++הסודות++

גיליטש כפרותעלייך.

אכן כן.
מעצבן אותי כלכך שלא מגיביםםםם:\ לא נורא
נשיקותתתתתתתתתתתתתתתתתתתתתתת לילה טובווו
חחחח מואה ענקית, אובהת מלא גילן

אהבתיי..תמשיכי 😂

טנקס בובההההההה

-11-

" מותק. יש כאן ילד נורא חמוד שמצאתי ברחוב.
לא גיליתי את השם שלו עדיין.
לא יודע מאיפה הגיע. הייתי רוצה שתבואי ותדברי איתו, כי נטע,
הבת שלי נסעה עם אמא שלה ללונדון, וגיל לא פה. היא בטיול שנתי.
והן לא כאן מלפני שבוע.
הן חוזרות עוד שלושה ימים.
ואני כאן לבד איתו. הוא לא מדבר."
" אני בסדר. ואני מצטער"

" בטח אבא.. אני אבוא אלייך ברכבת..
אני צריכה לדבר איתך על כמה דברים. אין למה להסתיר משהו, נכון?"
אוישש מה איתו? איפה הוא עכשיו?
תומר..
הרגשתי רע עם עצמי.
כאילו הרגשתי רע עליו.
איתו.
אני אמורה להיות שם בשבילו. גם אם אני לא אוהבת אותו. אחרי הכל..
אנחנו.. ביחד..
"רוצה לאכול משהו?" שאל רודי. והעיף מבט
" לא.. תודה" עניתי.
" אבל את נורא הרזית, ואת לא אכלת כלום. אפילו לא מהשוקו שהבאתי לך
אתמול בערב לא לגמת אפילו שלוק."
" אני לא רעבה, טוב?!"
" אל תתעצבני אני דואג לך"
" אז אל תדאג. אני יכולה גם לבד"
הוא השתתק, ולא הייתי במצברוח אפילו להסתכל לו על
השרירים המדהימים האלה.
חשבתי רק על עצמי. ועל תומר.
השתתקתי, להמון זמן. והוא התיישב על המיטה שלי. וחשב. לא יודעת על מה.
"סליחה", אמרתי לו בלי להסתכל לו בעיניים.
ואז קמתי ונשכבתי על המיטה.
התחבקנו והרגשתי דמעה בודדת יורדת על הלחיים שלי.
ועוד דמעה, ועוד דמעה. ואז החלו לצאת קולות של בכי אמיתי, כנה
בכיתי כמו ילדה קטנה.
ולדמעות כבר לא היה מקום. לא על הבגדים שלו ולא על שלי.
" אני איתך. לאורך כל הדרך"
"מישהו פה?"
שמעתי מבעד לדלת
" אסף, לא עכשיו" אמרתי לו.
הוא נכנס וראה אותי ואת רודי מחובקים.
לא הסתכלתי עליו. אבל הבנתי שרודי עשה
לו פנטומימה שזה בקשר לתומר,
ושאני בבאסה עכשיו. באסה שאת לא מילה.
אז שמעתי את הדלת נסגרת בעדינות.
: רו.. רו.." בלעתי את הדמעות המלוחות ואת הרוק,"
"רודי אנחנו לא שכבנו נכון?"
" לא.. אל תדאגי. לא שאני יודע מזה בכל מקרה"
ואז לקחתי את החולצה שלו, ניגבתי את הדמעות, והייתי על סף
לספר לו על זה שאני לא אוכלת ומקיאה את כל מה שנותר בגוף.
אבל העדפתי לא.
"רודי. תנשק אותי. זה לא מעביר איידס."
" דבר ראשון אין לך איידס. זה לא יקרה. זה לא יקרה אני מבטיח לך.
אני מרגיש את זה. אז אל תקדימי את המאוחר." הוא אמר והרים את הראש הנבול שלי.
" ודבר שני. אני מרגיש שאנחנו לא יכולים לעשות את זה לתומר"
הוא אוהב אותי.
"אני צריכה את זה עכשיו. בבקשה ממך"
" אני לא יכול לעשות את זה"
" תעשה את זה. בשבילי"
ליטפתי את הפנים שלו. ואז נישקתי אותו בפה.
הוא היה לגמרי אדיש אבל ידעתי שזה יעבור.
אז נישקתי אותו עוד, ועוד, והוא ליטף את הצוואר שלי והתחיל לזרום איתי.
ולרגע שכחתי על כל מה שקרה עם תומר. ופשוט כל כך רציתי את רודי.
הוא היה כל כך חסר לי בכל המובנים.
"רודי.. אנחנו מאוהבים?" שאלתי אותו. הוא לא ענה.
ואז הוא הזיז אותי ממנו.
" די! אנחנו לא יכולים לעשות את זה. אני פה בשביל לתמוך בך.
לא כדי להיות הצעצוע שלך.
הוא אמר לי בכנות ובישירות, ויצא. השאיר את הדלת פתוחה.
התחלתי לבכות. והרגשתי רע עם עצמי.
הרי זה היה ברור שזה יקרה. אני מתנשקת איתו,
ואז מרגישה רע עם עצמי.
ידעתי.
אבל כל הזמן רק המחשבה שאני כאן. ושיש לי מחלה שהולכת להרוג אותי,
אכלה אותי.
התקלחתי, ולא רציתי אפילו לגעת בעצמי.
הרגשתי מזוהמת לגמרי.
חשבתי עמוק בפנים, שהדם שניקיתי מידיו את תומר באותו היום, עדיין מתפשט בתוכי. ואני לא מצליחה להוציא אותו.
הסתבנתי בזהירות, חפפתי את שיערי, לקחת עשרים שקלים, התלבשתי קריר,
לפי מה שראיתי מבעד לחלון, סגרתי את דלת החדר והתיישבתי.
סירקתי את שיער בעודי מחפשת את הארנק שלי, והיו בו חמישים שקלים.
הדלקתי סיגריה, ויצאתי.
ידעתי מה אני הולכת לעשות.
וזה עכשיו או לעולם לא

המשך יבוא 😕


AND I KNOW NOW, YOURE MY ONLY HOPE

אני קראתי 11-12-13-14
קבלו זין

חשהההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההה

???

מהמםם..תמשיכי-אם אפשר יותר ארוך ויותר תיאורים שאבין

תודה😊
וכדי לשפר, רק אם את יכולה להגיד לי לאיזה סוג של תיאורים את מתכוונת.
נגיד.. תעתיקי טקסט מהפרק ותוסיפילו תיאור ככה אני אבין, או שפשוט תסבירי את זה
טנקס😊

אפילו כשדמות מדברת,אני אף פעם לא מבינה מי אומר מה.תשימי בסימני ציטוט" שנבין שמדברים בכלל ואחרי המשפטים תתני רמזים שנבין מי דיבר.
ובקשר לתארים-פשוט תשקיעי יותר,את נותנת לנו סיפור שהוא מיסודו נשמע טוב ומעניין אבל תיאורים עושים יותר חשק לדמיין את זה ולקרוא..אולי תנסי פרקים יותר ארוכים?.. 😉 מקווה שהבנת אותי

מדהים

הבנתי..
ד"א חברה שלי כבר אמרה ל על הציטוטים, ואמרתי לה שאקח את זה לתשומת ליבי.
נראה לי שעשיתי את זה.
ונראה לי שבפרקים הבאים תחשיו שאני חופרת לפי התאורים חחח..
אז אחרי שתקראי בערך שניים מהם, תגידי לי אם עניתי על הבקשה.
תודה רבה רבה על העזרה!
כצ'ופר.. עוד פרק!😊

-12-
יצאתי אל עבר תחנת הרכבת.
שמתי אל הצעיף.
החלטתי שאני רוצה לחזור הביתה.
לגור עם אמא שלי.
ואני אתחיל בזה שאני אגיד על כך לאבא שלי,
שהוא בעצם הסמכות שלי בפנימייה הזאת.
לפתע, נתקפה בי תחושת בדידות.
בדידות חזקה.
כנראה זה היה כי שמעתי שיר שמעיד על כך.

אבל מה עם רודי?
ומה עם אסף?
אם אני רוצה להתרחק משם, זה אומר גם להתרחק מהם.
כי בעצם, זה מה שאני רוצה לעשות.
להתרחק מהעבר הזה.
מכל התקופה הזאתי שכבר לא שמתי לב כמה זמן זה..
עליתי אל הרכבת, וחשבתי על כל הדברים האלו. לפתע,
כשהורדתי את הפירסינגים ואת כל אלה, ילדה אחת נתקלה בי בטעות.
יותר נכון.. נערה בת שבע עשרה בערך.
" מצטערת" היא אמרה.
היא הייתה נערה מאוד יפה.
הרגשתי משהו מוזר כזה.
" חח אין שום בעיה זה בסדר"
וזהו. המשכתי לחשוב על הדברים האלה שהטרידו אותי כל- כך.
" אבא אני בדרך אלייך"
"וואו! איזו זריזות! אז תספיקי לפגוש את הבת שלי גיל שחוזרת היום הטיול השנתי שלה.
אני גר ברחוב הנוריות חמש עשרה. קחי מונית אני אשלם עליה."
"טוב יאללה ביי."
זה מה שהיה חסר לי.
בטח איזו פריקית מסכנה אחת.
תחנה הבאה: בנייני עזריאלי.
יצאתי מהקניון וחיפשתי מונית.
נכנסנו לשכונת צהלה, והבתים היו מאוד יפים.
הגענו לרחוב הנוריות.
בית מאוד יפה יש לאבא שלי.
צלצלתי בפעמון, ואבי הוציא לי כסף.
נכנסנו לבפנים.
וראיתי כל מיני תמונות שלי, של אבא שלי, של איזה ושל עוד שתי בנות.
אחת בת פחות או יותר תשע, והשניה בת 16- 17 ככה.
פחות או יותר כמוני. טיפה יותר גדולה.
אבי חיבק אותי, ונשק לי על המצח.
" אז מה קורה? מה שלומך? רוצה לאכול משהו? בעצם להזמין כי על זה
אני חי בזמן האחרון על טייק- אווי", עכשיו כשנירית לא בבית." הוא אמר וצחקק לו.
" אז נירית קוראים לאישה הזאתי...
ומאיפה אתה מסיק שאני יודעת מי זאת?
כי אני לפי מה שאני יודעת לא סיפרת לי עליה" טענתי בפניו והפניתי את גבי.
" אאאה.. אה.. אני מצטער.. כנראה שלא חשבתי על זה או שזה ברח לי"
" טוב אבא.. אז מה עם הילד הזה?"
" הוא יצא טיפה לנשום אוויר נקי.
הוא אומר שהוא מזוהם. והוא מנסה לצאת מזה. האמת היא שאני לא ממש מבין אותו.
לאט לאט הוא מוציא יותר ויותר דברים.
אני מניח שתוך עשרים דקות הוא חוזר." הוא אמר בפשטות.
טוב.. אז איפה אני יכולה לנוח טיפה?
אממ.. לא נראה לי שלגיל תהיה בעיה אם תשכבי טיפה בחדר שלה" הוא חייך
וציפה שאני באמת עכשיו אלך לחדר שלה,
אתכרבל בשמיכה, ואדליק את הטלוויזיה. כמו מתנחלת אמיתית.
אשכרה פולשת כמו שאסף אמר לי.
" ממש. עכשיו אני רצה. למה שאני אעשה את זה?"
" כי.. את גם הבת שלי. וגם לך מגיע." הוא ציין בעדינות, ואז החזיק את ידי וליטף אותה.
הוא סיפר לי את כל הסיפור שלו ושל אשתו.
מה אכפת לי?!
"טוב אבא אני נכנעת. לא ישנתי כל הלילה,
אני הולכת לחדר של הבת שלך הזאתי.. איך קוראים לה?"
שאלתי בצביעות.
" גיל. ואני מבקש שלא יהיו לך את המצבי רוח האלה בסדר?
כי היא גם הבת שלי.
אמנם לא ביולוגית, אבל היא גם הבת שלי וגם לה מגיע
כבוד.
אז,....
תעשי לי טובה."
אמר לי בקשיחות.
" טוב טוב..." התעלמתי והלכתי לכיוון המסדרון של החדרים.
אבא שלי הרשים אותי. בית גדול ויפה,סגנון מאוד מודרני.
רואים שהוא חדיש.
הבית היה בצורת ר', עם מרפסת ( מין דק כזה), שיוצא מכל חדר וחדר,
הפונה לבריכת השחייה ולגינה הגדולה הפורחת שלהם.
הגעתי לחדר ממש גדול. עם מיטה זוגית. מעוצב מדהים.
באמת שנדהמתי. מיטה גדולה,
טלוויזיה שטוחה ענקית, וכך הייתה גם המראה.
ראו על הכריות שהן כל כך נוחות.
הייתי מתה לכזה דבר! פשוט אין לתאר.
זה כנראה לא היה החדר שלה.
אחר- כך היו שירותים, ובסוף המסדרון היתה דלת כזאת,
שבצידיה היו 2 פסלים של ילדות. אחת גדולה ואחת קטנה.
הדלת פתחה לעוד מסדרון קטנטן, שפנה אל שלוש דלתות.
אחת מהן היתה הדלת של השירותים,
ועל השניים האחרת היו תמונות של ילדות.
וואו כמה שהן יפות! על דלת אחת הייתה תמונה של אחת עם שיער שחור סיני,
ועל השניה אחת בלונדינית מתולתלת.
על אחת היה כתוב
" הגעתם לממלכה של נטע",
ועל השניה " לא פה." זה היה מין שלט כזה שהופכים אותו. כמו בחנויות.
פתחתי את הדלת, והחדר היה בצבעים אפור- ירוק מדהים.
ממש אהבתי. לא גדול וגם לא קטן.
בעצם, הייתי מתה לחדר בכזה גודל!
השטיח היה בצבע ירוק מנטה ממש ממש ממש בהיר,
אפילו נוטה ללבן.
מיטה אחד וחצי, מצעים אפורים, עם טלוויזיה גדולה,
היא כנראה מנגנת או ניגנה על גיטרה חשמלית כי יש לה כזאת תלויה על הקיר.
גיטרה חשמלית לבנה, נוצצת כזאת. מעניין כמה היא עלתה להם.
מה הוא זכה בלוטו, אבא שלי? אמרתי לעצמי בלב וצחקקתי.
נדהמתי. תמיד רציתי
היא לא הייתה תלויה גבוה מדי. ככה שאפשר לתלוש אותה כל פעם שרוצים לגנן.
שולחן עבודה גדול, בצבע לבן,
שעליו היו מפוזרים כל מיני ספרים,
ומחשב נייד, ופינה עם ספה קטנה לכלב,
וספה גדולה לבנה עם כתמים כאלה של שחור אפור וירוק,
ולידה היה "טואלט" כזה לבן משופשף עם כל האיפור, בשמים וכ', וכסא מעץ לבן כזה, נמוך.
הארון היה בתוך הקיר. היה לה קיר שלם כארון.
פשוט יצאו ממנו מגירות ודלתות. לא היה לי כח לחטט. אחרי הכל החדר לא שלי.
היו תמונות ופוסטרים על כל הקיר. ממש אהבתי.
נשכבתי על המיטה, ולקחתי את הטלפון מהשידה.הרגשתי כמו מלכה.
המון זמן לא ישנתי בשמיכת פוך נעימה כזאתי.
פונה אל טלוויזיה שטוחה עם מאוורר תקרה מעליי. זה היה חלומי.
לקחתי את הטלפון שהיה על השידה השמאלית, וחייגתי לג'וד.
היה צלצול. כל כך רציתי שאמא שלה לא תענה, וכנראה שעם כל מה שסבלתי, ה' התחשב בי.
" הלוו?" ענה קולה הרך של ג'וד
" היי מה קורה?" שאלתי. והייתי קרה.
" הכל טוב. מה איתך? איך זה שאני לא שומעת רעש?" שאלה וציחקקה.
" חכי חכי שניה" אמרתי לה בשקט, וכיסיתי את פתחי השמע של הטלפון.
שמעתי את אבא שלי צועק.
" שום אבא ושום אבא! את כרגע חזרת מטיול שנתי,
ואת לא תלכי לחברות שלך שומעת אותי?
את באה לכאן הביתה. מיד. ביי גיל."
נבהלתי. כנראה היא עוד ילדה מרדנית כמוני. הא."
" חח אני בבית של אבא שלי." צחקתי.
צחוק שלא היה שווה את זה
"אני מכירה אותך כמו כף היד שלי. מה קורה לך?"
" טוב תקשיבי. את באמת מוכנה לשמוע את הבעיות שלי עכשיו?" עניתי בלאו ברירה.
" בשבילך עד סוף העולם. חכי אני יוצאת מהחדר כי אני כאן עם הבנות."
היא אמרה לי, ושמעתי טריקה של דלת.
" הקיצר.. זוכרת את החבר שלי הזה? תומר?"
" פחות או יותר.. נו ספרי" היא התחננה
" הקיצר. משהו קרה לו עם החברה הכי טובה שלי. היה להם קטע. לא יודעת אם רק קטע..
אבל..
חח כן בטח. החברה הכי טובה שלי.
הם בגדו בי", אמרתי לה
בקיצור את יודעת ששכבנו והכל.. ולפני איזה שבוע בערך היה לו חום גבוה,
ולקחו אותו לאחות. גילו ש..." המשכתי את כל הסיפור הזה.
ואמרתי לה על כל הדאגות שלי.
" אני המומה. חכי רגע אני מעכלת את זה.."
היא אמרה לי. ושמעו עליה. היא המומה כהוגן.
" אם את המומה. אז מה איתי. את פה בכלל?" שאלתי
" ג'וד...?" שאלתי
"כן כן.. חכי שניה" היא ענתה, ולפתע נפתחה הדלת.

" שלום שלום.." היא אמרה בערמומיות....,
אספה את שיערה לאחור, וחייכה.

" YOU'LL SEE IT CAN HAPPEN TO ME"

בהחלט יש שיפור..הסיפור הופך מעניין מרגע לרגע..

אהבתייי
תמשיכי