התבגרות - סיפור חדש

אהבתי=]
המשך

מאמי אחלה של התחלה
אהבתי [=

ת מ ש י כ י !!!!!!!!!!!!!!!!!!!

ואי התחלה ממההממת מאמי מחכה להמשך:]


יום נעים [:

התחלה יפהה(:
הממשך..

איזה יפה האהבתי את הזה של ההתחלה
וואי את רושמת מדהיםםםם
תמשיכי ומהר...אהבתי מעוד

אהההההההההההההההההההבתי 😊

ברור שלהמשיך 😛

אמיתי?

זה אמיתי?
ו- יוו בנאדם דפוק לאללה חחץ..
תמשייכ

אהבתי=] יפה

תודה רבה מקסימים שלי😊

חלק אמיתי
3>

התחלה יפהה..
המשךךך

פרק 2



"אני הולך הבייתה!" דימה אמר, נעל את ענליו והתקדם לכיוון היציאה מהבית. ישר חסמתי את דרכו
אני: "אתה לא הולך! נו מה יש לך?! תפסיק להתעצבן מכל דבר"
דימה: "ככה, עזבי אותי אבריל זה היה סתם טעות שהתחלנו את הקשר הזה, עופי נו"
אני: "מה זה עופי איך אתה מדבר?!" צעקתי. לא רציתי שהוא ילך. הרגשתי מושפלת שאני ככה לא נותנת לו ללכת, כאילו מחזיקה אותו בכח. הוצאתי את המפתחות מהדלת, לקחתי אותם איתי והחבאתי אותם.
דימה: "אני אמצא אותם בסוף!" הוא צעק
אני: "לך תזדיין טוב?"
דימה: "את יודעת שאין לי בעיה"
אני: "נו, בבקשה תישאר, אל תלך" בכיתי
דימה: "בחייאת אבריל עזבי אותי כבר"
אני: "לא רוצה. אתה תמיד עושה את זה. למה אתה חייב לריב איתי על כל דבר? אני בסך הכל אמרתי לך את האמת"
דימה: "כי את מגעילה אותי כבר, נו זוזי מימני" הוא העיף אותי מימנו, העיף אותי בדחיפה כל כך חזקה שנפלתי על הריצפה.
קמתי ודחפתי אותו בחזרה.
דימה: "תפסיקי להיות כזאת זונה!" הוא צרח והכניס לי סתירה. הייתי בהלם. זו הפעם הראשונה שהוא מרים עליי יד.
המשכנו ככה לריב, עוד דחיפות, מכות, סתירות, קללות, צעקות, בכי [שלי כמובן]... אחריי זה הוא התעצבן והלך לישון בחדר שלי. לא האמנתי, לא דמיינתי שככה יראה יום הולדת ה15 שלי. הוצאתי את המפתחות מהמחבוא וירדתי למטה, ישבתי על שפת המדרכה והתחלתי לבכות. הוצאתי סיגריה, הדלקתי, ככה בערך איזה 5 סיגריות. התקשרתי לאמא מהפלאפון, לא היה אכפת לי שאני מתקשרת לחו"ל ומדברת חצי שעה. כמובן שלא סיפרתי לה על זה שהוא הרים עלי יד, אבל אמרתי לה שרבנו.
-
מחר היום הראשון ללימודים, כל כך התרגשתי, כל כך פחדתי. אני ודימה השלמנו. סלחתי לו. הוא הבטיח שהוא לא יעשה את שוב. אחותי הגדולה באה אלינו, היא עשתה לי גוונים ממש יפים, גזרתי מהשיער שלי, הוא היה די שרוף, הוא היה עד הכתפיים בערך. אחריי שהיא הלכה דימה בא אליי. הוא אמר לי כמה אני יפה, כמה הוא מפחד שיתחילו איתי בבית הספר החדש. אני האמת פחדתי שלא יקבלו אותי שם. הרושם הראשוני שאני עושה הוא בדרך כלל של מתנשאת, סנובית... וכו'.
-
"את קמה? כבר 7", אבא העיר אותי. הוא אמר שהוא מאחר לעבודה.
לאחר שהוא יצא קמתי באיטיות, הכנתי לעצמי תה, ישבתי על יד החלון בחדרי עם התה וסיגריה.
אחריי זה קמתי, התלבטתי קצת מה ללבוש, חשבתי לעצמי שזה סך הכל בת ספר, ועדיף שאני אהיה אני עצמי ולא אנסה להרשים אף אחד. לבשתי ג'ינס רגיל בצבע כהה נמוך, גופייה שחורה רגילה ונעלי ספורט. התאפרתי קצת ויצאתי.
הגעתי לתחנת האוטובוס שלא ממש רחוקה מהבית שלי, חיכיתי לאחד הקווים שמגיעים לבית הספר החדש. כשהוא הגיע עליתי, קניתי כרטיסיה חדשה. הנסיעה הייתה בערך 5 דקות, ירדתי בתחנה שלייד בית הספר והתחלתי ללכת לכיונו עם עוד שיירה גדולה של ילדים. כשנכנסתי לבית הספר קיבלתי את שוק חיי. היו כל כך הרבה תלמידים, בחיים לא ראיתי כמות כזאת! היו שם מלא פרחות, מהאלו שמתלבשות לבית הספר כאילו הן הולכות לאירוע או מועדון.
"סליחה, את לומדת כאן?", שאלתי מישהי אחת. בגובה שלי, שיער ארוך, בהירה.
"לא...מה את מחפשת?"
אני: "לא משנה... תודה"
לבסוף מצאתי את הכיתה שלי לפי הרשימות. י'1. נכנסתי לבפנים, השולחנות היו מסודרים בצורת ח'.
לא היה הרבה תלמידים, השעה הייתה 8. התיישבתי יחסית הכי רחוק, לייד אחת הבנות.
אחריי כמה דקות נכנסה לכיתה אלינה, ילדה שפעם הייתה חברה מאוד מאוד טובה שלי, היא רק סיננה "שלום" והתיישבה על יד הילדה שישבתי ליידה.
"איך קוראים לך?", שאלתי את אותה הילדה
"טניה", היא השיבה.
אני: "אני אבריל" חייכתי. כן נו מה, אני חייבת לחייך. בסוף אני יישאר בלי חברות אם אני אמשיך עם הפרצוף הקשוח שלי.
אלינה: "מה את עושה פה אבל, מה את בכיתה הזאת?"
'לא, אני סתם באתי', מפגרת
אני: "מה שאת עושה פה..." השבתי בקרירות
אלינה: "אה, את לומדת פה?"
אני: "כן."
עניתי ונזכרתי בכל הדברים שהיא ואני עברנו ביחד.
הכל עברתי איתה. החבר הראשון, הנשיקה הראשונה, האהבה הראשונה, הסיגריה הראשונה, פילוח מחנויות, הפרעות אכילה, צחוקים, כישופים, קניות, הכל. זה לא יאמן איך 2 בנות שהיו החברות הכי טובות התרחקו ככה.
אחריי זה התחילו להיכנס כמה תלמידים. זה הפתיע אותי. כולם היו נחמדים כאלה, גם במראה, גם באיך שהם דיברו, כל כך שונה מבית הספר הקודם שלי. התיישבה על ידי עוד מישהי, ממש חמודה. היא הייתה בערך בגובה שלי, שיער חום כהה עד הכתפיים, חמודה כזאת.
ישר התחלנו לדבר, קוראים לה קרי ואני שמחתי שסופסוף אני מכירה מיפה מישהי.
נכנסה לכיתה המורה. הופתעתי לגלות שזאת מי ששאלתי אותה אם היא לומדת פה ובסוף מסתבר שזאת המורה שלי.
היא התחילה לדבר על השנה החדשה וכל הדברים האלו, התחילה לעשות הכרות.
באמצע הדיבור שלה הדלת נפתחה במהירות ונכנס לכיתה מישהו, בגיל שלנו.

"אני לא לומד פה! את שומעת?! לא רוצה ליהות בכיתה הזאת! כוסאמק! מה זה השטויותה אלו?!"
הייתי בשוק מאיך שהוא דיבר. בבית ספר הקודם כולם היו שומרי םעל הפה שלהם, חוץ מבודדים, או מימני.
...: "מה לעשות, שיבצו אותך בכיתה הזאת, וכאן תישאר ג'וב"
ג'וב: "לא מעניין אותי!"
אחריו המנהלת נכנסה, צעקה עליו שאין לו מה לעשות. בסוף הוא שתק והתיישב על יד אחד הבנים, בטח חבר שלו. כל השיעור הם רק צחקו, הפריעו, הסתלבטו על כולם. מייד שנאתי אותו. הוא היה מתנשא, תופס מעצמו, יפה, צעקן, זועק לתשומת לב, רעשן, סנוב, מופרע... הוא היה כל כך...כמוני.
הגיעה ההפסקה והלכתי עם קרי החוצה, הגענו לכיוון המחששה ואני מייד הוצאתי מהתיק שלי פרלמנט קצר רגיל.
קרי: "מה, את מעשנת?"
אני: "כן... את גם נכון?"
קרי: "מן הסתם"
צחקנו והתיישבנו במחששה. האמת שבהתחלה מאוד פחדתי שיתפסו אותי מעשנת. בבית הספר קודם כל הזמן היו תופסים אותי מעשנת ורק בעיות זה עשה לי.
עישנתי בפחד כזה, כל שנייה בוקדת אם יש מסביבי מורה או משהו.
-
נכנסתי הבייתה, הרגשתי כל כך מוזר, חודשים שלא ישבתי בכיתה. חילקו לנו את עמרכת השעות, הרבה מתמטיקה, אנגלית, הסטוריה, לא ידעתי מה זה אפילו. הימים ההבאים עברו בסדר יחסית, הכרתי עוד ועוד אנשים, כולם התגלו כאנשים ממש נחמדים, חוץ מג'וב. בכל הזדמנות שנייה שלו, הוא היה יורד על כולם, צועק, רב, עושה פוזות, הוא כל כך עצבן אותי.
הגיע ראש השנה. כולם בבית הספר דיברו על המסיבות שיש, לאן הם הולכים, עם מי הם יוצאים. רק אני נשארתי בבית. למה? כי דימה לא אוהב לצאת איתי למועדונים, הוא טוען שמסתכלים עליי כי אני מתלבשת חשוף, הוא אומר שזה מעצבן אותו.
וככה עבר לו חודש. בחודש הזה הספקתי לריב עם ג'וב, כמעט מכות, הספקתי להכיר את דנה, מישהי ממש חמודה המשכבה, הספקתי להכיר עוד מישהי מהכיתה, חן, שהיא יותר שקטה כזאת.
הגיע חודש אוקטובור, אמצע אוקוטבר. אני ודימה שנה.
הכנתי לו ספר כזה עם תמונות שלנו, הוא הביא לי שרשרת זה עבר באמת יפה, כל הערב הזה. שכבנו, הפעם היה באמת כייף, יחסית לפעמים הקודמות.
אבל עדיין, הריבים לא נפסקו. כל שבוע היינו רבים, לפעמים זה היה מגיע לזה שהוא היה מרים עליי יד, קללות, צעקות, בכי, סבל, הרבה סבל.
לפעמים פשוט רציתי להיפרד מימנו, זה היה כל כך נאמס לי כל הקשר הזה, אבל פשוט לא הייתי מסוגלת. נקשרתי אליו מאוד, הוא הראשון שלי, אני רגילה אליו, מי יאהב אותי אם לא הוא? מי יהיה איתי אם לא הוא?
-
ישבתי על המחשב, נכנסת לאייסיקיו שלי. כרגיל מלא מעצבנים ששולחים הודעות, כולם ישר לאיגנור.
בן היה מחובר, מישהו מעבר. שממש אהבתי אותו, לא ראיתי אותו שנתיים וחצי בערך.
~*~*~
בן - פה?
אני - כן, מה המצב?
בן - סבבה. מתי כבר רואים אותך? את כל
הזמן אומרת שאת לא יכולה והכל
אני - כי יש לי חבר, הסברתי לך את זה כבר
בן - נו אז מה? מה זה קשור. אני בסך הכל
רוצה לראות אותך, התגעגעתי אלייך!
אני - גם אני... אבל אין מה לעשות. חכה שנייה
יש לי טלפון...
~*~*~
"הלו?", עניתי
דימה: "מה קורה?"
אני: "בסדר מאמי מה איתך?"
דימה: "תקשיבי רגע, מה עם ג'וב הזה?"
אני: "מה הוא קשור עכשיו?"
דימה: "לא, אני פשוט ידעתי"
אני: "ידעת מה?", לא הבנתי מה עובר עליו
דימה: "בכל מקום שאת נמצאת את חייבת להסבך! הנה, רק הגעת לבית ספר חדש את והוא רבתם, אני הייתי צריך לבוא לדבר איתו, נמאס לי כבר מכל הדברים האלו אני..."
אני: "לא ביקשתי מימך לבוא. אתה זה שבאת, אתה מכיר אותי דימה אתה יודע שאני מסתדרת בכל מצב"
הצחיק אותי מה שהוא אמר. תמיד הוא חושב שאני צריכה אותו בשביל הדברים האלו, כאילו שאין לי בעיה לפרק את מיש מעצבן אותי.
דימה: "אז מה! למה את לא יכולה להיות ילדה שקטה? את כל הזמן עם חברות, בבית ספר הזה עם כל הבנים, חלאס כבר!"
אני: "תגיד לי על מה אתה מדבר? מה עובר עליך?"
דימה: "כלום טוב? עזבי"
אני: "עזבתי"
דימה: "זה פשוט לא הולך בנינו"
אני: "שוב אתה מתחיל עם זה?" שאלתי בקול חנוק. כל כך אהבתי אותו
דימה: "כן! שוב פעם אבריל! יאללה, צאי לי מהחיים כבר, ביי"
הוא ניתק. ירדו לי דמעות. חזרתי למחשב.
~*~*~
אני - יודע מה? בוא ניפגש היום.
בן - באמת?! את לא סתם אומרת?
אני - לא מה אתה מפגר. הקיצר עוד שעה ככה לייד בית הספר הישן
בן - אוקיי😊 ביי בנתיים עפתי להתגנדר
אני - חחחח ביי
~*~*~
נפגשנו על יד הבית שלו, ליד ביתה ספר שלמדתי בו עד כיתה ז', לפני שעברנו דירה למקום הרחוק ההוא. לפני שחזרנו לגור פה. ראיתי אותו מרחוק, לא האמנתי שזה הוא. הוא נהיה כל כך יפה. תמיד הוא היה אחד הילדים היפים בעיניי. הוא גבה, ממש אבל, נהיה יותר שזוף, צבע שיער שחור, מסודר, העינים נשארו אותו הדבר, בהירות, כאלו שאפשר לטבוע בהן.
עלינו אליו לחדר, דיברנו, צחקנו, שמענו מוזיקה. אחרייש עתיים בערך הוא איצא ללוות אותי, כשנפרדנו הוא בא להביא לי נשיקה בפה
"מה אתה עושה? יש לי חבר, אם שכחת..."
בן: "רק נשיקה אחת, קטנה. אני פשוט לא מסוגל לתת לך ללכת ככה, אני יודע שאת שוב תסנני אותי, בבקשה..." הוא הביט לי עמוק בעיניים ואני זרמתי איתו, התנשקנו בלהט בערך 3 דקות וז התנתקנו.
אני: "ביי בן..." אמרתי בשקט, הסתובבתי והלכתי. לא האמנתי שהרגע בגדתי בדימה.

וואו , מדהים .

תמשיככככי

וואאאו
ממש אהבתי את ההתחחלה ..

מחכה בקוצר רוח להמשששך 3>