איזה בן זונההההההההה!!!
האנסים האלה צריך לסרס אותם, ובלי הרדמה!!!! :||
שקראתי את זה כולי הייתי בצרמורת 😢
מדהים!!
תמשיכי 3>
וואיי דיי..
איך אני שונאת לקרוא על אונס וכלאה /;
זה עושה אותי עצובה ]:
פרק יפה,
מחכה להמשך..
מואה 😘
די בא לי לבכות 😢
אין מצב שחברה השאירה אותי לבד במסיבה, לא משננננה איזה בן היה איתה.
לינוי הזאת לא חברה ולא שום נעלייים.
יאו אימלה איזה מסכנה
זה מה זה מביך לספר דבר כזה להורים
איזה מסכנה
וגם נוי בכנה בטח יש לה רגשות אשם...
*שניני*
אמא:"בתאבון"
אבא:"תודה, בתאבון גם לך אשתי" אמר "אז איך היה אתמול?" שאל אותנו.
אני ונוי הסתכלנו אחת על השנייה,
היא ישבה לידי והחזיקה לי את היד כאילו אומרת 'אני איתך. זה הזמן לספר להם'
אני:"הכי גרוע בעולם." אמרתי והם הסתכלו עליי במבט מודאג
אמא:"מה קרה מתוקה??" שאלה ישר
אני:"קרה מה שכל כך פחדתם שיקרה לי במועדון....." אמרתי והשפלתי את ראשי
אבא:"לינוי תדברי ברור בבקשה! בלי חידות" אמר, כולו לחוץ..
מפחד לדעת שמה שהוא חושב באמת קרה....
בא מהכאב - פרק 4
"אני.. אני פשוט לא מסוגלת!" אמרתי וקמתי מהשולחן,
לקחתי את הפלאפון שהיה לידי ויצאתי מהבית, הלכתי כמה דקות עד שהגעתי לפארק הקרוב לביתי,
התיישבתי על הדשא..
נכנסתי להודעות נכנסות, עומרי שלח לי את ההודעה ב-11, עכשיו כבר 2 וחצי..
% חזרתם? % שאלתי אותו
^ כן מאמי, למה? רצית לבוא? :[ ^ שלח אחרי כמה דקות
% אני בפארק, תוכל לבוא? %
^ 2 דקות ואני שם ^ שלח,
נשכבתי על הדשא ועצמתי את עיניי, השמש סנוורה אותי..
דמעות החלו לרדת מעיניי בקצב מהיר, לא יכולתי לעצור אותן.. לא יכולתי להפסיק לבכות.
"לינוי?" שמעתי את הקול של עומרי, התיישבתי והוא התיישב לידי "את בוכה?" שאל כדי להיות בטוח,
בחיים הוא לא ראה אותי בוכה.. לא הוא ולא אף אחד אחר.
אני לא אוהבת לבכות ליד אנשים. ניגבתי את הדמעות ונשמתי נשימה עמוקה,
"איך היה בים?" שאלתי אותו בחיוך קטן
"למי אכפת מהים עכשיו?! מה קרה??" שאל וחיבק אותי חזק..
ראשי היה על כתפו, הוא ליטף את שערי ואת פניי "מה קרה יפה שלי?" שאל שוב, בקול מודאג
"אתה אוהב אותי?" שאלתי אותו. בתוך תוכי הרגשתי שהוא לא אוהב אותי באמת..
שהכל בשבילו בדיוק כמו בשבילי פ ו ז ו ת.
"מה עובר עלייך?" שאל, לא עונה לשאלתי.. הנחתי את ראשיי על רגליו ופשוט שתקתי.
---
לינוי יצאה מהבית בריצה.
היא עדיין לא עיכלה את מה שקרה לה אתמול.. לא הבינה שאנסו אותה.
לינוי ילדת שמנת שכזו, לא מכירה מקרוב מקרי אונס, ילדה שחיה בבועה ורודה וגדולה,
הוריה דאגו שהבועה לא תתנפץ, שלינוי לא תבין מהם החיים האמיתיים, כמה קושי יש בהם.
ובערב אחד, במועדון אחד, הבועה התנפצה לה.
היא בכלל לא ידעה מה לעשות, למי לפנות, עם מי לדבר.. על מי היא יכולה באמת לסמוך?
אמא של לינוי:"אני באמת לא יודעת מה עובר עליה.." נאנחה והרחיקה את הצלחת,
תיאבון כבר לה היה לה.
אבא של לינוי:"את יודעת, אני יודע.. אנחנו פשוט לא יכולים להאמין שזה קרה."
נוי:"זה קרה!" התערבה חברתה הכי טובה של לינוי בשיחה "זה קרה! ולינוי לא יכולה להתמודד
עם זה לבד. אתם צריכים לעזור לה, להיות איתה"
אמא של לינוי:"בוודאי שנהיה איתה! אבל אנחנו בדיוק כמוה, לא יודעים מה לעשות.."
נוי:"גם אני לא! אפשר אולי להתייעץ עם פסיכולוג.. אולי לקחת אותה לפסיכולוג."
אבא של לינוי:"פסיכולוג?! איזה מין שטויות את מדברת? היא לא משוגעת" ישר שלל את דברי נוי,
הרי איזו בושה תהיה למשפחה אם לינוי תהיה מטופלת אצל פסיכולוג.
נוי:"אם לא פסיכולוג, תדברו איתה אתם!" ניסתה דרך אחרת לעזור לחברתה, "אל תשאירו אותה
לרגע לבד.. תראו לה שאתם איתה. תמיד. שמה שקרה לא הולך לשנות את חייה!!" הוסיפה ועלתה
לחדר של לינוי, לקחה את דבריה,
החליפה בגדים וירדה בחזרה למטה.. "תחשבו על מה שאמרתי" אמרה להורים המודאגים
ויצאה מהבית לכיוון בייתה.
"היא צודקת!" אמרה האם "אם אנחנו לא יודעים איך להתמודד עם זה נפנה לפסיכולוג" הוסיפה
"יכול להיות שאתן צודקות" נכנע
---
"תודה שבאת" אמרתי לו כשנרגעתי, כשכל הדמעות הפסיקו לרדת.
"אין על מה.. את יודעת שאני תמיד אהיה פה בשבילך"
"עכשיו אני יודעת" אמרתי בחיוך קטן, הכרתי עוד צד בעומרי.. צד מתחשב, מתוק.
"עצוב שלא ידעת את זה עד עכשיו.." אמר ונשכב על הדשא
"העיקר שעכשיו אני יודעת" אמרתי "ניראה לי שאני אזוז הביתה" הוספתי וקמתי מהדשא
"בלי לספר לי מה קרה..?" שאל
"אני לא יכולה עדיין. מצטערת" אמרתי והשפלתי את ראשי, מפחדת מתגובתו..
"אוקיי. קחי את הזמן" אמר בהבנה "בואי אני אלווה אותך הביתה" הוסיף וקם גם הוא מהדשא..
"טוב" אמרתי והתחלנו להתקדם לכיוון הבית, הדרך עברה בשקט מוחלט.
"אני כן" אמר כשהגענו
"מה?"
"אני כן אוהב אותך.."
"באמת?" שמחתי לרגע, הוא כן אוהב אותי. אוהב באמת..
"באמת. בשבילי זה לא סתם פוזות" אמר, נתן לי נשיקה קטנה בלחי והלך לביתו..
נשארתי עוד כמה דקות בחוץ.
כאב לי שבשבילי זה רק פוזות, ובשבילו זה הרבה יותר מזה.
נכנסתי הביתה, אף אחד לא היה בבית.. עליתי לחדר והתחברתי לאיסיקיו.
הייתי חייבת להמשיך בשגרה לא ?! .
החלטתי לא לתת לבן זונה הזה להרוס לי את החיים.
אבל למרות כל הרצון להדחיק את מה שקרה, לעבור הלאה, להמשיך בחיים, היה הצד השני..
זה שלא נתן לי להמשיך בשגרה. זה שהזכיר לי שוב ושוב את אותו לילה.
"הלו?" עניתי לנוי
"מאמי מה שלומך?" שאלה בקול דואג
"ככה.. את?"
"עזבי אותי עכשיו.. זה לא מה שמעניין. איפה נעלמת?"
"הייתי עם עומרי"
"סיפרת לו?"
"לא.."
"את מתכוונת לספר?"
"לא יודעת.. בינתיים אני לא מסוגלת לספר לו.."
"קחי את הזמן"
"בדיוק מה שהוא אמר לי"
"חכם הוא " צחקה "רוצה שאני אבוא?" שאלה
"אם בא לך.. ההורים שלי לא פה. לא בא לי להיות לבד"
"איפה הם?"
"לא יודעת, שחזרתי הם לא היו פה"
"אוקיי, מתארגנת ובאה אלייך"
"סבבה.."
"ביי בינתיים"
"ביי בובה" אמרתי ושתינו ניתקנו.
אוווהבבת אותכן ! 3>
ואיי מסכנה =//
איזה חמווווד עומריי P:
תמשיייייכייי
שתי פרקים מדהימים,
אימלה איה מפחיד :|
מסכנננה יוו.. \;
תמשיכי
