התבגרות - סיפור חדש

יפהה

המשךךך

מדהההההים!

אנחנו רוצייייים ה מ ש ך ! ! ! ! 1 !

יפפה .
המששך

ססיפפור מדדההים .. :]
מחכה להמשך [;

נאממ ניחוש -
סבתא שלו מתה ?!

איי, המשך ! @

פרק מדהיםם,
כרגיל את כישרונית בטירףף 😛

המשךך ? 😢

מהממםםםםםםםםםםם

מחכה להמשךךך 😊

ניראה לי שההמשך קצת נעלם

תמשיכי!!!

פרק 4



הוא המשיך לשתוק, הוא פתאום עשה פרסה.
אני: "לאן אתה נוסע?"
דימה: "לבית חולים... סבתא... היא, היא כבר לא פה, היא אמרה שהיא..."
אני: "מ...מה? איך, אבל אמרו שהיא, שהמצב שלה יותר טוב, לא?"
דימה: "אני לא יודע, אמא שלי התקשרה עכשיו, היא אמרה שהיא... אוחחח!"
לא ידעתי מה להגיד, פשוט שתקתי. כשהגענו לבית החולים הוא חנה במהירות, יצאנו ועלינו לחדר של סבתא שלו. אמא שלו הייתה בחוץ, בכתה. היא חיבקה אותו, חיבקה אותי. נכנסנו פנימה, היא כבר לא הייתה שם.
דימה התחיל לבכות, בחיים לא ראיתי אותו בוכה. חיבקתי אותו אליי, הוא פשוט בכה כמו מטורף.
הרופא נכנס והסביר שהיא כבר כמה שעות לא איתנו. באמת שכאב לי, עם כל מה שהיא לא סבלה אותי, המריבות שלי ושלה והניסיונות שלי לשים לה סוכר [היא הייתה חולת סכרת] בשתייה או בחביתה... כאב לי. כמעט בכיתי גם אני. אולי זה בגלל שנזכרתי בדוד שלי שמת לפני שנה מסרטן נדיר. אני לא יודעת איך מתמודדים עם מוות, זה הדבר הכי קשה בעולם, אני פשוט מדחיקה הכל במצבים כאלו.
אחריי בכי של בערך שעה, דודות שלו הגיעו, התחילו לדבר על ההלוויה, כולם ממש בכו. יצאנו לסיגריה. אני רק שתקתי. לא ידעתי מה להגיד, הרגשתי בכלל לא קשורה.
-
ככה עבר להם כמה ימים. בכל יום הוא היה יחסית בדיכאון. אני חושבת שאחד הדברים הכי מגעילים שעשיתי זה לשכנע אותו לצאת בסילבסטר. כאילו, מי משכנע בנאדם לצאת בסילבסטר שסבתא שלו נפטרה רק לפני כמה ימים? תמיד הייתי כזאת אנוכית.
באחד מהימים, אניכ בר לא זוכרת, באתי אליו אחריי בית הספר, זה היום שבו כולם 'עושים סעודה' והולכים לבית הכנסת. הייתי לבושה בג'ינס בהיר, מגפיים שחורות עם שפיץ עדין וחולצה ארוכה חומה שחושפת מעט את הכתפיים. שערי כרגיל היה עפפן, חלק, הייתי מאופרת קצת. המשפחה שלו מאוד פרמיטיבית, כשהם רואים נערה שהולכת קצת עם כתפיים חשופות או ג'ינס צמוד היא ישר נחשבת לזונה. הלכנו לבית הכנסת, כניראה אמרו לו כל מיני דברים שם, המשפחה שלו, הוא לא הפסיק לעשות לי פרצופים ולהתנהג אליי מגעיל. ישבתי איפה שכל הבנות, לא הכרתי שם אף אחד. כל מיני נשים מהשפחה שלו, מבוגרות, חלק צעירות. הן דיברו בניהן ברוסית, הבנתי קצת.
"את יפה את יודעת?", אחת המבוגרות פנתה אליי
אני: "תודה" חייכתי חיוך קטן למרות שהיא אמרה את זה בפרצוף הכי צבוע שיש
...: "בדרך כלל הישראליות לא יפות"
אני: "וואלה", כבר ידעתי לאן השיחה הזאת גולשת
...: "כן, הן... בהמתיות כאלה"
אני: "טוב, יצאתי לעשן...", לא רציתי להתחיל לריב, אני ילדה שמתחממת מאוד מהר.
יצאתי החוצה, אמא שלו גם הייתה שם, עישנה. היא כניראה לא יכלה יותר להיות בפנים. הוצאתי סיגריה, הדלקתי, והתיישבתי על ידה.
היא: "אל תתייחסי אליו, הוא סתם.. מקשיב לכולם"
אני: "כן... עזבי"
דיבנרו עוד קצת, אחריי כמה דקות 2 דודות שלו יצאו החוצה כניראה לשירותים שסמוכים לבית הכנסת.
"היא לא נכנסת?", הדודה המכוערת שלו שאלה את אמא שלו ברוסית
אני: "עוד מעט", עניתי ולקחתי עוד שאכטה.
"יותר טוב, שלא תיכנס", היא אמרה ברוסית, השנייה צחקקה והן נכנסו חזרה פנימה.
כמובן שהבנתי מה שהיא אמרה, אני שנבעת שיכולתי להרוג אותה באותה שניה, זונה.
אמא שלו: "אני רואה שמשעמם לך פה, רוצה אולי ללכת הבייתה?"
אני: "אני אשמח..." אמרתי בשקט. היא נתה ללי את המפתח ואני הלכתי לבית שלהם. הדלקתי לי טלוויזיה וסתם ישבתי לי בשקט, רציתי כבר ללכת הבייתה, לא רציתי להישאר לישון אצלו. כשהגיעה השעה 7 בערך הם חזרו, כולם, ישבו בבית טיפה ואז הלכו. נשארנו רק אמא שלו, הוא ואני.
דימה: "אני לא מבין למה את חייבת תמיד לבוא חשוף לכל מקום"
אני: "מה הקשר? לא היו לי בגדים להחלפה, אפשר לחשוב מה זה"
מכאן זה התפתח לריב נוראי. אמא שלו פעם בצד שלי ופעם בצד שלו. אני שנאתי לריב איתו, אולי בגלל שהייתי נפגעת כל כך מהר. הוא הלך לחדר שלו, אני אחריו. המשכנו לריב, לצרוח אחד על השני.
דימה: "תמיד אני מסתבך עם כולם בגללך!" הוא רצח
אני: "תגיד לי, אתה בסדר בראש?! אני לא מבינה אותך! מה הקשר להסתבך, יש לך שמפחה ממש מוזרה אם לדעתם זה חשוף, או לא יודעת מה..."
דימה: "שקט י'א זונה".
לא יכולתי לשמוע יותר, בשנייה שהוא הסתובב הבאתי לו את הבעיטה של החיים שלי עם המגף ישר בגב שלו. הוא עוד שנייה בכה מכאבים.
דימה: "תראי איזה זונה את, באה לי מאחורי הגב, עופי מימני" הוא דחף אותי בחוזקה והלך לסלון.
רציתי להשלים. כמו מושפלת. העיקר לא לאבד אותו, אני לא יודעתץ מה חשבתי לעצמי. התיישבתי בספה והדלקתי סיגריה.
הוא המשיך לריב, המשיך לקלל.

גם ב11 בלילה זה לא נפסק. לבסוף אמא שלו הלכה לישון אחריי שעשתה לי פרצוף וגם הוא.
"תשני בסלון" הוא ירה עלברי
אני: "אני לא ישנה בסלון, אני ישנה איתך", כמה מושפלת יכולתי כבר להיות?
בסוף שנינו הלכנו לישון בחדר שלו, במיטה. בכיתי, במשך שעה בערך.
דימה: "את יכולה לסתום כבר? את מפריעה לי לישון"
אני: "אני לא יכולה"
דימה: "יופי, אז לכי תשני בסלון, תבכי שם"
אני: "תפסיק להיות כזה בלי רגשות, כוסאמק"
דימה: "על מה את בוכה מה? כל החיים שלך הצגות"
אני: "מה הצגות, בא לי לבכות אני עצובה זכותי, מי אתה שתגיד לי מתי לבכות ומתי לא?"
ומכאן זה שוב התפתח לריב. הו הולך לסלון, אני אחריו, צורחים, 1 בלילה. אמא שלו התעוררה ובאה לסלון
היא: "את לא מתביישת? אני מנסה לישון"
אני: "סליחה אבל..." גמגמתי בין כל הדמעות "אבל תגידי לו, אני לא יכולה ככה הוא לא מפסיק לריב איתי"
היא: "ובצדק!", הייתי בשוק
אני: "מ...ה?"
היא: "את תמיד באה, מתלבשת חשוף, עושה... פוזות לכולם", היא אמרה במבטא המגעיל שלה
הוא קילל אותי לידה, דחף אותי על ידה. היא יצאה לעשן בחוץ.
התיישבתי על הכוסא, על יד הדלת, בוכה.
דימה: "תמיד את חייבת לריב איתי, תמיד! יש לי עבודה מחר ולך לא אכפת"
אני: "אני מפסידה בית ספר מחר ולך לא אכפת. ומי מנסה לריב איתה? זה הכל הדודות הפוסטמות שלך"
דימה: "אל תדברי ככה על דודות שלי י'א מפגרת"
אני: "מי ישמע, כל היום כמו שתי זקנות רכלניות רק מסכסכות"
דימה: "כוס אמא שלך"
אני: "מה אמרת?!" צעקת
דימה: "מה ששמעת. כוס אמא שלך"
אני: "סעמק... יענו, איך אתה לא מתבייש? יודע מה? כוס אמאמאמאא שלך!, בן זונה. עלק ככה דתבר על אמא שלי, י'א מסריח"
עוד לפני שהספקתי לסיים הו התקרב אליי, תפס אותי מהשערות ודפק את ראשי בקיר שצמוד לדלת. בכיתי שוב. התחננתי שיפסיק. אמא שלו נכנסה ולא עצרה בעדו. הוא הכניס לי מכות והיא... היא רק עמדה שם, רק עמדה שם ועודדה אותו. "היא לא בסדר", "את תמיד ככה", "את תמיד מתנהגת כמו ילדה קטנה".
רק ב3 לפנות בוקר אחריי הרבה ריבים, קללות, בכי וסבל נרדמתי. למחורת הוא יצא לעבודה ואמר לי שאני אקח מאמא שלו כסף למונית ואעוף הבייתה. הוא ידע שלא היה לי שקל.
כשהוא יצא היא לא הפסיקה לעשות לי פרצופים, אני בנתיים התלבשתי.
היא: "את הולכת? מתי את הולכת כבר?", עד כמה מגעילה היא יכולה להיות?
אני: "אני הולכת... למה?"
היא: "את מפריעה לי, הנוכחות שלך מפריעה לי פה"
אני: "דימה... הוא... הוא אמר שתביאי לי כסף למונית"
היא: "זה מה שיש לי", היא זרקה לעברי 2 שקלים. היא יודעת טוב מאוד שאין לי מושג איך מגיעים מימנו אליי הבייתה, היא יודעת טוב מאוד שלא היה לי אפילו חצי שקל עליי.
אני: "טוב לא משנה... אני אסתדר"
היא: "טוב... אז יאללה... אני רוצה לשטוף פה, לכי". זונה.
יצאתי וטרקתי את הדלת מבלי להגיד לה שלום אפילו. נזכרתי שיש לי 900 שקל אצל אחותי, מהמשכורת שלי שהיא שמרה לי. מייד התקשרתי אלייה.
מירב: "מה קרה?"
אני: "שומעת..." ניסיתי לסדיר את הנשימות שלי, שלא תשמע שאני בוכה, "אני באה אלייך לעבודה לקחת את הכסף"
מירב: "את לא חוזרת עם דימה?"
אני: "לא... אני... לא. אני באה עם מונית פשוט אין לי כסף עליי"
מירב: "מה קרה?"
אני: "סתם, רבנו, עזבי", לא רציתי לספר.
היא נתה לי את הכתובת ואני בנתיים עצרתי מונית. כל הדרך שתקתי, ניסיתי לא לפרוץ שוב בבכי. כל הגוף כאב לי, במיוחד הראש, מהמכות. הכי כאב לי הלב, הייתי כל כך פגועה. כשהגענו אלייה לעבודה אמרתי לנהג המונית לחכות. נכנסתי לבפנים, היא ישר צחקה איתי וזה, ניסיתי גם לצחוק, עיקר שלא תגלה. אני האלופה בלשחק את עצמי, אף אחד באמת לא יודע מה עובר עליי.
"יפה לך ככה שאת בלי איפור", היא חייכה
אני: "תודה". כאילו אנ מסוגלת להתאפר. בכוחות האחרונים שלי הצלחתי להתלבש.
משם נסעתי הבייתה, שילמתי לו, ברגע שנכנסתי לחדר שלי פרצתי בבכי נוראי.
-
אחריי יומיים השלמנו. עד היום אני חושבת שזאת הטעות הכי גדולה שעשיתי אי פעם. בסך הכל זה היה קשר יפה, היינו צריכים להיפרד אחריי כמה חודשים וזהו, להשאיר טעם טוב, לא לגרור את זה, לא למרוח.
הייתי בטוחה שהמצב יישתנה, שיהפוך ליותר טוב, אבל זה פשוט לא קרה. הכל נשאר אותו דבר. שום דבר לא השתנה.



מצטערת על הפרק הדכאוני.

ווואאו פשוט מדהים,
את כותבת כל כך יפה !
הסיפור אמיתי ?
תמשיכיי מאמי
מוואה ענקיתתת

:/ זבללל
המשך

המשךךךך

דיכאוני דיכאוני,
אבל יפה 😊

המשךך 😛

פרק 5

"היי", חייכתי ואמרתי שלום לחן וקרי. "איפה טניה?"
חן: "לא באה..."
אני: "מה יש לה בזמן האחרון היא בקושי מגיעה"
חן: "לא יודעת, והיא דפוקה, יש בגרות עוד מעט במתמטיקה ואנגלית"
נכנסנו לכיתה, היה שיעור הסטוריה. כרגיל המורה התחיל להכתיב מהלוח, אני שקעתי במחשבות משלי ברגע שהוא עבר להקיא דברים לא מעניינים על המקצועות הישנים של יהודים.
חשבתי על זה שזה מוזר, אני מזורה. איך זה יכול להיות שתמיד שאני ודימה רבים אני ישר אומרת לעצמי "אני אלך לבגוד בו, אני אראה לו מה זה". איך בדיוק אני 'אראה לו מה זה ' אם אני אבגוד ולא אספר לו? הגעתי למסקנה שלבגוד, להיות עם בנים אחרים, להוכיח לעצמי שלא חסר בנים שירצו אותי בעצם יעלה לי הביטחון. טעות נוראית.
כשניגמר השיעור קרי, חן ואני יצאנו מהכיתה לכיוון הקפיטריה, ג'וב עמד מחוץ לכיתה עם החברים שלו והסתכל עליי.
ג'וב: "אז מה אבריל, מתי אני ואת יוצאים?"
אני: "לך תזדיין" סיננתי
ג'וב: "מה את חיה בסרט, כאילו שאני אגע בך בכלל"
אני: "אתה שוב רוצה לריב?", התקרבתי אליו והבטתי בעיניים שלו. עיניים יפות.
ג'וב: "את מפתחת כל דבר לריב"
אני: "טוב, עזוב אותי..."
---
בקפיטריה לקחנו כל אחת בורקס והלכנו עם זה למחששה. כרגיל חן התלוננה שהעשן מפריע לה, אם זה כל כך מפריע לה, שלא תבוא איתנו לעשן. מעצבן אותי כל הקטעים האלו. כל המחששה מפוצצת בילדים, ורק העשן שלי מפריע לה.
---
ככה עבר חודש ויותר. קרי, חן, טניה ואני נהפכנו למן חבורה כזאת, חבורה שכל הזמן ביחד. קרי וחן תמיד היו חברות יותר טובות בניהן וככה גם טניה ואני. המריבות עם דימה המשיכו, היינו רבים על כל דבר קטן. הייתי נוסעת אליו כל יום שישי, ישנה אצלו וחוזרת בשבת. כמעט אף פעם לא יצאנו, כל הזמן תקועים בבית, לא עושים כלום. רבים. הוא תמיד היה יושן, תמיד אמא שלו הייתה חופרת לי בשכל, התחלתי כבר ממש להשתעמם. בינואר אזרתי אומץ לעשיתי עגיל בלשון, החלום שלי מגיל 11 בערך. בתחילת פברואר אמא הודיעה שהיא טסה לחודש לניו יורק, ענייני עבודה וכאלה. אני מייד שמחתי, התחלתי להסביר לה איזה חולצות אני רוצה, היא לא הבינה כלום. לבסוף סיכמנו שהיא תקנה מה שהיא תאהב, יש לה טעם טוב. בלילה הטיסה קמנו ב3 לפנות בוקר, המזוודות שלה כבר היו מוכנות.
"שכחתי את 2 המעילים בבית...", היא מלמלה ברגע שהגענו לשדה התעופה
אני: "נו, לא נורא תקני שם"
מירב: "כן, אין מצב לחזור עכשיו, את תפספסי את הטיסה"
קנינו בנתיים משהו לאכול עם שתייה חמה, היה מבול בחוץ. כשהגיעה הטיסה שלה ליוויתי אותה עד הסוף, ירדו לי דמעות. אני שונאת להיפרד מימנה, אפילו שחודש זה לא כזה הרבה.
"תתקשרי ברגע שתגיעי!", צעקתי לה מרחוק.
---
"אתן מאמינות שעוד חודש טיול שנתי?", קרי חייכה
אני: "כן, צריך כבר לתכנן הכל! רגע, איך נבריח וודקה?"
נסטיה: "ישר את חושבת על זה..." היא חייכה
אני: "ששש... את עם העדה שלך לא צריכה לדבר, כל היום וודקה" אמרתי וכולנו צחקנו
נזכרתי באחת החברות הטובות שלי מהשכונה, קטיה. מרוב שהמשפחה שלה אוהבת וודקה הם מילאו וודקה במיכל של נביעות בבית, במתקן הזה והדביקו מדבקה של שעלייה רשום בכחול 'אבסולוט'. תמיד כשאני נזכרת בזה אני צוחקת.
התחלנו רלשום מה להביא לטיול, יזה ממתקים לקנות, איזה וודקה, איך נחביא. כל אחת העלתה רעיונות משונים. בהתחלה רצינו לשים בתוך בקבוק ריק של שמפו, אבל זה מסוכן. אחריי זה לשים את זה בבקבוקים קטנים ולשים במכנס, בכיסים, בגרביים וכאלה.
---
"נו י'א שמנה עד שאת זזה...", ילד מהכיתה צעק כשעמדתי מולו בתור לדלת הצרה של הכיתה.
אני: "תסתכל על עצמך קודם". הוא היה הר אדם פשוט. באמת שלא הייתי שמנה. 62 קילו על 1.66, זה אולי מלאה טיפה, אבל לא שמנה, בהתחשב במידת החזה הלא רגילה כל כך... 😉
...: "נשבע לך אבריל, כשבאת בתחילת שנה היית כוסית עולם, כולם הזילו עלייך ריר, תראי כמה השמנת"
זה הצחיק אותי. בתחילת שנה הייתי בדיוק קילו וחצי פחות, מה ההבדל? ג'יזס יודע...
מילים מהסוג הזה הכי מעליבים אותי, כשאומרים "שמנה", וכל המ שקשור לזה. בתור אחת שיצאה מהפרעות אכילה [לא בדיוק, זה נשאר במוח] לפני שנה זה קצת קשה לשמוע כל היום איך כולם מדברים על משקל.
כשחזרתי הבייתה מהיום הארוך אבא היה בעבודה. הוצאתי לעצמי פחית אקסאל קרה מהמקרר, התיישבתי על יד המחשב והדלקתי סיגרייה. הגשם בחץ לא פסק לרגע, היה כל כך קר ולמרות כל זאת הייתי לבושה בחולצה ארוכה דקה ומכנסי בוקסר וורודים. אהבתי להרגיש את הקור. בכלל, אני ילדה מוזרה בקטעים האלו, בחוץ יכול לרדת שלג, ואני אהיה בחדר, עם תנור צמוד, חלון פתוח ועם תחתון וחולצה. :]
הפלאפון שלי צלצל וזה היה דימה
אני: "הלו?"
דימה: "היי מתוקה, מה קורה?"
אני: "סבבה... מה איתך?"
דימה: "הכל טוב"
אני: "מה עושה?"
דימה: "סתם, עוד מעט הולך למתן [חבר טוב]"
אני: "אה, רוצה שאני אבוא גם?"
דימה: "לא, לא צריך, אנחנו סתם החבירם, מלא זמן לא הייתם רק איתם"
אני: "טוב..."
דימה: "ואחריי זה אנחנו הולכים לסנוקר"
אני: "תבלה למה לא, חבל שאיתי זה לא ככה"
דימה: "נו מה את רוצה, לאן אני כבר יכול ללכת איתך? למסיבה אי אפשר כי את תמיד לובשת חשוף וכולם מסתכלים, במשפחה את עושה פוזות ו..."
אני: "אל תיתן לי הסברים... תהנה"
דימה: "טוב, עזבי אין לי כח אלייך, ביי" הוא אמר וניתק. אני שונאת שמנתקים לי בפרצוף. העפתי את הפלאפון לצד השני של החדר והדלקתי עוד סיגרייה.
כשסיימתי הרגשתי שאני נעשית רעבה יותר ויותר, הלכתי למקרר, פתחתי אותו. עוגה, מלא גבינות, מלא שטויות.
'את לא צריכה את החרא הזה', קול מוזר אמר לי מבפנים.
"לא עוד פעם..." מלמלתי. לא רציתי לחזור לזה, אבל 'אנה' ו'מיה', עם כמה שהן דמיוניות, שולטות בך.
בתוכי כן רציתי להרזות. למרות שמצד אחד היה לי גוף באמת יפה, אבל עדיין, הרגשתי שמנה מבפנים, שום דבר לא יעזור. רציתי להוכיח לכולם שאני כן צריכה להרזות. אחותי תמיד אומרת לי שאני נראית כמו בהמה, ככה גם בעלה, ככה כולם. דמיינתי במוחי מן סיטאציה שכזו, שאמא חוזרת מחו"ל ורואה אותי רזה יותר, חלשה יותר. כן, זו גם זעקת צומי, אבל זה יותר בשבילי.
כמובן שבאותו יום לא אכלתי. ישר התחברתי לבלוג הישן, אחד מהבלוגים הראשונים בישרא בנושא. כתבתי שאני מתחילה מחדש, שאני חייבת לרזות. תגובות התמיכה לא איחרו להגיע.