אהלן אנשים :]
קודם כל, לחלק שלא מבינים את שם הסיפור- מחנ"ק=מחנה קיץ.
הסיפור לא מציאותי, אבל דמויות רבות בו מושפעות מהמציאות ויש בו הרבה סיטואציות שקרו באמת.
הפרקים הראשונים של הסיפור כבר כתובים, ככה שהוא לא יתקע בקרוב..
אם קראת ונהנתם, תגיבו :] כדי שאני אראה אם יש בכלל טעם להמשיך את הסיפור..
מקווה שתאהבו 😊
פרק 1-
"מה אמר הפיל לדוב ?! בו-בו-בו-בוקר טוב !" צעק יואל הרכז שלנו במגפון האדום המפורסם שלו.
"ומה ענה הדוב לפיל ? תן לישון כבר י'דביל !" מלמלה סיוון בקול עייף מתוך שק השינה שלה.
"יאללה סיווני, צריך לקום.. עוד שנייה הבנים יכנסו וישפכו עלינו איזה ג'ריקן." אמרתי בלגלוג כשאני נזכרת בחוויות הבוקר הקודם..
אחרי בערך עשר דקות של ניסיונות כושלים לצאת משק השינה החמים שלנו, שזכינו להיות בו חמש שעות שלמות [!] מה שנחשב המון ביחס ללילה הקודם בו ישנו אולי שעתיים, שמענו סיוון ואני את קולות הבנים שכבר הספיקו לקום והתחילו לעבור באוהלי הבנות כשהם מתעללים בהן ללא רחמים.
כמובן שלא חיכנו שיגיע תורנו, וקמנו בלית ברירה בקולות פיהוק רמים.
"טוב מותק, אני יוצאת לפני שהתור לשירותים יגיע לאילת, את באה?" שאלתי את סיוון, החברה הכי טובה שלי, שכמו בכל מחנות הקיץ האחרונים ישנה איתי באוהל.
"את יודעת שאני לא יוצאת בלי עיפרון שחור ורימייל!"
"אחחח סיווני, סיווני.. מתי תביני שאת תמיד יפה?" אמרתי לה בחיוך ויצאתי מהאוהל.
"בוקר טוווווב !" צעקתי לכולם כשאני עומדת מחוץ לאוהל בבוקסר פו הדוב שלי וגופיה ירוקה. "מי בא איתי לשירותים ולצחצח שיניים?" אספתי את שיערי החום והארוך וחיפשתי מתנדב שיסכים לעשות את כל הדרך הארוכה עד למתחם השירותים.
"אווו בוקר אור נסיכה.." אמר ערן כשעיניו בוחנות את כל גופי באיטיות. "אני מוכן אפילו להיכנס איתך לשירותים אם רק תבקשי!" אמר בחיוך ערמומי וקרץ לי.
"זה בסדר ערנ'וש, נראה לי שאני אסתדר" עניתי באדישות. כולן כבר מכירות ורגילות לסגנון של ערן.
העברתי את מבטי באזור האוהלים, מחפשת מישהו שיבוא איתי.
"יאללה דובה, עד שאת זזה כבר סיימתי להתאפר!" יצאה סיוון מהאוהל כשגליל נייר טואלט בידה. "נזוז?" הסתכלתי עליה בחיוך, איך שערה השטני מסורק למשעי ופניה מאופרות מבלי זכר לעובדה שהיא קמה רק לפני מספר דקות. נעלתי את הכפכפים והלכנו.
שלשום, כשרק הגענו כל הבוגרים לאזור המחנה, לא היה בו כלום חוץ מחול ועצים.
הרבה אנשים לא מבינים למה אנחנו כל כך נהנים מלצאת מהבית הממוזג, באמצע החופש הגדול, ליער מלוכלך באמצע החמסין הכבד ביותר. וכשחושבים על זה, אין היגיון בזה שאנחנו נהנים לבנות מתקני מחנאות בשיא החום, לישון על אדמה קשה בשקי שינה, לסבול שבוע שלם מסירחון השירותים הכימיים והמקלחות המשותפות, ובנוסף לכל, להדריך ולדאוג לחניכים שמגיעים למחנה המוכן אחרי כל העבודה הקשה. אבל למרות הכל, אין אחד שלא מחכה בקוצר רוח למחנה הקיץ.
בדרך לשירותים, התרכזנו סיוון ואני במשימה החשובה מכל במחנה הזה - למצוא מישהו חדש!
אני מודה, בכל שנה אנחנו מבטיחות לעצמנו שהפעם נשיג את המטרה, אבל תמיד אנו חוזרות מאוכזבות, ומעודדות את עצמנו שיש לנו גם את המחנה הבא...
אבל הפעם, אחרי כל מה שעבר עלי עם נדב, החלטתי שהשנה אני לא אוותר! אני, במחנה הזה, אכיר מישהו.
"וואי וואי.. איזה תור!" אמרתי בייאוש כשהפיפי כבר לחץ על בטני.
"מה ציפית פרינססה ? שאת תשבי ותתאפרי לך באוהל, ואנחנו נגיע לפני כולם?" אמרה לי סיוון בציניות האופיינית לה ,הוציאה לי לשון ורצה לעבר השוקת לתפוס ברז לצחצח שיניים.
"יש לך מזל שאני אוהבת אותך!" צעקתי לה והתחלתי לרוץ לכיוונה.
"אתה מסיים..?" שאלתי בביישנות מישהו ששטף את המברשת שלו. "כן מאמי, רק שנייה".
עמדתי מאחוריו, מחכה שיסיים. "הברז כולו שלך!" הוא הסתובב אלי, חייך והלך לכיוון האזור של סניף מודיעין. "תודה" אמרתי והסתכלתי לאחור, בוחנת את גופו מכף רגל ועד ראש. 'חמוד' פסקתי בראשי 'אפילו חמוד מאוד' חייכתי לעצמי והוצאתי את משחת השיניים מהשקית.
אוהבבת
ליאני 😊





