שלום לכולם.
זה הסיפור השלישי שלי כעיקרון.
וזה מה שניקרא סיפור ההמשך לסיפור הראשון שלי, "מאכזבה לאהבה חדשה".
מי שקרא את הסיפור הראשון, אני מאמינה שהוא יבין טוב יותר מה שיילך בסיפור הזה.
נתתי תקציר לסיפור הראשון ומי שעוד לא קרא את התקציר יכול להיכנס לשם ולקרוא.
התקציר:
התקציר לסיפור "מאכזבה לאהבה חדשה"
וזה: -הסיפור עצמו-
מקווה שכולם יהנו סיפור ההמשך ושאני יוכל לגרום לכולם להיכנס לתוכו ולהיתחבר לכל מה שקורה שם.
המשך קריאה מהנה לכולם.
לאחר חמישה ימים מיום התאונה.
"אמא אני הולכת.."
"לאן מאמי?"
"אני הולכת לשבעה, אני לא יכולה להישאר כבר בבית.."
"את מרגישה מסוגלת..?"
"אני חושבת.. כן.."
"את רוצה שאני אלווה אותך?.."
"לא יודעת, תעשי מה שבא לך.."
"נוי..".. היא הסתכלה בי בייאוש מלווה ברחמים.
"דיי אמא, אני יהיה בסדר.. בואי נלך כבר..".. הבטתי בה בעיניים ללא חיים.
"אז כבר, אני אלבש עליי משהו נורמאלי.. חכי דקה".. היא אמרה והלכה במהרה לחדרה.
יצאתי מחוץ לבית וישבתי בנדנדת העץ שעמדה מולי.
עצמתי את עיניי ולא עברו לי דברים בראש.
ראשי היה מחוק.
לא היה בי שום כוח להיזכר, לחשוב..
"יאללה..".. אמא שלי יצאה מן הבית ונעלה אחריה את הדלת.
קמתי בלי כוח והלכתי לאוטו בלי להסתכל יותר מידי על מה שקורה סביבי.
אמא הניעה את האוטו ונסענו שתינו לכיוון ביתו של ליאור ז"ל שהיה כמה רחובות ממני.
בדרך לשם הסתכלתי על הדרך.. כל כמה מטרים אני רואה את השלט על פטירתו.
הלב שלי כאב כל-כך, הרגשתי כאילו מועכים לי אותו ואחר כך מותחים אותו בלי רחמים.
ההרגשה שהכול קרה באשמתי לא עזבה אותי, לא נתנה לי מנוח.
עצמתי את עיניי והשענתי את ראשי לאחור, הבטתי למעלה בלי לראות דבר.
רציתי להגיע כבר.. עוד לא הייתי בשבעה.. עוד לא הייתי עם אימו של ליאור, עם אביו..
עם אח שלו ואחותו שבדיוק חזרה מחו"ל בגלל מה שקרה.
עוד דמעה זלגה לי בלי רצוני.
נאנחתי והרגשתי שגם אימי כואבת בגללי, ובגללו.. היא אהבה את ליאור.
אמא האטה את האוטו והתחילה להחנות אותו בין כל המכוניות של המנחמים.
הבטתי על כמות האנשים ועל השלט שמודיע על פטירתו בכניסה לביתו.
נשמתי עמוק ויצאתי מן האוטו, אימי הייתה אחרי.
התחלתי ללכת ואמא שלי לידי, מחזיקה בידי.
התחלתי לרעוד, פחדתי לראות את כולם שבורים.. גמאני שבורה אבל לא מוציאה את זה, אני דיי בהלם מכל מה שקורה וקרה. קשה וכואב לי לקבל את זה.
ליאור כבר לא איתי. אני לבד.
הלכנו באיטיות לכיוון הבית מהגינה המרוחקת, עברנו בין האנשים ונכנסו לתוכו.
אני רואה את כולם, כולם זרוקים, ישובים על מזרונים דקים ושמיכות עליהם.
הינה אח שלו, הינה אחותו..
הינה אבא שלו.. והינה אמא שלו.. כולם בוכים.. כולם מתייפחים.
"הוא רק התחיל את החיים שלו, איך הוא הלך לי ככה, איך ?!".. אימו התחילה להתייפח.
לא הבנתי מי האישה שהיא מדברת איתה.
הלכתי אליה בשנייה הראשונה שראיתי אותה. עזבתי את ידה של אימי ורצתי אל אימו של ליאור.
הגעתי אליה והיא מביטה בי במבט כואב..
"נוי.. נוי ילדה שלי.. בואי לכאן".. היא התחילה לומר בוכייה.. היא הושיטה את ידיה אליי ואני ירדתי על בירכי על מנת לחבק אותה.
נתנו חיבוק ארוך וכואב מלא בדמעות ובלי לפצות פה.
"רונית, איפה הוא ?! למה הוא נעלם לנו ככה?!".. התחלתי לבכות, התחלתי לדבר ולהוציא את כל הכאב, לא בכיתי, לא בכיתי מאז יום התאונה.
לא יכולתי, הייתי בהלם.. ואני עדיין בהלם.. אני רוצה לבכות אבל זה לא יוצא לי.
הלב שלי הרגיש כבר כבד, לא יכול לשאת את הצער ואת המכאוב.
אני ורונית המשכנו להתחבק, היה קשה לנו לעזוב אחת את השנייה.
מצאנו נחמה זו בזו כי לשתינו היה קשר עם ליאור שלאף אחד לא יכול להיות עוד.
"איך את מרגישה נוי? את לא צריכה לחוות כאלה דברים, את כל-כך צעירה".. רונית התחילה לומר ושיחררה את ידיה מכתפי והחזיקה בידיי.
היא ליטפה את פניי, היה בה צער.
"העיניים שלך, את לא ישנה? יש לך שקיות מתחת לעיניים נוי, דיי.. "..היא המשיכה.
אני רק בכיתי.. בכיתי כמו שלא בכיתי לעולם..
הכול, הכול הוצאתי.
פרקתי את כל אשר על ליבי.
התיישבתי על הרצפה כי כבר לא היה בי כוח.
"לא נוי, קומי.. על תישבי על הרצפה, אסור".. אמו אמרה לי.
"אין לי כוח כבר רונית, את לא מבינה כמה קשה לי, קשה לי המחשבה שאני קמה בבוקר בלי לדעת שעוד כמה דקות מישהו צריך להתקשר אליי ולהגיד לי בוקר טוב, להגיד לי שהוא אוהב אותי.
קשה לי המחשבה שאין מי שיחבר וינשק אותי שצריך.. למה הוא הלך לנו ככה? למה?!".. התחלתי לבכות ולהשתגע.
היא לא ידעה מה לענות לי. היא הורידה פנייה לרצפה.
אחיו של ליאור קם אליי וחיבק אותי.
"דודו.. איפה הוא, איפה ?!"... בכיתי.
"הוא למעלה נוי, הוא עם השם יתברך וטוב לו למעלה. הוא בנאדם טוב ליאור ואת יודעת את זה".. הוא התחיל להגיד והיו לו דמעות בעיניים.
דודו היה גדול מליאור בשנתיים.
"הוא שומר עלינו מלמעלה, נכון?!".. אמרתי בבכי מר.
"כן נוי, הוא שומר עלינו ומגן עלינו..".. הוא אמר והתחיל לבכות. הוא בכה באמצע דבריו.
"מה אני יעשה עכשיו, דודו? מה אני יעשה? אני לא יודעת.. אני מרגישה כאילו לקחו לי את הידיים ואת הרגליים, כאילו קטפו לי את הלב..מעכו אותו, שברו אותו.. ".. בכיתי בכי תמרורים.
"את תראי נוי, לאט לאט החלקים האלה יתאספו ואת תהיי בסדר.. תמיד ידעתי שהשם לוקח רק את הטובים".. הוא אמר וחיבק אותי חיבוק ארוך.
היינו כולנו ביחד בשבעה.. ניחמתי את כולם וכולם ניחמו אותי.
אימא שלי גם דאגה להיות עם כולם.
היא חיבקה וניחמה.
אבל אין דבר בעולם שיכול להחזיר לי את הנפש התאומה שלי.
חלק מהגוף שלי הלך ולעולם לא יחזור.
"תהיי חזקה רונית, אני איתך בכל ואת יודעת את זה".. אמרתי לרונית ונישקתי אותה על לחיה הרטובה מדמעות.
"תהיי חזקה גם את נוי, לא מגיעה לך צער וכאב שכזה אבל הכול לטובה נוי, תבואי לבקר אותי, אני צריכה אותך לידי".. היא אמרה וחיבקה אותי.
חייכתי אליה חיוך כואב אבל מפשיר והלכתי לדרכי עם אימי שגם נפרדה ממנה בדמעות וכאב.
יצאנו שתינו מביתם ונכנסו לאוטו.
הדרך הביתה הייתה שקטה, לא יצאה מילה מאף אחת מאיתנו.
אימי ידעה מה עובר עליי וכמה כואב לי.
היא ניסתה לנחם אותי בחמשת הימים היחידים שעברו מאז התאונה.
עד עכשיו לא יכולתי לבקר אותם, לא יכולתי כי לא היה בי כוח.
נשארו להם עוד יומיים לשבת שבעה ואז הם יקומו וינסו להתחיל חיים חדשים בלי בנם ואחיהם ליאור.
ואני..? אני לא יודעת מה איתי.
אני לא רואה את חיי בלעדיו.
אני חושבת שאני פשוט יזרום עם מה שיקרה ולא יתכנן שום דבר לגבי העתיד הלא צפוי.
עצמתי את עיניי הנפולות מכאב והן שרפו לי מאוד.
הייתי באבל משל עצמי.. אבל שאף אחד לא ירגיש לעולם.
הרגשתי כל-כך רע.. לא ידעתי לתאר דבר כזה.
ניסיתי להסתכל קדימה למרות כל הכאב, אבל לא הצלחתי להביט מעבר למה שראיתי עד כה.
הכול היה בצבעים של שחור ואפור. זה היה בל יתואר. לא יאומן. מפחיד.
הגענו הביתה ואמא חנתה את האוטו בחניה הפרטית שלנו.
נכנסנו בלי לומר מילה.
כל אחת לדרכה בבית העצום הזה.
אחותי מאיה הייתה עם אבא שלי, אני חושבת.
אבל גם היא הרגישה את העצבות שלי וכשראתה אותי הורידה את פנייה ושאלה את אבא שלי מה קרה לי ולמה אני ככה.
כולם לא הבינו מה בדיוק קורה לי.
אני נכנסתי לחדרי וסגרתי את הדלת אחרי.
התיישבתי על המיטה ונשענתי על הקיר.
לקחתי בידי את אחת מתמונתנו מן הרבות,שלי ושל ליאור, והבטתי בה, הפעם כן הצלחתי לבכות.
קיבלתי מן שחרור כזה רק אחרי שראיתי את משפחתו של ליאור.
בכיתי, בכיתי כל-כך..
הדמעות ירדו להם ובכיתי בקולי קולות. הייתי בטוחה ששומעים אותי אבל לא היה לי אכפת בכלל.
הרגשתי כאילו אני נולדת מחדש לעולם שכולו שחור, אפור וורוד שקשה להגיע אליו.
כמה אלפי קילומטרים.
אותו יום היה שחור מבחינתי.
לא ידעתי להבחין בין הדברים הקיימים לדברים שקשה להגיע אליהם.
שנאתי את עצמי שבכלל גרמתי לכל מה שעובר עליי עכשיו.
שנאתי את עצמי על זה שליאור לא נימצא איתי עכשיו.
לא איתי ולא עם משפחתו.
החברים שלו, האנשים שמכירים אותו.
גרמתי לכולם צער וכאב בגלל צומי, בגלל גחמות ושטויות שרק השם יתברך יודע מאיפה הם הגיעו לראשי ולמחשבותיי.
ליאור לא יהיה איתי יותר וזו עובדה.
אני הולכת לחיות בעולם ההזוי הזה עוד הרבה זמן ולהתמודד עם הטעויות שלי כמו גדולה.
גם בלי ליאור.
יצאתי מן החדר רק אחרי שהנחתי את התמונה שלנו על השידה הגדולה שעמדה בפינת החדר, צמודה לקיר.
הבטתי בה עוד שניות אחדות לפני שיצאתי מן החדר.
ירדתי במדרגות הגדולות כשעיניי נפוחות מדמעות וכמעט ואינן נסגרות מכאבים.
כבר כמה ימים שעין מעיניי לא נעצמה.
כשהגעתי לקומה התחתונה, איפה שכולם היו, כולם הסתכלו עליי במבט מרחם ששואל לשלומי.
לא התייחסתי.. הכול היה ברור מאליו.
אני שבורה, אני לא נוי שהייתה ולעולם לא אחזור להיות.
אני יהיה בנאדם טוב אם אני ימשיך לחיות. בלי נדר.
הגעתי למטבח ומזגתי לי כוס מים פושרים מן ה-תמי 4 שעמד על השייש.
נשענתי על השייש ועדיין שמרתי את המילים לעצמי.
לא פציתי את פי.
פתאום שמעתי את צעדיה הקטנים של אחותי הקטנה מאיה מתקרבות אליי והסתכלתי עלייה בלי לומר מילה, בלי לחייך אפילו טיפה.
לגמתי עוד שלוק מן המים.
מאיה הגיעה אליי והושיטה את ידיה לעברי בכדי שאחזיק אותי.
הנחתי את הכוס בצד ועשיתי כרצונה, היא הייתה עליי.
נשקתי לה על הלחי וחייכתי חיוך לא אמיתי.
היא חייכה אלי. היא התגעגעה אליי.
כלום לא כאב לי.
היא נתנה לי נשיקה וחיבקה אותי עם זרועותיה הקטנות.. רציתי להביט אליה ולהגיד לה שאני אוהבת אותה.
אבל אז פתאום התחלתי להיות מסוחררת והורדתי אותה מטה.
"מה יש לך, נוי?".. היא התחילה לומר בקולה הקטן והמתוק.
"מאיה, מאיה תקראי לאמא..".. אמרתי כשהתחלתי לאבד שליטה על מצבי.
מאיה לא אמרה דבר והחלה לרוץ לכיוון הסלון.
מאז כבר לא ידעתי..
לא ידעתי מה קורה, מה יקרה.. איפה אני..........
רק שחור, שחור, שחור... אפל, כואב, נישבר.....
מקווה שנהנתם מהפרק הראשון ושתעקבו אחריי כל הפרקים.
אז בהצלחה לי בעזרת השם, וקריאה מהנה לכם אהובים שלי. .
חג שמח וכשר. .
אוהבת אותכם כל-כך . .
סתוי. 😊





