בנות יקרות שלי, תקשיבו..
אני ממש מקווה שאני יוכל לשים לכם היום המשך. . .
כי יש חגגג ואני בלחץ עם כל המחשה וזה.. עומס.
ויש עוד מעט מימונה בעזרת השם. . .
אזז.. אני הכי מקווה בעולם שאני יוכל לשים לכם המשךך.. כי גם לוקח לי זמן לכתוב אותו בגלל שאני באמת משקיעה עליו.
אז אני מקווה שאני ישים היו, באמת !!
אוהבת אותכןן ובבקשה אל תכעסוווו 😊
שלכן תמיד, סתויי. . 😁
QUOTE (הילדה_והאגדה @ 09/04/2007) בנות יקרות שלי, תקשיבו..
אני ממש מקווה שאני יוכל לשים לכם היום המשך. . .
כי יש חגגג ואני בלחץ עם כל המחשה וזה.. עומס.
ויש עוד מעט מימונה בעזרת השם. . .
אזז.. אני הכי מקווה בעולם שאני יוכל לשים לכם המשךך.. כי גם לוקח לי זמן לכתוב אותו בגלל שאני באמת משקיעה עליו.
אז אני מקווה שאני ישים היו, באמת !!
אוהבת אותכןן ובבקשה אל תכעסוווו 😊
שלכן תמיד, סתויי. . 😁
תשקיעי.. תשקיעי..!
אנחנו מחכים.. תטחני גם בשבילי במימונה 😁... חח תהני 😊
מחכהההההההה 😛
סתיוי אני מחכה כמה שצריך !!
אוהבת אותך המון ..
ומתגעגעת 😁
ככה נתתם לסיפור להגיע לעמוד השני ?!
😢
אני כותבת המשך עכשיווווו . .
יש למה לחכות :]
זריזזז 😊
חחח סתם... אני פשוט עוד מעט הולכת ואני רוצה המשך לפני שאני הולכת 😛
מממממממממממממממממממממחכה (( כבשה XD ))...
אבל אז פתאום התחלתי להיות מסוחררת והורדתי אותה מטה.
"מה יש לך, נוי?".. היא התחילה לומר בקולה הקטן והמתוק.
"מאיה, מאיה תקראי לאמא..".. אמרתי כשהתחלתי לאבד שליטה על מצבי.
מאיה לא אמרה דבר והחלה לרוץ לכיוון הסלון.
מאז כבר לא ידעתי..
לא ידעתי מה קורה, מה יקרה.. איפה אני..........
רק שחור, שחור, שחור... אפל, כואב, נישבר.....
"יא, בוקר טוב מאמי".. שמעתי קול לא ברור..
פתחתי את עיניי בעדינות ובאיטיות. לא הבנתי היכן אני נמצאת ומי סביבי.
"איפה אני?"..שאלתי.
"בבית חולים נוייה , ירד לך לחץ הדם בגלל שלא אכלת ולא שתית כלום במשך כמה ימים..".. אמרה בר וליטפה את ידי.
"בר, התגעגעתי אלייך..".. אמרתי.
"גם אני אלייך יפה שלי, אבל את מבינה שרציתי לתת לך את הזמן שלך עם עצמך, לא רציתי להכביד עלייך..".. בר אמרה .
"כן , אני יודעת, תודה".. אמרתי ללא חשק לכלום.
שוב עלו בי התמונות של הכול, של האוטו המרוסק, שלי ושל ליאור.. פעם, מאושרים.
"נוי, אני לא יעזוב אותך יותר, אני ואת נעבוד את זה ביחד.. את לא תהיי לבד עוד אף פעם.. את יודעת לבד כמה את חשובה לי..".. בר החלה לומר ברגש.
היה חשוב לי לשמוע את הדברים האלו, שמחזקים אותי ונותנים לי תחושה שיש לידי מישהו בכל הסיוט הזה.
"תודה ברבי, אני מעריכה את זה ".. אמרתי ודמעה עלתה לעיניי, וזלגה לאט לאט במורד לחי.
בר קמה טיפה מן הכיסא שישבה עליו ונשקה על לחי, היא חיבקה אותי חזק ואני ניסיתי להחזיר לה חיוך עם העירוי ביד.
חייכתי, בסופו של דבר אני צריכה להודות לאלוקים על מה שיש לי ולא על מה שאין לי.
ובר היא חברה טובה, בר היא הנשמה שלי.
באותו יום כולם באו וישבו איתו, ניחמו אותי ובאו להראות את דאגתם.
בבוקר שלמחרת השתחררתי.
מאז עברו עוד כמה שבועות של זיכרונות שלא עזבו אותי.
ניסיתי להתרגל למצב שליאור לא איתי ואני צריכה להמשיך בחיים שלי, כי אין לי מה לעשות, למרות שזה כואב.
הכי כואב לי בעולם שיותר אני לא יראה את ליאור..
שאני לא אראה את העיניים הירוקות והגדולות שלו מביטות בי, שאני לא אלטף את שערו השטני ושהוא לא יחייך אליי יותר. לא יגיד לי שהוא אוהב אותי.
שלא יהיו לי פרפרים בבטן כשאני אראה אותו או כשהוא יתקשר אליי ויגיד לי שעוד כמה דקות הוא אצלי ושאני לא ינסה להתגעגע יותר מידי, כי זה רק כמה דקות ולא יותר.
לאן הימים האלה נעלמו.. ?! למה הם הלכו .. ?! למה הם לא יחזרו.. ?!
הרבה דברים עברו בראשי באותם שבועות שלאחר התאונה, וכמה שבועות מאז שניגמר השבעה.
האזכרה של החודש כבר הייתה ועכשיו כבר מותר לי ולמשפחתו לבקר את קברו של ליאור, ולהניח לו זר.
חשבתי על זה הרבה והרגשתי שאני מוכנה ללכת אליו, אני מוכנה ללכת לקברו ולדבר איתו, להתייחס איתו שוב.
הייתי כל-כך צריכה את זה.
"אמא, אני יצאתי".. הלכתי אליה למטבח- המקדש שלה.
"לאן נשמה שלי?".. היא שאלה בחיוך.
"אני הולכת לבקר את ליאור..".. אמרתי והשפלתי את ראשי.
"את הולכת לבד?".. היא שאלה.
"כן, אני מרגישה שאני חייבת.. אני מתגעגעת אליו.. מתגעגעת כל-כך".. אמרתי והבכי עמד בגרוני.
"טוב נוני , תלכי ותשמרי על עצמך.. על כל מצב שתמרי איתי על קשר כדי שאני לא אדאג".. היא אמרה.
"טוב אמא".. חייכתי אליה ונשקתי לה על לחיה.
"ביי מאמי".. היא אמרה ואני המשכתי בדרכי לכיוון המפתחות של האוטו, ואז יצאתי..
נכנסתי לאוטו, בדיוק לפני שבועיים ניגמר לי המלווה.. שלושה חודשים.
הנעתי אותו ויצאתי לדרכי.
על הדרך התקשרתי לבר.
טו.. טו... טו...
"כן יפה שלי?".. בר ענתה במהרה.
"מה עניינים ברבי?".. שאלתי.
"בסדר נונה , מה איתך את?".. היא שאלה.
"בדיוק נוסעת לבקר את ליאור".. אמרתי.
"באמת? יא מאמי, את בטוחה שאת יכולה ללכת לבד ..?".. היא שאלה.
"כן, ניראה לי".. אמרתי בחשש.
"בואי, בוא תעברי אלי ואני אלווה אותך שלם. אני לא רוצה שתתעלפי לי שוב נונה".. היא אמרה.
"את חושבת?".. שאלתי.
"אני בטוחה".. היא השיבה.
"טוב תצאי בחוץ, אני עוד דקה אצלך".. אמרתי.
"טוב בובי שלי, אני יוצאת".. היא אמרה.
"בסדר".. אמרתי וניתקתי.
עברתי בערך 2 רמזורים מהירים והגעתי אליה.
היא עמדה מחוץ לביתה וחייכה אליי.
חייכתי אליה בחזרה ועצרתי את האוטו.
"היי בובי שלי".. היא קראה בקול ונשקה ללחי שלי.
"היי ברבי".. אמרתי.
"פוחדת?".. שאלה.
"קצת חוששת".. הודתי.
"אני איתך נונה, את יודעת את זה".. היא אמרה והביטה בי.
"תודה ברבית, אין לך מושג איזה מצווה את עושה".. אמרתי אליה בהכרת תודה ענקית.
"זה לא בשביל המצווה, זה בשביל חברה שלי".. היא אמרה וחייכה.
חייכתי גם אני אליה ואז אמרתי.." אני לא כל-כך זוכרת איפה בית העלמין, לא הייתי מרוכזת בהלוויה ובאזכרה, את זוכרת אולי?".
"כן, אני זוכרת.. תפני בפנייה הבאה ימינה ואז ישר.. ".. היא אמרה.
"אוקי".
"רגע, בואי נעצור פה שנייה כדי שאני אקנה פרחים".. אמרתי כשראיתי חנות של פרחים וכל מיני דברי נוי, 'תלתן'.
"טוב קוקי, אני באוטו בינתיים, מחכה לך".. בר אמרה.
"טוב, שנייה אני חוזרת".. אמרתי ויצאתי מהמכונית לכיוון החנות לאחר שחניתי אותה.
נכנסתי אל החנות והיה דיי לחוץ.
לא היה לי כוח להסתכל על הדברים שהיו שמה, כמו שפעם הייתי מסתכלת ומתעניינת.. זה היה מן מחלה. . של לקנות דברים כל הזמן וליהנות ממה שיש.
הכול נעלם לי.. הכול נעלם לי כאשר הלב שלי ניפרד ממני .. הלך ארחק ממני, לעולם משל עצמו, בלעדיי. . בלי להיפרד.
הבנאדם שידע עליי הכול, הבנאדם שהיה הנפש התאומה שלי, פשוט כבר לא נימצא איתי.. איך, איך אני אחיה ככה ..
התחלתי לחשוב לעצמי..
הייתי כל-כך דיכאונית מאז.. הכול היה טרי עדיין. ליאור עדיין היה בי, היה קשה לנתק אותי ממנו.
גם בחייו, וגם במותו. :[
"כן גברתי?".. המוכרת שאלה והעירה אותי ממחשבותיי.
"שלום, אני צריכה זר.. זר מיוחד, זר למישהו שכבר לא איתי כרגע".. אמרתי.
"לאקס שלך?".. שאלה המוכרת.
"לחבר שלי, שנהרג בתאונת דרכים".. אמרתי.
"אה..וואי אני מצטערת לשמוע".. היא אמרה.
"זה בסדר".. אמרתי.
"אז זר מיוחד אמרנו..? זה בשביל אזכרה?".. היא שאלה.
"לא, ביקור".. אמרתי.
"אוקי, 3 דקות זה יהיה מוכן".. היא אמרה.
"טוב, תודה".. אמרתי וחיכיתי כמו ילדה טובה.
"או, סוף סוף".. בר אמרה כשנכנסתי לאוטו ושמתי עליה את הזר. "תודה מתוקה שלי".. היא אמרה בציניות.
"אין על מה" .. אמרתי והמשכתי בנסיעתנו.
"למה הבאת מים?"..בר שאלה.
"לשטוף לו את הקבר".. השבתי.
"הבנתי".. בר אמרה.
"הגענו".. אמרתי כשחניתי את האוטו בכניסה לבית העלמין.
"כן, הגענו".. בר אמרה ולקחה נשימה.
"זה הולך לקרות".. אמרתי ועצמתי את עיניי.. נשמתי עמוקות וחיכיתי למשהו לא ידוע.
"את רגועה?".. היא שאלה.
"לא יודעת".. השבתי.
"אז תירגעי.. אני איתך".. היא הזכירה את זה שוב.
"כואבת לי הבטן".. אמרתי.
"דיי נוי, זה רק יעשה לך טוב.. את הולכת להתייחד עם ליאור.. את תראי שאת תרגישי טוב אחר-כך".. היא אמרה ואולי גם קצת הרגיעה אותי.
"טוב, בואי נלך כבר".. אמרתי.
"בואי".. היא אמרה ויצאה מהאוטו, אני אחריה עם הזר ביד...
שתינו התחלנו להתקדם לעבר בית העלמים עצמו..
לאט לאט עברו בן כל הקברים, עברנו כל-כך הרבה עד שכבר לא יכולתי לספור, גם לא רציתי.
כל צעד שהתקרבתי רק פחדתי יותר.
כל צעד שהלכתי הלב שלי פעם חזק יותר.
כל צעד, דפיקה, כל צעד, פעימה, , כל צעד, פחד.
"הגענו נוי".. בר אמרה ואני התחלתי לרעוד.
"שש, דיי נוי תירגעי, תהיי חזקה, אני איתך כאן.. את לא לבד.".. בר ניסתה להרגיע אותי.
"הוא פשוט נימצא מתחת לזה".. נחרדתי מהמחשבה.
"הכול לטובה, נוי".. היא אמרה.
"בר..".. התחלתי להגיד..
"מה..?" היא השיבה.
"את יכולה.. להשאיר אותי לבד..?".. שאלתי ולא הסטתי את עיניי מן קברו.
"כן נונה, אני יהיה שמה אם את צריכה אותי".. היא אמרה ונשקה לי על הלחי.
"תודה".. אמרתי, והרגשתי אותה מתרחקת ממני.
הנמכתי קומה, ישבתי על ברכיי, הנחתי את הזר על הקבר.
הבטתי על קברו, על המקום בו היה רשום:
"ליאור נימני ז"ל
1987-2007
. . . .
. . . .. . .
. .. . .. . . . . ..
ת.נ.צ.ב.ה . . "
הבטתי ולא האמנתי.
הכול היה אמיתי, לא חלום וגם לא סיוט.
מתחת לשייש הזה ליאורי שלי קבור, ליאורי שלי נמצא.
הבטתי כמה שניות ואז התחלתי לומר. .
"ליאורי שלי, אני לא מאמינה שאני נמצאת כאן, כל-כך היה לי קשה להגיע לפה..
כל-כך פחדתי.. כל-כך קשה לי.. קשה לי המחשבה שאתה לא נימצא איתי עכשיו, שאתה לא תהיה איתי יותר..
ליאור זה בלתי ניתפס, אתה ואני, אתה ואני לא ביחד ?!
אני פה, בעולם המרושע הזה ואתה למעלה, בעולם משלך.. ולא איתי..
ליאור.. אם רק היית יודע כמה זה כואב לי.. כל מחשבה עלייך. כל מחשבה שנוגעת אלייך.
נישבר לי הלב, נישבר לי הלב ליותר מידי חלקים, חלקיקים, שברירים קטנים שלא ניתנים לחיבור.
למה השם יתברך עשה לנו את זה ליאור?
למה אני הייתי כל-כך טיפשה?!
ליאור, אני בנאדם טיפש שעשה כל-כך הרבה טעויות, ועכשיו אני יודעת שאם הייתי יודעת את התוצאות שלהן, לא הייתי עושה אותן.
לילי שלי,היה לנו הכול.. מגיע לך יותר. . .
לא יכולתי לתת לך את זה כי הייתי אגואיסטית, הייתי אנוכית ומטומטמת.
אתה לא איתי עכשיו ליאור, אתה לא איתי.. ".. התחלתי לבכות.. התחלתי לבכות כי כבר לא יכולתי..
אני עומדת מול ליאור שלא קיים בעולם הזה, אבל אלה הם השרידים שלו.. אני מדברת איתו ואני כל-כך כואבת.
"ליאור, אני מבטיחה לך שאני כבר לא מפחדת.. אני כבר לא מפחדת מהמוות, אני לא מפחדת יותר מהטעויות, אני כבר לא מפחדת לאבד את כל העולם שלי.
אני איבדתי את הדבר שהיה הכי חשוב לי, וזה אתה לילו'ש שלי.. זה אתה, הדבר הכי יקר שהקדוש ברוך הוא יכל לברוא לי.
אני לא יודעת איך אני אמשיך את החיים שלי אבל דבר אחד אני יודעת בברור, שאני תמיד יאהב אותך..
שאתה תמיד תהיה האחד שלי ואף אחד לא יחליף אותך.
אני לא יכולה לחשוב על אף אחד ואני גם לא רוצה.. אתה האחד שלי, גם אם אני אשאר לבד כל חיי ואמות רווקה.
אני אמות רווקה ואני יהיה קבורה לידך..
אנחנו נחזיק יד ביד מתחת לאדמה, כי עכשיו אתה לבד וזה כואב לי.
ליאור אני כבר לא יכולה.. אני אוהבת אותך.. אני לא רוצה להמשיך את החיים האלה בלעדייךך..
אני לא רוווווצצההההה..
למהה.. ?! למהה ?!
למה עשית את זה ? למה לא חשבת שנייה לפני שלחצת על הגז ולא חשבת על החיים שלך ?!
אוף.. הכול באשמתי, נכון ?!
אני יודעת..
אבל היית יכול להיות חכם יותר.. אתה בנאדם חכם, או לפחות היית.
היית יכול לנסוע לאט ולבכות באמצע הדרך כמו בסרט "סיפור אהבה בלתי נישכח".
ואז היית בא.. ומדבר איתי.. ואני הייתי מקשיבה. אני מבטיחה לך שהייתי מקשיבה..
הייתי מקשיבה והייתי חוזרת אלייך.. היינו חוזרים כי אנחנו יותר מידי אוהבים.
טוב, אני יודעת שאתה עכשיו מתגלגל בקבר שלך כי אני מדברת שטויות, אבל זה כואב לי שהחיים שלנו היו יכולים יותר יפים.
אתה היית יכול להיות בחיים. וחכם.
אבל אני הכי טיפשה.
טיפשה שעושה טעויות ובוכה על התוצאות.
תוצאות של דם וכאב.
של אובדן ונפילה.
של אבל אפוף בסבל.
אני לא רוצה לדבר יותר. נימאס לי.
לא ניגמרו לי המילים.
אבל אני יבוא לבקר אותך כל שבוע.
ואני יתגעגע אלייך ליאור, אני יתגעגע אלייך כי אני אוהבת אותך ואתה חסר לי.
אני אוהבת אותך יותר מאת חיי.
הלוואי והייתי יכולה לארח לך חברה ולחבק אותך שוב.
לנשק אותך פעם אחרונה.. או לפחות להיפרד ממך כמו שצריך.
החיים שלי לא יהיו אותו דבר בלעדייך..
אני לבד עכשיו, ואין כאן אף אחד.. אני לא צריכה אף אחד, אני צריכה רק אותך.
הלוואי והייתי יודעת מה המשאלה שלך עכשיו.
הייתי עושה הכול בשביל להגשים אותה."
קירבתי את עצמי לקבר ונישקתי אותו.
עצמתי את עיניי וידעתי שליאור מסתכל בי עכשיו.
אוהב אותי כל-כך כמו שאני אוהבת אותו.
הנחתי 2 אבנים על הקבר וקמתי על רגלי.
החלפתי את הנר ושטפתי את הקבר.
דמעות לא הפסיקו לנזול מעיניי, הכאב היה גדול.
נישקתי את הקבר עוד פעם ואז הלכתי.. בלי להסתכל אחורה.
"יאללה בר".. אמרתי.
"סיימת?".. היא שאלה.
"כן".. עניתי.
"טוב, אני גם רוצה ללכת לבקר אותו.. אכפת לך?".. היא שאלה.
"לא, אני יתקדם לאוטו".. אמרתי.
"בסדר".. בר אמרה והלכה לכיוון ממנו באתי.
התחלתי ללכת לכיוון היציאה מבית העלמין, עברתי שוב בין כל הקברים,
הרגשתי כאילו מישהו שומר עליי, כאילו אור מגן עליי, הולך איתי...
עברה בי צמרמורת..
ראשי היה נפול.. חשבתי.. חשבתי על הרבה.
אבל הרגשתי טיפה יותר טוב שדיברתי עם ליאור "פנים מול פנים".
ואז הרמתי את ראשי..
פתאום הסתנוורתי.. והרגשתי צמרמורת... צמרמורת נוראית. ..
-----
וואי אני יושבת על הפרק הזה 3 שעות אם לא יותר..
ואני כולי מתמסרת לו..
אהבתי אותו והתחברתי אליו.. היה לי כיף לרשום אותו.. מקווה שאתם נהנתם לקרוא אותו :]
מחכה להמון תגובות. . .
אוהבת אותכןןןן הרבה.. באמת שה.ר.ב.ה ~> מווואה ענקית.. !
סתוי 😊
פאק.
יש לי דמעות בעיניים.
😢
כל - כך זכרונות על סבתא😢
את לא בינה מה את עושה לי סתיו...
חכה להמשך..
וואיי, אני כולי עור ברווז...
אני יושבת מול המסך ובוכה, למזלי אפח'ד לא לידי הם היו מציקים 😊
סתיו איזה כישרוןן את!! כל פרק מחדש מעביר בי צמרמורת, את פשוט יודעת לכתוב ולרגש אותנו עם הכתיבה שלך...
אני צ'ה המשך 😢
תודה יפות שלי,
ואל תבכו..
נו, זו לא הייתה הכוונה.. .
אבל ת'כלס ?! אני כתבתי את הפרק ובכיתי בלי הפסקה.
{הכי רציני שיש } !
חחח 😁
ו.. מה, כולם היו לחוצים על המשך ומגיע לי רק 3 תגובות .. ?!
עצוב. . 😢
כמה עצוב, כ"כ קשה לקרוא את זה..
ה' ישמור זה רק מראה כמה צריך לנצל את זה שאת נמצאת עם מי שאת רוצה להיות,
כי מי יודע מה יקרה מחר..
וזה לאו דווקא חבר, זה כל בן אדם שקרוב אלייך..
מחכה להמשך ומקווה שהוא יהיה בקרוב!
QUOTE ו.. מה, כולם היו לחוצים על המשך ומגיע לי רק 3 תגובות .. ?!
עצוב. .
מה הלחץ !?
ופרק מדהים... אשכרה ירדו לי דמעות.
