובבה מצד לצד במיטתה, לא מצליחה להרדם.
"אף פעם לא חשבתי שאני אתחתן בגיל שמונה עשרה." חשבה לעצמה ונשמה נשימה כבדה ומיוסרת.
הבוקר הגיע ודפיקה עדינה נשמעה על דלת חדרה. "איימי, הגיע הזמן להתעורר" נשמע קול מבעד לדלת.
"אני קמה אמא" השיבה איימי לאימה וקמה ממיטתה. היא ידעה שפטריק יבוא עוד כמה דקות לסדר את
מיטתה, אך לא רצתה להטריח אותו בדבר וסידרה אותה בעצמה. לאחר מכן היא ניגשה אל המראה הגדולה
שהייתה תלויה על קיר חדרה וסירקה את שיערה הארוך והחלק. "היום זה היום" לחשה לעצמה ושמה את ידה
על חזהה, ליבה פעם בכזו עוצמה שהיה נדמה לה שהוא יצא ממקומו. היא ניגשה אל הארוך והוציא שמלה
בצבע ירוק חיוור, שהתאים לצבע עיניה הירוקות והגדולות. הרבה אמרו לאיימי שיש לה עיני חתול, בתיכון
בו למדה אף זכתה לכינוי "קט", ששמעה לעיתים קרובות. איימי לקחה את תיקה הלבן ויצאה מחדרה
במהירות כשפניה מועדות לעבר הסלון, בו היא הייתה אמורה למדוד את שמלת הכלה שאימה קנתה לה.
איימי מיהרה כל כך שלא הסתכלה לאן הולכת, הליכתה הייתה מהירה ובלתי ניתנת לעצירה.
היא הכניסה את ידה לתיקה, בעודה מחפשת את השפתון האהוב עליה כשלפתע מעדה ונפלה
על הריצפה. "אחח.." השמיע קולות כאב כשמרפקה ניפגש עם הריצפה והשתפשף קלות. היא התרוממה
מהרצפה ופתחה את עיניה בתדהמה. כל הדברים שהיו בתיקה התפזרו על הריצפה ומכסה השפתון
האהוב עליה נפתח, ולכלך את הרצפה קלות. איימי מייד ניגשה לסגור את פקק האודם והחלה לאסוף את
כל מה שהתפזר על הריצפה כשלפתע שמעה קול מדבר אליה. "לעזור לך?" אמר הקול ואיימי הרימה את
מבטה למעלה. ”אינני.." אמרה וקטעה את דבריה כשראתה מי עומד מולה. "בוקר טוב, וואיט" אמרה לבחור
שעמד מולה ובחן את מצבה. וואיט היה בחור עם יופי מיוחד, עיניו היו בצבע ירוק בהיר ושיערו היה ארוך,
אסוף בתוך קוקו שחור. מראהו היה אלגנטי לחלוטין.
הוא היה לבוש בחליפה שחורה שהבליטה את שרירי ידיו וגופו החסון.
"בוקר טוב" השיב לה והמשיך לעמוד. "את צריכה עזרה?" שאל שוב.
"אינני צריכה עזרה, אבל תודה בכל אופן" אמרה בטון לא חביב כלל והמשיכה להתעסק בשלה.
וואיט נשם עמוק והתכופף על הריצפה בעודו אוסף בידיו הגדולות את כל מה שהתפזר ומכניס אל תוך תיקה
הלבן ששכב לידה. איימי הרימה את מבטה וכיווצה את גבותיה. "אמרתי שאינני צריכה.." – "אל תחשבי על
זה יותר מדי. את תאחרי למדידת השמלה." אמר באילוץ וללא שמחת יתר. איימי הורידה את ראשה
ושוב הרגישה לא נעים בנוכחותו. היא לא יכלה להוציא מראשה את העובדה שהיא עומדת להתחתן עם מישהו
שאינה מכירה כלל. לאחר כמה שניות שעברו באיטיות רבה ולא נעימות בשביל שניהם, הם סיימו עם סידור
התיק וקמו על רגליהם. "תודה" אמרה איימי בקול חלש. וואיט הניד בראשו בהבנה. "היכן השירותים?"
שאל. "תעלה עוד קומה, החדר הראשון מימין" השיבה לו מייד ללא חשיבה מיותרת וירדה במדרגות.
"איימי יקירתי" שמעה את קולה המתלהב של אימה קורא לה לבוא. "אולי הוא אינו בן אדם כל כך רע
כמו שכולם מתארים אותו." חשבה לעצמה והסתכלה לאחור, אך הוא נעלם מאופק עיניה.
הסיפור הזה יהיה כמו ספר, יהיו בו בהרבה יותר עמודים מהסיפור הקודם שלי, והוא יהיה שונה
מקצה לקצה. הוא יהיה ממוספר לפי עמודים לא לפי פרקים. לכל פרק ינתן שם ויהיו בו מספר עמודים.
התחלה יפה (: מצפה להמשך .
וואי את ממש מוכשרת ומשקיעה..
באמת תוציאי ספר... מבטיחה לקנות ולהמליץ=]
QUOTE (karnusha_167 @ 10/09/2008) וואי את ממש מוכשרת ומשקיעה..
באמת תוציאי ספר... מבטיחה לקנות ולהמליץ=]
😊
תודה לכולם :]]]
אבל לא נראה לי שאני מוציאה ספר חח.. זה פשוט יהיה באורך של ספר [אני מקווה] אונליין כזה :]]]
ע"מ 2 -
איימי התקדמה אל אימה ונכנסה לסלון. עיניה הופנו הישר אל בובת הפלסטיק הלבנה שעמדה במרכז
השטיח, לבושה בשמלת הכלה שאיימי תלבש בעוד כמה שעות. "זוהי השמלה?" שאלה את
אימה והתפארה מיופיה של השמלה הלבנה. "אכן כך" ענתה אימה ונעמדה לצד איימי.
"תגעי בה יקירתי" הורתה לה אימה ואיימי התקדמה אל מודל הפלסטיק שנעשה מותאם במיוחד למידותיה.
הבד היה רך ונעים במיוחד, צורתה של השמלה הייתה מיוחדת ונצנצנים עדינים קישטו את כל כולה.
"האין זו שמלה מרהיבה?" שאלה אימה והחלה לזמזם את מארש החתונה בקולה הרגוע."טם טם טה דם, טם טם טה דם."
"כן אמא, השמלה מדהימה ביופיה." השיבה איימי ללא התלהבות מיותרת. "למה את מחכה ביתי? לכי למדוד"
ביקשה אימה והמשיכה לחלום בהקיץ על החתונה המכובדת והמפוארת שהתאמצה להכין לביתה.
"זו תהיה חתונת השנה. כולם ידברו עליה, את עוד תראי" הוסיפה בהתלהבות ונשמה עמוק.
איימי הסיטה את מבטה אל עבר החלון, מבעדו ניתן היה לראות את עץ התפוחים הבריא שעמד בגינה.
הציפורים החלו בשירתם ובמהרה הבית התמלא בקול ציפורי קוליברי אדומי החזה שישבו על ענפי עץ התפוחים והחליפו
ביניהם מנגינות.
"איני רוצה בכך. חתונה מפוארת אינה לטעמי, אני מעדיפה משהו פשוט יותר" ענתה איימי והחזירה את מבטה האומלל
לעבר השמלה. "בתי אל תדברי שטויות, מתחתנים רק פעם אחת. וחובתי כאימך, היא לעשות את היום הזה לבלתי נשכח עבורך."
ענתה אימה והשיבה את החיוך שנמחק מפניה לשניה בודדה בלבד.
איימי נשמה עמוק באין ברירה וראשה היה עסוק במחשבות שלא נתנו לה מנוח.
"אם ברצונך לעשות את חובתך כאימי, אל תחתני אותי למישהו שאיני מכירה" חשבה לעצמה איימי אך לא העיזה לומר את הדבר
בקול רם. "תעזרי לה בבקשה" פנתה אימה של איימי אל עוזרת הבית האתיופיות שבדיוק יצאה מהמטבח.
"ברצון, גברת סטלה." ענתה העוזרת והובילה את איימי לחדר אימה.
לאחר יסורים רבים איימי הצליחה ללבוש את השמלה היוקרתית והתקרבה אל המראה.
"את תראי נפלא, מיסיס איימי" החמיאה לה העוזרת בטון עליז ואף טיפה מצחיק.
"אנא ממך, תקראי לי מיס, אינני נשואה עוד" אמרה איימי בטון שקט וחשבה על החתונה שתתקיים בעוד מספר שעות.
"בכל מקרה תודה. אך השמלה הזו אינה לטעמי, אני מעדיפה משהו פשוט יותר." השיבה איימי וניסתה לעמוד זקוף.
"אני מרגישה שאני לובשת משקל של 60 ק"ג" התלוננה איימי על שמלתה הכבדה והלא נוחה כלל.
למרות הון משפחתה, היא אף פעם לא נמשכה לכסף ומעמד. היא תמיד חשבה על בני האצילים האחרים
כחסרי רגשות ומנוכרים מהזולת, והתחברה יותר עם האנשים הפשוטים שנתנו לה הרגשה חמימה, אותה לא קיבלה בבית.
"איימי יקירתי סיימת?" שמעה איימי את קול אימה מהצד השני של הדלת וניגשה לפתוח את דלת חדרה
.
"בתי, ללא ספק את הבחורה הכי יפה באיזור." החמיאה לה אימה ולא יכלה להסתיר את התלהבותה הגוברת מכל רגע שעובר.
איימי העלתה חיוך מאולץ על פניה ונכנסה בחזרה אל חדר אימה, על מנת להוריד את השמלה הכבדה, שהקשתה עליה לזוז.
"כעת אני מרגישה הרבה יותר טוב" אמרה איימי לעוזרת שעמדה לצידה ופרסה את השמלה על מיטת אימה.
איימי יצאה מחדרה בהרגשת הקלה ונתקלה באימה שעמדה ליד המדרגות. "יש לי משהו בשבילך" אמרה אימה והורתה לה
להושיט את ידה אליה והניחה על כף ידה ענק פנינים יקר ערך.
איימי הופתעה והסתכלה על אימה במבט מערער. "תלבשי אותו עם שמלת הכלה שלך היום" ביקשה והחלה לפלס את דרכה
אל פעמון הדלת שלא הפסיק לצלצל. היא פתחה את דלת ביתה בעדינות, וחיוך זהיר שחשף את שתי גומות החן שלה, עלה על שפתיה.
"כן יקירי" אמרה לגבר שהתברר כבעלה, שנעמד זקוף ועוד לפני כניסתו לבית החל לשאול כיצד מתקדמות ההכנות לחתונה.
איימי הורידה את ראשה והחלה להעלות במורד המדרגות לחדרה כלפתע שמעה רעש מלמעלה.
היא עלתה קומה נוספת ונכנסה אל האמבטיה, שדלתה הייתה פתוחה.
וואיט עמד מול המראה, כששתי ידיו נשענות על הכיור ופניו כלפי מטה. "וואיט? אתה עדיין כאן?" שאלה איימי את הגבר
הצעיר איתו עמדה להתחתן, אך החשיבה לזר לחלוטין. וואיט היה בשנות ה20 לחיו, וליתר דיוק - בן 22.
וואיט הרים את מבטו בפליאה וכיווץ את גבותיו. "כן, איני מרגיש טוב." השיב לה ונעמד זקוף.
"אני יכולה לעזור במשהו?" שאלה איימי והסתכלה על מצבו המדרדר. "לא, תודה" אמר ויצא מחדר האמבטיה
כשפניו מועמדות אל המדרגות. איימי סגרה את דלת האמבטיה והסתכלה על דמותו המתרחקת.
"גם הוא לא רוצה בחתונה זו?" חשבה לעצמה והנידה בראשה בעייפות. "כנראה שכן" הוסיפה וירדה אל חדרה.
השעה הייתה 14:00 והאורחים כבר החלו להתאסף. היא יכלה לשמוע את קולם המייגע מגיע מהסלון
ואת בקבוקי השמפניה הנפתחים ללא הרף. "חבורת חסרי תועלת" חשבה לעצמה בבוז ונשמה בעייפות בעודה
מרגיעה את תסכולה ההולך וגובר. נשמעה דפיקה בדלת וקול מוכר נשמע מהצד השני.
"ילדתי, אפשר להכנס?" היה זה פטריק שרצה לבדוק לשלומה. "כן פטריק" ענתה לו בחיוב ונשכבה
על מיטתה הרכה. בצעדים איטיים וחלשים הוא התקרב אל מיטתה והתיישב לצידה בעודו מעביר את ידו על מצחה.
"הגיע הזמן" הוא לחש לה בעדינות וצבט את לחייה האדומות מרוב דאגה.
"השארי כאן, תכף יביאו את השמלה לחדרך." הוסיף וקם ממיטתה בעודו מתקרב אל ארונית נמוכה שעמדה לצד מיטתה.
הוא פתח את אחת המגירות והוציא כמה מוצרי איפור שאימה קנתה לה במתנה, וביקש ממנה להתחיל להסתדר.
איימי נשמה נשימה עמוקה וכבדה, קמה ממיטתה וניגבה את דמעותיה שלא חדלו לזלוג על מר גורלה.
"תודה פטריק" אמרה לו ותפחה עם ידה על שכמו. "על לא דבר ילדתי" השיב לה פטריק הזקן ויצא מחדרה.
לאחר זמן מה, נכנסו שתי עוזרות לחדר ובידם שמלת הכלה הכבדה שאיימי לא חיבבה כלל.
היא התיישבה על הכורסא הלבנה שעמדה ליד חלון חדרה ונתנה לעוזרות להתעסק בפניה ובשיערה.
לאחר זמן ממושך של שעה וכמה דקות, איימי הייתה מוכנה לצאת מחדרה ולהכנס אל תוך סיוטה הגדול.
אביה כהרגלו, לא נכנס לברכה, אך זה אינו היה דבר שהטריד אותה או הפתיע. אימה נתנה לה נשיקה עדינה
על מצחה ושלחה אותה אל המדרגות. איימי נעמדה במורד המדרגות והסיטה את מבטה אל עבר האורחים
שעמדו מתחתיה ונהנו מהשמפניה היקרה ודברי המאכל. "שקט, הכלה מוכנה" צעק בחור צעיר מהקהל
ודממה השתלטה על המקום. תשומת ליבם של כולם הופנתה אליה ונשמעו דברי התלהבות מחלק גדול מהאורחים.
"איזו כלה יפייפה" אמר אחד האורחים, והשאר הסכימו עם דעתו. אימה של איימי נעמדה מאחוריה
ונתנה לה מכה קטנה מאחור. "איימי, תחייכי, זאת החתונה שלך" הפצירה בה אימה ולא הייתה מוכנה שהאורחים
ישימו לב שמשהו אינו כשורה. איימי העלתה חיוך מאולץ נוסף על פניה וירדה אל רחבת הסלון הגדול
והמרווח עם רצפת השיש המלוטש, שסיפק את המראה היוקרתי והאופנתי באותה התקופה.
מחיאות כפיים נשמעו מקהל האורחים והרבה התקרבו לברכה ולנשקה.
איימי הודתה לכולם והמשיכה לחייך ללא ברירה כשלפתע שמעה רעש שהגיע מבחוץ והתקרבה אל הדלת.
מבחוץ נשמעה מוזיקה רומנטית וצלולה שהזכירה לאיימי את ילדותה, הזמנים בהם ישבה בסלון והאזינה לאימה
שלא חדלה אז לנגן בפסנתר, שכבר אינו פועל כראוי.
כשדלת הבית נפתחה, איימי הבחינה בכרכרה לבנה שעמדה מול ביתה, אליה כבולים שני סוסים לבנים עם קישוטים על ראשיהם.
היא הרגישה כדמות מאגדה. היא יכלה להרגיש את הקסם שמילא את המקום וגרם לליבה לפעום מהתרגשות.
איימי התקרבה אל הכרכרה והתיישבה עליה בנוח כשלפתע הסיטה את ראשה לצד והבחינה בוואיט, שהתיישב לצידה.
הוא היה לבוש בחליפה שחורה יוקרתית, עיניו הבהירות זהרו וגומייה שחורה אספה את שיערו הכהה לאחור.
איימי הסתנוורה מיופיו אך כשניזכרה מה עומד לקרות מאוחר יותר, חזרה להכרתה.
"את נראית...מכובד" אמר וואיט והעלה חיוך מאולץ על פניו. היא יכלה להבין בדיוק איך הוא הרגיש.
"גם אתה" מלמלה לו עם קולה העדין והכרכרה החלה לנוע. האורחים נסעו אחריהם כרכרותיהם המפוארות
ועצרו לייד כנסייה ישנה אך מרהיבה ביופיה. וואיט עזר לאיימי לרדת מהכרכה ושניהם נכנסו יד ביד למקום.
היום הנוכחי היה נראה עבור איימי וואיט כיום אבל, ולא שמחה. אף אחד מהם לא הביע את אושרו על המתרחש.
לאחר טקס קצר, הכומר שאל את מה שכולם חיכו לשמוע:
"האם את, איימי פוקס, מסכימה להנשא לוואיט הרולד ולהיות עימו באושר ובעוני, בבריאות ובחולי, ובחיים ובמוות?"
שאל הכומר והרים את ראשו אל איימי, שעמדה מבולבלת מתמיד ותהתה מה עליה לעשות.
לאחר שניות ספורות של שקט ואי נוחות היא ענתה בחיוב, וכך גם הוא.
טקס הנישואים תם מהר, והאורחים כולם עברו אל האולם שהוריה של איימי שכרו ליום הנישואים, בו התנגנה
מוזיקה צלולה ונעימה לאוזן, ונשים ובעליהן יכלו לרקוד ללא הרף. הגברים היו לבושים בחליפות שחורות ולבנות
והנשים בשמלות מפוארות וארוכות, שהסתירו אף את נעליהן.
איימי נכנסה אל האולם הגדול והמבוקש ומייד פנתה להטביע את כאבה בכוס השמפניה שעמדה על אחד השולחנות.
היא לגמה מהכוס, והרגישה את טעם השמפניה המתפשט בתוך גופה.
איימי המשיכה לשתות כשלפתע הרגישה יד, נוקשת על כתפה. היא סיבבה את ראשה וראתה את אימה עומדת מאחור עם
פרצוף זועף ולא מחמיא כלל. "גברת צעירה, את אישה נשואה כעת, הינך יכולה לשתות כרצונך" התלוננה אימה והוציאה את
כוס השמפניה השלישית שהייתה בידה של איימי. "היכן בעלך?" שאלה.
איימי הרימה את ראשה בכבידות ופיהקה בנימוס עם ידה על פיה.
"איני יודעת, אני חושבת שהוא הלך להחליף את בגדיו. עניבתו התלכלכה מהיין האדום ששתינו מקודם." השיבה וסיבבה את ראשה
אל זוגות האורחים העליזים שהמשיכו לרקוד באמצע הרחבה ונדמה היה ששכחו מי היה זה שהתחתן היום.
לפתע נשמע רעש חזק שהתפשט על כל רחבי האולם, ואיש צעיר התפרץ אל האולם והחל לצעוק בקולו הבס.
"אני צריך רופא, יש כאן רופא?" צעק וגלגל את עיניו לכל כיוון אפשרי.
"יש" אמר אחד האורחים הנכבדים, גבר בשנות ה60 לחיו, עם משקפי ראיה גדולות ומראה מלומד, וניגש אל עבר הבחור הצעיר.
"קרה דבר מה?" שאל אותו בסקרנות ושילב את ידיו מאחורי גבו. האיש הצעיר בלע את רוקו והתנשם מעייפות.
"חיה תקפה את וואיט, הוא מדמם. לפי הדוברים במקום, הוא אינו נושם. תבוא איתי במהרה" צעק האיש הצעיר והאורחים
החלו להתפזר ולנוס על נפשם.
איימי הרימה את ראשה בעודה מנסה לעכל את מה ששמעה כעת וכוס השמפניה שהייתה בידה, נפלה על הריצפה ונשברה
לאלפי חתיכות.
המשך יבוא... 😨
התחלה מדהימה 😊
מחכה להמשך מאמי , אני שמחה שהעלת את הסיפור לאתר .
מממש מדהים 😊
אני מחכה להמשך : ]]]
QUOTE (דשקהה @ 10/09/2008) מממש מדהים 😊
אני מחכה להמשך : ]]]
😉
את פשוט אחת המוכשרות!!
מחכה להמשך
מוכשרת , זה מדהים .
תמשיכי ... (:
אנא תאר את הבעיה בהודעה זו:
|
|
|
|
|
