%^% הדמעות מספרות את מה שהחיוך מסתיר %^%

QUOTE (-נויה- @ 20/12/2007)מדהים מאמי :]
תודה מאמי


😢
איפה כל התגובות?

יפפפה :]

שבת שללום .

QUOTE (שירה15 @ 21/12/2007)יפפפה :]

שבת שללום .
תודה מאמי

כותבת המשך 😛

%^%הדמעות מספרות את מה שהחיוך מסתיר%^%
פרק 8:



הראל ואני נשכבנו על החול, הוא הוריד את חולצתו וכיסה אותי בה, התחיל להיות קריר בערב.
הרגליים שלי היו חשופות והוא ליטף אותם ברוך.
הוא עלה לאט לאט עם ידיו, מתקדם למותניים, וממשיך אל הגב, מלטף אותו... לא מפספס שום חלק.
מתקדם עם שפתיו לצווארי, החול בחושניות, כמו מנוסה...
האמת שלמרות הכול, למרות הכיף והשלמות, אף פעם לא הרגשתי שלמה עם הראל, תמיד הרגשתי קצת לא בנוח כשהוא היה נוגע בי.
אולי זה היה ממנו, מהחוסר ביטחון ששידרו לי הכיתה, ואולי כי תמיד נרתעתי ופחדתי מ-הפעם הראשונה-...


=הייתי כעיוורת לאור היום
מרוב ההגיון לא נשאר מקום
רועדת לידך והסם שבי עוד לא נגמר
נושמת לי ממך והטעם כבר מר.

המבט אחר והקור חודר
איך עוד יום עובר בלי נשימה.=


והצטערתי כל כך על מה שעשיתי.


נרתעתי ממנו ככה שבחדות סילקתי ידיו מגופי, בתנועה של גועל.
"מה קרה?" הוא שאל מנסה להחזיר ידיו לגופי, באותו רגע, התחשק לי לרוץ משם, המגע שלו כל כך הגעיל אותי, אני לא מבינה אפילו למה.
הרי אני מאוהבת בו.. או שזו רק הדלקות,
מה קורה לי איתו ?
אני רוצה אותו, וכשזה מגיע למגעים שגרתיים בין בני זוג אני נרתעת ודוחפת אותו ממני.
הספקות העלו לי דמעות לעיניים, הרגשתי את עיניי נוצצות, פתחתי אותם בחוזקה כדי שהדמעות לא יפלו, והראל יקלוט את זה.
הרגשתי פחד, אני אפילו לא מבינה למה. המילים לא יצאו מפי, פחדתי, הרגשתי שאם אוציא ולו מילה אחת הדמעות יתפרצו והמועקה הגדולה שנעמדה לי בגרון תשתחרר.
הצלחתי למלמל "כלום..." ובחוסר רצון מצידי, הראל ליטף את גופי שוב.
לא נעניתי לנגיעותיו, לא עשיתי כלום. המשכתי לשכב שם קפואה כל כך, המחשבות רצו במוחי בלי הרף.
לפתע בתנועה חוצפנית ומלאת ביטחון הראל נגע בבטני וניסה להרים את חולצתי תוך כדי ליטופים רכים שהרגשתי אותם כמו מכות כואבות.
לא יכלתי עוד לספוג ולהרגיש את המגע, ולכן נעמדתי והתחלתי לרוץ בכל כוחותיי מהמקום.
הותרתי את הראל תמוה ולבד.
רצתי, ותוך הריצה נתתי לדמעות להשתחרר בחוזקה, הדמעות נפלו על פניי. מתגלגלות לפי, נותנות לי לטעום מטעמם החמוץ.
רצתי בשארית כוחותיי וכשאזלו התיישבתי על סלע קשיח וגדול. נותנת לעצמי להתפרק.
מנסה להבין מה קרה לי, מנסה להבין מדוע נרתעתי .
ואז המראות הכואבים והקשים בחיי, חוזרים למוחי, בהבזקים קשים.
מין בלאק אאוט כזה. דבר שחשבתי ששכחתי לגמרי.
מוחי חדל מלחשוב עליו, אם כך מדוע הוא חזר.

נזכרתי כמו תמיד מדוע אני נרתעת ממגע סוחף. נזכרת מדוע כל כך קשה לי לעמוד במצבים אינטימיים וארוטיים.

= כשהייתי כבת 11, משפחתי ואני נסענו לבריכה העירונית של תל אביב. ואני כמו כל ילדה בגילי, מתלהבת כל כך מהביקיני האופנתי שיצא לשוק האופנה לא מזמן.
שכנעתי את אמי לקנות לי, היא הסכימה.
הלכנו לבריכה, ובחשק והתלהבות רבה הורדתי את בגדיי ונותרתי בבריכה עם בגד הים שחשף את גופי הרזה והלא מפותח, היה זה תחתון וחזיית קשירה בצבע כתום עם ציורי שמש.
אהבתי אותו.
אני לעולם לא אשכח איך הוא היה נראה, בכל זאת, איתו חוויתי חוויה כל כך כואבת.
"אמא אני נכנסת למים" אמרתי לאמא. "לא מתוקה זה מסוכן! תלכי עם אבא" היא ענתה ואני התעקשתי. "לא אמא אל תדאגי אני כבר גדולה תסמכי עליי!"
"טוב מותק שלי! תכנסי למים! תזהרי לך! ולא לעבור את המים העמוקים! תזכרי שאת לא יודעת לשחות ואת מסתכנת בחס וחלילה טביעה!"
ואחרי סדר האזהרות נכנסתי למיים מלאת חשק ורעננה.
הסתכלתי בעיניי על הבריכה מחפשת חברות וחברים להכיר היו שם זוג ילדות כבגילי שתי בנות חמודות ששיחקו להן בהנאה.
רציתי להתקדם אליהם, אבל פחדתי. עייני קלטו שליד המעקה נשען לו אדם גדול מפחיד למראה, היה לו זקן צרפתי ובטנו הייתה שעירה.
הוא הסתכל עליי בחיוך שטני וערמומי, ולכן לא עברתי אל הבנות הללו, לא רציתי לעבור דרכו..
החלטתי לא להתייחס. העפתי מבט למציל, והרגשתי מוגנת שאם יקרה לי משהו, הוא יראה ויבוא לעזרתי.
שחיתי לי בכיף ובשלווה, הבריכה הייתה גדולה, צללתי לי בהנאה, כשהרמתי ראשי, הרגשתי שמאחורי גבי מישהו מושך בחזיית בגד הים שלי, הייתה לי קשירת פרפר והיא נפרמה. אותו אדם הושיט ידיו ונגע באיבריי.
הרגשתי חשופה, אף אחד לא הסתכל עליי הבריכה הייתה גדולה למדיי, והמקום בו הוריי ישבו היה מחוץ למתחם הבריכה.
החזיה הייתה פתוחה בלי לעכל את מצב הסתובבתי אליו וקלטתי את אותו אדם, שחייך אליי את אותו החיוך שהוא מחייך כעת, והוא כבר התחיל להתרחק ורק הסתכל באיבריי בשעשוע.
פתאום הרגשתי עירומה לגמרי, הוא צחק לו בשטניות וכבר היה רחוק משם, אף אחד לא שם לב למה שהוא עשה, ואני מייד משכתי את חוטי הבגד ים וקשרתי מחדש, את מה שהצלחתי.
הדמעות פתאום פרצו, אף פעם לא הייתי מודעת למגעים האלה ולא נחשפתי לדברים כאלה, לא הכרתי את זה, וזה היה כל כך כואב ומגעיל.
בכיתי. פניי הפכו אדומות, וצללתי למים משפשפת את עיניי ומרימה מבטי מחדש.

כשהרמתי עיניי אותו אדם כבר לא היה שם,
אבל ההרגשה נותרה בי.
אותו מקרה הרס את ילדותי, כשנה המקרה לא יצא ממוחי, הייתי ילדה אחרת, מילדה שמחה לחסרת שמחה.
אף אחד לא עבר את זה, ואני לא מאחלת את זה לאף אחד. זה דבר כל כך כואב, ואישי.
כעבור שנה מהמקרה המזעזע הזה הצלחתי להתחיל לשכוח, לנסות לפתוח בחיים חדשים.
כשהייתי בכיתה ט', לחבר הרציני הראשון, לא נתתי לגעת בי, לא נסחפתי מעבר לנשיקה.
פחדתי..
כמו עכשיו, עם הראל. =

ישבתי על אותו סלע בחוף, ומוחי משחזר את ההרגשה.
אומנם הייתי קטנה, וזה לא היה אונס, אבל בשבילי, זו הייתה חדירה לפרטיותי.
וזו הייתה ההרגשה המגעילה ביותר שעברתי בחיים שלי.
עברו כבר 5 שנים, והצלחתי לשכוח, תמיד ניסיתי להבטיח לעצמי שזה לא יפגע בחיים שלי, שאני אמשיך הלאה, רגיל. אבל אף פעם לא עמדתי בהבטחה.
זה תמיד חוזר, במצבים שזה הכי לא צריך לחזור.
אבל הפעם זה חזר, הרגשתי את זה כאילו זה היה באותו רגע, הכול חזר לי.
על מה שקרה לי אף אחד לא יודע.
ובאותו רגע הבטחתי לעצמי, שאף אחד לא ידע,
את המקרה הזה, אני יסחב איתי לק-ב-ר.





פרק מוזר... אבל תבינו הכול בהמשך...
מקווה שאהבתן,
ותמשיכו להגיב...

מדהים..
תמשיכי 😛

פרק ממש יפה,
אני כ"כ אוהבת את הכתיבה שלך 3>
המשך 😊

יפההההההה

תודה יפות שלי
מתה עליכן,
ותמשיכו להגיב..
😊

מדהים !

שלמות

מדהים כמו תמממיד :]
המששךך..

תודה יפות(:
😁

המשך? 😉

.....

מה עם המשךךךך?? 😠