אני חדשה כאן 😁
ועכשיו קראתי את כל הסיפור ואהבתי ...
אזז....... המשךך..!![:
אני שמחה שאהבת את הסיפור :]
מצטערת שלא היה המשך היום.. לא הייתי בבית כל היום..
יותר מאוחר המשך, אני מתחילה לכתוב עכשיו.. (:
אני מצטערתת בנותת.. יצאתיי בסוףף עם חברותת..
אבל התחלתי לכן את הפרק, אני כבר באמצע=]
מחר אני אסיים אותו וישים לכן, אני פשוט ממש עייפה עכשיו..
ככה שאין מצב שאני אסיים אותו עוד היום.. שוב סליחה 🙄
אוהבתתתת3>
פרק 21:
"נו אולי תסבירי לי כבר מה זה היה מה שראינו.." אמרה טל בחוסר סבלנות כשהלכנו לכיוון החדר שלנו.
"למה את מתכוונת?" שאלתי.
" -יפה שליייייי- לזה אני מתכוונת, מה זה היה?" טל חיקתה את בן וגרמה לי לצחוק.
"נו מה זה לא ברור? הם ביחד! הם ביחד!" צעקה עדן בהתרגשות וחיבקה אותי חזק.
"א.. את מוחצת אותי" צחקתי..
"מ..ה?" שאלה טל, היא לא נשמעה שמחה או מתלהבת כמו עדן.
"מה זה המה הזה? את לא שמחה בשבילה?" שאלה עדן בתמיהה.
"אה.. בטח שאני שמחה.. אבל... את אוהבת את עמית.. לא?" שאלה בהיסוס.
"כן אבל אולי בן יעזור לה לשכוח אותו! תחשבי קצת! שכל!" ענתה עדן במקומי ונתנה לה מכה קטנה במצח.
"אבל.. היא תפגע בו.. היא איתו והיא לא אוהבת אותו" אמרה טל ונשמעה עצובה לפתע.
"טל.. מה קורה לך?" שאלתי בדאגה, היא שתקה..
"את לא יודעת איך זה פוגע כשמישהו איתך מבלי לאהוב אותך!!!!!" היא צעקה לפתע ורצה מהר. הסתכלתי על עדן במבט שואל והיא החזירה לי את אותו מבט..
"מה זה היה? מה קורה לה?" שאלתי.
"אין לי מושג.." משכה עדן בכתפיה כשנכנסנו אל החדר.. בחדר ראיתי את לימור.. עם ילד שלא הכרתי.. הם התנשקו.. "כמה זולה היא יכולה להיות.." חשבתי לעצמי והתעלמתי משניהם.
"אויש, קחו לכם חדר" צעקה עדן, לפתע הם הפסיקו להתנשק, ראיתי שעדן מביטה בילד שבדיוק לפני רגע התנשק עם לימור במבט המום, גם הוא היה המום.. לימור חייכה לעצמה חיוך מרושע.. אחרי כמה דקות עדן יצאה מהחדר בריצה.
"עדן.. עדן נו חכי רגע" צעקתי לה, אך היא לא הקשיבה.
"תעצרי שנייה!" צעקתי כשלפתע היא התיישבה על אחד הספסלים והחלה לבכות, חיבקתי אותה חזק.
"מה קרה?" העזתי לשאול לבסוף.
"זה.. זה הילד ההוא שסיפרתי לך עליו, מכיתה י' " היא אמרה כשלפתע הוא הגיע.
"עדן.." הוא התנשף. כנראה שגם הוא רץ לפה.. עדן מיד ניגבה את הדמעות, היא לא רצתה שהוא יראה אותה בוכה.
"לך מפה" היא אמרה והורידה את ראשה, המשכתי לחבק אותה אליי.
"את.. את יכולה להשאיר אותנו לבד?" הוא שאל במבט מתחנן ואני הסתכלתי על עדן, מחכה לאישור שלה.
"לא! היא לא הולכת לשום מקום!" אמרה עדן בנחישות ואני הבטתי בילד שעדיין לא ידעתי את שמו במבט מצטער.
"א..אבל אני רוצה להסביר..." הוא עוד לא גמר את המשפט כשלפתע עדן קטעה אותו.
"אין לך מה להסביר לי, בכלל לא היינו ביחד, אתה יכול לעשות מה שאתה רוצה! אתה לא חייב לי כלום!" היא צעקה, הוא שתק..
"סליחה" הוא אמר, עכשיו עדן הייתה זו ששתקה, לבסוף הוא התייאש והלך.. אחרי כמה דקות היא התחילה לבכות שוב..
"אוח איזה זונה הלימור הזאת!! מה יש עמית לא הספיק לה?! עכשיו היא רוצה גם את רן?! אני שונאת אותה!!!" היא צעקה, היא לא שמה לב לליאור ולחברותיה של לימור שעברו בדיוק לידנו ושמעו את מה שהיא אמרה.
"את מדברת על.. לימור?" שאלה ליאור בזלזול.
"כן! ואת יודעת מה? את יכולה גם למסור לה שבכבוד רב אני מעניקה לה את התואר: השרמוטה של השכבה!" היא צעקה, ניסתי להרגיע אותה אך ללא הצלחה.
"הפ הפ, תתחילי להירגע!" התערבה אחת הבנות.
"מי את שתגידי לי להירגע?!" התחממה עדן.
"אני קורל אדרי ה-מ-ל-כ-ה ואיתי אל תתעסקי, הבנת?!" צעקה עליה בחזרה.
"מי בכלל רוצה להתעסק איתך.. תראי איך את נראית" גיחכה עדן.
"מה אמרת?!" שאלה קורל כאילו שלא שמעה.
"שכדאי שתסתכלי במראה לפני שאת יוצאת מהחדר בפעם הבאה, אה ואולי כדאי שתחליפי את המייק-אפ שלך כי עדיין רואים את כל החצ'קונים שלך, במיוחד את זה שעומד בדיוק באמצע המצח!" צעקה עדן וקורל החלה ממששת את מצחה ורצה לכיוון החדר שלה, ואיתה עוד שתי בנות.
"זה לא ייגמר ככה, אני אספר ללימור את כל מה שאמרת עליה!" אמרה ליאור והחלה ללכת יחד עם שתי חברותיה.
"אמל'ה, איזה פחד!! תספרי לה! אני כבר מחכה לראות מה היא תעשה!" הספיקה עוד לצעוק עדן.
"די עדן, תירגעי, הן לא שוות את העצבים שלך" ניסיתי להרגיע אותה.
"את צודקת" היא אמרה לאחר כמה דקות.
"בואי נלך לחפש את טל" אמרתי ולקחתי את ידה, קמנו מהספסל והתחלנו לחפש אחריה.. לבסוף מצאנו אותה יושבת על איזה אבן מרוחקת..
"טל.. מה קרה? למה הלכת ככה?" שאלה עדן ואני התיישבתי על האבן הגדולה, טל לא בכתה, היא אף פעם לא הייתה בוכה.. היא פשוט נראתה מבואסת.
"סתם.." היא אמרה.
"מה סתם? סתם לא היית הולכת ככה.." אמרתי, טל לא ענתה. היא לקחה אבנים קטנות מהרצפה והחלה לזרוק אותם.
"טל את מדאיגה אותנו, מה קרה?" שאלה עדן והתיישבה גם היא לצידה של טל.
"זה.. זה לירן" היא אמרה אחרי כמה דקות בעצב.
"מה.. מה הוא עשה לך?" שאלתי.
"הוא.. א.. הוא אמר לי שהוא לא אוהב אותי, ושהוא בחיים לא אהב אותי.. שהוא סתם ניצל אותי.." היא אמרה ואני חיבקתי אותה אליי.
"א..טל.. אנחנו.. לא ידענו.. למה לא סיפרת לנו?" שאלה עדן.
"כדי שלא תחשבו שאני מאוהבת בו או משהו, כי אני לא! זה פשוט פגע בי שהבן הראשון שהייתי איתו, שהיה איתי.. שלא חשב שאני טום-בוי פגע בי ככה.." היא אמרה.. ידעתי שהיא משקרת.. היא כן התאהבה בו, אחרת היא לא הייתה נפגעת ככה.. היא אף פעם לא התאהבה במישהו קודם לכן אולי בגלל זה קצת קשה לה לקבל את זה..
"א.. אנחנו מצטערות" עדן חיבקה אותה, טל מיד התנתקה מהחיבוק שלה והביטה בנו.
"אל תרחמו עליי! אתן יודעות שאני שונאת את זה!" היא אמרה והלכה..
"מסכנה" אמרה עדן..
"היא תהיה בסדר" אמרתי לבסוף..
"תגידי מה השעה?" שאלתי לאחר כמה דקות של שתיקה, היא הוציאה את הפלאפון מכיסה, בודקת מה השעה.
"עוד מעט כבר 4.. למה?" אמרה עדן והחזירה את הפלאפון לכיסה.
"אוף עוד מעט מתחילה התחרות המעצבנת הזאת.. אני לא מאמינה שהכרחתן אותי להשתתף בתחרות הטיפשית הזאת, אין לי סיכוי נגד לימור, כולם בטח יצביעו לה, זה סתם יהיה משפיל.." אמרתי.
"על מה את מדברת?! היא שרה כמו צפרדע! את שרה הרבה יותר טוב ממנה! תפסיקי כבר להמעיט בערכך!" היא צעקה ואני השפלתי את ראשי, חשבתי על בן...
"תגידי.. את חושבת שעשיתי נכון כשהסכמתי להיות חברה של בן?" שאלתי בהיסוס, מתעלמת ממה שאמרה עדן לפני רגע.
"האמת שאני כבר לא יודעת.. זה באמת פוגע אבל תחשבי על זה אולי את עוד תתאהבי בו?" שאלה עדן בהיסוס.
"לא נראה לי.." אמרתי ועיקמתי את שפתיי.
"תני לעצמך צ'אנס דניאל, תנסי לשכוח את עמית.."
"כאילו שזה כזה קל.." אמרתי בעצב..
"אל תשכחי שלי יש יותר ניסיון ממך בבנים, ואת ראית בעצמך.. אני הייתי מאוהבת בתומר עד מעל הראש.. ורן.. רן השכיח אותו ממני, אומנם לא לגמרי אבל הוא עזר קצת" היא חייכה בעצב ואני חיבקתי אותה, הבנתי שלילד מכיתה י' קוראים רן..
"די אני לא רוצה שתהיי עצובה, יום ראשון את עוזבת.. ואני רוצה שאת היום וחצי הזה שנשאר לנו פה נעביר בצחוק, ולא בדמעות" חייכתי אליה.
"תודה" היא אמרה אחריי כמה דקות בחיוך.
"אין על מה" חייכתי בחזרה.
"בואי נלך לחדר, תנוחי קצת לפני התחרות" היא אמרה.
"התחרות ש-א-ת הולכת לנצח בה" היא הוסיפה בחיוך ואני חייכתי אליה חזרה.
--
ישבתי בחדר ושיחקתי עם ברק שש-בש כשלפתע שלומי נכנס לחדר.. הוא הסתכל עליי במבט מזלזל והלך לשבת במיטתו, הוא חיפש משהו מתחת למיטה. הוא היה חסר לי, היינו חברים כל כך טובים, רציתי להשלים איתו כבר..
"נו תשחק כבר!!!" צעק ברק והפסיק את מחשבותיי.
"א.. ברק.. יש מצב ש.. אתה.. אולי מביא לי.. א.. לאכול?" ניסיתי להמציא תירוץ כדי להישאר לבד עם שלומי.
"דווקא באמצע המשחק?!" הוא התעצבן.
"אני לא יוכל להמשיך שחק על בטן ריקה" אמרתי.
"לא מזמן חזרנו מארוחת הבוקר!!" הוא צחק.
"אז מה, אני רעב" אמרתי, נו למה הוא לא הולך כבר?! חשבתי בליבי..
"אוף... טוב" הוא אמר ויצא מהחדר. "סוף-סוף" חשבתי בליבי, שלומי בדיוק מצא את מה שחיפש מתחת למיטה שלו והחל ללכת לכיוון הדלת.
"שלומי.. שלומי" קראתי לו אך הוא לא התייחס.
"שלומי!!!!" צעקתי חזק.
"מה?!" הוא שאל בעצבים.
"אנחנו צריכים לדבר" אמרתי.
"אין לי על מה לדבר איתך.." הוא אמר ופתח את הדלת.
"דווקא יש" אמרתי והוא הסתכל עליי במשך כמה שניות, לבסוף הוא נכנס חזרה אל החדר וסגר את הדלת.
"יאללה מהר אין לי את כל היום" הוא אמר בזלזול, התעלמתי מדבריו.
"שמע.. א.. אני ולימור נפרדנו.. והיא כולה שלך אם אתה עדיין רוצה אותה.. אני לא אוהב אותה ובחיים לא אהבתי אותה, גם לא התכוונתי לקחת לך אותה, אני נשבע! זאת הייתה היא שפיתתה אותי, אני מצטער" אמרתי במהירות.
"סיימת?" שאל שלומי.
"כן.. זאת אומרת לא.. בעצם..." אמרתי והוא קטע אותי..
"יופי, ביי" הוא אמר וקם מהמיטה.
"רגע שלומי" צעקתי והוא הסתובב אליי.
"אתה באמת מתכוון להרוס חברות כזאת בגלל ילדה שלא שווה את זה?" שאלתי.
"חברות" הוא גיחך.
"אם היית חבר שלי, לא היית עושה את זה" הוא אמר ומיהר לצאת מהחדר, בדרך הוא נתקל בברק שבדיוק נכנס אל החדר עם מגש.
"היי תסתכל לאן אתה הולך!" הוא צעק לו.
"קח" הוא הגיש לי את הסנוויץ.
"אני כבר לא רעב" אמרתי ויצאתי מהחדר במהרה..
"אבל.. מה עם המשחק?!?!" הוא עוד הספיק לצעוק ואני התעלמתי מדבריו והמשכתי ללכת..
--
"דניאל!!! דניאל קומי!!! כבר 6, בעוד חצי שעה התחרות מתחילה!!!!" צעקה עדן.
"אהה.. מה.. מה קרה?!" קמתי בבהלה.
"קומי כבר!!!" היא המשיכה לצעוק והעיפה ממני את השמיכה.
"טוב, טוב אני קמה!" אמרתי והלכתי למקלחות, התקלחתי במהרה והתלבשתי, לבשתי חולצה ירוקה כהה עם כתוביות מצחיקות וג'ינס, הרכבתי את משקפיי וחזרתי אל החדר.
"בואי אני אאפר אותך" אמרה עדן בחיוך.
"לא! מה פתאום!" התנגדתי.
"את הולכת להופיע את חייבת קצת איפור!!" היא צעקה ומשכה אותי אליה.
"לא! אני לא רוצה!" צעקתי בדיוק כשהיא באה למרוח לי משהו מוזר על הלחיים, נדמה לי שקוראים לזה סומק.
"עזבי אותה! את לא רואה שהיא לא רוצה?" צעקה טל ומשכה אותי ממנה.
"אולי כדאי שלשם שינוי תקשיבי לחברה שלך ותתאפרי קצת, את נראית כמו מתה!" צעקה לימור.
"את אל תתערבי, את נראית מכוערת בלי איפור וגם עם" צעקה טל.
"את פשוט מקנאה, היית מתה להראות כמוני" אמרה לימור בחיוך ויצאה מהחדר יחד עם ליאור. לימור לבשה חצאית ג'ינס קצרצרה וחולצה ורודה פתוחה בגב ובחזה, היא מרחה על העיניים משהו ורוד, לחייה היו אדומות מאוד ושפתיה הבריקו ונצצו. היא הייתה נראית ממש כמו ליצן עם כל האיפור שהיא מרחה על עצמה. התאפקתי לא לצחוק..
"באמת הייתי מתה אם הייתי נראית כמוך!!" הספיקה עוד לצעוק טל.
"יאללה בואו נלך" אמרתי. כשהגענו לאולם בו התקיימה התחרות ראיתי הרבה ילדים, חלקם ישבו וחיכו שהתחרות תתחיל, חלקם היו על הבמה יחד עם המורות שניסו לעשות סדר, מיד נתקפתי פחד איום, לא רציתי לשיר!
"א.. אני לא עולה לשם! אין מצב!" צעקתי לעדן וטל.
"תפסיקי לדבר שטויות, את יותר טובה פה מכולם! קדימה לכי לבמה" צעקה טל ודחפה אותי לכיוון הבמה הגדולה. מיד כשעליתי לבמה ראיתי את עמית.. הוא הסתכל עליי.
"היי טוב שבאת" חייכה אלי אורלי.
"כ..ן" ניסיתי לחייך.
"בואי איתי למאחורי הבמה, שם תוכלי להתארגן ולעשות חזרות על השיר שלך" היא חייכה ולקחה אותי איתה.
כעבור רבע שעה של סידורים והכנות כבר רוב הילדים היו באולם, מי שהיה צריך להופיע היה מאחורי הבמה.. התרגשתי כמו שלא התרגשתי מעולם.
--
"זה הולך להיות כזה מצחיק!!!" לחשה לי ליאור שהייתה איתי מאחורי הבמה.
"כן.." חייכתי חיוך מרושע.
"את זוכרת מה את צריכה לעשות כן?" שאלתי.
"בטח, ברגע שדניאל עולה על הבמה למשוך בחבל שקשור אל הדלי וככה כל הצבע יישפך עליה" חייכה ליאור.
"יפה מאוד" חייכתי גם אני.
"עכשיו לכי ותחכי שיקראו בשמה של דניאל" אמרתי וליאור הנהנה בראשה והלכה. הסתכלתי על דניאל שישבה בצד וקראה שוב ושוב את מילות השיר שלה.
"תודה רבה לאורי על מופע הסטנד-אפ המצחיק, עכשיו קבלו במחיאות כפיים סוערות את דניאל כהן!!!" צעקה אחת המורות שהיו על הבמה ובחוץ נשמעו מחיאות כפיים. "זה הרגע" חייכתי לעצמי וצפיתי בדניאל עולה אל הבמה.. זה יהיה כל כך מצחיק... חשבתי בליבי.
--
התאמנתי על השיר שלי- היא לא דומה.. כשלפתע שמעתי את לימור וליאור מדברות בלחש..
"את זוכרת מה את צריכה לעשות כן?" שאלה לימור את ליאור.
"בטח, ברגע שדניאל עולה על הבמה למשוך בחבל שקשור אל הדלי וככה כל הצבע יישפך עליה" חייכה ליאור.
"יפה מאוד" חייכה לימור חיוך מרושע.
"עכשיו לכי ותחכי שיקראו בשמה של דניאל" אמרה לה לימור וליאור הנהנה בראשה.
אני חייב לעצור אותן! חיכיתי שלימור לא תסתכל ורצתי לעבר ליאור.
"ליאור!!!!!!" צעקתי בלחש.
"מה אתה עושה פה?!" היא לחשה.
"שלא תעיזי למשוך בחבל הזה, הבנת?!" צעקתי בלחש, רק שלא ישמעו את זה על הבמה... לפתע שמעתי את קולה של דניאל.. היא שרה כל כך יפה.. חשבתי בליבי.
"מאוחר מדי!" חייכה ליאור חיוך שטני ומשכה בחבל...
"לא!!!!!!" צעקתי עליה ולקחתי את החבל מידה. לפתע הוילון שהפריד בין מי שהיה מאחורי הבמה למי שהיה בקהל נפל, החבל היה בידיי, ליאור כבר מזמן הלכה.. כול מי שהיה באולם צחק.. אפילו המורות. דניאל הסתובבה אלי, היא הייתה מכוסה בצבע כחול.
"אני לא מאמינה" היא הסתכלה עליי כשבעיניה יש דמעות, מה היא לא מאמינה? חשבתי בליבי. היא הסתכלה אל החבל שהיה בידי.. רגע אחד.. היא לא חושבת שאני זה ש....
"רגע דניאל זה לא מה שאת חושבת! זה לא הייתי אני!!!!!" צעקתי אך היא רצה מהר ויצאה מהאולם....
---
ארוך ביותררר =]
תגיבו, שבת שלום.. אוהבת 3>
(= הכי מדהים שיש .
שבת שלום 😊
חחח איזה מהירה:]
תודה מאמי 😁
QUOTE (טוניטה @ 24/08/2007) זה היה עמית?
תמשייכייי
כן זה עמית הבנתי שבקטע ההאחרון לא מבינים ממש מי זה אז ערכתי ורשמתי שם:
התאמנתי על השיר שלי- היא לא דומה..
זה השיר שעמית אמור לשיר חח
:]
מדהיים,
יא אמא איזה מגעילות :|
תמשיכי
הן פשוט דוחוווות!!
המשךךך
יאאא מסכנה
איזה פרק!!
תמשיכי
הסיפווווווווור
הזה מדהים אלוהייייייים.
ווווואי!!!
אתר האהבה הישראלי