|
|
|
אוקיי.. זה הסיפור הראשון שאני מפרסמת פה, תגידו לי את דעתכם. זה נורא חשוב לי.
אה.. ופרט חשוב, בסיפור ישנם גם קטעים מהחיים האמיתיים שלי וגם של אנשים אחרים, כמובן הכל בהסכמה, תהנו:
פרק 1:
הוא עמד שם, בפינת החדר כשעיניו אדומות ומנופחות מבכי.
אני ישבתי על המיטה קפואה, לא מאמינה, לא מעכלת. כשהוא אמר את שלושת המילים הללו פשוט הפסקתי להקשיב לו, לא שמעתי כלום יותר. רק חשבתי. הייתי שקועה, ניסיתי להבין- אבל לא הצלחתי.
דמעה אחת נפלה, דמעה מלאת כאב. עשתה דרכה מהעין לאורך על הלחי והשנייה אחריה, לא איחרה לבוא.
הוא הפסיק לדבר אחרי כמה דקות, הביט בי במבט מלא עצב ושתק. חיכה, חיכה שאגיב, חיכה כמה דקות שעברו לו כנצח. אני מתארת לעצמי את הרגשתו.
"נו שירה, תגידי משהו. אני לא יכול להמשיך ככה עם השקט הזה, תגיבי. למה את לא מדברת?" אמר נועם לאט כשהבכי איים לפרוץ שוב.
הרמתי את ראשי אט, אט והבטתי בעיניו הכחולות והגדולות ולאחר כמה שניות אמרתי בקול חנוק:" מה? מה אתה רוצה שאני יאמר? איך אתה רוצה שאני יגיב?"
"אני לא יודע שירה, אני מצטער אמרתי לך את זה כבר המון פעמים ולא אני לא אפסיק, אני לא רוצה לעזוב אותך, לא רוצה. אני רוצה להיות כאן איתך. דיברתי עם ההורים שלי, אמרתי להם שאני נשאר פה בארץ, שאני לא עובר איתם- אבל הם כמו תמיד לא היו מוכנים להקשיב לי ואמרו שכרגע אני לא מחליט שום דבר. שירה אני אוהב אותך, אני מצטער." אמר נועם והשפיל את מבטו.
"למה? למה עכשיו תגיד לי? אחרי כל מה שעברנו יחד, אחרי שסופסוף קורה משהו טוב ביננו. אחרי כל זה. למה? תגיד לי למה?" אמרתי בכעס נוראי כשידיי דופקות בחוזקה על המיטה..
"שירה , אני לא יודע. אני לא רוצה לעזוב. אני נשבע לך, זה לא בגללי. אני רוצה לברוח מהבית. מצידי לעבור לגור אצל חבר, לא משנה לי. העיקר לא לטוס, לא לעבור" אמר חסר אונים, מקווה שאני יבין.
"אני לא יודעת מה להגיד לך נועם, באמת שלא. זה נפל עליי עכשיו כמו כדור. אני עוד לא מעכלת, אני רוצה לקום מהסיוט הזה, תגיד לי שזה לא אמיתי. תגיד לי שאתה לא הולך, תגיד שאתה לא עוזב." אמרתי והבכי רק גבר.
"אני אוהב אותך, ואני מצטער.. כ"כ כואב לי שאת ככה. הלב שלי נשבר לרסיסים תחשבי מה עובר עליי" אמר נועם ואז התקרב אליי והתיישב על המיטה גם.
הוא התקרב עוד קצת כדי לחבק אותי, אך נתרעתי לפתע והתרחקתי ממנו.
"שירה? מה יש לך?" אמר מופתע אבל אני הסתכלתי ולא אמרתי דבר. "תגידי משהו נו.." אמר מיואש.
"מה אני יגיד?" עניתי בלחש והפנתי ראשי לקיר.
"שאת מבינה אותי, שאת מנסה ושאת יודעת עד כמה זה כואב לי ויודעת עד כמה שאני מצטער, שאת אוהבת אותי" אמר, וכל מילה ננעצה בליבי כסכין.
ראשי היה עדיין מופנה לכיוון הקיר, ולמרות שהמילים שאמר נכנסו לי כ"כ חזק ללב לא אמרתי דבר, שתקתי.
"שירה! תגידי לי שאת אוהבת אותי, תגידי" אמר כשהוא מתקרב אליי ומנסה לסובב את ראשי אך עדיין לא עניתי, הייתי משותקת. "שירה!! תגידייי!!" צעק והחל לבכות שוב תוך כדי שהוא מטלטל את גופי, אך אני בשלי.
ישבתי שם חסרת אונים, משותקת. לא מאמינה לכלום והמילים לא יוצאות לי מהפה.
לאחר כמה דקות של שקט מוחלט ואי הבנה מוחלטת נועם קם מהמיטה, מתוסכל, כואב, רוצה למות ואמר את מילותיו האחרונות:" שירה, יפה שלי. אהבה שלי. אני בחיים לא רציתי לפגוע בך ככה, בחיים לא חשבתי שזה יהיה ככה. אני כל כך סובל עכשיו, ציפיתי שתביני. אבל אני יכול להבין את התגובה שלך. אני רק לא מבין למה את כועסת עכשיו. אני יודע שאת אוהבת אותי, למרות שלא אמרת. אני רק רוצה שתביני שלא נותר לי הרבה זמן פה, ואני רק רוצה לנצל את הזמן איתך. הכל כ"כ קשה לי, אבל אני אתן לך את הזמן שלך כדי שתחשבי על הכל. אני אוהב אותך, באמת אוהב ואת יודעת את זה והייתי מוכן לעשות הכל, אבל הכל כדי שזה לא יהיה ככה" הוא סובב את גופו והלך לכיוון הדלת ויצא.
אני עדיין ישבתי, וידעתי שהוא צודק ושאני חייבת לנצל כל דקה ודקה שאנחנו יחד, שהוא עדיין פה- איתי. בהחלטה פתאומית קמתי מן המיטה ורצת לכיוון הדלת של חדרי, יצאתי ממנה וחיפשתי את נועם בעיניי, אך הוא לא היה שם.
"איפה נועם?!" צעקתי.
"הוא יצא הרגע מהבית בבכי, וגם את בוכה. שירה מה קרה?!" אמרה איריס, אמא שלי בלחץ.
"כלום, אחרי זה. אני חייבת למצוא אותו" אמרתי נסערת ויצאתי במהירות מהבית.
כשיצאתי מהבית רצתי ישר לכיוון הגן שליד הבית של נועם, ידעתי שהוא יהיה שם.
כשהגעתי ראיתי אותו שם, כ"כ יפה, כ"כ שקט יושב על הספסל כשראשו בין ידיו. ידעתי שהוא בוכה, שנאתי לראות אותו עצוב ככה.
כשהייתי ממש סנטימטרים ספורים ממנו אמרתי בלחש:" אני אוהבת אותך נועם".
הוא הסתובב במהרה ושפשף את עיניו. "שירה?" אמר מופתע וקם ישר מהספסל והביט בי. מחכה שאעשה משהו.
"אני אוהבת אותך, כ"כ אוהבת אותך. אני לא רצה שתעזוב, אתה תהיה חסר לי, חסר כ"כ אתה לא מבין- אני מרגישה כאילו חרב עליי העולם. כאילו כבר לא שווה לי לחיות בלעדיך" הוא עצם את עיניו והקשיב לכל מילה וללא היסוס לדחייה נוספת התקרב וחיבק אותי.
שנינו עמדנו שם מחובקים דקות ארוכות, לא איכפת לנו מכלום. הרגשתי את גופו, הרגשתי אותו. ידעתי שהוא יחסר לי כ"כ, אני כ"כ אוהבת אותו חשבתי לעצמי.
"אני מצטערת" אמרתי. "אין לך על מה מאמי שלי, אני מצטער כל כך" אמר נועם ואז הבטתי בעיניו ונישקתי אותו. לא הפסקנו. זה היה כ"כ טוב, הוריד מהמועקה. הפרפרים בבטן חגגו, ולכמה שניות הרגשתי טוב.
לאחר שהתנתקנו אחד מהשניה הוא אמר לי בצער:" שירה שלי, אני רוצה שממחר ננצל כל דקה שיש לנו יחד. אני רציני יפה שלי, זה חשוב לי. אני רוצה לקחת איתי זיכרונות טובים. הייתי נורא מתוסכל כשיצאתי מהבית שלך, ולא האמנתי ולא הבנתי כלום. רציתי למות. ועכשיו אחרי שבאת אני מרגיש הקלה עצומה. ועכשיו אני רוצה לראות אותך מחייכת, דיי לעצבות. אני פה איתך." המילים שלו כ"כ נגעו בי, ואז לאחר שבריר של שניה הוא החל לדגדג אותי ללא הרף.
שנינו שם על הדשא התחלנו להתגלגל ולצחוק ולומר אחד לשניה עד כמה אנחנו אוהבים. אלה היו רגעים קסומים.
את השבוע הזה שהיה לאחר מכן אני לא אשכח לעולם, את כל הכיף והצחוקים שעשינו יחד. לא עזבנו אחד את השניה לדקה. בילינו יחד כמה שאפשר, ובהחלט ניצלנו את השבוע הזה עד הסוף.
כשהגיע היום האחרון של נועם בארץ, אני זוכרת שנסעתי איתו לשדה תעופה במונית והוא לא עזב לי את היד.
הרגשתי את דפיקות הלב שלו, ידעתי מה הוא מרגיש והעצב תקף אותי כ"כ, אבל הבטחתי לו שאני לא אהיה עצובה, הוא רוצה להרגיש טוב ושגם אני. והוא אמר שהוא יבוא לבקר המון, הוא הבטיח. וכשהוא אומר משהו הוא מקיים- תמיד:]
כשהגעתנו לשדה תעופה, ממש לפני שהוא עלה במדרגות למטוס הוא נתן לי מכתב ואמר לי לקרוא אותו רק כשהוא יהיה כבר במטוס. וגם אני נתתי לו מכתב, שכתבתי באמת מכל הלב. לאחר מכן נפרדנו אחד מהשניה, רגע זה היה מלווה בהמון בכי, המון עצב, המון רגשות.
אני זוכרת את הנשיקה האחרונה שלו- הנשיקה שלאחר מכן הוא כבר לא היה איתי.
-------
זה רק הפרק הראשון ורק התחלת הסיפור.
אהבתם?
וד"א הפרק השני יהיה מיוחד מאוד אני חושבת, ואני עומדת לפרסם בו את המכתבים. אבל זה תלוי בתגובות ובכם. חחXD
וואווו התחלה מדהימה!
ממש אהבתי!!!
את כותבת ממש ממש ממש יפה
מחכה להמשך
3>
התחלהה ממש יפההההההההה
את כותבת מהמם ומדהיםםםםםםם
מחכה להמשך מאמי
איזה חמודות שתיכן:]
תודהההההה333>
מהזה סיפור אמיתי?
וואי זה ממש מדהים אהבתי ברמות
את רושמת מושלם 😊
יאללה המשכי
התחלה מוכרת מסיפור כל שהוא פה...
התחלה מדהימה ..
מחכה להמשך מאמי [:
וואי מסכנים =\\
התחלה ממש יפההה ((:
מחכה להמשך מאמייי
אוהבת 33>
ותודה לכולן פה33> אני ימשיך יותר מאוחר=]
אוהבתתת:]
פרק 2:
עמדתי שם בשדה תעופה עוד כמה דקות, עצמתי את העיניים ולא האמנתי, לא האמנתי שזהו- הוא לא יהיה פה יותר, וכל התקופה הבאה תעבור עליי בלעדיו. הרגשתי מן מועקה כזו, פחדתי.
החזקתי את המכתב בידי וראיתי המעטפה כבר מוחתמת בהמון טיפות של בכי, החזקתי את המכתב בידי חזק מאוד והתקדמתי לעבר היציאה.
במשך כל הנסיעה הסתכלתי לשמיים, וחשבתי- חשבתי על הכל. כשהגעתי הביתה אמא חיבקה אותי ואמרה שזה יעבור, ושהיא מצטערת. נכנסתי לחדר, סגרתי אחריי את הדלת וצנחתי על המיטה ונרדמתי מיד.
כעבור שעתיים של שינה טובה צלצול הפלאפון העיר אותי, על הצג היה כתוב שזו תמר- החברה הכי טובה שלי. אבל לא היה לי כוח לענות, ואמרתי לעצמי שאני אתקשר אליה מאוחר יותר.
הבטתי על השידה, על המעטפה שהייתה מונחת שם, קמתי לקחת אותה והתחלתי לקרוא.
" שירה שלי, שירה מדהימה שלי!
אני עכשיו פה יושב בחדר וחושב עליך, על כמה שיהיה לי קשה להיפרד ממך ומכל התקופה הזו שלנו יחד.
לפני כמה דקות יצאת מהבית שלי, והריח שלך- עדיין פה בחדר. אני אוהב אותך שירה מתוקה שלי.
את יודעת? כשההורים שלי הודיעו לי אז באותו היום שהם מתכוונים להגר לארה"ב, לא האמנתי. לא רציתי להאמין.
אני זוכר איך באותו הרגע את הראשונה שחשבתי עליה, בראש שלי עלתה התמונה שלך.
סיפרתי לך איך רבתי עם ההורים שלי, איך אמרתי להם שאני לא עובר, שאני לא מוכן ושמצידי הם יכולים לעבור לבד ושיוציאו אותי מכל העניין הזה. התחלתי לעשות טלפונים לסבתא שלי ולעומר [החבר הכי טוב שלו], לברר אם אוכל בתקופה הקרובה להישאר אצלהם- לא הייתי מוכן לעזוב. כל זה היה קשה לי מאוד.
פחדתי מהתגובה שלך את יודעת? אני רק זוכר איך כמה ימים לפני זה כשישבנו בבית שלי ודיברנו, הבטחנו שלא נעזוב אחד את השני אף פעם בחיים, אני זוכר איך נזכרנו יחד בחוויות שעברנו. זה היה מצחיק.
פחדתי להגיע אליך הביתה, לא ידעתי איך תגיבי. ידעתי שזה יכאב לך, גם לי זה כואב.
כל הימים האחרונים יוצא לי המון לבכות, ואת יודעת שאני לא אחד כזה. אני פשוט חושב עליך, על החברים שלי, על כמה שהיה לי טוב בזמן האחרון ולא מבין למה הכל צריך להיקטע דווקא עכשיו.
כשהגעתי אליך וסיפרתי לך הכל- השתיקה שלך, היא הפחידה אותי. אני לא רגיל לזה שאת שותקת, תמיד את היית זו שצוחקת, ומנסה כמה שיותר לחייך- גם כשהיה לך רע. אבל אז, השתיקה הזו שלך, הרגה אותי, מפנים.
כשאמרתי לך שתאמרי לי שאת מבינה ואוהבת אותי- שתקת, זה כאב לי. אבל ידעתי שזה בא מתוך מקום לא נכון ומתוך כעס שתקף אותך. ואני אומר שוב ויאמר עוד המון- אני מצטער.
שם בארה"ב אני לא יודע איך אני אסתגל, איך אני יסתדר. אני מקווה שילך לי טוב וגם מקווה בשבילי- נכון?😁
אני מבטיח לך שאהיה איתך בקשר מתמיד, כל יום, במצלמה ובמיקרופון, גם אם אצטרך לא לישון בלילה ולראות אותך- אני מבטיח לך. ואני יודע שגם את תשתדלי בשבילי.
שלשום כשהייתי אצלך, כשראינו את האלבום תמונות שלך, את זוכרת את התמונה ההיא שלך? התמונה שאני הכי אוהב. אז גנבתי לך אותה בלי שתדעי חח😛 הייתי חייב אותה שתהיה איתי, לידי כל הזמן. החיוך שלך שם, אין על החיוך שלך- החיוך שבפעם הראשונה כבש אותי.
זה יהיה פתאטי אם אני יכתוב שאת שונה מכולן, הרי את מכירה אותי. אני לא הייתי בחור רציני לפני שפגשתי אותך, ניסיתי, אבל כולן היו כאלה סתם, לא הייתה אחת שכבשה את הלב שלי כמו שאת. למרות כל מה שסבלתי בהתחלה, אני חושב שזה שווה את זה. כי בסוף כן נהיינו יחד והיה לנו טוב.
אני לא מבין למה אני מדבר בלשון עבר, אנחנו עדיין יחד.
אני חושב ואחשוב עליך כל הזמן, בכל מצב- את תהיי בלב שלי ושוב אני מבטיח לשמור על קשר תמידי.
ויש לי הפתעה קטנה בשבילך, ואני בטוח שתשמחי. דיברתי עם ההורים שלי ובעוד חודשיים מה יש? החופש הגדול- נכון.. אז אני אהיה פה בחופש, כל החודשיים איתך. חח.. אני מתאר לעצמי את החיוך שלך עכשיו.
את חשובה לי, ואני אוהב אותך מאוד, ולמרות שקשה לי אני יודע שיהיה טוב.
שלך,
נועם ."
כשסיימתי לקרוא את המכתב התרגשתי כל כך וידיי רעדו. קיפלתי אותו והנחתי אותו בתוך קופסת המזכרות שלי, ואז נזכרתי במכתב שלי, שאני כתבתי. ידעתי שהוא קרא אותו ותיארתי לעצמי את התגובה שלי.
"נועמיקי:] אהבה שלי.
בטח אתה עכשיו שם למעלה בשמיים קורא את המכתב. אני יודעת שאתה חסר סבלנות כזה ואני בטוחה שפתחת את המעטפה ישר כשנכנסת למטוס. חחח, אני חולה עליך, על ההתנהגות שלך על השטויות שלך.
אתה תהיה כל כך חסר לי.
רק שתדע שאני נורא מצטערת מצד אחד על ההתנהגות שלי אז באותו היום, הייתי קפואה, השוק והבלבול תקפו אותי, זה היה מוזר, אבל בטוחה שהבנת אותי ושאתה סולח לי.
לא דיברנו הרי על מה שהיה אז באותו היום מלפני שבוע בדיוק, כי העדפנו לשמוח ביחד נכון? אז עכשיו אומרת לך שאני נורא מצטערת ואתה יודע שאני אוהבת אותך הכי הרבה בעולם.
בכל דקה שעוברת כך גם הגעגוע גובר, למרות שאתה עוד פה. יוצא לי עדיין כל הזמן לחשוב על איך תהיה ההרגשה שלי כשאתה לא תהיה פה. אבל ישר מעיפה את כל המחשבות מראשי. אני בטוחה שתהיה לי מן תחושת ריקנות ומועקה, אבל אמא שלי אומרת שזה יעבור אחרי כמה זמן ושזה גם לא סוף העולם, כי אנחנו נשמור תמיד על קשר. ואפילו שלא תהיה פה, אני אראה אותך במצלמה ואדבר איתך המון.
כן, אני יודעת שזה לא אותו דבר- ואתה יודע שהמגע שלך, החיבוקים והנשיקות שלך יהיו כ"כ חסרים לי. אבל זה מה שיש בינתיים.
ובנוסף לזה אתה תבוא לבקר הרבה- ככה אמרת, ואני סומכת עליך. וכן,כן גם אני יבוא אליך..חחח😁
נועם? אתה זוכר את כל ההבטחות שלנו, את כל מה שאמרנו? אני מקווה שלא תשכח את זה ושאתה יודע שיהיה מה שיהיה אתה תמיד תהיה בלב שלי, אתה הבנאדם הכי חשוב לי בעולם ותהיה חסר לי כל כך.
אני רק חושבת על זה ומתגעגעת המון. איזה טיפשי זה.
וכמה שאמרת שאתה מצטער, כל יום דאגת להזכיר את זה. אני דורשת ממך שתפסיק, זו לא אשמתך.
אני יודעת שהיו להורים שלך בעיות והכל ואני בטוחה שהייתה להם סיבה למעבר הזה, אל תכעס עליהם ותנסה להבין אותם. הרי החיים לא צפויים, וקורים בהם המון דברים, המון מכשולים- אבל צריך ללמוד לעבור אותם.
ההורים שלך כ"כ מצטערים על מה שקורה, ומקווים שתסלח להם על זה. אמא שלך התקשרה אליי לפני כמה דקות וביקשה לדבר איתי. אתה לא אמור לדעת מזה כן? אבל אני חייבת לספר לך.
היא אמרה לי שאתה שבור, והיא יודעת שגם אני. היא סיפרה לי שהיא בחיים לא ראתה אותך ככה, וזה מוזר לה ושהיא יודעת שעשיתי לך משהו, שינוי כזה לטובה.
היה לי שמח לשמוע את זה, במיוחד ממנה. אתה יודע עד כמה אהבתי את אמא שלך.
היא לא חשבה שתגיב בצורה כזו, היא חשבה שהכל יהיה יותר קל- אבל זה לא כל כך באשמתה. היא לא פירטה לי את הסיבה של העזיבה שלכם ואמרה שזה מסובך.
כל מילה שהיא הזכירה עליך ומארה עליך גרמה לי לצמרמורת, ידעתי עד כמה היא צודקת. ידעתי שאתה מיוחד וידעתי עד כמה הכל קשה גם לך. והיא, אמא שלך- אוהבת אותך המון ואני לא ממש יודעת מה הולך אצלך במשפחה, אבל היא זקוקה לך. מאוד. והמצב קשה גם לה.
נועם שלי, תהיה חזק. ותמיד תזכור שאני אוהבת אותך וחושבת עליך.
ואני יודעת שאולי אני ילדה דרמתית והכל, אבל תשמור על עצמך. בשבילי כן? חחח
מאמי שלי,
תחשוב עליי תמיד.
שלך,
שירקי:]"
-----
אני יודעת שאולי הפרקים הראשונים קצת משעממים ומדברים על אותו הנושא כל הזמן, אבל זה ישתנה. יכנסו עוד אנשים לעלילה ואני חושבת שיהיה יותר מעניין בהמשך:]
מדהיייםםםםםםםםם(:
מחכה להמשךךך
QUOTE (koka15 @ 27/08/2007) מדהיייםםםםםםםםם(:
מחכה להמשךךך
תודה מאמי=]
יהיה המשך מאוחר יותר היום, או מחרD:
הסיפור מקסים
את כותבת יפה מאוד, לדעתי לכתוב את המציאות קשה יותר מכתיבת סיפור מהדמיון
ואת עושה את זה בצורה מקסימה.
מחכה לפרקים הבאים
ומבטיחה להשתדל לעקוב
אוהבת
מאיה
אנא תאר את הבעיה בהודעה זו:
|
|
|
|
|
