-קוראת חדשה -
וואוווווווווווווווווווווווווווווווווווווווו
אין לי מילים !! (:
מ=ד=ה=י=ם!!
את כזאת מוכשרת
מה שקרה עם אורי זה במציאות ?
כותבת מדהים , תמשיכי מאמי (:
פרק שמיני
"להתראות אורי"
"להתראות מאיוש"
עזבתי את החיבוק, הפנתי את גבי והתחלתי ללכת בלי להסתובב אחורה.
התחלתי ללכת לכיוון האולם שהיה לא רחוק מביתו של אורי.
ועם כל מטר שאני מתרחקת מממנו, אני מרגישה שחלק קטן מליבי נעלם, נאבד. חלק קטן ועוד חלק קטן ועוד חלק ועוד אחד. הלב נקרע לחתיכות.
מרגישה את הדמעות מטפטפות על הלחי, על הצוואר, על המדרכה.
לא היה איכפת לי מהגשם שיורד או מהקור מקפיא עצמות שהיה, לא היה אכפת לי להירטב, לא היה אכפת לי להתקרר. לא היה אכפת לי.
בלי לשים לב האצתי את ההליכה שלי והגעתי למצב שאני רצה בכל הכוח.
העיניים כבר היו מלאות בדמעות ובקושי יכולתי לראות לאן אני פונה אבל לא היה איכפת לי. רציתי להתרחק, רציתי לברוח מהצרות ומהכאב, להתעלם מהם. ממשיכה לרוץ יותר ויותר מהר, רצה מחלום נוראי רוצה כבר להתעורר.
ופתאום מצאתי את עצמי על המדרכה. נפלתי.
לא היה אכפת לי.
נשארתי לשכב שם כשהגשם יורד עליי ומרטיב כל איבר בגוף שלי.
כאב לי בכל הגוף והיה לי כל כך קר. רעדתי כל כך אבל לא הצלחתי להבחין אם הרעידות היו בגלל הגשם והקור או בגלל מה שהרגשתי בלב. הרגשתי שהוא נשבר.
'זהו.. אני לא רואה את אורי יותר'
התחלתי לצרוח.
בלי מילים רק צורחת ממעמקי גרוני, מוציאה כל צליל שהגרון מאפשר לי.
צרחתי שם עד שלא הרגשתי שנותר בי עוד קול או דמעות או כוח.
עצמתי עיניים ונשארתי שכובה שם על המדרכה.
אני לא יודעת כמה זמן עבר אבל פתאום שמעתי מעליי קול גברי מודאג.
"מאיה?! הכל בסדר?"
פתחתי את עיניי וראיתי שמעליי עומד גל.
כל כך שמחתי לראות אותו ברגע הזה.
הוא הושיט את ידיו לכיווני ועזר לי לקום. רק באותו רגע הרגשתי איך כואב לי הגב הידיים והרגליים מהנפילה. כל כך כאב לי. הרגשתי שמישהו מחץ אותי לגמרי.
לא הצלחתי לעמוד על הרגליים מהכאב ונאלצתי להשען עליו.
"מאיה את בסדר?"
"לא ממש.. כואב לי הרגליים בטירוף. אני לא מצליחה לדרוך על רגל ימין"
"בואי נכניס אותך למכונית שלי כי אי אפשר לראות כלום בגשם הזה"
הוא עזר לי להכנס למכונית שלו שהייתה חמימה יבשה ומוארת.
"תודה"
"אין בעיה"
הורדתי את נעל מרגל ימין והרמתי את המכנס ולא האמנתי למראה עיניי.
כל הרגל שלי הייתה מלאה שריטות ודם והקרסול היה נפוח מאוד.
"אנחנו חייבים לקחת אותך למיון"
שתקתי.
זה לא עניין אותי.
"גל, אני לא אראה אותו יותר" לחשתי
"דיי מאיה את מדברת עליו כאילו הוא מת!"
"גל, עזוב מיון, קח אותי לאולם"
"בטוח? לא ניראה לי שתוכלי לעלות על הבמה ככה. אולי כדאי שקודם אני אקח אותך לבית שלי ואחבוש לך את הקרסול.. גם ככה ההצגה מתחילה רק עוד שעה"
"טוב בסדר"
כל כך , סוחף.
את כותבת מקסים.
המשך (:
מדהים ! (:
אהבתי ברמווות
את מוכשרת - כבר אמרתי ?~
הממשך ודחוףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףף
האליי, אני פשוט אוהבת את הכתיבה שלך !
כ"כ מוכשרת..
מחכה להמשך (:
אוהבת אותתך המוון ..
אה סוף סוף המשך, מדהייים, הסיפור הזה מקסים
מחכה להמשך
אוהבתתך
מאיה.
תכתבי יותר הרבה ויותר ארוך בבקשה
אהבתי תמשיכי
מדהים? זה אפילו לא מתאר חצי !!!
תודה רבה בנות :]
מחר, בעזרת ה', ההמשך
ליל"ט
QUOTE (לינוורי @ 25/10/2007) אין המשך 😢 ?
כמובן שיש
סליחה שנאלצתן לחכות..
מחר אני אפרסם את הפרק הבא :]
האלי
פרק תשיעי
"גל, עזוב מיון, קח אותי לאולם"
"בטוח? לא ניראה לי שתוכלי לעלות על הבמה ככה. אולי כדאי שקודם אני אקח אותך לבית שלי ואחבוש לך את הקרסול.. גם ככה ההצגה מתחילה רק עוד שעה"
"טוב בסדר"
נסענו לכיוון הבית של גל וכל הדרך שתקנו. אני, מצידי, לא יכולתי להפסיק לחשוב על אורי וגל, ניראה לי, פשוט לא ידע מה להגיד.
היה שקט מתוח כזה ורק הרדיו התנגן ברקע
And I don't want the world to see me
'Cause I don't think that they'd understand
When everything's made to be broken
I just want you to know who I am
רק שמעתי את השיר הזה והתחלתי לבכות שוב. זה שיר ששמעתי כל כך הרבה בשבוע האחרון. תמיד כששמעתי אותו חשבתי על אורי.
גל לא ידע איך להגיב פשוט המשיך לנסוע בשקט.
בסוף הגענו לביתו ובזהירות, הוא עזר לי לצאת מהמכונית ולהיכנס לביתו.
אף אחד לא היה בבית והוא עזר לי להתיישב על הספה בסלון והלך להביא את הערכה לעזרה ראשונה.
החמימות של הבית של גל תמיד הרגיעה אותי. במיוחד בתקופה האחרונה שהייתי בלי המשפחה ומשום מה כל פעם שהגעתי לגל הרגשתי כאילו אני בבית, כאילו אני עם המשפחה שלי. אוף אני כל כך מתגעגעת אליהם.
הוא חזר עם תחבושות, פלסטרים וחומרי חיטוי.
"תודה גל"
אין בעיה מאיהל'ה"
הוא סיים לחבוש לי את הרגל והתיישב לידי.
"אז הלכת להיפרד ממנו מוקדם יותר?"
"איך אתה יודע?"
"תיארתי לעצמי"
"כן.. הלכתי.."
"דיי מאיוש הוא הולך להגשים את החלומות שלו.. מי כמוך יודע כמה זה חשוב לו נכון? את יודעת כמה הוא רוצה את זה.. את חייבת להבין את זה ולתמוך בו"
"קשה לי מידי.. גל תראה מה הוא הביא לי"
הוצאתי את השרשרת ממתחת לחולצה. החזקתי אותה חזק בתוך האגרוף שלי. הרגשתי שיש לי פיסה קטנה מאורי ביד.
"אני לא מאמינה שהוא טס עכשיו"
"כבר?"
"כן.. ניראה לי שהוא כבר בשדה תעופה"
"את רוצה שאני אקפיץ אותך מהר מהר לשם?"
"לא לא.. דיי נפרדתי ממנו כבר.. צריך לעבור הלאה"
"צודקת. את רוצה שאני אתקשר להגיד שלא תוכלי להופיע היום?"
"ניראה לך?! ברור שאני מופיעה! זה הדבר היחיד שימנע ממני מלהיכנס לדיכאון"
גל ידע איזו תשוקה יש לי למשחק, לתאטרון. אין דבר שיותר נהניתי ממנו בעולם מאשר לעמוד על הבמה מול מאות אנשים ולהגיד את השורות שלי. להצחיק אותם, לשמח אותם, לרגש אותם. לצאת, ולו לשניה אחת, מהחיים שלי ולהפוך למישהי אחרת לגמרי.
"תגידי מאיה, דברת עם הדס היום במקרה?"
אוי שיט! הייתי כל כך מרוכזת בעצמי ובאורי ששכחתי לגמרי מהדס. שכחתי לגמרי שהיא וגל התנשקו באותו בוקר וכמה היא מרגישה אומללה מזה שהיא בגדה בחבר שלה.
גל הסתכל עליי וכנראה הבין שלא דברתי איתה.
"היא לא ענתה לי כל היום. אני לא יודע מה לעשות"
"גל, תן לה זמן.. תן לה להבין מה היא עשתה ומה היא רוצה לעשות בהמשך בסדר?"
"אני מניח שאת צודקת.. טוב יאללה בואי אני אקח אותך לאולם"
"תודה גל"
נעמדתי על הרגל ולמרות שהיא עדיין כאבה לי מאוד, כבר יכולתי לדרוך עלייה.
נכנסנו למכונית ונסענו לכיוון האולם.
בדרך עברנו ליד ביתו של אורי ושמתי לב כי האור בחלונו מכובה.
'ביי אורי' לחשתי.
מקסים כל כך.
ואואו.
3>
המשך
אתר האהבה הישראלי