אין בכלל מלאכים בשמיים

QUOTE (נווופרי @ 16/05/2008) לאא, שלא ימות : [
מדהים תמשיכי 😊
נאמ...נאמ...בלי עין הרע =]

תוודה עכשיו ממשיכה

QUOTE (karnusha_167 @ 16/05/2008) אווווווווווווווווווווווווווווווווווווווף!!!!
מה זה זה???
1.ילדה מטומטמת שחוזרת לארץ ומפרידה בין הזוג הכי חמוד שקיים!
2.2 ילדים דפוקים וקטנים שאוהבים אחד את השני ועדיין בשלבי משחק
3.בן הדפוק הזה!!!אוף=\ דבע חסר עמוד שידרה
ועמית הזה שמחליט להתאבד!!!
אוי זה יותר מדי לפרק אחד!!!!
חחחחחחחחחחחחחח איזו חפירה😁
לא יפה להשאיר אותי במתח...
מתה עלייך תהני בטיול!!!
חחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחח יותר מידי דרמה אה?
הגזמתי >< התהלבתי והרסתי להם את החיים :\
חח תווודה אוהבתותך ותודה 😊

QUOTE (רבבקה @ 16/05/2008) ממדהיייים !!!!!
תהנני לך בטיוול ממאמי (:
תוודה =]
ותודה אני אשתדל להנות P=

מהמם !! ((:
תמשיכי

תוודה מאמי =]

דפקתי על הדלת של הבית של עמית, אף אחד לא פתח לי. ניסיתי שוב, ואז פשוט פתחתי את הדלת, המשפחה של עמית רגילה שאני נכנסת חופשי. "עמייית? זאת ליאת..." עיני נפתחו בבהלה.
לקחתי את הטלפון ומהר התקשרתי לאמבולנס.
שתי דקות הסתכלתי על עמית שוכב על הרצפה מחוסר הכרה ובידו קופסא של...של...כדורים

פרק 21

אומרים שהזמן הוא המורה הכי טוב, אז למה הוא הורג את כל התלמידים שלו?

ההלוויה של עמית הייתה עצובה מאוד. כל כך הרבה אנשים הולכים מאחורי הגופה של עמית. נזכרתי עד כמה משפילה הקבורה של בן אדם שמתאבד.
שאתה מגיעה למצב שאתה מתאבד זה שאין לך כוח לחיים נכון? אז למה גם עכשיו במותו הוא נקבר מעבר לגדר?
כמו אם אמא שלי, זורקים אבן אל מאחורי הגדר ושם נקבע הקבר, האם זה שנמאס לו אומר שהוא לא מספיק שווה? רגע אחד של שטות עושה אותו שונה מכל השאר? כולם מתים!
בזמן אמירת הקדיש, פרצה ליאת בבכי, חיבקתי אותה.
"למה?" שאלה ליאת.
"כנראה שנמאס לו,"אמרתי, לא הרגשתי בנוח עם השאלה הזאת, במיוחד אחרי שכל הזמן הזה האשמתי את אמא שלי במעשה אנוכי ועשתה קץ לחייה, וכך גם לחיי כל המשפחה.
"את לא באמת חושבת ככה" אמרה ליאת.
באתי להגיד משהו אבל נעצרתי.
"אני יודעת עכשיו הוא למעלה, מלאך, שומר עליי" אמרה ליאת בוכה "נכון?"
שתקתי.
"נכון?" שאלה שוב.
"אני לא מאמינה במלאכים" מלמלתי.
היא נפלה על ברכיה, נשברת, ואולי גם נגמרת. לא יכולתי לראות אותה כך.
"בואי" אמרתי.
"אני רוצה להיות קרובה אליו" אמרה ליאת.
"ליאת! זזה לא הוא, זה הגוף שלו" אמרתי.
"והגוף שלו זה אני" אמרה ליאת "אנחנו ההינו ממש איש אחד, איך זה יכול לקרות? אני לא מבינה הוא הבטיח לי שהוא ילחם!"
שתקתי, שבן אדם קרוב אלייך מת אין לך כבר מה לומר, זה נגמר, מה מילים יכולות לעזור?
"אני כל כך מטומטמת! איך לא שמתי לב לזה אה?" שאלה בבכי מר שצרב לי.
"את לא מטומטמת" אמרתי וניגבתי לה את הדמעות "את שומעת? את לא מטומטמת! את לא יכולת לדעת! אף אחד לא יכול לדעת!"
"מה זה משנה?" שאלה ליאת "הוא מת!"
וזה הכי כאב, שמבינים שבן אדם מת, שאומרים שהוא מת, קשה לקבל את זה.
"הוא היה כל כך..." אמרה ונעצרה ואז צחקה בכאב "הוא היה..."

שחזרתי הביתה התיישבתי בחוץ על הדשא, כמה זמן לוקח להתגבר על מוות של אהוב? שבוע? חודש? או שאולי שנה?
שנאתי לראות את ליאת ככה, לא מגיעה לה!
"את בוכה?"
"אין לי כוח לזה עכשיו" אמרתי.
"מה קרה?"
"ידיד שלי מת" אמרתי "התאבד"
הוא הסתכל עלי במבט עצוב, ובאמת הרגשתי מזה זמן רב שיש לי אבא, אבל לא יכולתי להרשות לעצמי להתרכך בפניו, במיוחד לא עכשיו!
נכנסתי לבית ושנייה לפני שסגרתי את הדלת הסתכלתי עליו. "אני כועסת עלייך!" אמרתי "מאווד"
"אני יודע" אמר חיים.
"אבל...אם תרצה נוכל מחר לדבר" אמרתי ולא הסתכלתי עליו, סגרתי את הדלת בעודי חשבתי מה באמת גרם לי להסכים לו לדבר איתי?

!@#$%^&**&^%$#@!

כל כך הרבה בכי היה בבית הקטן של עמית, הבית בו מצאתי את עמית שוכב ללא תזוזה. כמו מטורפת התקשרתי לאמבולנס, וזה כבר היה מאוחר מידי.
ההורים של עמית ישבו על הרצפה, ובכו ובצחקו צחוק מר, כל כך הרבה כאב, לפתע הרגשתי לא שייכת, כי בלי עמית אני לא שייכת למשפחה הזאת.
"איפה אור?" שאלה אמא של עמית.
"הוא אמר שהוא יחזור בערב, קשה לו" אמר אביו בעצב.
"אני יכולה ללכת לחדר של עמית?" שאלתי, הרגשתי חולשה.
"כן" אמר אביו.
הלכתי בצעדים איטיים, כל צעד מעביר כאב חד בקרבי. פתחתי את הדלת, ובכי עומד בגרוני.
הוא היה שמה על המיטה שוכב שמה עם הגב לחלון, כמו תמיד.
אנושי כל כך, חיי כל כך, ואז דמותו נעלמה, עמית לא יחזור, אז בשביל מה?
נשכבתי על המיטה, אותם סדינים בהם שכבנו שנינו עליהם מחובקים, מרגישים אחד את השני, מרגישים אהבה.
פתחתי את הארון שלו, נוגעת בכל בגד ובגד שלו, מריחה את הבגדים שלו שאבקת הכביסה של אמא שלו עדיין דבקה בהם.
הרחתי את הבשמים שלו, הריח הזה שמעורר געגועים.
ישבתי על הכיסא שלו, נגעתי בדפים שלו, הכתב הזה שלו כל כך יפה ומסודר. התמונה שלי ושלו מחובקים על השידה, נראה כאילו כל זה קרה לפני שנה וזה היה רק אתמול.
מעילו היה ליד החלון, הרמתי אותו, מכתב נפל משמה.
'מכתב בשבילי' אמרתי לעצמי ושוב הרגשתי את אותה חולשה.
התיישבתי על המיטה, מריחה את הריח שלו שעדיין נשאר על המכתב.

לליאתי שלי,
את יודעת שאני לא טוב במילים אלה יותר במעשים נכון?
את בטח שונאת אותי עכשיו, אבל אני מצטער.
רציתי לבלות את הזמן האחרון שלי איתך, לנצל כל רגע לפני שאני עוזב אתכם.
תקראי לי חלש אבל את מכירה אותי, אני לא יכולה להיות קבול למכונות, תלוי ברופאים.
תמיד אמרנו שאני בן אדם חופשי זוכרת?
אז אל תבכי, אני כל הזמן איתך טוב?
תהיי חזקה, תזכרי שאני אוהב אותך עד אין סוף, אני לוקח את כל הזיכרונות וכל מה שעברנו למקום שאליו הולכים אחרי שמתים.
תזכרי אותי טוב? אבל תזכרי גם להמשיך הלאה טוב?
אני אוהב אותך המון
עמית.

הדלת נפתחה. הסתכלתי על אור שנכנס לחדר. "גם שהוא מתכנן למות הוא לא משאיר את החדר מסודר" אמר אור.
השפלתי את עיני. "סדר לא היה הצד החזק שלו" אמרתי בעצב.
"כן, בניגוד לבנות" אמר אור וחייך אלי חיוך עצוב.
"זה לא משנה" אמרתי.
"קשה לעקל אה?" אמר אור "רק לפני כמה ימים הוא היה בן 12 ילד קטן ומעצבן שמנסה להרשים בנות ופתאום הוא..."
"מת" אמרתי את המילה האסורה.
"כן" אמר אור.
"אני מצטערת" אמרתי "אני מנסה לקבל את העובדות"
היה כמה רגעים של שתיקה עד שהוא אמר. "בואי לסלון"
הוא התיישב על הרצפה. התיישבתי לידו.
"קומי" לחשה לי אמו של עמית.
"לא בבקשה אני גם רוצה ל..."
"קומי, את חברה שלו, כלומר היית חברה שלו ש.." היא נעצרה וניסתה לסדר את נשמתה "את לא אמורה ל..."
היא פרצה בבכי תמרורים מוחץ אוזניים.
"קומי" אמר לי אור "אני מבין שקשה לך, אבל קומי" היה משהו חד בקולו כמו פקודה.
קמתי והלכתי לדלת של הבית ויצאתי משמה. ואז פרצתי בבכי בלתי ניתן להפסקה.
כמה זמן זה עוד ימשך? חודש? שנה?
כעס עבר בליבי, כמו אותו כעס עליו סיפרה לי מעיין כשאמא שלה התאבדה.
כעס כזה שגרם לשנוא את עצמי, הוא וויתר על עצמו, ואני כועסת עליו, הוא וויתר עלינו, הוא ברגע אחד השאיר לי חור שחור שאין דרך לסגור אותו.

@#$%^&**&^%$#@
למרות כל מה שקרה עם עמית הלכתי לבית ספר, ליאת כצפוי לא באה, אבל טל והדר וכל שאר החברים באו.
"לא יכולתי לשאר בבית" אמרה הדר "כל הזמן חשבתי איך זה שאנחנו חברים קרובים שלו ולא שמנו לב"
"גם אני" אמרתי. לא יכולתי להגיד להם שפחדתי גם מהפגישה עם אבא שלי, הרגשתי גם ככה אנוכית שידיד שלי מת ואני עסוקה בעצמי.
"לא להאמין אה?" אמר טל בקול צרוד למחצה "רק לפני יומיים ישבנו אני והוא, הוא סיפר לי עד כמה ליאת חשובה לו, אני צחקתי איתו על כל מיני דברים, והוא ממש צחק! אתם מבינים? בן אדם שהולך להתאבד יכול להתנהג כאילו הכל כרגיל?"
"מפחיד" אמר יוני.
"נכון" אמרה הדר.
"וליאת שבורה ממש" אמרתי "בהלוויה היא לא הפסיקה לבכות"
לאחר כמה רגעים של שתיקה. "ומה נעשה עכשיו?" שאלתי.
"אני בטוח שהוא לא עשה את זה כדי שנשב ונבכה" אמר טל.
"אי אפשר להמשיך הלאה" אמרתי "זה לא משהו שקורה כל יום"
"אפשר לעשות לו אלבום הנצחה" אמרה מיכל.

אחרי הבית ספר נפגשנו אצל הדר. אמרנו לליאת שאם היא תרצה שתבוא. היא אמרה שאולי מאוחר יותר.
קנינו אלבום, וכל אחד הביא תמונות של עמית.
בעמוד הראשון רשמנו את השיר 'אני זוכר'
ובהמשך הדבקנו תמונות וכל אחד רשם מכתב.
שהגיעה תורי רשמתי לצד התמונה בה עמית ואני עומדים זה ליד זה, זאת הייתה תמונה מפורים.

לעמית,
כמה טיפשי לרשום 'לעמית' למישהו שלא יקרה את זה.
אני אף פעם לא האמנתי במלאכים, אם היו מלאכים הם היו על כדור הארץ נכון? שומרים עלינו מקרוב ולא מרחוק.
אבל אתה איפה שלא תהיה, אני מקווה שיותר טוב לך שמה מפה.
כי אם כבר עשית לנו את זה, עזבת והשארת אלפי לבבות שבורים, העיקר שיצא מזה משהו טוב.
בינתיים כולם שבורים שתהיה בטוח, אבל אנחנו נצא מזה מתישהו ונשתדל לחזור לשגרה.
בשבילך, אנחנו יודעים שזה מה שאתה רוצה, ולא שנשב ונבכה.
כי אם זה מה שהיית רוצה לא היית נותן לנו לחיות באשליה שאתה הולך להלחם.
אני לא הולכת לרשום כמה טעות עשית, אני יודעת שזה לא קל.
אתה נכנסת לכל אחד לתוך הלב והשארת סימן, שכיום אנחנו קוראים לו זיכרונות.
ולכל אחד מאתנו השארת זיכרון חרות בלב, כזה שאף אחד לא ישכח ממך.
כל אחד יזכור מה עשית בשבילו, ומה אנחנו ההינו מוכנים לעשות בשבילך.
איך יכולת להשיג כל דבר, ובכך לכבוש לכל אחד את הלב.
עכשיו אני יודעת כמה ידיד טוב, וכמה לא שמתי לב לזה שהיית בחיים.
אבל כמו שאומרים שמאבדים מישהו מבינים כמה הוא חסר.
אז אם תוכל תבוא לבקר, בחלומות, בזיכרונות, ובמחשבות.
טוב לדעת שאתה עדיין איתנו.
אז אוהבת אותך,
מעיין.

"סיימתי" אמרתי.
"ואני חשבתי שתחפרי" אמר טל.
"לחפור?" שאלתי "אני אף פעם לא חופרת"
הדלת של החדר נפתחה.
"ליאת! באת בסוף" אמרתי.
"כן, זה או להיות סגורה בבית, או לעשות משהו לזכרו של עמית" אמרה ליאת.
היא הביאה תמונות של עמית איתה מחובקים, מחוברים בשפתיהם.
ואז חייכה, אני לא יודעת איזה חיוך זה היה מריר, עצוב, או אולי געגוע, אבל לא היה שום שמחה בחיוך שלה.

עמיתי שלי,
קראתי את המכתב שלך, אז תדע שאני כועסת. היית כל כך מושלם, כל כך מושלם בשבילי.
אולי הדבר הכי נכון שהיה לי בחיים.
אני עד עכשיו יכולה לדמיין את כל הדברים שההינו יכולים לעשות אם היית עוד בין החיים.
אתמול בהלוויה מישהו אמר לי 'שאין מלאכים בשמיים' וצדק, אתה היית מלאך שהיית בחיים! המלאך שלי,
כנראה שאלוהים או אתה עצמך החלטתם שזהו.
שאני מוכנה לחיות את החיים.
אבל זאת הייתה טעות כי אני לא מוכנה לשום דבר שאינו כולל אותך אתה מבין?
אבל בכל זאת אני אזכור איך היית תמיד נאמן.
איך תמיד ידעת לחבק שצריך, לאהוב שצריך לתת יד מלטפת ואוהבת שצריך, איך תמיד היית עוזר, בלי מילים יודע מה אני חושבת.
מה כל חיוך שלי אומר, ומתי אני מסתירה משהו.
ואני מבטיחה לך שאני אזכור אותך לעד, כמו שביקשת אני ימשיך לחיים חדשים, אבל בתוך הלב שלי יש לך חלקת אדמה עלייה רשום את שמך!
וכמו שפעם אמרת לי.
החיים בנויים מעבר הווה ועתיד.
ההווה- זה מה שאנחנו עכשיו
העבר- זה הזיכרונות.
והעתיד- זה החלומות.
אז לך כבר לא יהיו חלומות, ואין מה שאתה עכשיו אלה מה שהיית, וקשה לי לקבל את זה שאתה זיכרון ישן, קשה לי לקבל שכל דבר שהיה בכמה הרגעים לפני שעשית את המעשה טיפשי, היו הרגעים האחרונים שלי ושלך.
אני לא בטוחה שאני ימצא מישהו כמוך, כי אין כמוך!
אבל תזכור, שאני אוהבת אותך כמו...כמו לא יודעת אין מילה שהצלחתי למצוא עוד.
אז אני מקווה שטוב לך איפה שאתה לא תהיה.
ממני באהבה אין סופית שגם המוות לא יצליח להפריד בינה לבינך.
ליאת.

היא פרצה בבכי ואני והדר חיבקנו אותה.
למחרת הבנו את האלבום למשפחה של עמית "תודה" אמרה אימו "אתם חברים טובים"

שחזרתי מהשבעה התיישבתי ראיתי את חיים עומד מחוץ לדלת של הבית שלי.
"חיכיתי לך" אמר חיים.
פתחתי את הדלת והזמנתי אותו להיכנס, הוא התיישב על הספא וסימן לי לשבת לידו, העדפתי לשבת על הכורסא מולו.
"את עצובה" ספק שאל ספק אמר.
"הייתי בשבעה של ידיד שלי" אמרתי "היה עצוב"
"את תשרדי את התקופה הזאת, תמיד היית חזקה" אמר חיים.
"אתה לא מכיר אותי" אמרתי.
הוא שתק.
"אז מה רצית לומר לי?" שאלתי.
"הייתי רוצה שתסלחי לי" אמר חיים "כבר הרבה זמן קשה לי בלעדיכם, אתם המשפחה שלי"
"לא חיים!אין לך משפחה" אמרתי את זה וידעתי שהכאבתי לו.
"אני יודע שעשיתי טעות, אבל את נהפכת כל כך דומה לה, במראה ובאופי, זה הכאיב לי" אמר
"זה הכאיב לך?!" שאלתי "בגלל זה עוזבים את שני הילדים שלך?!" שאלתי.
"אני יודע שזה לא תרוץ, אבל אני השתגעתי" אמר חיים "הרגשתי שאני הולך למות, כל דבר שאמרת הזכיר לי אותה, כל תנועה, אני הרגשתי אשם"
"אשם?" שאלתי.
"שבגללי אמא מתה"

מדהים יפתי,
כ"כ עצוב ובכל זאת מדהים !

מחכה לפרק הבא שלך,
אוהבת מלא מלא מלא מלא מלא 3>
מואה 😘

שבת קודש.

1 . פרק מדהים כמו תמיד ,
2 . אם כבר זה בקטע של הוא התאבד.....אז לא אומרים קדיש על מישהו שמתאבד - אסור .
בזמן אמירת הקדיש, פרצה ליאת בבכי, חיבקתי אותה.
"למה?" שאלה ליאת.

ואיי כל כך עצוב:😢
יש לי דמעות בעיניים
כל כך קשה לאבד חבר לכל מקום אתה הולך נזכר בו
מחכה להמשך😊

QUOTE (bobbi_16 @ 17/05/2008) 1 . פרק מדהים כמו תמיד ,
2 . אם כבר זה בקטע של הוא התאבד.....אז לא אומרים קדיש על מישהו שמתאבד - אסור .
בזמן אמירת הקדיש, פרצה ליאת בבכי, חיבקתי אותה.
"למה?" שאלה ליאת.
אהה אהמ...לא ידעתי :S אבל תודה =]

אדווה- תווודהה יפה שלי 3> אוהבתותך

girl11- תודה מאמי =] וצודקת 😢 המשך כנראה יהיה ביום אהמ...שלישי ><

ואווו פרק מדהים !
כל כך עצוב ויפה,
מחכה להמשך (:

שבת שלום 😊

😢 😢 😢 עצוב ..

את כותבת כ"כ יפה שזה לא ייאמן, כמה את יכולה להיות מוכשרת? חח מדהים !!

שיהיה שבוע טוב של חיוכים 😎

ואייי,פרק עצובב=[

מחכה להמשך מאמי...

אוף כל כך עצוב 😢

את כותבת כ''כ יפה
תמשיכי .....
אגב כל הכבוד שאת לא מזניחה ולא לוקח לך מיליון שנה 😊

קיצצ ישלי מחר מתכונת בהיסטוריהה 😢((((((((
אז מחכה להמשךךך
אוהבתת

וואו מדהים !!
תמשיכי !!