פרק א'
אתם לא יודעים איזה יום עבר עליי!! מהרגע שהתעוררתי, שפקחתי את עיני הייתי קצרת רוח להגיע לבית ספר ולשמוע את החדשות. אבל איך אני אגיד את זה? העניינים לא הסתדרו בדיוק כמו שתכננתי..
הבוקר דווקא התחיל בסדר. אבא ואמא יצאו לעבודה עוד לפני שהגעתי למטבח והכנתי לי ארוחת בוקר. אחי הגאון, ליאור, עזב את הבית זמן קצר אחרים ומיהר לספרייה כדי להספיק להכין את החומר שלו לעבודה חשובה שהוא צריך לעשות באוניברסיטה. אבל בדיוק שישבתי לאכות את הטוסט, החרידה צעקה חדה את שלוות הבוקר. יצאתי החוצה במהירות לראות מה קרה וראיתי את גברת שילון הזקנה, השכנה שלי, שוכבת על הריצפה. היא נפלה וקיבלה מכה חזקה בירך. עזרתי לה לקום ולהינס לביתה, אבל ידעתי שהיא מוכרחה להגיע לרופא. אז רצתי בחזרה הבייתה ולקחתי את המפתחות של המכונית הישנה של אמא שלי. הסעתי את גברת שילון לבית החולים, אבל עד שקיבלו אותה בחדר מיון ועשו לה צילום, השעה הייתה כמעט שתיים, מאוחר מידי ללכת לבית הספר.
וזאת הסיבה שמצאתי את עצמי בשעה שלוש, מנסה להגיע למזנון 'התחנה' לפני שנטלי ושירן יעזבו.
שירן ונטלי הן שתי החברות הכי הכי טבוות שלי, וידעתי שהן יוכלו לספר לי את החדשות להן חיכיתי כל היום! "הלוואי שהצלחתי," לחשתי לעצמי בדרך.
היום עשרים וחמישה מועמדים לתוכנית של חילופי תלמידים בין הבית ספר שלנו, תיכון 'עמל' לבין בית ספר תיכון באנגליה. אבל היו רק שישה מקומות. שישה מתוך עשרים וחמישה. ומאחר שהייתי תלמידה טובה, ידעתי שיש לי סיכוי ממש טוב. למרות שידעתי שבדרך כלל בוחרים ילדים מכיתות י"ב למשלחות האלה, ואני הייתי בי"א.
ניסיתי לעודד את עצמי. אני חייבת להיבחר! לגור שלושה שבועות אצל משפחה אנגלית היה דבר שלא הייתי רוצה להחמיץ!
כשהגעתי סוף סוף ל'תחנה', מיהרתי אל הדלת. כשראיתי מבעד לחלון את ליאת ואת שירן התחלתי לרוץ.
"הי, רותם." יד חזקה תפסה אותי פתאום מחוץ למזנון. הסתובבתי וראיתי את פרצופו של יניב מחייך אליי חיוך זחוח. נהדר, האדם האחרון שרציתי לראות ברגע ההוא, הטיפוס הכי מעצבן בעולם.
"אני קצת ממהרת, יניב," נהמתי.
"רק רציתי לאחל לך מזל טוב, רותם."
נעצתי בו מבט. ידעתי בדיוק על מה הוא מדבר. אבל לא ציפיתי לשמוע חדשות טובות כאלה ממישהו שכל כך לא סבלתי. "אני נוסעת לאנגליה?" שאלתי בשקט, בלי יכולת לזוז ממקומי.
"כן אבל אלה לא כל החדשות..גם אני נוסע."
החיוך שלי דעך.
הוא חייך את החיוך המעצבן שלו, וידעתי שהוא לא צוחק. התבוננתי בפניו ובאפו שהיו צרים ומוארכים. עיניו החומות הביטו בי מתחת לשיערו הרך. הוא היה יפה בצורה כמעט מביכה. "לא חשבתי שאתה נמצא מספיק זמן בבית ספר בשביל שיקבלו אותך למשלחת."
שינו את החוקים השנה. מספיק להיות חודשיים בשביל להירשם," אמר. "מזל שעברתי לכאן מבית הספר הישן שלי לפני שלושה חודשים." הוא חייך בשביעות רצון.
"אז מה, את לא מברכת אותי?"
"בטח, בטח. מזל טוב," מלמלתי.
"התפלאתי שלא באת היום לבית ספר," אמר. "לא יכולתי לתאר לעצמי למה לא באת, דווקא היום מכל הימים, את לא נראת חולה."
"זה לא היה מתוכנן. זה היה מקרה חירום." למה אני בכלל מסבירה את עצמי דווקא לו, לבחור המעצבן הזה, שתמיד אוהב להשפיל אותי?
מאז שיניב עבר לתיכון שלנו הוא נטפל אליי כמו קוץ. אני יודעת שאני לא צריכה לקחת ללב, אבל המחשבה שיניב השחצן, עם השליטה המרגיזה שלו באנגלית נכנס בלי שום קושי לכיתה שלנו, כיתת הצרפתית למתקדמים, ממש עיצבנה אותי. תכף הרגישו שהוא לא היה צריך להזיע בשביל זה כמונו. אני הייתי התלמידה הכי טובה בכיתה עד שהוא הגיע. אבל בתוך שבועיים מהיום שהוא בא, הוא קיבל את התפקיד שאני השתוקקתי לקבל- מדריך בשיעורי עזר לתלמידים בשנה הראשונה. נכון שאריק, המורה לאנגלית, לא הבטיח לי את התפקיד במילים מפורשות, אבל חשבתי שהוא יבחר בי כי הייתי התלמידה היחידה עם ממוצע 'מצויין' בכיתות י"א, זאת אומרת עד שיניב הגיע.
ברור שהייתי גאה בעובדה שהיה לי מעמד מסויים בשיעורי אנגלית, אבל שהנרי הופיע הוא לא רק לקח לי את התפקיד הנכסף אלא גם הוריד אותי בכמה דרגות בעיני המורה.
ותאמינו או לא, כשהציעו ליניב להיות מדריך, הוא בא אליי לספר לי את החדשות ה"טובות" האלה. את לא שמחה בשבילי, רותם?" שאל.
הנהה..אם אתם רוצים המשך תגידו ואני אמשיךך....אם לו...חח פשוט אל תגיבו אני אבין לבדד..
חיחי..........
מותקקק שילי.... סיפור מדהיםםם תמשיכי אני מכורה................... :wink:
מואההה!!!
סיפור מהמממממממממממממממםםםםםם!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!
תמשיכי בוביייייתתת!!!!!!
יפה מאמי....
תמשיכי :!: :!: :!: :!:
יא איזה יפההההההההה תמשיכי!!!!!!!!!
יפה!!!!!!!!!!!!!!!!!
תמשיכיייייייייייייייייייייייייייי :!:
בובה יש מצב להמשךךך :?: :!:
תמשיכייייייי!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!111
מורר חדשי על החתימהה
נננננננווווווווו איזה מהמם איפה ההמשךךךךךךךךך?????
סליחה שלקח לי הרבה זמן להביא לכם המשך פשוט אין לי זמן להמשיך את הסיפור...אז הנה המשך..קצת קצר כי ממש אין לי זמןן....
"בטח. מזל טוב." בתוכי בערתי מקינאה. למה הוא צריך לזרות מלח על הפצעים שלי? למה הוא צריך להתפאר?
אני עדיין זוכרת כל רגע מהאירוע ההוא. גם אז חשבתי על כמה הוא יפה וחשבתי שהלוואי שהוא לא היה יפה כזה. "כבר הרבה זמן חיפשתי הזדמנות לתרגל את האנגלית שלי," אמר. "אני מופתע שנתנו לי את התפקיד הזה, כי בעצם אני חדש לגמרי בבית הספר."
"גם אני מופתעת," אמרתי, ובליבי חשבתי 'זה בכלל לא מפתיע אותי כי אתה פשוט דוחף אנשים הצידה כדי להשיג בדיוק את מה שאתה רוצה'.
"לא רצית לקבל את התפקיד הזה בעצמך?" שאל אותי ונעץ בי מבט נוקב.
"רציתי, אבל עכשיו כבר לא אכפת לי," אמרתי לו. כל השיחה הזאת ממש עיצבנה אותי ואני הסתכלתי הצידה כדי שיניב לא יוכל לראות את מה שאני מרגישה באמת.
"אז את לא רצינית בקשר ללימודי אנגלית?"
"אה, בכלל לא," החזרתי לו, אם כי האמת הייתה הפוכה לגמרי.
ואז יניב הזמין אותי לחגוג איתו אחרי הלימודים, אבל סירבתי כי הייתי צריכה ללכת לעבודה. לרגע חלפה בראשי המחשבה שאולי הוא מאוכזב. לא היו לו הרבה חברים בבית הספר, כי הוא היה חדש, אבל בעצם, גם לא היה לי כל כך אכפת.
"רותם?"
קולו של יניב לצידי החזיר אותי להווה.
"אה, אני חושבת שהתחלתי לחלום על הנסיעה," אמרתי והסמקתי.
"תארי לעצמך," אמר בחיוך ערמומי, "נהיה יחד שלושה שבועות באנגליה."
"איזה יופי." אמרתי בחיוך עקום. למה הוא צריך להיות גועלי כזה כל הזמן? "מי עוד נוסע?" שאלתי.
"כל השאר הם תלמידי י"ב, את ואני נהיה היחידים מי"א, אבל נהיה בחברה טובה."
"הי, רותם!" תודה לאל!! נטלי באה לעזרתי. היא בוודאי הבחינה בנו מהחלון וניחשה שאני מנסה להיפטר מיניב. היא התקרבה אלינו בריצה מהירה. "הוא סיפר לך שהתקבלת נכון?" שאלה. הנהנתי וחייכתי.
"מזל טוב!" היא חיבקה אותי חיבוק גדול.
שירן הופיעה מאחוריה וגם היא חיבקה אותי.
מזה אין תגובות??? :| :? 😢 :cry:
יפה תמשיכי!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!
