%^% הדמעות מספרות את מה שהחיוך מסתיר %^%

קראתי הכול...
מהמם...
המשך=]

יפה :]

המשךך

תודה יפות שלי [:

😁

המשך?
כותבת ואז מעלה 😛

%^% הדמעות מספרות את מה שהחיוך מסתיר%^%
פרק 7:



"הראל יש לי שאלה......"
"דברי יפה שלי אני שומע...." הוא השיב מחייך, חיוך שהתגלה כמזויף, כצבוע.

ושאלתי אותו לגבי כל ספקותיי.
ברצון להבהיר את העניין........................
תשובתו, לא מצאה חן בעיניי, כלל וכלל לא!!!!!
:[

"אוקי, זה די חשוב... אז בוא נשב קודם" הודעתי לו, הרגשתי שהוא קצת נלחץ והסתקרן, מהדרך והמהירות בה התיישב על יד השולחן, מושך אותי לשבת גם.
הוא הסתכל עליי, במבט בוחן, מחכה. מחכה שאפצה את פי.
"תקשיב...הבוקר... פגשתי את שני..." פתחתי בדבריי, פוצה כל מילה באיטיות מחושבת.
"אוי, לורן די אמרתי לך לא להתייחס מה הם אמרו לך שאני סתם ישכיב אותך? שאני לא רציני?" הוא התפרץ לדבריי בזעם.
"לא הראל לא די, תפסיק כבר............" ניסיתי להמשיך את השיחה.
"הראל ולורן שיחות נפש בחוץ!!!!!!!!!!" המורה לכימיה צרח עלינו והשפלנו מבטינו, הוא חזר למקומו והראל משך אותי.
הצלחנו להתגנב החוצה מהכיתה מבלי שהמורה יבחין בכך, "בואי, אני רוצה לשמוע מה רצית להגיד!" הוא משך אותי באלימות.
"אתה מכאיב לי אבל!" אמרתי מביטה בזרועו אוחזת בשלי.
"אני עוזב!" אמר ועזב את זרועי.
התקדמנו לעבר מישור של דשא בשמש.
ניצב שם ספסל מוצל והתיישבנו עליו.
"אז אני שומע"
"אוקי... אז ככה... אתה כל הזמן אומר לי להפסיק, ולהתעלם מכולם אני לא מבינה מה הולך פה אני לא מבינה מה אתה מצפה שאני יהיה או יעשה,
אני גם לא מבינה למה מהצד של מורן ושני אתה לא יכול להיות עם שום בת ולמה שני אמרה לי שאתה רק משחק בי בקיצור אני לא מבינה כלום!!"
פסקתי בכעס מביטה מבט חודר לתוך עיניו
"זהו?" הוא אמר בהמתנה ואני הנהנתי.
"אז תקשיבי לי את עכשיו, את לא אמורה להבין שום-דבר מורן ושני הן זוג רכלניות סכסכניות והן לא יהרסו מה שאני מנסה לבנות פה איתך!
אל תתיחסי אליהן בכלל אני לא מבין מה את שמה עליהן! אני נשבע לך..." הוא אמר שואף ונושם בחוזקה גורם לי להתרגש ממילותיו, ואז ממשיך ומתקרב לפניי -
"שאני רציני איתך מהרגע שנכנסת לכיתה ביום הראשון אני לא מפסיק לחשוב עלייך ואחרי אתמול חשבתי שיהיה משהו רציני בינינו אני עכשיו מבין ממך שלא!"
הוא הותיר אותי בפה פעור, לא היה לי מה להגיד. שתקתי, אבל מבפנים הלב שלי לא שתק הלב שלי רצה לזעוק שגם אני, גם אני הכול כמוך.
הוא התקרב שוב לפניי מביט בעיניי, מפלס דרך שפתיו לשלי.
"לורן אני רוצה משהו איתך אל תאמיני לאף אחד רק לי, רק ל י " אמר מדגיש את המילה 'לי' ומסתער עליי בנשיקה סוחפת.
הנשיקה הזאת הייתה נשיקה כל כך עוצמתית, כמו כל מגע של שפתיי בשפתיו המרקם העדין של שפתיו וכול כולו גרם ללב שלי לעשות סלטות באוויר.
החלטתי להאמין לו, להיות איתו, לבטוח בו.
הוא ניתק ממני ותפס את פניי בשתי ידיו ואני רק לחשתי "גם אני..."


עם שני ומורן כבר לא דיברתי הראל גם פחות מסתובב ומדבר איתן, הוא הכיר לי את חן שהיא ממש אחלה, היא הנורמלית היחידה מכל חברת המקובלים, שלא עשתה עליי פרצופים שדיברה איתי תמיד בטובת הראל... לעומת האחרים שלא הפסיקו לשלוח רמזים, ללכת סחור סחור, לעשות עליי פרצופים, אבל אני, אני החלטתי להמשיך עם הראל, עד הסוף.... -הייתי כל כך עיוורת-
הראל ואני הפכנו זוג רשמי, האמת שהוא מדהים, רומנטי, ומתוק.
"בוקר טוב נסיכה" קול קורא מאחורי נשמע. הסתובבתי וקלטתי את הראל מסתתר מאחורי ורד רזה וצנום, האמת שלא הצליח לו.
"בוקר מדהים למדהים" עניתי ונטלתי את הורד, מסניפה את ריחו המשכר.
הוא הסיט את הורד מליד פניי והתקרב לפניי במהירות מנשק אותי ומחבק ואני נותנת לעצמי להינות...
את צירוף המילים -אני-אוהב-אותך- הראל אף פעם לא מבטא, הוא תמיר אומר 'גם אני' וכשאני שואלת אותו, הוא עונה ב'כן' כשאני מתייאשת ומתעצבנת, הוא מתעצבן בחזרה.
החלטתי לעזוב את העניין הזה... לתת לו מנוח... הוא נתן לי להרגיש כאילו שאני חונקת אותו,
ואני האמנתי לו.... האמנתי בו... כמו עיוורת אחריו הלכתי...פסעתי...צעדתי... הוא פרס לפניי את השטיח האדום, אבל לא זה המלכותי, את השטיח של העצב, של אובדן השמחה, של הכאב.


אני וחן התיישבנו בקפיטריה.
"אוי הנה החתיך שלך" היא לחשה לי ואת שפתי הראל כבר חשתי על שפתיי שניות ספורות לאחר מכן.

הכול טוב ויפה(: בשבילי הכול מושלם, כי רצוני התגשם, אני עם הראל הבחור הזה שמהמבט שלו ביום הראשון ללימודים לא יכולתי להתעלם.
אני כבר לא ממש מצטערת על שעברתי לראשון לציון, האמת כשמסתכלים על זה מהפן הזה, זה לא כל כך נורא!
אבל... תמיד יש את הפאק... את הדבר שלא נותן לי מנוח ומרגוע.
תמיד כשאני עם הראל, המבטים של רוב הכיתה לא משתנים, אפילו רון הפך קצת אדיש, וכולם מנסים לרמוז לי דברים על הראל.
כבר הבחנתי שמבטי מורן ושני לא נובעים מקנאה, אם כך ממה הם נובעים.
מהי התעלומה, מה המיסתורין הגדול...

הראל ואני נשכבנו על החול, הוא הוריד את חולצתו וכיסה אותי בה, התחיל להיות קריר בערב.
הרגליים שלי היו חשופות והוא ליטף אותם ברוך.
הוא עלה לאט לאט עם ידיו, מתקדם למותניים, וממשיך אל הגב, מלטף אותו... לא מפספס שום חלק.
מתקדם עם שפתיו לצווארי, החול בחושניות, כמו מנוסה...
האמת שלמרות הכול, למרות הכיף והשלמות, אף פעם לא הרגשתי שלמה עם הראל, תמיד הרגשתי קצת לא בנוח כשהוא היה נוגע בי.
אולי זה היה ממנו, מהחוסר ביטחון ששידרו לי הכיתה, ואולי כי תמיד נרתעתי ופחדתי מ-הפעם הראשונה-...


=הייתי כעיוורת לאור היום
מרוב ההגיון לא נשאר מקום
רועדת לידך והסם שבי עוד לא נגמר
נושמת לי ממך והטעם כבר מר.

המבט אחר והקור חודר
איך עוד יום עובר בלי נשימה.=


והצטערתי כל כך על מה שעשיתי.








-השקעתי 😛 -
יפות שלי מקווה שאהבתן,
ואיפה נעלמו כל הקוראות?
תגיבו! 😊

כ"כ מדהים !
מחכה להמשך

וואו מדהיםם!!
מחככה להמשךך

מהמם
המשך 😂

וווואווווווו....
מדהים=]
המשךךךךךךךךך
3>

QUOTE (נווופרי @ 18/12/2007) כ"כ מדהים !
מחכה להמשך
😉

תודה יפות שלי 😛
המשך מחר.

מחכה להמשךך

תודה יפות,
עוד תגובות 😢

מדהים מאמי :]