ווואווו ....
איזה פרקק יפהה !!!!
תמשיכיייי מהררר:]]]
ו...מיזאת נטשה?:\
-נועה 😊 -
תודה מאמי[=
"ראינו שם את נטשה עם עוד כמה חברים שלה. נטשה היא ילדה נורא חמודה,אני ממש אוהבת אותה והיא עוזרת לי בהכל. למרות שלא הרבה חושבים כמוני, בעיניי היא הייתה ילדה נשמה. היא עברה המון בחיים שלה, והיה לה הרבה נסיון, היא הגיעה אלינו השנה לשיכבה מדימונה, שם היו לה בעיות משפחתיות שהיא אף פעם לא פירטה עליהם ולכן עברה לגור בהוסטל פה בעיר שלנו המטפל בילדים עם בעיות בחיים ובמשפחה וכד'. תמר לא ממש אהבה אותה, כמו הרבה אחרים, אבל לי לא ממש היה איכפת. כולם הסתכלו עליה בתור ילדה זולה, ולפעמים הייתי חושבת לעצמי 'לעזאזל, מה רק אני רואה את הפוטנציאל שבה?' היא ילדה נורא חכמה, אבל נורא חבל שהיא לא ממש מממשת את מה שיש לה. כולם מנדים אותה מהחברה ומתייחסים אליה בזלזול, לכן היא התחילה להתחבר לקבוצת אנשים שגררו אותה לדברים שהיא בחיים לא הייתה נכנסת אליהם בלעדיהם. זה עיצבן אותי לכן כל הזמן ניסיתי לדבר איתה יותר ולנסות לגרום לה לפקוח את העיניים."
(מפרק 6)
ובפרקים 13-16 מסופר ממש על כל סיפור החיים של נטשה.
אם יהיה לך זמן, תחזרי אליהם ותקראי בריפרוף.
[=
מקווה לשים המשך היום(:
סוף סוףף, השלמתתתי!!!
פרקים מדהימיםם!
מתה על הסיפור הזה P:
תמשיכיי!
לא שמתי לב שיש המשך...
פרק מדהיייים כרגיל=]
מחכה להמשך=]
ממממממממממדהים פשוט.. אין מילים 😊
תודה בנות3>
אני שמה המשך עכשיו[=
מהפרק הקודם:
כעבור שעתיים בערך תמר הלכה לביתה ואני נשארתי עם אחי הקטן בבית וראיתי טלויזיה לבינתיים עד שהתקבלה הודעה לפלאפון שלי..
פרק 26:
-אביעד-
'שירה, מה העניינים איתך?' היה כתוב בהודעה.
'לא יודעת ממש'
'תמר עדיין אצלך?' שאל
'לא.. היא הלכה כבר'
'יופי[='
'יופי?' שאלתי לא מבינה
'חח כן, צאי החוצה'
'מה החוצה?' השבתי לו ועיקמתי את פרצופי
'אוח איתך, פתחי את הדלת אז' שלח לי ואני פתחתי את הדלת וראיתי אותו עומד מולי עם חיוך על פניו.
"מה אתה עושה פה?" שאלתי בהלם
"ללכת?" שאל וחייך חצי חיוך
"לא לא, בוא תיכנס" אמרתי לו והתקרבתי אליו כדי לתת לו חיבוק, אך פתאום נעצרתי, היה לו ריח נורא מוכר, הריח של נועם, הבושם שלו. עצמתי את עיניי ונשמתי נשימה ארוכה וכשראה שנעצרתי, התקרב הוא וחיבק אותי חיבוק ארוך. בין זרועותיו הגדולות והחסונות הרגשתי מוגנת, אהבתי את החיבוקים שלו, הם השרו עליי אווירה נעימה.
הבטתי עליו במבט מוזר כשחיוך על פניי.
"מה?" שאל אותי וצחקק
"לא יודעת, מה? מה קורה?" שאלתי במבוכה
"מעולה, אבל איתך לא כל כך טוב בזמן האחרון" אמר לי ואני השפלתי מבט
"בואי נצא החוצה קצת, לגן פה.." אמר לי
"טוב.. איך שבא לך" אמרתי לו ויצאנו מביתי.
ליד השער של ביתי עמדה קופסא קטנה שאביעד הרים ולקח איתו.
"מה זה?" שאלתי
"משהו" ענה וקרץ לי
"ננוווווו" התחננתי, אך הוא לא אמר דבר.
"אוףף מעצבן" אמרתי לו
"חכי כשנגיע" השיב וחייך.
כשהגענו לגן, התיישבנו על הספסל הראשון,
הספסל שלי ושל נועם,
הספסל בו הייתה הנשיקה הראשונה שלי עם נועם,
הספסל בו ישבנו אני ונועם בפעם האחרונה לפני העזיבה-
יותר מידי פלאשבקים עלו בראשי פתאום על נועם, על הרגעים איתו.
לכמה שניות שקעתי במחשבות, בתהיות ובזיכרונות מהעבר.
"אוקי.. פתחי את הקופסא" אמר לי וקטע את המחשבות שהחלו להתרוצץ בראשי.
פתחתי את הקופסא לאט ובפנים ראיתי שיש קרמבו.
"מה קרמבו?" שאלתי וצחקתי
"נחשי.." אמר והוציא לשון ואני המשכתי לחייך חיוך מלא ציפייה
"טוב נו.." החל לומר "לילדה שאני הכי אוהב, הדבר שהיא הכי אוהבת" אמר במבוכה.
"יא... אביעד" אמרתי לו ונתתי לו נשיקה דביקה על הלחי.
"קרמבו זה הדבר ה-2 שאני הכי אוהבת, לפניי זה יש משהו אחר" אמרתי בשובבות
"משהו אחר? או מישהו אחר?" שאל
"לא אומרת" אמרתי בחוצפה והוא הביט בי במבט ערמומי וכיווץ את שפתיו.
הוצאתי את הקרמבו מהקופסא ופתחתי את העטיפה והתחלתי לאכול לאט, לאט.
"נו איך?" שאל כשראה שסיימתי
"הכי טעים בעולם" אמרתי והסתכלתי עליו, על מבטו, על חיוכו והוא החל לצחוק בקולי קולות.
"מה?" שאלתי
"חחח יש לך על הפה" אמר והצביע על פניי
"מה יש לי?.."
"את הקצפת הזו של הקרמבו" הוא אמר והתקרב אליי
"איפה?" אמרתי והוא אט אט התקרב אל פניי והניח את ידו ברכות על שפתיי.
"אה.. טוב" אמרתי בבהלה ומן דחף פתאומי גרם לי לזוז לאחור.
ניגבתי את שפתיי , צחקקתי ואמרתי " קרמבו בקיץ הא?"
"מה את רוצה? רציתי לשמח אותך, וזה מה שאת אוהבת.. אז חשבתי.. חשבתי שזה יעזור" אמר בגימגום ובקול ילדותי כזה.
"אני צוחקת, תודה אביעדי! תודה על הכל, אני מתה עליך" אמרתי לו ושלחתי לו מעיין נשיקה באוויר כזו.
'ואני אוהב אותך' חשב אביעד בלב אך אמר "גם אני מאמי" והתקרב אליי וחיבק אותי חצי חיבוק.
-------
כשחזרתי הביתה, כבר החשיך בחוץ.
נכנסתי לחדרי, נשמתי נשימה ארוכה וזרקתי את עצמי על המיטה.
"למה הכל קשה כל כך?" אמרתי לעצמי בקול
"בשביל מה אני צריכה את כל הסתבוכת הזו לעזאזל!" צעקתי ועצמתי את עיניי.
כעבור חצי שעה של מחשבות החלטתי לעשות את מה שתמר אמרה.
לקחתי את שפורפרת הטלפון וחייגתי את המספר שכבר זכרתי בעל פה.
חייגתי פעם אחת, וישר אחרי הציפצוף הראשון ניתקתי.
ידיי רעדו, לא היה לי אומץ.
כעבור כמה דקות של חשיבה הגעתי להחלטה שמתישהו זה גם ככה אמור לקרות, אז עדיף לי לעשות את זה ולגמור עם זה כמה שיותר מהר.
חייגתי את הספר במהירות, פעימות ליבי החלו לדפוק בחוזקה.
'נוו תענה' סיננתי ולאחר כמה שניות ענו לי לטלפון.
"הלו?" שמעתי מישהי עונה לי מהצד השני במבטא ישראלי-אמריקאי
"הלו?" שאלתי והיה שקט
"שלום, זאת.. זאת שירה" אמרתי והתחלתי לגמגם
"אה.. היי, לא זיהיתי את הקול שלך, מה שלומך מתוקה?" שאלה אותי אמא שלו
"בסדר, מה איתכם?" שאלתי בנימוס.
"מעולה, מתרגלים לחיים פה" השיבה לי באנחה קלה
"אפשר את נועם?" שאלתי וידיי החלו להזיע.
"כן, בטח" אמרה לי ואז צעקה "נועם.. יש לך טלפון"
"מי זה?" צעק והתרגשתי לשמוע את הקול שלו.
"מישראל, תענה" היא צעקה לו בחזרה וכעבור כמה שניות הוא ענה.
"רעות?" הוא שאל בקול רועד,
בלעתי רוק לאט ועניתי "זאת לא רעות" והוא שתק ולא אמר דבר
"זאת שירה" אמרתי לאחר שלא אמר כלום.
"כן אני יודע" אמר בקול חלש
"בת דודה של רעות" הוספתי והוא שתק ולאחר מספר שניות שאל בקול מתנצל
"את יודעת?"
"כניראה" עניתי באי חשק
"אני מצטער" הוא השיב
"מה שווה הסליחה הזאת מה?" צעקתי לנועם בטלפון
"את לא מבינה" אמר
"אני מבינה טוב מאוד נועם" הדגשתי את שמו
"אתה ידעת, ידעת שהיא בת דודה שלי, אתה ידעת! בשביל מה?" צעקתי לו
"שירה.. תירגעי מאמי שלי, בבקשה.. את לא מבינה כלום" הוא אמר בקול מיואש
"אני לא מבינה? אני?"
"מאמי.." החל לומר
"אל תקרא לי מאמי.. אתה פשוט יצאת זבל! כל כך זבל"
"אני לא.. דיייי!" הוא אמר בקול רם
"שיחקת בשתינו, היית עם שתינו.. מה חשבת לעצמך? תגיד לי מה?"
"אני לא ידעתי" הוא צעק
"מה לא ידעת?" שאלתי בשקט
"לא ידעתי שהיא בת דודה שלך בהתחלה"
"מה זאת אומרת?"
"מה היא סיפרה לך?"
"הכל!" פסקתי
"מה זה הכל?" הוא שאל
"הכל, על האונס שלה, על אותו היום שמצאת אותה וגילית על זה, על התקופה שהתקרבתם, על הנשיקה הראשונה ועל אלו שבאו אחרי זה" אמרתי והתחלתי לבכות בקול.
"שירה דיי אני לא עומד בזה" הוא אמר ועיניו החלו לדמוע.
"אתה לא עומד בזה? אתה? תחשוב מה עובר עליי? מה אני מרגישה" בכיתי,
"זה לא היה מתוכנן בכלל.. הכרתי אותה והיא ילדה נשמה את יודעת, והתקרבנו.
הייתה חסרה לי אהבה, הגעגועים אלייך לא פסקו, אז מצאתי בקירבה אליה נחמה.
היא כל כך הזכירה לי אותך, בחיוך, בהתנהגות- זה הטריף אותי, לא ידעתי מה לעשות.." אמר ואני הקשבתי לכל מילה שלו.
"אחרי הנשיקה הראשונה שלנו אני ברחתי, לא האמנתי שעשיתי את זה, שנאתי את עצמי, שנאתי את הבילבול הזה שתקף אותי אז.
הלב שלי נקרע לשניים. מצד אחד הרגשתי מגעיל בגללך, בגלל שאני אוהב אותך ולא האמנתי על עצמי שעשיתי את זה, מצד שני הייתי כל כך זקוק לזה באותו הרגע. המשיכה הזאת שיש לי אליה זה משהו שאי אפשר להסביר, זה קשה. תנסי לדמיין את עצמך במצב הזה" הוא אמר וידעתי בדיוק על איזו תחושה הוא מדבר, הריי גם אני מרגישה ככה לגביו ולגביי אביעד, גם אני במצב הזה.
אבל חשבתי על זה שהוא בגד בי והמשיך לעשות זאת לעומת מה שקרה לי, שחוץ מנשיקה אחת עם אביעד לא היה עוד כלום מעבר, כעסתי על נועם משום למרות שידע שרעות בת דודה שלי, למרות שידע שזה יפגע בי ויפגע בה הוא לא עצר את עצמו, לא חשב לרגע.
"הייתי הרוס" הוא המשיך לומר "לא ידעתי שרעות היא בת דודה שלך עד אחרי הנשיקה הראשונה שלנו,
אחרי שהסתדרו העניינים אני הלכתי אליה הביתה וראיתי תמונה של שתיכן במגירה של רעות בחדר.
חשבתי שזו סתם מישהי שדומה לך, אבל אז ראיתי עוד תמונה שאת הופעת בה, ועוד תמונה, ואז גם תמונות של אחיך ושל ההורים שלך.
הייתי בשוק, לא ידעתי מה לעשות, לא קישרתי כלום.
כשהיא ראתה שהסתכלתי על התמונות המום היא התחילה לספר לי עליך, שאת בת דודה שלה, ושהיא אוהבת אותך כל כך. לא ידעתי איפה לקבור את עצמי באותם הרגעים ופשוט נאכלתי מבפנים.
רציתי, נשבע לך שרציתי להפסיק הכל, אבל לא היה לי אומץ.
לא היה לי האומץ לספר לרעות עליך, לספר לה את האמת, לא היה לי האומץ לדבר איתך.
כל שיחה איתך אחרי שגיליתי את זה, כל דיבור עליך, עשה לי רע, עשה לי כאב בלב, מפה הגיעה גם ההתנתקות שלי ממך אם שמת לב.
למרות הכל המשכתי להיות בקשר עם רעות, לא יכולתי לעזוב אותה במצב שלה, לא היה לה אף אחד גם ככה.
והיא אהבה אותי, את יודעת את זה, והיא לא הניחה לי. לא הפסיקה לומר לי שאני צריך לעבור הלאה, לא הפסיקה לנסות לעשות דברים.
ואני? אני כמו מטומטם כל פעם כעסתי על עצמי והבטחתי לעצמי שאני לא נותן לשומדבר לקרות, ואז כשראיתי אותה הכל נעלם, כל ההחלטות פתאום ברחו לי, הייתי באופוריה, היא שיגעה אותי" כל המילים ההלו שהוא דיבר על רעות, כל מחמאה, כל התיאורים שלו הכאיבו לי, פגעו בי. הרשתי באותם הרגעים לתת לדמעות לברוח ולרדת ללא הרף, פשוט הקשבתי לדבריו ובכיתי. תוך כדי דיבוריו הלא פוסקים הוא נעצר והרשה לעצמו למחות כמה דמעות.
ידעתי שקשה לו, ידעתי שהוא כועס, הרי אני מכירה אותו טוב כל כך, אני מכירה את האופי שלו, את החולשות שלו, אני יודעת מה כל טון בקולו מביע.
ליבי נמס, ריחמתי על עצמי, על רעות ובעיקר עליו.
לרגע לא היה איכפת לי מכלום, רק לראות אותו לחבק אותו, לא יודעת למה.
אולי בגלל הכנות שלו, אולי בגלל שלמרות הכל בסופו של דבר הוא החליט להפסיק עם הכל ולכן לא דיבר עם רעות בסוף.
הכל הסתבך בראשי, הכל התבלבל לי עוד יותר.
"ואז החלטת להגיד לה שלמרות הכל לא יקרה ביניכם כלום" קטעתי את דבריו
"כן" הוא אמר בהחלטיות "לא דיברנו עד העזיבה שלה, אני מטומטם נשבע לך" הוא סינן
"קראתי את המכתב שלך" אמרתי לו בשקט
"ידעתי.. אני מצטער שירה שלי" הוא אמר וכאב לי לשמוע את זה.
"בגלל זה חשבתי עכשיו שזאת רעות הייתה בטלפון, לא ניחשתי לעצמי שזו תיהי את, לא הייתי בטוח אם את תדעי על הכל, לכן לא סיפרתי לך עוד כלום. אבל הינה, עכשיו את יודעת. עכשיו הכל ברור"
"זה קשה לי" אמרתי לו
"אני יודע מאמי, הלוואי והייתי לידך עכשיו" הוא אמר
"לא נועם.. אני לא יודעת, אני לא רואה את זה ממשיך" פלטתי מפי ללא ברירה ומיד התחרטתי על כך.
"מה זה אומר?"
"אני לא יודעת" אמרתי והתחלתי לבכות שוב
"זה קשה לי, כל המרחק, אי אפשר ככה.. אני לא יכולה"
"אני מבין" סינן
"לא אתה לא מבין.. הרי אתה לא תהיה פה הרבה זמן בכלל גם ככה, 5 שנים אני אשב ואחכה? 5 שנים אתייסר במחשבות של מה אתה עושה ומה קורה איתך?"
"אני לא יודע מה להגיד לך"
"גם אני לא" אמרתי ונאנחתי
"וגם לא בטוח שזה יהיה 5 שנים.. אני דיברתי עם ההורים שלי ו.." הוא אמר ונעצר
"ומה?" שאלתי
"ויכול להיות שאני יחזור לארץ מוקדם יותר"
"מה זאת אומרת?"
"אני בא גם ככה בחופש.. אחרי זה אני יחזור לארה"ב וכניראה אחרי חצי שנה-שנה אני יחזור שוב לתמיד.. אני יגור אצל סבא וסבתא שלי.. אבל שוב, זה עוד לא בטוח, זה בגדר תיכנון"
"ולמה לא אמרת לי את זה?"
"רציתי להפתיע אותך, אבל זה לא משנה כבר" הוא השיב.
"אז מה יהיה עכשיו?" שאלתי בייאוש, באמת שלא ידעתי מה לעשות.
"מה שבא לך, אני כבר לא יודע מה לעשות.
פגעתי במספיק אנשים, נפגעתי ונדפקתי אני בעצמי גם.
כבר לא איכפת לי מכלום" הוא ענה באכזבה
"וזה אומר?"
"מה את רוצה לעשות?"
"קשה לי לסלוח על הכל,
אני לא יכולה להביט ברעות בעיניים, להסתכל עליה ולדעת ששפתייך נגעו בשלה, שהיא הרגישה את מגע ידך,
שהיא חשה את אותה האהבה שיש לי כלפייך, אני לא יכולה עם זה נועם"
"אני.." החל לומר אך קטעתי אותו "מסכנה רעות, שהיא לא מבינה כלום.. היא חייבת לדעת מהכל"
"אל תספרי לה שירה, בבקשה" התחנן
"אתה שומע מה אתה אומר בכלל?"
"זה יהרוס אותה, יהרוס אותה לדעת שהיא פגעה בך בעיקר, את הרי יודעת איך היא תגיב"
"אבל היא לא יכולה לחיות בשקר" תקפתי אותו
"אני לא יודע מה לומר לך"
"נגיד לה שנינו, או אני או אתה.. זה חייב לקרות" אמרתי והוא לא הגיב על זה.
"אני חושבת ש.. שאנחנו צריכים להגיע להחלטה מסויימת"
"את רוצה לגמור את הכל?" הוא שאל ברצינות ולא ידעתי מה לענות.
"את רוצה?" חזר ושאל שוב כשראה שלא הגבתי
"אני חושבת שזה הדבר הכי טוב בינתיים" אמרתי באיטיות, וכל מילה שהוצאתי דקרה את ליבי כסכין.
"אז.. אז.." החל לגמגם
"לפחות עד שתחזור לארץ ואז ניראה מה קורה, אני כל כך מבולבלת וזה לא יכול להישאר ככה"
"אני מצטער כל כך שירה" אמר
"טוב" אמרתי באי חשק וניגבתי את לחיי במגבת.
"רגע.." החל לומר
"את באה להגיד לי שעד עכשיו לך לא היה אף אחד? שאת עדיין אוהבת אותי כל כך כמו אז.. שאת מחכה?" הוא אמר ולא ידעתי מה לענות.
"כן.. בערך" השבתי
"וזה אומר?"
"כמו שאתה מבולבל , כך גם אני"
"לרעות אני לא מרגיש את מה שאני מרגיש אלייך"
"זה לא ממש משנה" אמרתי בתקיפות
"מה היה לך?" חזר לנושא שוב
"כלום.. לעומתך אני ידעתי ואני יודעת לשלוט על עצמי ועל מעשיי" שיקרתי לו
"אני אוהב אותך" אמר לי בשקט מיד
"חוץ מנשיקה אחת" הוספתי לאחר מכן
"נשיקה?"
"לא ממש, הוא ניסה ואני עצרתי.." אמרתי ועצמתי את עיניי
"ואת אוהבת אותו?"
"נועם תפסיק" קטעתי אותו
"את אוהבת אותי נכון?" שאל שוב ולא הרפה
"דיי נועם! דייי.. אם לא היית חשוב לא הייתי טורחת לעשות את השיחה הזאת בכלל,
והאמת.. הפרידה הזו ביננו וההחלטה שלנו לגמור את הקשר, היא הכי טובה לדעתי עכשיו" אמרתי ונועם הרגיש מושפל כל כך, הרגיש רע.
"אני לא מבין אותך" השיב
"אין מה להבין" אמרתי בקרירות
"למה זה קורה?"
"ככה, אי אפשר להחזיר את הגלגל לאחור.. כל אחד המשיך את החיים שלו איפה שהוא נמצא, אי אפשר להתקע" אמרתי שוב בקרירות שלא היה לי מושג מאיפה היא באה.
"כואב לי לשמוע את זה"
"גם לי קשה להגיד את הדברים האלה, ואני עדיין לא מאמינה שהצלחתי לעשות את השיחה הזו"
"למה חשבת שלא תצליחי?"
"כי פחדתי, פחדתי מהאמת, מתגובה שלך, כל כל קיוויתי שתגיד לי שזה לא אמיתי ושהכל לא כמו שאני חושבת,, אבל טעיתי וזה מה שיש ואני באמת מקווה שהכל יסתדר.."
"גם אני" אמר
"כשתגיע לארץ.. אנחנו צריכים לדבר שוב ברצינות על הכל"
"את צודקת"
"אני יודעת" השבתי וחייכתי חיוך קל
"אני מתגעגע" הוא אמר ושתקתי
"ביי נועם" אמרתי ולא חיכיתי לתגובתו וניתקתי את השיחה מיד.
מיד לאחר שהנחתי את השפורפרת במקומה החלו הדמעות לשוב ולרדת ללא הרף.
פחדתי שעשיתי את הדבר הלא נכון,
לא ידעתי אם זה היה טוב או לא.
אבל הייתי גאה בעצמי בגלל שעמדתי בזה, ואמרתי לו כל מה שרציתי.
הרגשתי רק טיפה לא בסדר, כי הפלתי הכל עליו למרות שהוא לא האשם היחיד, למרות שגם אני אשמה,
אבל עם כל הבגידות הפיזיות והריגשיות של שנינו, לא חשבתי שהיה טעם בכלל להמשיך את זה.
יצא פרק ארוך,
שיכתבתי אותו פעמיים, ולמרות זאת הוא לא יצא כמו שרציתי:\
יאאא איזה עצובב.. =[
שלא יפרדווו!! אני אוהבת את נועם..
בכל מקרה פרק ממממממדהיםם!!
תמשיכייי
QUOTE (ligush @ 29/11/2007) יאאא איזה עצובב.. =[
שלא יפרדווו!! אני אוהבת את נועם..
בכל מקרה פרק ממממממדהיםם!!
תמשיכייי
חחח הכל עוד פתוח,
את תיראי מה יהיה בהמשךךךD:
ממ אני ימשיך כניראה רק מחר,
אין תגובות בכלל.
ותודה מאמי שלי3>
ואווווווווווווווווווווו
הסיפור הזה מ-ד-ה-י-ם-!!!!!
בהתחלה קראתי כמה פרקים ואזז הפסקתי..
ועכשיו חזרתיי..
אני חייבת המשךךךךך!!
QUOTE (-יסווו- @ 29/11/2007) ואווווווווווווווווווווו
הסיפור הזה מ-ד-ה-י-ם-!!!!!
בהתחלה קראתי כמה פרקים ואזז הפסקתי..
ועכשיו חזרתיי..
אני חייבת המשךךךךך!!
תודה רבה מותק,
ושמחה שחזרת לקרוא את הסיפור 😁
חחח בהתחלה הוא אולי ניראה משעמם כזה אבל לדעתי הוא נהיה טוב יותר בהמשך[=
ומממ.. אני ישים המשך ניראה לי מחר, אני עובדת עליו עכשיו.
33>
אתר האהבה הישראלי