אין בכלל מלאכים בשמיים

וואו מדהים !!
תמשיכי !!

וואי שושי זה אחד ה-פרקים!!!!
פרק כזה מדהים!!!
ואוף לא רוצה למה הוא מת??
בטח עכשיו יהיה משהו בין ליאת לאור חחח נכון נכון???
טוב אז אין לי מושג איזה מחמאות עוד להגיד כי השארת אותי בלי מילים(ומי כמוך יודעת כמה זה קשה!😉 )
אז אני אוהבת אותך מאוד!!!
ומקווה שאת עושה חיים בטיול!

פרק עצוב כ"כ ]:
המשך ..

זה עצוב מידי

מהממם

קופיפה תמשיכי😊

מדהייים = ]
תמשייכיי ...

ואוו סיפורר מדהייםם!!!!!!

התחלתי לקרוא ולא יכולתי להפסייקקק...

הפרק האחרון שפירסמת ממש ריגש אותיי,
אפילו בכיתי!

בקיצוררר חחח
סיפור מהמם,מדהים,מקסים..

ואת מוכשרת בטירוף!!

אז יאללה תמשיכיי 😛 מחכה להמשך!!

יאא אתן לא יודעות איזה כיף זה לחזור ולראות תגובות כאלה =] חחח

קרמבה- חוללך על הצורה 😘

בערב אני ישתדל להמשיך =]]

אז מה רצית לומר לי?" שאלתי.
"הייתי רוצה שתסלחי לי" אמר חיים "כבר הרבה זמן קשה לי בלעדיכם, אתם המשפחה שלי"
"לא חיים!אין לך משפחה" אמרתי את זה וידעתי שהכאבתי לו.
"אני יודע שעשיתי טעות, אבל את נהפכת כל כך דומה לה, במראה ובאופי, זה הכאיב לי" אמר
"זה הכאיב לך?!" שאלתי "בגלל זה עוזבים את שני הילדים שלך?!" שאלתי.
"אני יודע שזה לא תרוץ, אבל אני השתגעתי" אמר חיים "הרגשתי שאני הולך למות, כל דבר שאמרת הזכיר לי אותה, כל תנועה, אני הרגשתי אשם"
"אשם?" שאלתי.
"שבגללי אמא מתה"

פרק 22
"רשמתי הכל במכתב, אבל כמו שחשבתי בטח דרור לא הראה לך אותו"
הייתי המומוה. "איזה מכתב?!" שאלתי למרות שהוא הסביר לי כבר.
"מעייני שבי רגע בשקט אני יסביר לך הכל" אמר חיים.
ישבתי על הספא, אני חושבת שבאותו רגע לא באמת רציתי לדעת על מה הוא מדבר, יותר קל לחשוב שהוא גר רחוק ואולי בכלל לא חיי
מאשר לחשוב שהוא גרם לכך שאמא שלי תמות.
"זה התחיל שאני ואמא שלך התחלנו לריב, אני הייתי חוזר מאוחר מהעבודה, היא הייתה בטוחה שאני עם מישהי, וכן הייתה תקופה שהייתה לי מישהי
והיא התעצבנה עלי, לא ההינו מדברים ימים שלמים"
"נו, את זה אני יודעת" אמרתי "שעמית אותכם אבל..."
"זה לא הסוף" עצר אותי וקולו היה מלא בחרטה.
"היא חזרה יום אחד מקניות הייתי בסלון חזרתי מוקדם, היא הסתכלה עלי ואז אמרה שהיא רוצה גט. אמרתי לה שהיא לא תקבל
ואנחנו נסתדר היא אמרה שכבר מאוחר מידי לסדר הכל"
"ובגלל שלא נתת לה?" שאלתי.
"לא, זה הגיע למצב שרבנו, צרחנו אחד על השנייה"
"איפה אני ודרור ההינו?"
"אצל סבתא" אמר חיים.
"ומה קרה אז?" שאלתי דמעות עמדו לצאת מעיני, אהבתי יותר שהאשמה בפירוק המשפחה נתלתה בשניהם ופתאום זה רק הוא..
"היא התשגעה, התחילה לצרוח, להפיל עלי דברים..."
-----
"למה אתה עושה לי את זה?" צרחה אורנה וזרקה עלי כל מה שהיה בדרכה.
"אני לא יכול לתת לך לעזוב" צעקתי עליה והתקרבתי, אחזתי בפרקי ידה מנסה לגרום לה להפסיק לזוז.
"אכפת לך רק מעצמך! לא אכפת לך שאני סובלת! לא אכפת לך שהילדים שלך סובלים! שהבית מתפרק!" ירקה לעברי.
"מה את חושבת שרק את כאן? למה פתאום את מבקשת גט אה? יש לך מישהו נכון?" שאלתי.
היא ניסתה לדחוף אות ואני סטרתי לה,
היא התרחקה ממני מביטה בי עניים דומעות. "אתה זה שתגרום להכל לקרות!! תזכור את זה!" היא יצאה מהבית.
עבר שבוע עד שהיא חזרה.
מעיין ודרור ישנו אצל סבתא שלהם.
התקשרתי אליה מחסום בתקווה שתהנה לי כעבור שבוע. "הילדים חוזרים מחר תחזרי! הם לא צריכים לסבול בגלל השטויות שלך" אמרתי.
"תעשה לי טובה! תאה לא תצילך להסתדר איתם יום בלעדי בגלל זה" אמרה "בשביל שתוכל להיות עם הילדונת בת ה 20 שלך נכון?"
"תפסיקי לדבר שטויות ותחזרי כבר" אמרתי.
ניתקתי בלי להשאיר לה מקום לדבר.
היא באמת חזרה באותו יום, היא הסתכלה עלי ואני עלייה.
שנינו שתקנו, פחדנו כבר לדבר, לא להאמין עד כמה המצב נהפך לרועה.
אבל אני לא יודע איך פשו חציתי את הדרך אליה במהירות כזאת וחיבקתי אותה. "די.." מלמה.
"זה באמת מה שאת ררוצה?" שאלתי.
"כן" אמרה.
"אני לא יכול" אמרתי וסגרתי את הדלך מאחוריה.
היא הסתכלה עלי בכזה עצב. נישקתי אותה בהתחלה היא לא הגיבה אבל אחר כך היא פתחה את פיה מאפשרת לי להכניס את לשוני.
עשינו אהבה בכזה להט שקשה לתאר במילים, ששימנו שכבנו זה לצד זה במיטה והיא פשוט התחילה לבכות.
אני לא הצחלתי להבין אותה ואולי זה מה שגרם לכל זה.
"איך הגענו למצב הזה?" שאלתי.
"קצר" אמרה "בבקשה חיים.."
"אחרי מה שעשינו עכשיו את עדיין חושבת על זה?" שאלתי.
"אני לא יכולה" אמרה "אני לא יכולה להיות עם אף אחד עכשיו, אני רוצה להיות לבד, בלי אף אחד, אתה לא תצליח להבין אותי אבל..."
"מצטער"
"חיים זה או זה או הגרוע מכל" אמרה
רק לאחר שבוע הבנתי מה זה הגרוע מכל...
--------------
רעדתי. לא הייתי מוכנה לשמוע את זה. "זה באמת בגללך" אמרתי.
הוא השפיל את מבטו. "לך מפה" לחשתי.
"את באמת רוצה?"
"פעם אחת תעשה את מה שמקשים ממך" אמרתי.
הוא הביט בי ובלי לומר מילים הלך לכיוון הדלת.
שובו עזב אוצי, אלוהים למה אני בוכה שהוא הלך? אמא שלי לא פה בגללו? למה כל כך קשה לי להפרד ממנו שוב?
מה גרם לי לרוץ לדלת?
"חכה רגע" צעקתי. הוא הביט בי בפליאה גם אני הייתי בשוק מעצמי.
התחלתי לבכות בלי להצליח לומר מילה.
"קשה לי להבין מה היה כל כך נורא שאמא התאבדה? היא יכלה לעזוב את הבית נכון? היא לא הייתה חייבת להשאר איתנו נכון?" שאלתי.
"תגידי לי את" אמר "את לא היית כועסת עליה?"
"אני כבר כועסת עליה שהיא לא אמרה לאף אחד על זה משהו" אמרתי.
"אמא שלך הייתה בדיכאון עמוק" אמר חיים.
"אז עצם זה לא באשמתך אם היא הייתה בדיכאון היא הייתה עושה את זה בכל מקרה" אמרתי "נכון?" את הנכון הוספתי כדי להיות בטוח.
"היו פעמים שהיא כבר ניסתה" אמר בעצב "אבל זה היה הרבה לפני שנתיים לפני"
אני לא יודעת למה ניסיתי כל כך להגן עליו, לא הגיע לו נכון? אז למה?
"תוכל לבוא מחר?" שאלתי.
"את רצינית?" שאל.
"לא, עזוב" אמרתי.
"אני יכול אם את רוצה" אמר חיים ומין חיוך עלה על פניו.
אבל לא רציתי שתחושת הכעס תחלוף פתאום, שהחומות שלי ישברו. "לא" אמרתי "עזוב"
נכנסתי לבית והתיישבתי על הרצפה, התחלתי לבכות...
הטלפון צלצל. "הלו" עניתי.
"הכל בסדר את בוכה?" שאל דרור.
"דרור....תחזור" בכיתי "אני מרגישה שאני נשברת, אני צריכה שתחזור"
"אני יחזור" הבטיח.
ניתקת. איזה עוד דברים יקרו לי? ידיד וחבר של החברה הכי טובה שלי מת, אבא שלי חוזר וחושף אותי לאמת המרה, והחבר שלי חוזר אל האקסית המיתולגית שלו?

למחרת הלכתי בכל זאת לבית ספר. "היי" אמרה ליאת
"חשבתי שלא תבואי" אמרתי ראו שעברו עלייה ימים קשים, ניסיתי להסתיר ממנה את העצב שלי, היא לא צריכה את הצרות שלי.
"אני לא יכולה להיות יותר בשבעה" אמרה בעצב "אתמול אור בא אלי"
"אח של עמית?" שאלתי.
ראיתי בענייה את הכאב בהזכור עמית.
"כן" אמרה.
"ו...?"
"דיברנו במשך שעות, וצחקנו" אמרה "אני יודעת שזה נשמע נורא לומר שצחקנו..."
"לא זה לא! עמית עצר את החיים שלו זה לא אומר שגם אתם" אמרתי.
"הוא ממש נחמד" אמרה ליאת "אנחנו עוזרים זה לזה להתגבר על הכאב"
"זה טוב" אמרתי.
"כן" אמרה ליאת "עמית ביקש ממני להיות חזקה ואני יהיה חזקה"
"כל הכבוד" אמרתי.
היא חייכה, "חלמתי עליו היום" אמרה "הוא אמר לי שהוא מצטער, אבל מגע לי לחיות, ואני הסכמתי איתו"
וגם אני הסכמתי איתו.

!@#$%^&**&^%$#@@!
"זאת השכנה הזאת?" שאלה יעל.
"מה?" שאלתי.
"זאת החברה שלך?"
"כבר לא"
"למה לא?"
"כי נפרדנו" אמרתין.
"בגללי?"
"כן"
"אז זה אומר שאתה מרגיש אלי משהו לא?" שאלה.
"יעל זה נגמר" אמרתי "עכשיו רדי ממני"
"אבל אתה לא אוהב אותה אז למה?" שאלה.
"מה אומר לך שאני לא אוהב אותה?" שאלתי.
"אני מכירה אותך בן!" אמרה יעל.
"עבר קצת זמן מאז שנפרדנו את יוודעת" אמרתי.
"אז אתה כואס?" שאלה "אני מבינה, זה יעבור"
"תפסיקי לעשות את זה פשוט" אמרתי.
"תן לי רק צ'אנס אחד" אמרה יעל.
"יעל בבקשה לכי" אמרתי.
היא יצאה. ראיתי את מעיין יחוזרת מהבית ספר, אז יצאתי מהבית.
"אז מה הוצאת את הזבל מהבית?" שאלה.
"את מתכוונת אלי או אל יעל?" שאלתי.
"לא חשוב" אמרה.
"אנחנו לא ביחד אם את שואלת" אמרתי.
"חבל"
"תפסיקי!"
"למה?"
"כי את סתם רבה" אמרתי.
"לא! למה אתה לא איתה?" שאלתי "אתה אוהב אותה לא?"
"אני.."

!@#$%^&*

"אני רואה את זה, את מה שלא ראיתי שהסתכלת עלי, אז למה להרוס גם לך גם לה וגם ככה גם לי, שמע בן כעסתי נכון אבל העיקר שיהיה לך טוב" אמרתי
ואז לקחתי נשימה עמוקה לפני שאמרתי "ואולי פעם נוכל להיות ידידים" חייכתי אליו והכתוונתי באמת לצעה הזאת "עכשיו תסלח לי אבל
אין לי כוח לכולם"
"את באמת מתכוונת לזה?" שאל.
"כן" אמרתי "אחרי כל מה שעבר עלי בזמן האחרון אין לי כוח לבלגנים וריבים, היה טוב אבל נגמר"
"מגיע לך טוב ממני" אמר בן.
חייכתי אליו "תוודה".
שנכנסתי הבייתה עשה י דווקא טוב לדעת שפחות פינה אחת סגרתי.

מדהים יפתיי !!!

פשוט מושלם 3>

יפה 😊

נגמרו לי המילים מרוב שזה יפה 😁

^ לידורי אני אוהבת אותך את יודעת ?

אדווה- תוודהי פה שלי

נסיכעע- תוודה ואני ממש ישמח לדעת איך קוRאים לך ;]

QUOTE (lidorushit @ 20/05/2008) נגמרו לי המילים מרוב שזה יפה 😁
😊

QUOTE (lidorushit @ 20/05/2008) נגמרו לי המילים מרוב שזה יפה 😁
אכן כן !