פרק 1:
אני שוב נכנס לחדר, לאותו חדר שנשאר אותו דבר כמו ביום שעזבת, לנצח.
אני אסתכל על התמונות הבוהקות משינייך הצחורות שנגלו מאחורי חיוך מקסים
ופנים טהורות, אגע בבגדייך ואשאב אליי את ריחך, שכמעט ואבד עם מרוצת השנים.
אני אזכר ברגעי הקסם, ברגעי התום, ברגעים שכל המשפחה הסבה לשולחן
ואתה, כהרגלך, היית מתבדח על כל דבר אפשרי וסוחף את כולנו אחרייך בצחוק מתגלגל.
אזכר גם ברגעים הקשים, כמו למשל אותו מקרה שתפסתי אותך עם החברה שלי,
בחדר הכביסה, בחושך. איך שהצטערת אחר-כך. וכמה שאני כעסתי.
לא ניסיתי להבין, לא רציתי לסלוח.
אתה נעלבת ממני כי אני אמרתי מילים, שבדיעבד, אני מצטער עליהן.
לא ראיתי בך כאח, אפילו אמרתי לך את זה.
לא מצאתי את אותו חיבור קוסמי שהיה ביננו ונדמה היה כי הכל נהרס.
אני צעקתי, אני קיללתי, אני בכיתי כמו שלא בכיתי מעולם.
ואתה, אתה נעלבת. לא יכולת להקשיב לדברים שיוצאים לי מהפה.
תפסת את ארנקך, ניגבת דמעה קרה וברחת מהבית. לא חזרת לעולם.
זה קרה לא ממזמן, לפני שלוש שנים.
שלוש שנים שכמה שעברו מהר, ככה עברו לאט.
בזמן הזה אני התבגרתי, התפקסתי על רצונותיי ואף מצאתי לי אישה, מושא הערצתי ובחירת ליבי.
אני תמיד זוכר איך התבדחנו על זה שאני אהיה זה שיתחתן לפנייך,
כי אתה לא אחד כזה של מחוייבות.
איך שכשאני כבר אזדקן לאיטי בוילה מפוארת בצפון, עם שלושה ילדים וכלב, אתה עוד
תבלה לך עד השעות הקטנות של הלילה, מזיין, שותה, צוחק. ממש כמו שאתה רגיל.
אבל אתה לא תזכה לזה עוד.
אני הולך ברחוב ואנשים מסתכלים עליי כאילו ראו רוח. יש כאלו שאפילו מצביעים.
הם מפחדים, פוחדים מרמת הדימיון שלי אלייך. חושבים כאילו חזרת מהדרך שאין בה דרך חזרה.
אני מנסה להתעלם מההצבעות, מהמבטים מלאי הפחד.
מספיק לי המפגש עם המבט שלי במראה.
--------------
סיפור חדש שלי.
סיפור אמיתי.
מקווה שתאהבו.





