"הגברת פרפקס מחכה לך"
"אוו הכנס אותה פנימה"
הינה הסימן שלי לעלות על הבמה. וואי כמה פעמים שמעתי את המשפט הזה ועדיין כל פעם הלב שלי מתחיל לדפוק חזק מהתרגשות. ברגעים האלה הכל עוצר לכמה שניות. כל המחשבות, כל הדאגות וכל החששות. הכל עוצר לכמה שניות. אני נושמת בכבדות, עוצמת עיניים ואומרת לעצמי בלב "בהצלחה".
אבל היום, היום זה שונה. היום הוא בא לראות אותי מופיעה.
דבר לא עצר בשניות האלו אלא רק התעצם. דפיקות הלב נעשו מהירות יותר, כל הדאגות החששות והמחשבות התרוצצו לי בראש ולא הייתי מסוגלת לנשום מרוב לחץ. כן כן הוא עכשיו יושב בקהל ומחכה לראות אותי. אותי!
"שלום שלום לך העלמה פרפקס"
נכנסתי לבמה. הלב עוצר לעשירית שניה, כמו בכל פעם.
"אוי שלום לך העלמה קארדיו. כמה נחמד מצידך להזמין אותי לביתך"
באופן לא צפוי בהחלט אחרי כמה שניות לגמרי שכחתי את כל ההתרגשות והחששות והפחדים שאני אפקשש משהו דווקא ביום שהוא הגיע. כל זה פרח לי מהזיכרון ובמקום דקלמתי את הטקסט שלי שידעתי כל כך טוב. הרגשתי שנתתי את ההופעה של החיים שלי. הכל היה כל כך מעולה, הכל זרם בצורה כל כך מושלמת- הקהל צחק ושיתף פעולה ואני לא התבלבלתי בשורות שלי ולא מעדתי ונפלתי על הפנים כמו שחלמתי אתמול בלילה כמה פעמים.
באמצע ההופעה הייתי יותר מידי סקרנית והייתי חייבת להציץ לקהל. והינה, בזוית של העין, קלטתי אותו שם. יושב ומחייך לכיוון שלי. את החיוך המעודד הזה שמראה שהוא נהנה לראות אותי כמו שאני נהנית לראות אותו.
זהו. נגמרה עוד הופעה.
בהתרגשות עליתי לבמה והשתחוותי מול כולם.
זו ההרגשה שאני הכי אוהבת בעולם- לעמוד שם על הבמה ושאנשים מוחאים לי כפיים ומראים לי שהם חושבים שאני שחקנית טובה, שהם מעריכים אותי.
זו הסיבה היחידה שנשארתי כאן חודשיים לבד בארץ.
כל המשפחה שלי טסה לפני חודש וחצי לקליפורניה ואני פשוט לא הסכמתי לפספס את ההזדמנות להופיע אז החלטנו שאני אשאר עד שיגמרו ההופעות ואז אני אטוס אליהם לתקופה של חצי שנה. רק עוד שבוע אני טסה.
ירדתי מהבמה והקהל הגיע לחלק מחמאות.
"וואו מאיה היית מעולה"
"תודה"
"וואי מאיה כל הכבוד"
"תודה"
והינה הוא הגיע. אותו בן אדם שגורם ללב שלי לרטוט
"מאיוש כבר אמרתי לך שאין כמוך נכון? תמיד ידעתי שתגיעי רחוק!"
"תודה אורי" אמרתי בביישנות. תמיד היה לי קשה לקבל ממנו מחמאות.
רק המחשבה שאני לא אראה אותו עכשיו חצי שנה גרמה לי עצב. הוא הסיבה היחידה שאני רוצה להשאר בארץ. לא החברות, לא המשפחה, לא הבית- רק הוא.
"אני צריך לספר לך משהו.."
"ספר"
"אממ.. בסוף אני טס מחר בערב לניו יורק. אני סוףסוף מתחיל ללמוד בקולג'! כן מאיהל'ה, כל החלומות שלי מתגשמים"
"וואו אורי איזה יופי! איך אני שמחה בשבילך!!!"
"כן.. אבל את יודעת מה זה אומר- אנחנו לא נתראה עכשיו מעל שנתיים.."
ואיי, התחלה ממש יפה,
תמשיכי 😊
איזה כיפ סיפור שלך (:
התחלה מדהימה !!!
מחכה להמשך ..
תודה רבה בנות :]
רשומים לי כבר מלא פרקים אז אני כבר מחר אפרסם את ההמשך
המשך יום מקסים
התחלה יפה P:
תגיד סתם מתוך סקרנות [ מה שאני הולכת לשאול עכשיו זאת שאלה כל כך מפגרת X_X]
אורי כאילו,
"או" כמו ב " אוכל "
או
"או" כמו ב " אולי " ?
סזתם מעניין אותי לדעת XP
מחכה להמשך P:
התחלה יפה אהבתי
יאללההה המשכייי
התחלה יפה (:
א ה ב תי תמשייייכיייי
אוהבת 3>
יאא ססיפור על אוררי :]]
את כותבת פשוט מדההים !
מחכה להמששך..
QUOTE (adva2244 @ 16/08/2007) התחלה יפה P:
תגיד סתם מתוך סקרנות [ מה שאני הולכת לשאול עכשיו זאת שאלה כל כך מפגרת X_X]
אורי כאילו,
"או" כמו ב " אוכל "
או
"או" כמו ב " אולי " ?
סזתם מעניין אותי לדעת XP
מחכה להמשך P:
אכן שאלה מצחיקה
אבל אני מבינה את הסקרנות
אורי כמו אוכל, כמו אור
ולכל שאר הבנות תודה רבה אני אעדכן בבוקר :]
^
^
^
אהה כפרה על השם 😛
כמון של אח שלי XD
בגלל זה שאלתי,
מחכה להמשך,
שבת שלום D:
באמת שם מהמם
אני מתה עליו
אני מקווה להמשיך כבר ביומיים הקרובים :]
שבת שלום
האלי
^^^
חח זה גם השם של בן דוד שלי הקטןן P:
"אני צריך לספר לך משהו.."
"ספר"
"אממ.. בסוף אני טס מחר בערב לניו יורק. אני סוףסוף מתחיל ללמוד בקולג'! כן מאיהל'ה, כל החלומות שלי מתגשמים"
"וואו אורי איזה יופי! איך אני שמחה בשבילך!!!"
"כן.. אבל את יודעת מה זה אומר- אנחנו לא נתראה עכשיו מעל שנתיים.."
שקט מתוח של כמה שניות שרר בנינו
ואז פתאום, בשניה אחת, זה נחת עליי. הוא טס.
התחילו לי צמרמורות בכל הגוף. הרגשתי את הגרון מתחיל להחנק ואת הדמעה בקצה העין.
לא האמנתי שזה באמת יקרה. אני לא האמנתי שהוא באמת יטוס בסוף. אני ידעתי שהוא רצה לטוס כדי לפתח את הקריירה שלו ככדורסלן אבל לא האמנתי שזה יקרה כל כך בקרוב.
רציתי לדבר.. לשאול.. לנסות להבין. אבל לא הייתי מסוגלת לפתוח את הפה. מסתכלת עליו בעיניים לחות.. מרגישה שאני מסתכלת עליו בפעם האחרונה.
למזלי ידיד שלי בדיוק בא לברך אותי על על ההצגה וברגע שהוא חיבק אותי התחלתי לבכות לו בשקט על הכתף.
"גל בבקשה בוא איתי הצידה שניה"
"מאיה מה קרה?"
הלכנו למאחורי הקלעים ואחרי שהסברתי לו שבאמת לא קרה כלום, שאני סתם מתרגשת בגלל שהייתה הופעה באמת מוצלחת ושאני באמת סתם רוצה להיות לבד עם עצמי כמה דקות, הוא סוף סוף הלך והשאיר אותי שם.
באותו רגע התחלתי לבכות. צרחתי. קברתי את הראש שלי בין כל התלבושות, מתפללת שטעיתי.. שלא שמעתי נכון.. שזה לא קורה.. שזה לא אמיתי..
אבל שמעתי נכון, זה כן קורה וזה אמיתי כמו הכאב החזק שהרגשתי.
אחרי מעל חצי שעה של בכי הצלחתי איכשהו להירגע והחלטתי ללכת לדבר איתו.
יצאתי החוצה לבמה וראיתי שהוא כבר לא היה שם.
ברגע הזה התמוטטתי והתחלתי לבכות שוב והפעם מול כל מי שהיה שם.
הדס, החברה הכי טובה שלי, לקחה אותי הצידה ובקול מגמגם סיפרתי לה שהוא עוזב.. שאני לא אראה אותו יותר..
הדס ניסתה להרגיע אותי אבל גם היא הבינה כמה קשה לי.
אורי- אותו ילד שאני אוהבת כבר קרוב ל3 שנים. הידיד הכי טוב שלי, הבן אדם הכי טוב שהכרתי, הילד הכי קרוב אליי, אותו אחד שרק עצם המחשבה עליו גורמת לי לחייך.. הוא עוזב. עוזב.
הדס חבקה אותי חזק והבטיחה להיות איתי ולוודא שאני אפגש איתו בניו יורק. היא ניסתה לנחם אותי בזה ש"בקליפורניה יש מלא חתיכים". אבל שתינו ידענו טוב טוב שזה לא עוזר.
גל התקרב עם הפלאפון שלו ביד.
"מאיה יש לך טלפון"
"מי זה?" עדיין בוכה לקחתי את הטלפון
"מאיוש?"
רק הקול שלו גרם לי לבכות יותר
"אורי.."
"ברחת לי מקודם ולא מצאתי אותך"
"אני מצטערת" אמרתי מנסה להסתיר את הבכי שלי מפניו.
"מאיה אל תדאגי אנחנו נפגש בניו יורק.."
לא הייתי מסוגלת לדבר.. רק המשכתי לבכות בשקט
"וחוץ מזה יש לנו את מחר ואת היום בערב ואני מבטיח שנעשה המון דברים כדי שנזכור אחד את השנייה"
שקט. היה אפשר לשמוע רק את ההתייפחויות השקטות שלי.
"נוו מאיה בבקשה אל תבכי! אני לא יכול לשמוע אותך ככה.. את יודעת שאני אוהב אותך נכון?"
ברגע הזה התחלתי לבכות קצת יותר בקול.
הוא אמר לי שהוא אוהב אותי.. הלב שלי פעם כל כך חזק. כן, אני ידעתי שהוא התכוון לזה בתור ידיד ואני יודעת שהוא אמר את זה רק כדי שאני אפסיק לבכות אבל הוא אמר לי שהוא אוהב אותי. יום לפני שהוא עוזב. לשנתיים.
"מאיוש דיי אל תבכי.. קשה לי כשאת בוכה ככה! אל תדאגי היום בערב נפגש בסדר?"
"בסדר"
"אני אוהב אותך מאיוש"
"גם אני אותך אורי.. אין לך מושג כמה.."
חזרתי הביתה. לבית הריק.
יש לי אח גדול ושלושה אחים קטנים. אני רגילה שתמיד יש רעש בבית. תמיד אנשים צוחקים או בוכים או צורחים או רבים או שרים. רעש של טלוויזיה, רעש של מוזיקה. ריחות מהמטבח.
רק עכשיו הבנתי כמה הם חסרים לי. האחים היקרים שלי שעכשיו מבלים להם על החופים בקליפורניה. אמא שלי שהייתה הכתף שלי. שתמיד יכולתי לבוא לבכות עליה בלי שהיא תשאל שאלות אלא רק תיהיה שם בשבילי. אחי הגדול שיודע עליי הכל והיה יודע בדיוק מה להגיד כדי לשפר את מצב הרוח שלי.
יצאתי החוצה לחצר ונשכבתי על הדשא. היה עדיין אור אבל העננים כיסו את השמיים והסתירו את השמש והייתה מין הרגשה של בדידות באוויר. של חוסר אונים.
"למה אלוהים? למה? יום אחד זה פשוט לא מספיק. אני אוהבת אותו.. אתה יודע עד כמה אני אוהבת אותו.. כבר שלוש שנים שהוא קשור לכל מחשבה שלי.. מתי אני אספיק להגיד לו שאני אוהבת אותו? אני לא אהיה מסוגלת לעשות את זה מחר.. ובעצם מה הטעם? אנחנו לא נתראה עכשיו שנים.. שנתיים.. שנתיים.. יום אחד זה פשוט לא מספיק.. לא מספיק"
