|
|
|
הכתיבה שלך מדהימה וסיפורך סוחף (: המשך במהרה.
ואיי ממש מדהים!!..
שאלה..
למה לא רואים את התמונות שאת שמה? או שזו רק אני ><
כי זה מוזר בשני המחשבים לא רואים אותם כלל.
מדהים מדהים מדהים ושוב מדהים !
הכתיבה שלךך ממדדדדדדדדדדדדדדהימממממה @
הממשך 3>
אהבתי את הסיפור אבל הכתיבה שלך נראת לי יותר מידי מאולצת וזה קצת מוריד מרמת הסיפור..
קראתי את הסיפור הקודם שלך והכתיבה בו הייתה הרבה יותר משוחררת ואהבתי את זה יותר.
אולי בגלל שרקע הסיפור הוא לפני כל כך הרבה שנים והשפה באמת אמורה להיות שונה כמו שאמרת זה בגלל זה
אבל רוב המילים הן בשפה פשוטה ויש אפשרות לכתוב אותן בשפה יותר גבוה כמו פעם
סורי על הביקורת פשוט אני כבר מגיבה אז אני אומרת את דעתי
ואני עדיין חושבת שצורת הכתיבה שלך היא יוצאת מן הכלל ושווה כל רגע ורגע
סורי על החפירה😊
תודה לכולם! שמחה שאהבתם :]
יפה-2אה2ה, תודה על הביקורת הבונה! 😊
מאולצת? לא חשבתי על כך. קראתי כמה פעמים ובאמת שלא התכוונתי לגרום לה להשמע כך.
תתארי לעצמך את האנגלית של אותם הזמנים, כל אחד פונה לאחר בשפה רישמית
ואף אחד לא מדבר כאילו זה דיבור בין חברים. וברור שאפשר לעשות את השפה יותר
גבוהה, זה מה שתראי בהמשך הסיפור, אבל גם תראי שפה משוחררת כשאיימי תבלע
בתוך החברה אליה הגיעה ותרגיש בנוח לדבר ללא גינונים. אולי את פשוט לא רגילה
לזה. אבל דעי לך שקראתי הרבה ספרים שנכתבו על תקופות כאלו, וגם בהם, יש מאוד
מאוד הרבה גינונים ואין הרבה שפה חופשית ויום יומית כמו שמדברים אנחנו.
אני יודעת שבעברית אין את זה, אבל באנגלית, אפשר לפנות אל מישהו בצורה פורמלית,
ולא פורמלית. ואני מנסה להפוך אותה להכי פורמלית שאני יכולה.
כמו כן, כמו שאמרתי, בהמשך הסיפור איימי תשתלב בין כולם, ותוכל להפסיק עם הגינונים הללו
ולדבר בשפה קצת פחות פורמלית, כמובן שאני לא יכולה להפוך אותה לשפת יום יום כמו שיש
בהווה, אך אם תקראי ספרים על תקופות כאלו, את תראי שפה דומה.
וכמובן שתראי שפה בהרבה יותר גבוה מזו של מה שכתבתי עד כה, אבל ברור מאליו שתראי
גם שפה יותר נמוכה, בה איימי מתקשה כי כל חייה לימדו אותה איך לדבר בנימוס.
אני גם לא רוצה להשתמש בשפה יותר מדייי גבוהה, כי אני מעוניינית בכך שכל קבוצות הגילאים
יוכלו לקרוא את מה שאני כותבת ויבינו כל מילה ומילה.
סורי גם על החפירה חחחח... 😁
ואף אחת לא שאלה, אבל בכל מקרה אני יענה..
כן - הרכבת כבר הייתה קיימת ב1870, במיוחד בלונדון. [ קראתי על כל התקופה לפני שהתחלתי עם הכתיבה] 😊
תיראי אני כן קראתי ספרים שבהם יש שפה רישמית בגלל זה אמרתי שזה ניראה מאולץ..לא קשור להרגל
תאמיני לי אני קוראת לא קצת ספרים..
בקיצור בכל מקרה אהבתי אני כבר מחכה לקטע שהערפדים יכנסו לסיפור יותר חח
מחכה להמשך😊
ואגב השם שלי הוא ליאה...
תודה רבה לך ליאה, אם תהיה לך עוד ביקורת בונה אני אשמח לקבל אותה. 😂 😊
תגידו אתם באמת לא רואים את התמונות שאני שמה? 😯
- חלק 6 -
איימי מיהרה להגיע לביתה, בתקווה שפטריק כבר שם, ואכן כך היה. פטריק ישב ליד שולחן האוכל
העשוי מעץ וחיכה לאיימי בקוצר רוח ודאגה. "פטריק! היכן היית למען השם?" היה הדבר הראשון ששאלה
לאחר שנכנסה לביתה וטרקה את דלתו מאחוריה. פטריק סיבב את ראשו אליה ומייד קם מכיסא העץ שעליו ישב.
הוא נעמד על רגליו עם ראשו מורכן כלפי מטה. "אני שמח שאת בסדר." אמר ונשם עמוק. "לא היה בכוחי למצוא
את דרכי לכאן, לכן נאלצתי לשבת אי שם, ולחכות לחלוף הערפל." הסביר לה והרים את ראשו.
"מצטער שהדאגתי אותך, ילדתי." הוסיף והחל לפלס את דרכו אליה. "מה קרה לשמלתך?" שאל ונעמד מולה בעודו
בוחן אותה מכף רגל ועד ראש. איימי נשמה לרווחה ושילבה את ידיה, מודה לאלוהים שפטריק בריא ושלם.
"פטריק, אני אספר לך בדרך. תתכונן, אנחנו יוצאים עוד חמש עשרה דקות." הודיעה לו ברשמיות והחלה לפלס
את דרכה אל חדרה. הוילונות מנעו מאור השמש לעטוף את ארבעת הקירות, והחדר היה אפור וחשוך מתמיד.
איימי פתחה את ארון בגדיה והוציאה עוד שמלה, שנראתה לה טבעית ופשוטה למדי. הדבר האחרון שהיא רוצה כעת,
הוא להתבלט. לאחר מקלחת מרעננת, איימי יצאה מהאמבטיה וסידרה את שיערה הארוך, שסירב להתרגל אל
הסיכות החדשות שקנתה על מנת שיחזיקו אותו למעלה. "פטריק, היכן אתה?" קראה בשמו ושמעה את צעדיו
הכבדים עוד מהסלון. פטריק עמד על השטיח האדום שהתפרס על כל אורך הסלון וחיכה לבואה. "ילדתי." אמר לאחר
שהרים את מבטו. "את נראית נהדר." החמיא לה ופנה אל כיוון הדלת. "לאן מועמדות פנינו?" שאל בפליאה, מפני שלא
היה זכור לו על שום תכנון לימים הקרובים. איימי לקחה נשימה עמוקה וסידרה את השיערה השחורה, שהצליחה לחמוק
מחוזק הסיכות, ונפלה על כתפה. "האם במקרה שכחת איזה יום מחר?" שאלה והסתכלה עליו בפליאה. "מחר?"
השיב בשאלה וכיווץ את גבותיו. איימי התקרבה אליו ושמה את ידה בעדינות על כתפו הרחבה.
"פטריק, מחר הוא יום הולדתך." הזכירה לו וחיוך זהיר התפשט על פניה. "אינך מצפה ממני לתת ליום הזה לעבור
כך סתם, נכון? אנחנו נוסעים העירה, אני אקנה לך חליפה ראויה ושעון כיס חדש, כי שעונך הישן כבר אינו עובד כראוי."
אמרה והורידה את ידה מכתפו בעודה מתקרבת אל היציאה. פטריק פתח את עיניו לרווחה ולא ידע מה לומר.
"ילדתי, איני חושב שיש צורך בכך." אמר. פטריק מעולם לא אהב מתנות, במיוחד מאיימי שתמיד נוטה להעניק
לו דברים יקרים וחדשים. איימי נעמדה במקומה ונשמה בכבידות. "פטריק, אני לא זוכרת ששאלתי אותך. פשוט תבוא איתי."
אמרה בקול צנוע ורציני ויצאה מפתח הדלת, בעודה משאירה את פטריק, עם פה פעור, בסלון.
הכרכרה לא איחרה להגיע, ואיימי התיישבה בתוכה. פטריק המשיך לעמוד בחוץ והיא החלה לשכנע אותו להתיישב לידה,
ולתת לנהג לעשות את עבודתו. בתחילה פטריק לא הסכים אך לאחר שכנועים רבים, נכנס אל תוך הכרכרה והורה לה לזוז.
הנהג החל להצליף בישבנם של שני הסוסים הלבנים, שהיו כבולים לכרכרה, ובמהרה הם יצאו לדרך.
"פטריק אינך יודע מה עברתי היום." לחשה לו איימי והחלה לספר לו על חוויותיה.
"אליזבת' מה את עושה שם? תזדרזי בבקשה." צעקה גברת פוליס בעודה עומדת מחוץ לדלת חדרה ודופקת
עליה ללא מעצורים. "אני באה" נשמע קול חלש, ואינו מרוצה כלל מהצד השני של הדלת. גברת פוליס גלגלה
את עיניה בעצבנות ונעמדה זקוף. לאחר שניות ספורות דלת החדר נפתחה ודמותה של אליזבת' הופיעה,
זוהרת מתמיד. "אני כאן." אמרה ונעמדה זקוף. גברת פוליס העלתה חיוך נתעב על פניה המקומטות ונראה
היה שנקודת החן השחורה, שתמיד נהגה לצייר על פניה, נמרחה על כל אורך לחיה והגיעה עד לאוזניה.
הדבר ניגרם ככל הנראה עקב אחד הרוזנים המבוקשים ביותר מדינה, שהסתגר איתה בחדר ליותר משעתיים.
אליזבת' הייתה לבושה בשמלת נעוריה של גברת פוליס, ונראיתה טוב מתמיד. השמלה הייתה בצבע זהוב וסרטים
לבנים קישטו אותה מכל כיווניה. היא הייתה מפוארת מאוד, והתאימה לנעליה הזהובות. שרשרת שחורה
וארוכה התפרסה על צווארה החיוור, והבליטה את שדיה הלא ממש מפוארות. "נהדר. הלקוח יהיה מרוצה."
חשבה לעצמה גברת פוליס ותפסה בידה של אליזבת', בעודה גוררת אותה אל אחת הדלתות הלבנות שעמדו מהצד
השמאלי של המסדרון בצבע הארגמן. גברת פוליס פתחה את הדלת בעדינות ואליזבת' הבחינה בזוג רגליים מבצבצות
מצד הכורסא האדומה שהייתה מופנית אליה עם הגב. הנעליים היו שחורות ומצוחצחות היטב, ללא ספק - מי שנעל אותן,
היה רחוק מלהיות עני.
ליבה של אליזבת' החל להכפיל את פעימותיו, וכל מה שהיא יכלה לחשוב עליו הוא – מה יקרה עוד כמה דקות.
היא אינה הייתה מוכנה כלל. היא תמיד חלמה שתאבד את בתוליה לאחר חתונתה, למישהו שתאהב, ולא בבית בושת
סוג א', עם מישהו שאינה מכירה כלל. "תתנהגי יפה. ותזכרי, הכל תלוי בך כעת." לחשה גברת פוליס באוזנה וסגרה
את הדלת מאחוריה. אליזבת' נעמדה זקוף וניסתה לנשום סדיר, אך שמלתה הקשתה עליה זאת. היא הייתה הדוקה
מדי לגופה, וגרמה לה להרגיש לא בצלחת שלה. "התקרבי נא יקירתי." אמר קול עמוק שהגיע מגרונו של מי שישב
מולה, וגרם לגופה של אליזבת' לרעוד ולעיניה לדמוע. אליזבת' עצמה את עיניה והחלה לחזור על אותו המשפט כמה
וכמה פעמים בראשה: "את יכולה אליזבת', את יכולה." החדר היה חשוך למדי והאווירה בו הייתה שלילית לגמרי.
באמצע החדר עמדה מיטה גדולה עם סדינים לבנים וכריות בצבע ארגמן עמוק. זוג פמוטים זהובים היו מונחים על
הארונית הלבנה והנמוכה, שהייתה ממוקמת ליד המיטה, ועליהן נרות דולקים, שגרמו לפחדים הכי נוראיים שלה,
להתפרץ החוצה. בעדינות וזהירות רבה, אליזבת' החלה לפלס את דרכה אליו, ונעמדה מאחורי כורסתו.
היא סגרה את עיניה, וניסתה להכין את עצמה נפשית למה שיבוא מאוחר יותר.
הגבר שישב על הכורסא, קם על רגליו, והחל לפסוע לכיוון המיטה. צעדיו היו איטיים ובטוחים בעצמם, ובידו כוס
יין אדום, שהוא הניח על השולחן מייד לאחר שהתיישב על צידי המיטה. "שבי לידי." ביקש ממנה עם קולו הבס ותפס
בידה, בעודו מושיב אותה בכוח על המיטה. "איך קוראים לך נסיכה?" שאל וגרם לפניה של אליזבת' להכחיל מרוב בהלה.
קולה זעק מבפנים ודמעות זהירות החלו לפלס את דרכם החוצה. "אליזבת' אדוני." ענתה בקול חנוק לאחר התלבטויות
רבות. הגבר תפס את ידה והרכין עליה נשיקה עדינה, אך עם מבט ערמומי ושפל. "נעים מאוד, אני דונלד.".
"היית מאמין פטריק?" שאלה איימי לאחר שסיימה לספר את סיפורה. לא משנה כמה פעמים היא תספר זאת,
הדבר עדיין בלתי נתפס. פטריק נדנד בראשו לשלילה ולא האמין שאיימי נאלצה לעבור את הכל לבד.
איימי הסיטה את הוילון האדום, שהסתיר לה את העולם החיצוני, והבחינה בשמש, שברחה במהירות כאשר הבחינה
בירח העגול – שתפס את מקומה. קול נקישות סוסים חזק נשמע מאחור ואיימי הוציאה את ראשה קלות, על מנת
לראות במה מדובר. "בום בום!" נשמע קול אקדחים מאחור והכרכרה עצמה במקומה. "שודדים פטריק." לחשה לו
איימי בקול מפוחד והוא תפס בידה הרועדת. מהאופק מיהרו להגיע שני שודדים על סוסיהם השחורים והצמידו אקדח
אל פניו של נהג הכרכרה. "אנחנו רוצים את הכסף, את התכשיטים, ואת הכרכרה!" צעקנו שני השודדים וחשפו את
השיניים הרקובות, שללא ספק, היו גורמים חלחלה לכל מי שמביט בהן. על ראשם היה כובע קש פגום, ושרשראות ענקיות
בצבעים עליזים קישטו את צווארם הארוך. בגדיהם היו לבנים ועורם שחום להפליא. איימי ירדה מהכרכרה ומסרה
לידיהם את כל התכשיטים שהיו ברשותה, כך גם פטריק. שני השודדים העליזים מיהרו להכנס אל תוך הכרכרה וקשרו
את שני סוסיהם בצדדים. הם הורו לנהג להמשיך לנסוע, והשאירו את איימי ופטריק לבדם, בחשכה, על כביש ריק,
ומנוכר מאנשים. "פטריק, מה נעשה עכשיו?" שאלה איימי בקול מפוחד ושילבה את ידיה מהקור.
הלילה לא התעכב להגיע, וקור כבד התפשט על האיזור בו שניהם עמדו. "איני חושב שזה בטוח לעמוד לצידי הכביש.
איני רוצה שמשהו רע יקרה לך." אמר והסתכל לצדדים. אור חלש נראה מבעד לעצים, אך ראייתו הפגומה בשל הגיל
של פטריק לא איפשרה לו לראות במה מדובר. "אולי יש שם מישהו, האיזור מואר." אמר בקול רם והחל לרדת במורד
השביל למטה, אל תוך היער. איימי מיהרה ללכת אחרי ובמהרה הם גילו את מקור האור.
"פטריק הבט, גחליליות." אמרה איימי והסתכלה על האופק. אור הירח החלש, שניסה בכל כוחותיו להאיר את האיזור,
אפילו לא התקרב לאורם החזק של הגחליליות שהתעופפו להן מפה לשם, בעודן מתיישבות על עצים, צמחים, ועשבים
שגדלו בסביבה. "אכן ילדתי, המראה מיוחד להפליא." התפלא פטריק וחייך למראה אחת הגחליליות שניסתה לפתות
את בן זוגה, ופרסה את כנפיה על עלה ירוק ורחב, בעודה מזיזה את כנפיה מצד לצד ומבצעת מעין ריקוד מוזר להפליא.
לרגע איימי שכחה מהצרה אליה נקלעה, אך הינשופים שישבו על ענפי עץ והשמיעו את קולותיהם כתיקתוקים קטנים וחלשים,
הזכירו לה שהשעה מאוחרת, ושניהם נמצאים בדרך ללא מוצא. איימי הסתכלה על פניו של פטריק, שהאדימו ללא כל סיבה
מובנת, ושיערו נעמד דום. "פטריק, אינך מרגיש בטוב?" שאלה ובחנה את כל כולו. מצחו החל להזיע והוא הקריב את רגליו
בנבוכה, בעודו מטלטל את גופו קלות מצד לצד." "חוששני שאני צריך לטפל בעיסוקיי." אמר והפניו האדימו אף יותר.
איימי שמה את ידה על פיה, בעודה מסתירה את החיוך הקטן שבצבץ מבין שפתיה, ונשמה עמוק.
"ובכן, אני מבינה. רק אל תתעכב." ביקשה והסתובבה אליו עם גבה. חיוכה התפשט על פניה הלבנות ועיניה נסגרו למצחה.
פטריק הנבוך, מיהר להתרחק ממקום עמדתה ונעלם מהאופק.
בזמן שאיימי בחנה את המקום היפייפה שלא ראתה מעולם, ינשופים בודדים חתכו את צלילות השמיים ונחתו
על אחד הענפים שעמדו מולה. הם היו בצבע אפור ועיניהם גדולות ושחורות. איימי הסיטה את מבטה אליהם,
והבחינה בכמה נוצות שיצאו מכנפיהם ובאיטיות רבה, נשכבו על האדמה. אורות הגחליליות החלו לעמעם וחיוכה
של איימי נעלם, ואף לא השאיר עקבות. הלילה הפך למצמרר וגופה החל להזיע. קולות משונים החלו לרחף באוויר,
מחפשים מישהו שישמע אותם, שיעזור. איימי קפאה במקום. "פטריק?" שקראה בשמו והסתכלה לצדדים, אך הבינה
שהוא טרם שב. היא הרימה את שמלתה והתיישבה על סלע אפור וגדול, שהיה ממוקם מתחת ל"עץ הינשופים" – כך קראה לו.
היא הצמידה את רגליה הלבנות יחדיו ושמה את ידיה על בירכיה, מחכה לשובו של פטריק, שהתעכב יותר משציפתה.
לפתע בקע קול שהגיע מאחד השיחים שהיו מולה והיא קפצה על רגליה. "מה קורה כאן?" חשבה לעצמה והחלה להתקרב
אל השיח. היא פחדה שזו תהיה חיה טורפת, אך לא כך היה הדבר.
"אליזבת'... השם הזה לרוחי." החמיא לה דונלד והציע לה כוסית יין אדום. אליזבת' הנידה בראשה לשלילה
ושמה את ידיה על ברכיה הרועדות. גופה החל להזיע ונשימותיה הפכו לכבדות יותר משניה לשניה.
בחייה היא לא פחדה כל כך. אפילו בזמנים בהם דודתה נהגה להכות אותה במקלות ברזל על מנת להשליט
משמעת ולתקן את התנהגותה - פחדה לא היה עצום כל כך. "אינך מרגישה בנוח לידי?" שאל דונלד עם קולו
העמוק והמחליא והעביר את לשונו על שפתיו לאחר שבחן את רגליה הלבנות. אליזבת' לא ענתה והמשיכה לשבת
בשקט עם ראשה מורכן כלפי מטה, בעודה מקווה שזהו חלום, והיא תתעורר בקרוב. "שיערך מצא חן בעיני, אליזבת'.
ריחו גורם לחיה שבי, לצאת החוצה." לחש אל תוך אוזנה וקירב את שפתיו אל צווארה בעודו מסניף את ריח גופה,
שהגביר את רעידותיו. שפתיה התהדקו והיא סגרה את עיניה בעוצמה מירבית, מנסה לספוג את כאבה הנפשי,
שהלך והתפשט. "מהו גילך, אהובתי?" לחש אל תוך אוזנה והמשיך בשלו. הריח שלו הגעיל אותה, וקולו גרם לה
להזכר בקול דודה, שנהג לגעת בה ולהסתכל עליה בצורה לא מחמיאה עוד מילדותה. "עוד מעט 16." השיבה בלחש
ואחזה עם ידיה בשמלתה, מנסה לא לזוז. דונלד מייד הפסיק את עיסוקו והתבונן על פניה החיוורות והמבוהלות.
"16? יותר טוב משחשבתי. גברת פוליס אמרה לי שלא מזמן חגגת שמונה עשרה." אמר והתכנס בתוך עולמו.
"טוב, אני מניח שעליי להאט את קצבי." הוסיף והתיישב זקוף. "אנחנו ניפגש כמה פעמים. נכיר, ואז אני אהפוך אותך לשלי.
מה דעתך?" אמר בעליזות והסתכל עליה, במחשבה שהרגיע אותה. כשלמעשה, הלחיץ אותה עוד יותר.
איימי התקרבה אל השיח, וניסתה להתבונן אל תוכו. קולותיהם של העלים היבשים, שהחלו לנשור מהעצים
באשמת הרוח הכבדה, מצאו תנוחה נוחה על שכבות העלים הנוספים שהיו כבר מונחים על האדמה.
הרוח במהרה עברה ללטף את פניה החיוורות של איימי, שהחווירו אף יותר מהרגיל. היא בלעה את רוקה והורידה
את ראשה, בעודה מתבוננת אל תוך שיח העלים הירוקים, ומחפשת מה נמצא מאחוריו. זוג עיניים שחורות וקטנות
הראו את עצמן מבין העלים ואיימי קפצה בבהלה לאחור, וכמו כן ליבה.
"מי שם?" צעקה והחלה להתקדם לכיוון ההפוך. דמות קטנה ונמוכה יצאה מבין השיחים והסתכלה הישר אל תוך עיניה.
היה זה ילד קטן בגיל 10-11 אך לא יותר. עורו היה לבן כסיד, העור הלבן ביותר שראתה מימייה. מתחת לעיניו היו שני
שקים שחורים, שהעידו על עייפותו. שפתיו היו לבנות גם הן ולבושו כפרי במיוחד. שיערו השחור נפל הישר על פניו והסתיר
את עיניו השמאלית. "ילד, מה הינך עושה כאן לבד?" שאלה ועול נפל מליבה, שהחל להשיב את פעימותיו לנורמה.
הילד הניד בראשו ולא אמר מילה. הוא סיבב את גבו אליה והחל לרוץ אל האופק, בעודו עובר בזיגזגים בין העצים
הדקים והארוכים שעמדו בדרכו. איימי כיווצה את גבותיה והחלה ללכת אחריו, בעודה דורכת בקושי רב עם עקביה על
הסלעים והענפים שהיו מוטלים על האדמה וגרמו להליכתה הישרה, להתעקם. "מה הוא עושה?" חשבה לעצמה כששמעה
את צחוקו המתגלגל. כלל שהתקרבה יותר אל מיקומו, כך גברו רעשים והקולות שחדרו אל תוך אוזניה. השיחים הגבוהים
כבר לא נתנו לה לראות לאן מועדות פניה, וזה היה מאוחר מדי מכדי לחזור. "מי שר בשעה כזו?" חשבה לעצמה לאחר
ששמעה קולות שנשמעו משועשים למדי, מגיעים מן האופק. איימי כיווצה את גבותיה באי הבנה, והמשיכה לפלס
את דרכה אל הלא נודע, כשלפתע מעדה והתגלגלה במורד ההר. ראשה יצא ללא פגע, אך שמלתה נקרעה קלות,
דבר שקורה הרבה בזמן האחרון. היא נחתה על איזור צמחי במיוחד, וכמות מספקת של עלים, ריככה את נפילתה.
היא השתרעה על האדמה הקרה וניסתה להזיז את רגליה, שכאבו במיוחד.
"מה קרה?" חשבה לעצמה ופתחה את עיניה למחצה. ראשה כאב והיא אחזה בו עם שתי ידיה, אך לא יכולה להתעלם
מהמוזיקה הקודרת שנשמעה ברור מתמיד. איימי טלטלה את ראשה מצד לצד באי הבנה ובקושי רב, נעמדה על רגליה.
נעליה התלכלו והיו מלאות בבוץ. היא קמטה את מצחה ולא יכלתה להאמין, שבגדיה הרוסים, שוב.
לקחו לה דקות ספורות על מנת להתאושש ולשכנע את עצמה להמשיך לנוע. "עליי למצוא את פטריק." אמרה לעצמה
והסתכלה למעלה, אך החושך, הפך את העבודה לקשה בעבורה.
תיכנסו לזה -->
http://www.youtube.com/watch?v=ntHFvSOSbGs
"שוב הקולות?" לחשה לעצמה והסיטה את ראשה לאחור. עיניה נפתחו לרווחה לנוכח מה שראתה.
מספר לא מועט של זוגות, רקדו וזימרו מול עיניה כרצונם. איימי שפשפה את עיניה עם ידיה העדינות במחשבה
שהיא חולמת. היא החלה להתקדם לקראתם ולבחון את לבושם המוזר. בגדיהם היו קרועים וככל שהיא התקרבה יותר,
כך הערפל שהתפרץ אל האיזור, נהיה כבד יותר וכיסה כמה מצמרות העצים שעמדו מולה. קולות מזמרים החלו להלהיב
את פעילותם וכמה מהנשים שעמדו מהצד, הסתובבו במעגל אינסופי. ראשה של איימי היה בהכחשה זמנית.
"מה הם עושים באמצע היער?" חשבה לעצמה והסתכלה מסביב. האווירה הייתה עכורה ואפלולית. צחוק מתגלגל נשמע
במקום, ואף צליל חלילית חלודה שהשמיעה את זעקותיה. הדבר המוזר היה, פניהם האפרפרים בצורה מוזרה.
אפשר היה לחשוב שהערפל משתתף בשמחתם, וחולף מעל ראשם ומסביב למותניהם, מלטף אותם קלות ואחר כך עובר
אל צמרות העצים.
ככל הנראה, כחלק מהתפאורה האפרורית, נחו להם מצבות רגילות, ללא שם חרוט עליהן, על אדמה לא פורייה במיוחד.
הדמויות המשיכו להסתובב אחת עם השניה ולזמר להנהתם. איימי בלעה את רוקה בבהלה וסיבבה את גבה אליהם,
מנסה לחמוק מידיהם על מנת שלא יראו אותה כשלפתע נשמע קולו של ילד קטן, עם כובע אפור על ראשו, שנעמד על
רגליו והצביע לכיוונה. "בן אנוש!" צעק בקולי קולות והד דבריו נשמע יותר משלושה פעמים.
"מה?" אמר הקול הראשון. "למה?" אמר הקול השני. "היכן?" אמר הקול השלישי, והמוזיקה פסקה. איימי פתחה את
עיניה ופהרה את פיה, לא יודעת מה לעשות. היא בלעה את רוקה ובאיטיות רבה הסתובבה אליהם. כמה מהילדים שהיו
במקום, התקרבו אליה ועשו מעגל מסביבה. פניהן היו אפורות ושיערם כהה. "סטנלי חזור הנה!" אמרה אחת הנשים
שעמדו בסביבה עם חלוק לבן, ואחד הילדים הקטנים שעמד לייד איימי, מיהר לרוץ לקראתה.
"על מה כל המהומה? היא גם ככה אינה רואה אותנו." מיהר הקול השלישי להרגיע את כולם ואיימי הורידה את
מבטה לאדמה. ליבה חשב שהוא עומד להתפרץ מהמקום, וזיעה קלה החלה להופיע על מצחה. כזו לחוצה, היא לא הייתה מעולם.
"נכון, גבירותיי ורבותי. נא המשיכו." אמר אחד הגברים שעמדו בצד, עם שיער ארוך ומצח עגלגל.
"אני לא אפריע לכם." לחשה איימי בעדינות וסיבבה את גבה אליהם. המוזיקה פסקה שוב וראש כולם היה מופנה לעברה, שנית.
"מה אמרת?" שאל אותה הגבר עם המצח העגלגל והתקדם לכיוונה. איימי נלחצה וקירבה את רגליה אחת לשניה.
"שאני לא אפריע לכם." אמרה שוב וסגרה את עיניה, כאילו מצפה לדבר מה.
"האם במקרה.. את רואה אותי?" שאל ונעמד מולה בעודו מתבונן על פניה, שהכחילו מרוב בהלה.
"למה הינך מתכוון, אדוני?" שאלה בקולה החנוק. הגבר הסתכל על שאר האוכלוסיה, שעמדה בדממה, והחליפה
מבטים בין כולם. "אינך אמורה" אמר, אך איימי לא הבינה למה הכוונה. "אני מצטערת אדוני, אני אעמיד פנים שלא
ראיתי דבר, רק תן לי לעזוב." ביקשה ממנו בנימוס ובלעה את רוקה. הגבר עם המצח העגלגל בחן את פניה בסקרנות
וגירד את זקנו האפרפר עם ידו השמאלית. "ובכן, אם זהו המקרה. אינך יכולה לעזוב." אמר ושילב את ידיו.
המשך יבוא... :]
דייייייייייייייי המתח שלי גובר מיום ליום
המשךך!
אני לא יעמוד בזה! חחח
(:
אני רואה את התמונות..😊
המשךךךך
QUOTE (דשקהה @ 18/09/2008) יייייייפפה 😊
תתמשכיי
😉
תודה ענקית לכולם!!! *חיבוק* 😊
פרק שני: "איש המסיכה" - חלק 7 -
"ומה הסיבה לכך?" שאלה איימי בהיסוס ומצמצה עם עיניה. אחד הילדים הקטנים שהיו בסביבה
התקרב אליה וניסה למשוך בשמלתה, דבר שנראה ככשלון מוחלט, ידו עברה מבעד לשמלתה, והמשיכה
לנוע באויר. איימי המוטרדת כיווצה את גבותיה ושיפשפה את עיניה קלות. "אני הוזה" חשבה לעצמה
כשלפתע הרגישה זוג ידיים שתפסו אותה מאחור. "מי את?" אמר קול גברי עמוק והמשיך לאחוז בה
בכל כוחו. איימי ניסתה להאבק עימו ולדרוך על רגליו, אך הוא לא הושפע מהדבר. "תעזוב אותי" היא צעקה
וניסתה להוריד את ידיו מגופה, אך זרועותיו היו חזקות מדי לגברת צעירה כמוהה. היא פתחה את עיניה ויכלה
לשמוע את פעימות ליבה, שהתגברו עם כל נשימה שלקחה. נפשה הייתה מוטרדת וכל מה שיכלה לחשוב עליו,
הוא שהדמות יכולה להיות אנס, או שודד כלשהו. הערפל החל להתפוגג לאט לאט והצמרמורת בגופה רק
הלכה וגברה. היא הסתכלה מסביב, ולא יכלה להאמין למראה עיניה. כל קהילת האנשים שראתה לפני שניות
ספורות, נעלמה, התפוגגה, כאילו לא הייתה כלל. היא בלעה את רוקה וחדלה להתנגד לאחיזתו.
שיערו השחור נפל על כתפיה וליטף אותן בעדינות. הרוח שנשבה באיזור נשברה על פניה וראשה החל לכאוב.
"מי אתה?" שאלה ונעמדה דום, נותנת לו לאחוז בה. הוא קירב את שפתיו אל אוזנה והזיז את שיערה לאחור.
"אני הוא זה ששואל. מי את?" שאל והצמיד אותה אליו. ריח גופו היה נעים במיוחד, ולהפתעתה - גם מוכר.
איימי נשמה עמוק וסגרה את עיניה. "קוראים לי איימי, איבדתי את דרכי, אנא אל תעשה לי דבר, תן לי לעזוב."
לחשה וידיו הגבריות עזבו אותה באותה השניה. הוא קפץ לאחור והסתובב אליה עם גבו. היא סיבבה את ראשה
אליו והסתכלה על לבושו. "לא יכול להיות." חשבה לעצמה כשבחנה את מגפיו, ולבושו השחור והמוכר.
http://www.youtube.com/watch?v=LBDQAPlGKgY
"איש המסכה." מלמלה לעצמה ונעמדה זקוף. היא ניזכרה בעיניו האדומות וקפצה לאחור, בעודה מפלסת את
דרכה מהמקום, ומתרחקת ככל שיכולה. "אל תברחי, לא אעשה לך דבר." שמעה קול מאחוריה ונעמדה דום.
"שוב המשיכה הזאת" חשבה לעצמה והרגישה משיכה בלתי מוסברת וחזקה במיוחד, אליו.
"למה הוא לא מפחיד אותי יותר?" חשבה לעצמה והסתובבה אליו עם פניה. זאת הייתה הפעם השניה בחייה,
שהיא רואה את דמותו, אך עוד מהרגע הראשון, הרגישה איך חבל דק ובלתי נראה, מקשר ביניהם.
דבר אחד לא יכל לחמוק מראשה, היא עמדה מול רוצח. וזה כל מה שהיא הייתה צריכה לדעת כדי
לנסות לברוח מהמקום, אך לא עשתה זאת. למה? לא לכל דבר יש הסבר.
היא התקרבה אליו בצעדים איטיים ונעמדה מאחוריו. "אדוני?" קראה לו ובלעה את רוקה. הגבר הסיט
את ראשו מעט לכיוונה, והיא יכלה לראות את המסכה המחרידה שלא רצתה לחשוב עליה כלל.
"מה מעשייך כאן?" לחש בטון חלוד ונשם עמוק. איימי הסתכלה לאחור, וכבר החלה לחשוב על תוכנית
על מנת להמלט אם יהיה בכך צורך. הדבר היחיד שלא היה מובן לה, הוא למה היא עדיין שם.
"אני וסבי הותקפנו על ידי שני שודדים, שזרקו אותנו כאן, ואיבדנו את דרכינו." מלמלה באי רצון ובחנה
את שיערו השחור והארוך. "ואדוני?" שאלה וגרמה לראשו להתנדנד ללא מטרה. "איני חושב שאני צריך
לספר לך." אמר ושילב את ידיו. איימי הזעיפה את פניה ופתחה את פיה בתדהמה. "אדוני, אמרת שאם
אני אענה לך, אתה תענה לי גם." אמרה ושילבה את ידיה גם כן. "איני זוכר שאמרתי דבר זה. ואני מציע
לך לעזוב את המקום, לא בטוח כאן." אמר והסתובב אליה עם ראשו. המסכה כיסתה את עור פניו ורק
עיניו ושפתיו נראו מבעדה. איימי פתחה את פיה, והרגישה צביטה קלה בליבה.
הגחלילות איכשהו פילסו את דרכן אל המקום בו שניהם עמדו והחלו לעוף מסביבם. אורן היה מרהיב
ביופיו, והקסם שהן נשאו איתן, חדר אל תוך ליבה, ומילא את האוויר - אותו נשמה. הצרצרים שישבו על
העלים הירוקים שצמחו לא רחוק, השמיעו את קולם, ונראה היה שנגינתם מוקדשת להם. מבטיהם ניפגשו
ואיימי בלעה את רוקה, בעודה מסתכלת אל תוך עיניו החודרות. צבען כבר לא היה אדום כלל, אלא ירוק
בהיר, ויפייפה. ירוק כמו חצר ביתה הישן. בו היא נהגה לשבת שעות רבות בעונות הקיץ והסתיו, על מנת
להנות מיופיו המסנוור. "למה אדוני מסתכל עליי בצורה כזו?" שאלה ופניה האדימו קלות. "אדוני?" שאלה שוב,
אך לא קיבלה תשובה. עיניו המשיכו להסתכל בשלה, והיא הרגישה את האנרגיות עוזבות את גופה,
ומחלישות אותו לגמרי. "אני יכולה.. לראות את פניך, אדוני?" שאלה וגרמה לו להסתובב אליה עם גבו, שוב.
"לא." אמר ללא היסוס ונשם עמוק. איימי הורידה את ראשה וקימטה את מצחה קלות.
"אולי זה ישמע לך מגוחך, אך יכול להיות... שאנחנו מכירים?" שאלה בעודה מסתכלת על גבו ובוחנת את
שיערו החלק והארוך. הוא נעמד זקוף והטה מעט את ראשו לכיוונה. "אולי מהחיים הקודמים." השיב בלחישה.
-"איימי?" לפתע נשמע קול המגיע מאחד השיחים וליבה של איימי החסיר פעימה. היה זה ללא ספק –
קולו של פטריק, שבוודאי חיפש אחריה כבר מזמן. איימי הסתובבה לאחור ובחנה את הסביבה, אך דמותו
הייתה רחוקה מדי. "אני כאן פטריק." צעקה לו והחלה לנופף עם ידיה מצד לצד על מנת שיבחין במיקומה.
עברו שניות ספורות ופטריק הגיע אל מקום הימצאה בצעדים מהירים ונחושים. "ילדתי, היכן היית? חיפשתי
אותך למעלה משעתיים." מלמל ונעמד מולה, מתנשף מעייפות. "אני אמורה לשאול אותך את אותה השאלה
פטריק, למה התעכבת כל כך?" שאלה והצמידה את ידיה למותניה, מחכה להסבר משכנע במיוחד.
פניו של פטריק החווירו והוא הרים את גבותיו. "מצאתי בקתה לא רחוק מהכביש, כמה אצילים צעירים שיצאו
לצייד, נעצרו לידה. אז נאלצתי לבקש מהם עזרה, חיפשו אותך שעות." השיב פטריק והרכין את ראשו כלפי מטה.
איימי לקחה נשימה כבדה וקימטה את מצחה. "בכל מקרה, תכיר, זה.." אמרה בעודה מסתובבת לאחור ומחפשת
אותו עם עיניו. אך המקום היה ריק ושומם. לא אדם ולא חיה. איימי פתחה את עיניה ואת פיה בתדהמה והייתה
בטוחה שהיא על סף איבוד שפיותה. "פטריק." פנתה אליו וסיבבה את ראשה. "אני חושבת שאני יוצאת מדעתי."
הוסיפה וגלגלה ושמה את ידה על מצחה. עיניה סירבו להאמין למתרחש. זאת הפעם השניה שהוא נעלם כך,
ללא סימן, ללא עקבות. "מה קורה כאן?" חשבה לעצמה והסתכלה מסביב.
"פטריק, תסתכל מסביב. למה אין כתובות על אף מצבה?" שאלה והביטה עליו בסקנות. פטריק תהה על
אילו מצבות איימי מדברת והחל לבחון את הסביבה עם פניו הרציניות. המצבות נראו מוזנחות למדי,
ואפשר היה לחשוב, שלאותם האנשים ששוכנים כאן, אין קרובי משפחה שיבואו ויטפלו בחלקת קברם.
"אני חושש שזהו האיזור בו קוברים את אלו שהוצאו להורג. פושעים, גנבים, נוכלים ועוד. תראי את השלט
מולך ילדתי." אמר והצביע עם ידו אל כיוון שלט הקטן, שללא פטריק, איימי לא הייתה מבחינה בו כלל.
"חלקת קבורה לחוטאים." היה חרוט על השלט האפור עם אותיות קטנות וכמעט בלתי נראות.
איימי כיווצה את גבותיה בתדהמה והבעת פנים עצובה השתלטה על פניה, שלא נראו מרוצות כלל.
היא לא יכלה להאמין לדבריו של פטריק, ולשלט עצמו.
"ומה אם המשפחות שרוצות לבוא לבקר את חברם או קרוב משפחתם? איך יוכלו לזהות את קברו?"
שאלה והחשבה על דמותה של הנערה הצעירה, שהוצאה להורג למרות חפותה.
"ילדתי, מה אני יכול לומר לך? מכירה את האימרה -כל הפושעים אותו הדבר-? קראתי על כך בעיתון,
קציני לונדון מסרבים להבדיל בין זהויותיהם של ה-חוטאים- שהוצאו להורג ונותנים מחיר שווה לכולם.
הם אסרו על זיהוי המת. וחוץ מזה, רוב המשפחות של אלה שקבורים כאן, לא יכולים להרשות לעצמם
להעביר את קברם למקום ראוי." הוסיף ולקח נשימה עמוקה וכבדה. איימי סגרה את עיניה מכאב מילותיו,
ושנאה בכל נפשה את האנשים המתיימרים להיות משליטי חוק וסדר, כשלמעשה הם לא יותר מאשר אשפה
אנושית. "פטריק, בוא נלך מכאן. איני רוצה לחגוג את יום הולדתך במקום כמו זה." הוסיפה בעצב ושמה את
ידה על כתפו. פטריק חייך בנבוכה והודה על כוונותיה הטובות. "אל תדאגי לי ילדתי. יום הולדתי מסופק כל עוד
אני איתך. ואל תשכחי, שאת מוזמנת לנשף של הרוזנת דה מורק מחר. לדעתי, יעשה עמך טוב להכיר את אנשי
האוכלוסיה בה את חיה כעת." הוסיף פטריק, ושניהם החלו לצעוד אל בקתת הציידים, שהייתה לא רחוק מהמקום.
"אליזבת', קומי מייד ורדי למטה." צעקה גברת פוליס מהמדרגות והעירה את אליזבת' בשניה בודדה אחת.
אליזבת' זינקה ממיטתה וכמעט איבדה את שיווי משקלה. "מה קרה?" צעקה בחזרה ושפשפה את עיניה
מעייפות. "יש חגיגה, עלייך להצטרף. רדי מייד." המשיכה לצעוק גברת פוליס, ללא סבלנות או התחשבות
מצידה. אליזבת' הוציאה את המסרק השחור והישן שהיה מונח בתוך מגירתה הלבנה, והחלה להעביר אותו
על שיערה הארוך, באין ברירה.
השעה הייתה מאוחרת עד מאוד וראשה לא התלהב מרעיון "החגיגה" שעליה דיברה גברת פוליס,
היא הרגישה שמשהו רע עומד להתרחש הלילה. היא נשמה עמוק וסגרה את עיניה, בעודה יורדת אחוזת אימה
במדרגות הלבנות בעלות השטיח האדום, המוביל למטה.
מוזיקה צלולה בקעה מאחד החדרים ואליזבת' ניגשה לראות על מה מדובר. המראה לא היה חביב למדי.
בחדר גדול ומרווח, הצטופפו להם מספר גדול של גברים שיכורים שישבו ושיחקו קלפים, או כאלה שרקדו עם
נשים, שבסופו של דבר, מכרו להם את גופן. אליזבת' ניכנסה אל החדר באיטיות, וניסתה להתחמק מטיפוסים
שונים שכלל לא בשבילה ולהבלע בהמון. "אליזבת', גשי הנה יקירתי." קראה לה גברת פוליס, ומילותיה הנחמדות
נשמעו באוזניה כאות לאסון מתקרב. גברת פוליס אף פעם לא נחמדה אליה, אלא אם כן יש סיבה לכך.
היא ישבה על כורסא אדומה, על ברכיו של איש זקן בעל שפם לבן ארוך, ועיניים תוקפניות במיוחד. היה ברור מאליו
ששניהם שתו יותר ממה שצריך. גברת פוליס חייכה ללא כל סיבה מיוחדת וטלטלה עם רגליה מפה לשם,
גורמת לזקן, הנראה אף מחריד יותר ממנה, להזיל ריר - כמו תינוק בן כמה חודשים.
"כן גברת פוליס." מלמלה אליזבת', והרכינה את ראשה למטה כאות לכבוד.
"האדון הזה מעוניין לרקוד איתך יקירתי." אמרה גברת פוליס והצביעה עם ידה על גבר גבוה שעמד ליד
פתח הדלת ובחן את אחוריה של אליזבת'. אליזבת' הורידה את ראשה והחזירה אותו אל גברת פוליס,
שנראיתה מרוצה למדי. "כן גברת פוליס." השיבה באי רצון והתקרבה אל הגבר המדובר. ליבה לא הצליח
למצוא מנוח. היא ידעה מה הולך לקרות, אך לא יכלה לעשות שום דבר על מנת למנוע זאת.
שיערו היה שחור וצבע עיניו חום. גובהו היה מכובד למדי וגבותיו עבות מהרגיל, בגדיו היו לבנים, וזקן בולט,
כיסה חלק נכבד מפניו החיוורות. ככל הנראה הוא היה בשנות ה-30 לחיו, ומבטו גרם לבטנה של אליבזת'
להתהפך מבהלה.
"שלום לך, יפייפיה." אמר עם קולו החלוד בעודו מבליט את המבטא הבריטי שברשותו ושולח את ידו אליה.
ריח כבד של אלכוהול מילא את האוויר, והיה ברור מאליו – שהוא היה המקור להגעת הריח הנורא
והתפשטותו בחדר. "שלום אדוני." מלמלה אליזבת' והורידה את מבטה, מרגישה מוטרדת מהדרך בה הוא
בוחן את גופה. "הנרקוד?" שאל בעודו מתנדנד מצד לצד, ואפילו לא חיכה לתשובה. הוא תפס בידה של
אליזבת' בחוזקה וגרר אותה אל אמצע הרחבה, בעודו מעיף מדרכו כמה זוגות אחרים, שרקדו גם הם.
האופן בו הוא החזיק את ידה, כאב לה מאוד, אך היא לא רצתה להראות זאת, ואפילו אם כן. למי היה אכפת?
אליזבת' לא ידעה לרקוד כראוי, אך ריקודו לעומת שלה, נראה טוב למדי. "בן אצילים" חשבה לעצמה
וכיווצה את גבותיה בעצבנות. היא ניסתה לא לדרוך על רגליו, ולנשום סדיר כשלפתע הרגישה את ידו
על מותניה, ובסופו של דבר, על אחוריה. "אדוני מה הינך עושה?" שאלה אותו בנימוס וקימטה את מצחה.
"אני עושה את מה שעולה על דעתי." ענה בחוצפה, והחל ללטף את ישבנה מטה מעלה. פניה של אליזבת'
הכחילו מרוב בהלה וידיו הגועליות, נתנו לה להרגיש כבן אדם הכי זול בעולם. "אדוני, אנא ממך, הורד את ידיך."
ביקשה עם קולה הרועד והתרחקה ממנו קלות. הוא הסתכל על פניה וכיווץ את גבותיו בתוקפנות.
"את לא תגידי לי מה לא לעשות ילדה ארורה! אני זה שמשלם כסף כאן. הרימי את חצאיתך" צעק והמשיך לטלטל
את ראשו מצד לצד. גופה של אליזבת' החל לרעוד והיא הסתובבה אליו עם גבה, בעודה מפלסת את דרכה החוצה.
הוא תפס אותה מאחור והחל להעביר את ידיו על גופה בתוקפנות. אליזבת' החלה להאבק עימו והשתחררה מאחיזתו
המטרידה. בלי לשים לב, היא סטרה לו בחוזקה כזאת, שאפילו המוזיקה, לא התעלתה על עוצמת הקול שנשמע
לאחר שידה נפגשה עם לחיו. הוא עף לאחור ונאחז בכיסא עץ גדול, על מנת לא ליפול. המוזיקה מייד פסקה וכעת
כל הפרצופים, היו מופנים אל אליזבת', שעמדה עם ידה רועדת באוויר, וניסתה לעכל את מה שכרגע עשתה.
"אוי לא" חשבה לעצמה ושמה את ידה על פיה, בעודה עושה כמה צעדים לאחור. "מה את מרשה לעצמך, זאטוטה?!"
צעק על כל החדר, והד דבריו הגיע אף למסדרון שמצד השני של הדלת. הוא נעמד על רגליו והעיף את האגרטל הלבן
שעמד על השולחן, ובמהרה נישבר לאלפי חתיכות. "איני מאמין שאני מבזבז את כספי על המקום הזה!" צעק והפנה
את מבטו אל גברת פוליס, שעמדה בצד וקפאה במקום. במהרה גברת פוליס חזרה להכרתה והחלה לפלס את דרכה
אל אליזבת'. מבטה היה מלא כעס ותוקפנות. "מי את חושבת שאת?" צעקה עליה ובהתה בה במבט מזלזל וזול.
"בנות, קחו אותה למרתף." הוסיפה בקול רם וכל הקהל שהתאסף, החל להתפזר. שתי נשים תפסו בידיה של
אליזבת' וגררו אותה בכוח אל המרתף. היא מעולם לא הייתה במרתף, ומעולם גם לא רצתה, במיוחד לא בצורה כזו.
אחת הנשים המבוגרות שתפסו בידה, פתחה את דלת המרתף וגררה את אליזבת' לבפנים.
המראה היה נוראי. החדר היה גדול ואינו סימפטי במיוחד, בו היו תאים רבים עם סורגים. "מה קורה כאן?" חשבה
לעצמה והסתכלה מסביב, קורי עכביש כיסו את מרבית המקום, ועל הקירות שנעשו מאבנים אפורות,
היו תלויים כמה ציורים, בהם ככל הנראה, גברת פוליס הייתה הכוכבת הראשית. אליזבת' הורידה את ראשה
והסתכלה אל הצד המרוחק של המרתף הרחב. בכמה מהתאים שכבו נערות צעירות, כבולות באזיקים ומראם מלוכלך.
היה ברור לעין, שהן נמצאות שם כבר למעלה מכמה ימים. צלחת קטנה הייתה מונחת בכל תא, ועליה אוכל
מבחיל לחלוטין, שכבר ייבש מזמן. "מה לעזעזאל קורה כאן?" לחשה אחוזת אימה והנידה בראשה מצד לצד,
מסרבת להאמין למראה עיניה. שתי הנשים המבוגרת שהחזיקו בידה, הפילו אותה על הריצפה וגררו אותה אל אחד
מהתאים. מרפקה של אליזבת' השתפשף קלות, ושמלתה התלכלכה לחלוטין.
אליזבת' זינקה על רגליה במהירות והתקרבה אל פתח התא, שכבר ננעל עם מפתח קטן, ששתי הנשים שמו בכיסן.
הסורגים מנעו ממנה יציאה, והיא התרחקה לאחור, אוחזת בראשה ומנדנדת אותו מצד לצד, אינה מבינה מה קורה,
או שאינה רוצה להבין.
במהרה, דלת המרתף נפתחה, ודמותה של גברת פוליס הופיעה, זועמת מתמיד.
"מה חשבת לעצמך כשעשית זאת, אליזבת'?" התלוננה בקול עצבני והתקרבה אל התא המצופף
של אליזבת' בצעדים מהירים ומאיימים כאחד. אליזבת' כיווצה את גבותיה ובלעה את רוקה.
היא הרימה את מבטה אל גברת פוליס והסתכלה הישר אל תוך עיניה הריקות מרגשות או כל דבר שקשור אליהם.
"מה זה העסק הזה? מה אתם באמת, עושים כאן?" שאלה אליזבת' בלחש והטיחה עלבונות שפניה של גברת פוליס,
שנראה היה שלא הוטרדה מהדבר, אלא ההפך, השתעשעה מאוד. "מה קרה, אליזבת', לא מצא חן בעינייך?"
שאלה בזלזול מוחלט והכניסה את אצבעה אל תוך אוזנה, מחטטת ומגרדת את דפנותיו. "מה חשבת אליזבת'?
שזהו בית בושת כמו כל השאר? תסתכלי מסביבך ילדה, בנות כמה נראות לך הילדות הללו?" שאלה והצביעה
עם ראשה אל כיוון התא שממול. שם ישבה ילדה עם שיער שחור ועור חיוור, ככל הנראה בת 14, והתכרבלה בתוך
שמיכה ירוקה, ישנה וקרועה למדי. אליזבת' הרגישה את בטנה מתהפכת פעם נוספת, וליבה נשבר לאלפי רסיסים.
היא הסיטה את מבטה אל גברת פוליס, שעמדה והמשיכה לחטט בתוך אוזניה, ואף פיהקה קלות.
"כולכם משוגעים." מלמלה אליזבת' ושמה את ידיה על ראשה. "המקום הזה מקולל" הוסיפה והרגישה את רעידות גופה,
משפיעות על דיבורה, שחדל להיות חלק וברור. "תגידי תודה שאיני מכה אותך בשוטים, טיפשה." השיבה גברת פוליס
והחלה לפלס את דרכה אל דלת היציאה. "את תיהי כאן עד הודעה חדשה, בינתיים תחשבי על מה שעשית."
הוסיפה וטרקה את דלת המרתף, בעודה משאירה את אליזבת' המבוהלת בפנים.
המשך יבוא... 😊
אנא תאר את הבעיה בהודעה זו:
|
|
|
|
|
אתר האהבה הישראלי