אורי

ווווווואי זה כ"כ מדהים.

(= מחכה להמשך בקוצר רוח!

וואו מדדהים את כובתת מדהים !!!!!!!!!!!!!!! [:

מחכה להמשך .................

פרק מ=ו=ש=ל=ם !!
הסוף ממש צימרר אותי ...

מחכה להמשך !!!

וואי סיפור יפה , נשמע מעניין 😊

תמשיכי

פרק מדהים ביותררררררר
מחכה להמשך
אני במתח מה יקרה עם מאי

הסיפווווווור מדהים!!!
אהבתי ביותר.

מחכה להמשך
מאיה.

פרק שלישי
יצאתי החוצה לחצר ונשכבתי על הדשא. היה עדיין אור אבל העננים כיסו את השמיים והסתירו את השמש והייתה מין הרגשה כזו של בדידות באוויר. של חוסר אונים.
"למה אלוהים? למה? יום אחד זה פשוט לא מספיק. אני אוהבת אותו.. אתה יודע עד כמה אני אוהבת אותו.. כבר שלוש שנים שהוא קשור לכל מחשבה שלי.. מתי אני אספיק להגיד לו שאני אוהבת אותו? אני לא אהיה מסוגלת לעשות את זה מחר.. ובעצם מה הטעם? אנחנו לא נתראה עכשיו שנים.. שנתיים.. שנתיים אתה קולט?! יום אחד זה פשוט לא מספיק.. לא מספיק"

המשכתי לבכות ככה וכנראה נרדמתי כי הדבר הבא שאני זכרתי זה שהפלאפון שלי צילצל מתוך הבית. היה כבר חשוך לגמרי ולמרות שעדיין היו עננים אפשר היה לראות את הירח מנצנץ לו למעלה. קמתי ורצתי מהר לענות. היה לי כאב ראש נוראי ולרגע הייתי בטוחה שאני עומדת לפול מהרגליים.
"מאיוש סוףסוף את עונה.. מה קורה?"
"אוי הדסי, הכל בסדר"
"טוב תשמעי אני באה אלייך עוד חצי שעה כדי להתחיל להכין אותך לקראת הערב"
"הערב?"
"כן, באים אלייך כל מיני אנשים כדי לחגוג את העזיבה שלא אורי"
אורי.. לרגע שכחתי שהוא עוזב
"טוב בסדר"
"יאללה ביי מתוקה"
הלכתי לשירותים והסתכלתי במראה- שער שחור פרוע לגמרי מלא חתיכות דשא. עיניים אדומות ונפוחות מבכי. עיפרון שחור מרוח על כל הפרצוף. אף אדמדם מנוזל.
כן. נראיתי על הפנים.
נכנסתי להתקלח. המים היו כל כך חמים ונתנו תחושה של אופטימיות לכמה רגעים. משום מקום בצבץ לו חיוך קטן מבין השפתיים שלי ואפילו צחוק קטנטן שהפך לאט לאט לצחוק מתגלגל. התחלתי לצחוק בקול רם, צורחת מרוב צחוק בלי לדעת את הסיבה המפורשת. צוחקת עד שהעיניים מתחילות לדמוע. ואז, רק אז, פורצת בבכי תמרורים. שם, מתחת לברז המים הפתוח בכיתי כמו שבחיים לא בכיתי. הוצאתי את כל הכוח, את כל העצב, את כל הכאב שלי בצרחות איומות. לא, אני לא יכולה לסבול את זה.
יצאתי מהמקלחת. ולבשתי פיג'מה.
אני מבטלת את היציאה. היום בערב אני רוצה להיות לבד עם עצמי.
הרמתי את הטלפון להתקשר להדס ואז שוב הגיעה המחשבה לראשי- יש לי רק יום אחד אחרון עם אורי. רק יום אחד. אז יאללה לשנס מותניים, להתארגן להיום בערב ולפחות לבנתיים לצאת מהדיכאון.
קמתי מהמיטה, עדיין קצת מסוחררת מהבכי אבל הייתי נחושה בדעתי להשאיר לאורי את הזיכרון הכי מתוק שאפשר ממני.
לבשתי את חצאית שחורה שמגיעה לי קצת מעל לברכיים, שמתי חולצה שחורה עם קצת מחשוף. הוספתי שרשרת ועגילים עם אבנים שחורות אותם אורי קנה לי ליום הולדתי האחרון. הסתכלתי במראה- בלי לשים לב בכלל התלבשתי כולי שחור, נראיתי כאילו אני בדרך להלוויה של מישהו, והעיניים האדומות מבכי בכלל לא תרמו להראות משהו אחר.
הורדתי את הבגדים ולבשתי מכנס ארוך וחולצה ארוכה של אחי הגדול שהגיעה לי עד הברכיים. נראיתי כמו שהרגשתי. על הפנים.
הדס הגיעה ולמרות כל נסיונות השכנוע שלה החלטתי להשאר עם אותם בגדים.
גל היה הראשון שהגיע. טוב ברור, הוא גר מטר ממני.
"וואי מאיוש איך דאגתי לך היום, את בסדר עכשיו?"
"כן תודה רבה גלוש. אתה נשאר לישון אצלי היום?"
"בוודאי"
"תודה"
בחודשיים האחרונים גל היה אצלי כמעט כל יום והוא היה ישן אצלי פעמיים בשבוע לפחות. כל כך לא נעים לישון לבד בבית- במיוחד היום כשאני מרגישה כל כך לא טוב.
אורי הגיע. חשבתי שאני עומדת להתעלף.
הוא לא לבש משהו מיוחד אבל באותו הרגע הוא היה הכי יפה שראיתי אותו בחיים.
הוא חייך אליי את החיוך הזה שלו שישר גרם לי לבכות.
הוא התקרב אלי וחיבק אותי
"היי מאיוש היום לא בוכים! אני רוצה לזכור אותך מחייכת כן?"
"טוב"
"נוו תראי לי חיוך"
חייכתי. איך תמיד הוא גורם לשמחה בלב.
הייתי איתו כל הערב. הוא סיפר לי על כל התוכניות שלו על ניו יורק וכמה הוא מתרגש שכל החלומות שלו סוףסוף הולכים להתגשם. אורי משחק כדורסל מגיל 7 ותמיד הוא ידע שזה החלום שלו, שזאת השאיפה שלו. אני יודעת שהוא יגיע רחוק.
רק משום מה תמיד קיוויתי שזה יקרה בארץ.
נהניתי רק לשבת ממולו ולהקשיב לקול העדין שלו, להתמכר לחיוך המהפנט שלו ולהרגיש את הדמעות נאספות לאט לאט בכל פעם שאני חושבת על מחר.
ב4 וחצי בלילה כולם כבר היו עייפים לגמרי אבל רק אורי ואני כאילו היינו בעולם אחר, באיזשהו חלום. דברנו ודברנו ובכלל לא שמנו לב לזמן שעובר לו כל כך מהר.
"טוב אורי זזנו?"
ברגע שיוסי אמר את זה הלב שלי התחיל לפעום בחוזקה. זהו, אנחנו נפרדים.

את כותבת כל כך מיוחד
אהבתי😊
תמשיכיייי 😂

הכתיבה שלך מדהימה!!
המשךךךךך

לא יכולתי שלא להגיב..את כותבת מדהים פשוט..הכתיבה שלך זורמת ובוגרת..אהבתי מאוד תמשיכי

מדהים !!
כל משך הפרק הלב שלי לא הפסיק לדפוק !!
מחכה להמשך (:

QUOTE (limaori @ 21/08/2007) את כותבת כל כך מיוחד
אהבתי😊
תמשיכיייי 😂
😊

הסיפור מדהים!
הכתיבה שלך מרגשת סוחפת
אני מרגישה שאני קוראת ספר, מרוב הרמה הגבוהה והאיכותיות

מחכה להמשך
אוהבתתת
מאיה.

וואו בנות אין לי מילים
תודה רבה לכן!
מרגש אותי לקרוא מה שרשמתן

אני מקווה כבר מחר לפרסם את ההמשך

פרק רביעי
"טוב אורי זזנו?"
ברגע שיוסי אמר את זה הלב שלי התחיל לפעום בחוזקה. זהו, אנחנו נפרדים.

התחלתי לרעוד. ממש רעדתי כאילו ירד שלג מתחת לחולצה שלי.
אנחנו נפרדים עכשיו.
לקחתי מטריה ויצאתי החוצה עם כולם. לאט לאט התקדמנו כולם לשער של הבית שלי. השקט היה נוראי, אבל לא הייתי מסוגלת להגיד כלום. הדמעות התחילו להגיע לאט לאט וזלגו לי מהעיניים. אני לא רציתי שאורי יראה אותי ככה אבל אני לא מסוגלת להפסיק.
ברגע שהגענו לשער התחלתי לבכות. בקול.
אני עומדת שם בגשם כמו מטומטמת ובוכה בפני כל החברים הכי טובים שלי ובפני אורי. מטומטמת.
ישר הדסי באה וחיבקה אותי, היא היחידה שהבינה בדיוק עד כמה קשה לי וכמה בלתי נסבלת הידיעה שזו הפעם האחרונה שאני רואה אותו.
ראיתי שכולם נבהלו. כולם עמדו סביבי ובהו בי בהבעת רחמים. הם לא הבינו מה קרה לי, מה קרה לילדה החייכנית שעד לפני כמה שניות הייתה נראית כל כך מרוצה מהחיים.
אולי איזה 10 דקות עמדתי שם בוכה ככה כשהדס מחבקת אותי וכולם עומדים ובוהים עד שנרגעתי. את הדמעות עדיין לא הצלחתי להפסיק.
כל אחד בתורו בא ונתן לי נשיקה, הודה לי על האירוח ואמר לי "אל תדאגי מאיה, יהיה בסדר.. את רק עוזבת לחצי שנה.. תוך שניות את תחזרי לכאן אמריקקית!".
רק הדס הבינה את הסיבה האמיתית לבכי.
אורי התקרב אליי וחיבק אותי. הצטמררתי מחום הגוף שלו ולא הייתי מסוגלת לעזוב אותו. זו הפעם האחרונה שאני מחבקת אותו. ושוב פרצתי בבכי.
אורי לא נבהל ואני חושבת שהוא אפילו הבין.
"תתחילו ללכת אני אשאר עם מאיה קצת"
אחרי שכולם הלכו והדס וגל נכנסו הביתה נשארנו אורי ואני עומדים בגשם.
הוא לקח את המטריה שלי והחזיק אותה מעליי.
לא הייתי מסוגלת להסתכל עליו, הביכה אותי כל הסיטואציה ובאותו זמן גם כל כך שמחתי להיות ככה איתו, לבד. הסתכלתי על הריצפה
"מאיה בבקשה תפסיקי לבכות. אני לא אוהב לראות אותך ככה"
"אני לא מצליחה אורי. אני לא שולטת בזה"
"אל תדאגי אני מבטיח לך שנתראה בניו יורק!"
"זה לא מספיק לי" לחשתי. אני לא בטוחה שהוא שמע את זה.
"אני עומד לשאול אותך שאלה רצינית." הוא הרים את הראש שלי והסתכל לי ישר לתוך העיניים "..היית מעדיפה שאני לא אטוס?"
רציתי לצעוק "כןןןןןןןןןןןןן!! תשאר!!!" אבל עצרתי לשניה וחשבתי. זה החלום שלו, זה הדבר היחיד שהוא חושב עליו מאז שהיה ילד קטן. זה הדבר שיגרום לו להיות מאושר.
זו הייתה הפעם הראשונה בחיים שלי שהבנתי את המשפט "אם את אוהבת אותו באמת את תתני לו ללכת, העיקר שיהיה מאושר".
"לא אורי, אני יודעת כמה זה חשוב לך"
"היה מאוד חשוב לי לשמוע אותך אומרת את זה. אני אוהב אותך מאיה"
"גם אני אותך אוריקי"
הוא הוריד את המטריה וחיבק אותי ואני חיבקתי אותו בחזרה. עמדנו שם איזה 20 דקות מחובקים בלי להגיד מילה. אני כבר נרגעתי והפסקתי לבכות.
מתמכרת למגע שלו, לריח הכל כך מוכר שלו. שואפת את הרגע ומנסה להשאיר זיכרון בראש.
"מאיוש אני חייב ללכת אבל אל תדאגי אני יוצא מהבית רק ב7 בערב אז עוד נפגש מחר בסדר?"
"בסדר"
"לילה טוב"
"לילה טוב אורי ו.. תודה"
הסתכלתי עליו מתרחק מהבית שלי, ממני.