~!~@תאומות על אותו בחור@~!~ הודעה חשובה!

סיפורר מדהיםם!!!! מחכה להמשך😊

מדהים !!!!!!
המשך 😛

מקסיים מותק תמשיכיי

מהמם=)

תמשיכי ..

בנות סליחה שלא המשכתי כל כך הרבה זמן! פשוט עושים לי שיפוצים בבית ויש לי בגלל זה כל הזמן בעיות עם האינטרנט... אז אני לא תמיד יכולה להיכנס לאתר ולשים פרק חדש...


פרק 34:
בכיתי עוד בערך 10 דקות עד שהצלחתי להירגע ולתפוס את עצמי בידיים. מה ששמעתי היה בחלט לא קל לעיכול . 'ובמיוחד בגלל שאני כל כך אוהבת אותה' חשבתי והדמעות עמדו שוב לפרוץ מתוכי. בהתחלה אחרי ששמעתי את זה חשבתי שאני לא יכולה ללכת לחוג אבל בגלל שאמא אמרה בפרוש לניצה שהיא "לא רוצה לספר לילדים עד שידעו אם באמת יש את זה לאמא כי הם כל כך קשורים לסבתא שלהם והיא לא רוצה להעציב אותם סתם ורק כשידעו במאה אחוזים היא חושבת שצריך לספר להם" ולא רציתי שהיא תדע ששמעתי אותה החלטתי שאני צריכה להמשיך כאילו הכל כרגיל, כאילו לא שמעתי ברגע זה שהסבתא האהובה שלי, הסבתא היחידה שנשארה לי אחרי שסבתא מצד אבא מתה מאלצהיימר(מחלה שגורמת לניבון תאים. כתוצאה מזה הזיכרון נפגע והגוף מפסיק לתפקד עד שהחולה מגיעה למצב שהוא לא יכול לתפקד בעצמו ולזכור מי הוא או האנשים שהוא הכי אוהב) כשהייתי בת 8 וחצי אחרי 8 וחצי שנים של חולי (זאת אומרת שלא הכרתי אותה בריאה-ולמרות זאת אהבתי אותה מאוד), חולה כנראה בסרטן שהיא מזניחה כבר שנים (ואני לא שמתי לב לגידול שיש לה על הגרון! אפילו לא קצת!), ואם היא באמת חולה בסרטן זה כנראה רציני. אבל אני צריכה להתעלם מכל זה וללכת לריקוד (שאני חושבת שהפעם לא יכול לשפר את המצב רוח שלי) כאילו אני לא יודעת מכלום. וכן, אני יודעת שזה מצב בלתי נסבל ולא אפשרי אבל זה בדיוק מה שאני הולכת לעשות. כי החיים צריכים להמשיך, כי לא משנה כמה סבתא עקשנית ולא מוכנה ללכת לרופא אני חייבת להמשיך הלאה גם אם היא לא תהיה עוד איתנו (וכן אני מאוד אופטימית).
אחרי שהתלבשתי ועשיתי גולגול מרושל ומכוער במיוחד(מה שממש לא אופייני לי- אני בדרך כלל משתדלת לבוא הכי מסודרת שאני יכולה להיות) יצאתי מהחדר.
אני:"אני הולכת" צעקתי לאמא שהייתה במטבח
אמא:"ביי חמודה" היא אמרה וניסתה להסבות את קולה הצרוד מבכי. אם היא לא הייתה במצב כזה אני בטוחה שהיא הייתה מרגישה שמשהו לא בסדר אצלי. אבל היא אפילו לא הזכירה לי לקחת את הבקבוק מים והאוכל שהיא תמיד דוחפת לי כשאני הולכת לריקוד (כנהוג אצל אמא פולניה).
סגרתי את הדלת והתחלתי ללכת לכיוון התחנה הקרובה בצעדים איטיים במיוחד. לא התחשק לי לרקוד. בכלל לא. לא התחשק לי להיפגש עם אנשים. רציתי רק לשבת לי באיזה מקום ולעכל את מה ששמעתי. הייתי עדין קרובה לבית שלי כששמעתי את קולו של בן קורא בשמי. נעצרתי. בהתחלה רציתי להתעלם ממנו ולעשות כאילו אני לא שומעת אותו אבל אז נזכרתי שאני צריכה להתנהג כרגיל, כאילו לא שמעתי כלום. הדבר האחרון שאני רוצה זה בן ירגיש כמוני.
אני:"מה?" שאלתי אותו בפרצוף הכי רגיל שלי כשהוא התקרב אלי בריצה כשהמפתחות לאוטו ביד שלו
בן:"מה קרה?"
אני:"מה קרה"? חזרתי על השאלה שלו
בן:"תגידי לי את. את יצאת מהבית כשהגולגול שלך לא נראה מושלם כרגיל, וכפי שאני ראיתי לא פירקת אותו אפילו פעם אחת כדי לנסות לתקן אותו (מה שממש לא אופייני לך), צעקת לאמא מחדר הכניסה 'אני הולכת' בקול עצוב במיוחד והדבר הכי הכי מוזר זה שלא ביקשת ממני אפילו לא פעם אחת שאני ייקח אותך לחוג! וזה לא קרה אפילו פעם אחת מאז שקיבלתי רישיון!! אז תגידי לי את מה קרה?"
אני:"לא היה לי כוח לתקן את הגולגול, מה? הוא לא יכול אפילו פעם אחת להיות לא מושלם? זה כל כך לא בסדר? בקשר לקול העצוב שיצאתי מהבית אתה כל כך מדמיין! ובקשר לזה שלא ביקשתי ממך לקחת אותי לחוג זה שהחלטתי שאתה כל הזמן מסיעה אותי ואתה צריך מנוחה, כי יש גבול לכמה שאני יכולה לנצל אותך. אתה מבין?"
בן:"אוקי אחרי ששמעתי את כל התירוצים שיש לך את יכולה להגיד לי מה באמת קרה?" הסתכלתי עליו והרשתי למבט העצוב שהיה על הפנים שלי לפני ששמעתי אותו קורא לי לחזור ולהשתלט על הפרצוף שלי.
אני:"אממ העניין הוא ש..." אמרתי בגמגום יותר ועצבות בולטת לעין "ש... שעשיתי משהו שלא הייתי צריכה לעשות היום בבית הספר"
בן:בגלל זה חזרת מוקדם היום?"
אני:"כן"
בן:"זה קשור לאלעד איך שהוא?"
אני:"כן אבל בן... בבקשה עזוב אותי עכשיו אוקי?" אין לי כוח לדבר על זה עכשיו..."
בן:"טוב איך שאת רוצה..." הוא אמר ואחרי שתיקה קצרה "אז את רוצה טרמפ?"
אני:"לא. אמרתי לך. היום אתה משוחרר מבחינתי"
' דווקא היום הוא נהיה נדיב כזה? דווקא בפעם הראשונה שאני מתכוונת להבריז משיעור ריקוד בלי שאף אחד ידע על זה?' חשבתי אבל לא אמרתי מילה.הוא הסתכל עלי במבט מוזר ואני אמרתי "סתם בצחוק! יכבד! יאללה בוא"
רוב הדרך לא דיברנו. זאת אומרת אני לא דיברתי. בן ניסה כמה פעמים לדבר איתי על כל מיני נושאים שבדרך כלל היו מלהיטים אותי או גורמים לי להתעצבן אבל אני עניתי לו ביובש וסגרתי כל נושא לשיחה שהוא ניסה לפתוח.
וכשהגנו לחוג שלי ירדתי במהירות, זרקתי לעבור 'תודה' מהיר, סגרתי את דלת המכונית והלכתי לכיוון הסטודיו. לאחר זמן קצר שמעתי את מכוניתו נוסעת. כשהוא נסע שיניתי את הכיוון שאליו הלכתי. בשום אופן לא התכוונתי ללכת עכשיו לחוג. רציתי לעכל את מה ששמעתי ולהתרגל לעובדה שיכול להיות שלא יהיה לי עוד סבתא (נכון שיש אפשרות שהיא תחלים מהסרטן, ויכול להיות שאין לה בכלל סרטן- למרות שהאפשרות לה קטנה בגלל הגוש הענק הזה שיש לה בצוואר- אבל למה להיות אופטימי כשאפשר להיות פסימי?). רק מעצם המחשבה הרגשתי את הגוש בגרון שעולה ולא נותן לי לנשום.
הלכתי בערך 20 דקות בלי לשים לב לאן אני הולכת (יכול להיות שזה נראה מוגזם כל ההתנהגות שלי רק בגלל ששמעתי שאולי יש לסבתא שלי סרטן, אבל אני מאוד קשורה אליה והיא הסבתא היחידה שנשארה לי).
במשך כל ה-20 דקות חלפו בראשי כל מני תסריטים שבהם אני רואה את סבתא גוססת בבית החולים, חלשה ועייפה יותר מתמיד. הגוש בגרון לא לנעלם, במקום זה הוא רק גדל. הראש שלי כאב והייתה לי קצת סחרחורת כשפתאום מעדתי על המדרכה והתחלתי לבכות. כמובן שהבכי לא היה בגלל המכה שקיבלתי בברך- למרות שהברך כאבה והתחילה לדמם מעט- בכיתי בגלל הכל, בגלל הלחץ שבין בית הספר, החזרות ושיעורי מחול, בגלל אלעד, בגלל נדב ובעיקר בגלל סבתא.
....:"את בסדר?" שמעתי קול מעלי
אני:"כ.....ן" אמרתי תוך כדי בכי בלי להרים את מבטי
....:"אור?" הקול שאל. הרמתי את מבטי. מולי עמד רן. "את בסדר?" הוא שאל שנית "מה קרה?"
אני:"כלום" אמרתי עדין מרוחה על המדרכה ובוכה
רן:"את מתכוונת להישאר לשכב על המדרכה?" הוא שאל ואני כתשובה התרוממתי לישיבה "את רוצה שאני יעזור לך לקום?" הוא שאל והושיט לי את ידו
אני:"לא זה בסדר" אמרתי מנסה להרגיע את הבכי שלי
רן:"אז את מתכוונת פשוט לשבת שם?"
אני:"כן" ופרצתי שוב בבכי כשראשי נמצה בין רגלי
נראה שרן נבהל קצת אבל בכל זאת התיישב לידי (יאמר לזכותו שהוא לא ברח משם בריצה מבירה)
רן:"זה משהו שאמרתי?" הוא שאל ושם את ידו על כתפי
אני:"ל...א. ז.ה.. פ..ש.ו.ט" אמרתי ולא הצלחתי לסיים את המשפט בגלל שהבכי התגבר עלי
רן:"מישהו פגע בך?" הוא שאל לפתע בדאגה "אם כן תגידי לי מי ואני נשבע לך אני מזיין אותו מכות!"
אני:"ל.א ק.ר.ה כ.ל.ו.ם ב.א.מ.ת" אמרתי בוכה
רן:"לא קרה כלום ואת בוכה ככה?" הוא שאל בקול קצת יותר רגוע וחייך "בואי" הוא אמר וקירב אותי אליו לחיבוק "הכל יהיה בסדר. אני מבטיח לך, הכל יהיה בסדר" הוא אמר ואני הכיתי לתוך כתפו
אחרי בערך 10 דקות שהרגשתי שהעיניים שלי יבשות ולא יכולות להפיק יותר דמעות נרגעתי קצת.
רן:"עכשיו יותר טוב?" הוא שאל ואני הנדתי בראשי כדי לאשר את דבריו (עדין לא יכולתי לדבר).
אני:"תודה" אמרתי אחרי כמה דקות שמצאתי את הקול שלי
רן:"בואי" הוא אמר בלי להתייחס למה שאמרתי לו
אני:"לאן?"
רן:"פשוט תסמכי על ובואי" הוא קם ממקומו ואז עזר לי לקום והוביל אותי למין חנות קטנה. החנות התגלתה כגלידרייה. הגלידרייה הייתה קטנה יחסת אבל הייתה בה הרגשה נעימה כזאת. על הקירות היו ציורים של גלידות, קרפים, ומלשייקים , היו שם שנים שלושה שולחנות אדומים קנים וכמה כיסאות. ברגע התנגנה מוזיקה קלאסית נעימה. מאחורי הדלפק של הגלידות עמד בן אדם בשנות ה- 40/50 לחייו. כשנכנסנו הוא חייך לעבר רן
מוכר הגלידה:"היי! מה שלומך רן? מזמן לא ראינו אותך פה!"
רן:"הכל בסדר אסי" הוא אמר וחייך "הייתי קצת עסוק בזמן האחרון..."
אסי:"המנה הרגילה?" הוא שאל "או שבעצם שתים כאלה?" הוא אמר והסתכל עלי בחיוך
רן: שתים" הוא אמר ואז שאל אותי " תבחרי 3 טעמים שאת אוהבת"
הסתכלתי על מבחר הטעמים שהיו שם
אני:"אמממ... שוקולד לבן, עוגת גבינה ופרורים ו... תות" אמרתי
די התביישתי להיות שם... עם הגולגול ההרוס על הראש ועיניים נפוחות מדמעות.
רן:"שבי" הוא הצביעה על כיסא אחד הכיסאות ואני התיישבתי
אני:"רן... תודה. באמת"
רן:"אין על מה" הוא אמר וחייך
אסי:"בוא כך את המנות שלך" הוא אמר לרן. רן קם מהמקום ולקח שני כוסות ענקיות עם 3 כדורי גלידה+ קצפת+ מקופלת+ דובדבן+ פנקייק ליד. בחיים שלי לא ראיתי משהו כזה! אף פעם!
אני:"הזמנתי סה"כ 3 כדורי גלידה!!" אמרתי בפה פעור כשרן התיישב לידי והביא לי את הכוס הגילה וצלחת הפנקייק שלי
רן:"לא את לא. שאלתי אותך על שלושה טעמים שאת אוהבת אבל לא אמרתי שזה יהיה רק גלידה" הוא אמר וחייך
אסי:"בתאבון" הוא אמר ונכנס לאיזה חדר אחורי שהיה בגלידרייה (כנראה המחסן או משהו כזה).
רן התחילי לאכול ואני הסתכלתי על כוס הגלידה שלי ולא ידעת איך להתחיל לאכול
רן:"מה קרה? את לא אוהבת קצפת?" הוא שאל בדאגה
אני:"ברור שאני אוהבת!" אמרתי "אני פשוט לא יודעת מאיפה להתחיל לאכול..."
רן:"אה" הוא אמר "זה פשוט! תתחילי מפה" הוא אמר וגנב לי ביס מהגלידה+קצפת
אני:"הייי!!! זה לא בסדר! יש לך משלך! תאכל אותו ולא את שלי!" אמרתי כמו ילדה קטנה
רן:"את שאלת מאיפה להתחיל ואני הראיתי לך!" הוא אמר וחייך אלי. לא יכולתי שלא לחייך אליו בחרה "סוף סוף!" קרא רן לפתע
אני:"מה קרה?"
רן:"חייכת!!!" הוא אמר ואני חייכתי עוד הפעם "חייכת שוב! אנלא מאמין! את חייכת פעמים בפחות מחצי דקה! כנראה שאני ממש טוב אם אני גורם לך לחייך ככה"
אני:"אל תחמי לעצמך!"
רן:"למה לא?" הוא שאל וקרץ
ובמקום לענות לו לקחתי ביס ענק מהגילדה+ קצפת ואכלתי
אני:"זה טעים!!! ומתוק!!" אמרתי בשמחה (יש לי חולשה קשה למתוקים)
רן:"תמיד שאני מרגיש מדוכא אני בא לפה ואוכל את המנה הזאת... זה תמיד מעודד אותי כשאני עצוב... חשבתי שאולי זה יעזור גם לך..."
אני:"איזה חמוד!!!!" אמרתי והוא הסמיק קלות
רן:"יאללה תפסיקי לדבר ובמקום זה תאכלי!" הוא פקד עלי
התחלנו לאכול. זה היה ממש ממש טעים! מזמן לא אכלתי מנת גלידה+ פנקייק טעימה כל כך! כשהגעתי כמעט לאמצע המנה שלי אמרתי
אני:"אתה מתכון לשאול אותי למה בכיתי?"
רן:"את רוצה לספר?"
אני:"אני צריכה לספר. אם אני לא יספר למשהו אני יתפוצץ!!"
רן:"אז כולי אוזן" הוא אמר ואני ספרתי לו על סבתא (מצד אמא). ספרתי לו גם על סבתא מצד אבא ועל כמה שהייתי עצובה.
אני:"ואתה יודע? אני לא חושבת שאני יכולה לאבד עוד סבתא. אני לא מסוגלת! אני עדין בוכה כל פעם שאנחנו הולכים להזכרה של סבתא. אני כמעט היחידה (חוץ ממני גם אבא בוכה- הוא בוכה רק, אבל רק בהזכרה שלה. זה המקום היחידי שאני רואה אותו בוכה- וגם דניאל- קשה להאמין אבל גם דניאל הגישה כמוני בנוגע לסבתא). והכי רע בכל העניין הזה זה שאני לא יכולה לעשות כלום! אני לא יכולה להגיד לבן ולדניאל, ואני לא יכולה לעזור לסבתא! ואני, א.נ.י ל.א ר.ו.צ.ה ש.ע.ו.ד מ.ש.ה.ו ש.י.ק.ר ל.ל.י.ב.י י.מ.ו.ת!" אמרתי בפרצתי שוב בבכי
רן:"את יודעת..." הוא אמר לפתע "אבא שלי נפתר כשהייתי בן 14. הוא מת בתאונת דרכים ולא יכולתי למנעה אותה. הרגשתי כאילו אני לא אוכל להמשיך יותר, כאילו החיים שלי נעצרו. במשך חודשים הסתכלתי מהצד על החיים שלי במקום לחיות אותם" הוא הפסיק לרגע (אני בינתיים הפסקתי לבכות והסתכלתי עליו בעניין רב), נשם נשימה עמוקה והמשיך "אבא שלי היה אחד הדברים הכי חשובים שהיו לי בחיים. ואני תמיד עצוב כשאני חושב על המוות שלו, ואני גם תמיד בוכה בהזכרות שלו, זה נורמאלי ולגיטימי לבכות בהזכרה של משהו שהיה קרוב לליבנו. זה בסדר להיות עצובים מדבר שכזה וזה גם בסדר לבכות" הוא הפסיק שוב (נראה שהיה קשה לו לדבר על אבא שלו, אבל הוא בכל זאת השתדל מאוד), נשם עוד נשימה עמוקה והמשיך שוב "אמרת שלא בטוח שסבתא שלך חולת סרטן נכון?"
אני:"כן, אבל אני בטוחה ש" הוא קטע אותי
רן:"את לא יכולה להיות בטוחה בדבר שכזה, לא משנה מה יש לסבתא שלך יש על הצוואר. יכול להיות שאין לה גידול סרטני! את לא יודעת בכלל אם יש לה סרטן ואת כבר עצובה כל כך!" הוא אמר ואני שתקתי כי בדוגרי הוא צודק. לא בטוח שיש לה סרטן. "אור" הוא המשיך "סבתא שלך צריכה ללכת לבדוק את זה"
אני:"אבל" אמרתי והרגשתי שוב את הגוש מתיישב לי בגרון "היא לא מוכנה ללכת לבדוק את זה! כל פעם שאמא שלי מדברת איתה היא מחליפה נושא. היא לא מוכנה לדבר על זה אפילו! היא בחיים שלה לא הייתה אצל רופא חוץ מהפעמים שבהם היא ילדה!"
רן:"אממ..." הוא אמר כמי שמנסה לחשוב על פיתרון "אני חושב שאת צריכה להעלות את המודעות שלה לסרטן וכל זה... אני גם חושב שאתם צריכים ללחוץ עליה שתילך לבדוק את זה.כולכם צריכים לעשות את זה... את, אחים שלך, אמא שלך ואחיות שלך. ואת יודעת מה אני חושב שאת צריכה לספר על זה לבן ולדניאל. זכותם לדעת על זה. חוץ מזה יכול להיות שהם שמו לב לגידול שיש לסבתא שלך על הצוואר בעצמם. אל תהיי עצובה בינתיים כי אין לך על מה." הסתכלתי עליו בעיניים גדולות. כל מה שהוא אמר היה בדיוק מה שהייתי צריכה לשמוע כדי להרגיש יותר טוב "ואם את רוצה לדבר על זה" הוא אמר "את תמיד יכולה לדבר על זה איתי : ) אני ישמח לעזור במה שאני אוכל" בשליו הזה קמתי מהמקום שלי התקרבתי אליו נתתי לו נשיקה על הלחי וחיבוק גדול (אני די בטוחה שנראיתי די מוזר באותו הרגע- נערה עם גולגול הרוס על הראש, עיניים אדומות ונפוחות מדמעות מחבקת ונותנת נשיקה על הלכי למישהו שיושב על כיסא מופתע כולו)
אני:"תודה רבה" אמרתי לו כשחיבקתי אותו "באמת!"

מדהים !
😊😊😊

מקסייים המשךךך

ווואי מדהים מדהים מדהים !

המשךךךך .

למרות שבקושי הגבתן אני שמה פרק

פרק 35:
בדרכי הביתה מהגלידרייה הרגשת המעוכה עזבה אותי מעט והרגשתי הקלה לזמן קצר. החלטתי לחזור הביתה למרות שהחוג שלי עדיין לא היה קרוב להיגמר. בדרך לתחנת האוטובוס חשבתי על מה אני יגיד לאמא/בן כשאני יופיעה בבית כמה שעות טובות לפני המועד הרגיל שלי. התשובה 'אמא לא הלכתי לחוג כי הייתי מודאגת מדי כששמעתי שסבתא אולי חולת סרטן בזמן שצוטטתי לשיחה שלך עם אחותך' לא בא בחשבון. תשובה כמו 'לא הרגשתי טוב' נראת לי כתשובה הרבה יותר טובה. למרות שהעיניים שלי לא נראו אדומות ונפוחות כמו מיקודם היה אפשר לטעות ולחשוב שלי לי דלקת עיניים, וכאב הראש שהיה לי בגלל כל הבכי (תמיד מתחיל לכאוב לי הראש שאני בוכה. ובגלל שבכיתי הרבה היום הראש כאב לי במיוחד) תרם להרגשה הפיזית הראה שהייתה לי ויכלה לעזור לי להציג 'כמה אני לא מרגישה טוב'. כשעליתי על האוטובוס (שלקח אותי ישירות לתחנה הקרובה לבית שלי-איזה כיף!) עלתה במוחי המחשבה שאני יכולה לנצל את ה'אני לא מרגישה טוב' כדי לא לבוא מחר לבית הספר. אני בהחלט הייתי זקוקה למנוחה מהכל-כדי לאאגור כוחות . וכן הייתי גם צריכה להיות קצת לבד בחדר שלי ולחשוב על כמה דברים- על מה הולך לקרואת ביני לבין נדב, על מה שקורה ('ולא קורה כלום' אמרתי לעצמי בפעם האלף) ביני לבין אלעד, ואיך אני הולכת לדבר על מה ששמעתי היום לבן ודניאל. כשכמעט הגעתי לתחנה שלי עלתה במוחי מחשבה נוספת, מחשבה שפרחה מראשי בגלל כל הבלגן שהיה היום. הורד! הורד הלבן והפתק שהיה מוצמד אליו (אפילו זכרתי מה רשום בו- טוב מי לא היה זוכר אם כל הפעמים שהסתכלתי עליו במהלך שעות השיעורים- 'ורד אדום מסמל תשוקה ורד לבן מסמל אהבה'). חשבתי מי יכל להביא לי ורד כזה חוץ מנדב. לשניה נתתי לעצמי לחשוב שיכול להיות שזה אלעד אבל מיד הדפתי את המחשבה הזאת מראשי 'אלעד לא שלח לך כלום ילדה טיפשה!' חשבתי בכעס על עצמי 'הוא לא מישהו שהיה עושה דבר כזה!' חשבתי אבל קול קטן בתוכי אמר 'למה לא בעצם?'-כנראה שזה היה עוד חלק קטן של תקווה שנשאר בתוכי שמשהו יכול לקרות בנינו. אבל מיד הקול ההגיוני שבי אמר 'מה זאת אומרת למה לא? הוא לא מישהו שיביא פרח לבחורה!! והוא ממש לא מישהו שיכתוב כזה פתק! במיוחד לא לך!!' אבל התקווה הקטנה שעוד בערה בי (כנגד ההיגיון) שאני ייתן שמשהו יקרה ביני לבין אלעד אמרה 'הוא לקח אותך למקום שהיה בו מרבד פרחים זוכרת? אז למה שהוא לא יביא לך פרח אחד?' אך גם ההיגיון לא ויתר בקולות 'יכול להיות... אבל! הוא ממש לא מישהו שיכתוב כזה מכתב!' התקווה שהייתה נחושה בדעתה לנצח בקרב אמרה 'הוא אמר שהוא יגרום לה לרצות להיות איתו ביחד! במסיבה בבית של עדן! אז יכול להיות שהוא יעשה דבר שכזה!' ההיגיון שלא התכוון גם הוא לוותר אמר 'אין לו מספיק כישרון בשביל לכתוב פתק יפה לבחורה אפילו רצה!' אך התקווה שעדין לא אבדה תקווה אמרה 'הוא כתב את המחזה לסוף השנה של יב' לא?' הוא יכול לכתוב פתק כזה' בשלב זה התקווה התחילה לנצח 'זה פשוט לא יכול להיות הוא וזהו! זה הרבה יותר הגיוני שזה נדב' ניסה ההיגיון לתת את השכנוע האחרון 'לא תמיד צריך לחשוב בהיגיון' אמרה התקווה. וכאן נגמר הויכוח (אבל כנראה שמאוחר מדי) כי בדיוק שמתי לב שהתחנה שלי עברה כבר.'שיט' חשבתי וקמתי ממקומי לעבר הנהג
אני:"סליחה?"
נהג:"כן?" הוא ענה לי
אני:"תוכל אולי לעצור לי פה? חלמתי קצת ולא שמתי לב שהתחנה שלי עברה.." למזלי זה היה נהג חביב במיוחד והוא נתן לי לרדת שם "תודה רבה" אמרתי לו כשירדתי
התחלתי ללכת לעבר בלוק שלי (שהיה בערך 20 דקות הליכה מהמקום בו הייתי נמצאת) ועבדתי שוב על הקטע של 'אני לא מרגישה טוב אולי אני לא ילך מחר לבית הספר' (אם מישהי ממכן שואלת איך אני משקרת ככה לכולם ואם אני לא מרגישה אשמה על זה אז, כן אני מרגישה אשמה מאוד אבל בזמן האחרון אני לא יכולה לשטף אנשים שהכי קרובים אלי- בעיקר המשפחה- במה שעובר אלי... אולי זה גיל ההתבגרות או משהו כזה ואולי זאת סתם תקופה לא משהו)
הגעתי לבניין בו שבו אני גרה, הושטתי את ידי כדי לפתוח את הדלת אך הדלת נפתחה עוד לפני שידי הגיע לידית. זזתי לאחור כדי לא לקבל מכה מהדלת. הסתכלתי מי יצא מהדלת וראיתי את אלעד!
אני:"היי" אמרתי כשאני הולכת לעבר הדלת- בכל זאת לא יפה להתעלם ממנו כאילו אני לא מכירה אותו...
אלעד:"היי" הוא אמר ולא זז ממקומו מאחורי הדלת הסגורה
אני:"אממ אלעד אני צריכה לעבור..." אמרתי לו וניסיתי להזיז אותו בעדינות מהדלת
אלעד:"בכית?" הוא שאל והסתכל על עיניי 'עדין רואים עלי שבכיתי?' חשבתי בפליאה
אני:"לא מה פתאום?" אמרתי 'והינה שוב אני משקרת'
אלעד:"בטוח?"
אני:"כן" אמרתי ולא הסתכלתי בעיניו שחיפשו את עיניי
אלעד:"טוב אז ביי" אמרתי וניסיתי שוב לעבור אבל הוא עוד פעם עצר אותי
אני:"כן?" שאלתי
אלעד:"את לא מתכוונת להסביר לי מה זה היה?" הוא שאל
אני:"מה היה?" שאלתי לא מבינה
אלעד:"היום כשסחבת אותי באמצע החזרה החוצה ונישקת אותי!" הוא הגביר מעט את קולו כאילו הוא חושב שאני משחקת במחשק של 'אני ממש לא זוכרת מה היה היום!' למרות שבאמת שכחתי ('אני לא מאמינה ששכחתי דבר שכזה' חשבתי ונהיתי אדומה מעט)
אני:"אלעד אולי נדבר על זה בפעם אחרת? הראש לי כואב" אמרתי 'לפחות הפעם לא שיקרתי... אנלא יודעת ממה כואב לי הראש עכשיו מהבכי ההיסטרי שבכיתי לפני בערך 45 דקות או מהעובדה שאלעד עומד מולי ושואל אותי 'מה היה הקטע של הנשיקה'-שדרך אגב אנלא ממש בטוחה.. יכול להיות שזה היה כדי להשתיק אותו מעט, או אולי שזאת הייתה נשיקת פרדה? אין לי מושג
אלעד:"ממש לא! אנחנו נדבר על זה עכשיו!" הוא אמר
אני:"אלעד... אין לי כוח לשיחות נפש עכשיו... הייתה לי אחת היום ואין לי כוח לעוד אחת" סיננתי
אלעד:"אור את לא יכולה לעשות דבר שכזה! יום אחד להגיד לי שזה נגמר ויום אחרי לנשק אותי! אני ישתגע בסוף!!"
אני:"רוצה את האמת?" שאלתי אותו
אלעד:"כן"
אני:"היו לזה שתי סיבות. 1. רציתי להוריד אותך ממני לקצת זמן. היה לי קשה מדי להתמודד אם זה"
אלעד:"קשה לך מדי להתמודד אם זה?" השאל חצי לא מבין חצי צוחק
אני:"ו-2" אמרתי לו כשאני מתעלמת ממה שאמר "זה היה אמור להיות נשיקת פרדה..."
אלעד:"נשיקת פרדה? בשבילי או בשבילך?" הוא אמר ובחן אותי
אני:"עניתי לך" אמרתי "עכשיו אפשר לעבור?"
אלעד:"מה זאת אומרת קשה לך להתמודד אם זה?" הוא שאל ולא זז מהדלת
אני:"אלעד!!!" אמרתי עניתי לך על השאלה ועכשיו זוז!"
אלעד:"למי הייתה הנשקית פרדה? לי או לך?" הוא שאל מתעלם ממה שאמרתי
אני:"אלעד!" אמרתי והפעם ממש כעסתי "זוז!"
אלעד:"תעני לי ואני זז" הוא אמר
אני:"מה זאת הסחטנות הזאת??? זוז עכשיו!" הפעם ממש צעקתי וכשראיתי שהוא לא זז ניסיתי להזיז אותו בעצמי בכוח
אלעד:"אין לך סיכוי מולי" הוא אמר ואני שממש כעסתי והייתי מתוסכלת צעקתי עליו
אני:"בגלל שאני אוהבת אותך טוב! בגלל זה קשה לי להתמודד! ונשיקת פרדה? הייתה בעיקר בשבילי ולא משבילך! עכשיו אתה מרוצה ששמעת את מה שרצית????" צעקתי ודמעות התחילו לרדת במורד לחיי. אלעד שכנראה לא יכל לראות אותי בוכה התקרב אלי לעט וחיבק אותי חיבוק גדול ועוטף. בהתחלה לא חיבקתי אותו כי כעסתי עליו שהוא הכריח אותי להגיד את זה אבל לעט לעט כרכתי את ידי סביב צווארו כשאני בוכה
אלעד:"גם אני אוהב אותך" הוא לחש "אז למה אנחנו לא יכולים להיות ביחד?" התנתקתי מהחיבוק ואמרתי מתעלמת מדבריו
אני:"אוף אני כזאת בכיינית! זאת כבר הפעם השנייה שאני בוכה היום!" הפכם כשדיברתי איתו לא היה כעס בקולי
אלעד:"אז כן בכית כשבאת לפה!" הוא אמר ואני השפלתי את מבטי "רק תגידי לי שם ואני הולך ומזין מכות את המניאק שגרם לך לבכות!"
אני:"אתה רוצה להרביץ לסבתא שלי?" זרקתי
אלעד:"סבתא שלך?" הוא שאל כלא מבין
אני:"עזוב סיפור ארוך" אמרתי
אלעד:"יש לי זמן" הוא אמר
אני:"אבל לי אין" אמרתי לו "עיכבת אותי מספיק זמן בחוץ ואני ממש לא רוצה שיראו אותנו ביחד לבד!"
אלעד:"טוב איך שבא לך" הוא אמר ועדין לא זז מהמקום
אני:"אז אתה נותן לי לעבור או מה?"
אלעד:"כן ברור... סליחה" הוא אמר מעט מבולבל (כנראה ממה שקרה עכשיו)
אני:"ביי" אמרתי לו ופתחתי את הדלת
אלעד:"ביי" הוא אמר ואני נכנסתי לבניין. עליתי במעלית לקומה שלי ונכנסתי הביתה
אני:"אני בבית" אמרתי
אבא:"מה את עושה כל כך מוקדם בבית?" הוא שאל
אני:"מותר לי לשאול את אותה השאלה?" אמרתי מופתעת. הוא בדרך כלל לא נמצא בבית עד מינימום 9 בערב ועכשיו היה 6 וחצי
אבא:"אני חזרתי הביתה כי אני ואמא רצינו לדבר איתכם"
אני:"איתנו?" חזרתי אחריו
אבא:"איתך עם דניאל ועם בן" הוא אמר "מה את עושה בבית בשעה כזאת? הוא חזר על שאלתו
אני:"אני... אני לא הרגשתי טוב אז חזרתי הביתה" אמרתי לו 'טכנית' חשבתי לעצמי 'אני לא משקרת לגמרי... הנפש שלי באמת לא הרגישה טוב'
אבא הסתכל עלי בדאגה ואמר
אבא:"יש לך חום או משהו?" הוא שאל ושם את ידו על המצח שלי
אני:"לא נראה לי אבל כואב לי מאוד הראש" אמרתי
אבא:"מחר את נשארת בבית!" הוא אמר מיד (הוא נראה מודאג במיוחד כי רק כשאני מרגישה מאוד לא טוב אני מוותרת על שיעור ריקוד)
אני:"תודה" אמרתי לו וחייכתי חיוך קטן
אבא:"את יכולה לקרוא לבן ולדניאל לסלון?" הוא שאל

מדהים ... המשךץ

יש לי הודעה חשובה!
אני מפסיקה לכתוב את הסיפור... אין לי רעיונות ואני מרגישה שהסיפור לא מתקדם...
חוץ מזה אף אחת לא מגיבה (חוץ מ- koka15 תודה רבה לך!!!!).
בקיצור אני מפסיקה אותו... אולי אני ימשיך אותו מתי שהוא... אבל לא נראה לי

*אתן לא צריכות להגיב על זה

הייי....מאמי!!!!
זה ממש לא נכון מה שאת אומרת...
גם אני הגבתי..לסיפור
כמה..וכמה פעמים....
****************
**** ואהבתי*******

ואל תפסיקי....

אני לא מפסיקה בגלל שלא מגיבים...
פשוט כבר אין לי כל כך רצון להמשיך את הסיפור ואז הפרקים יוצאים לא טוב

אוי לך אם את מפסיייייקה !!!!
אני תמיד קוראת את הסיפור שלך
פשוווט אני לא תמיד מגיבה .
אבל את כותבת מדהים והסיפור שלך מהמםםם !
המשך המשך המשך.

אל תפסיקיייייייי 😢