# שמנה #

קטע שפירסמתי בכמה מקומות ..
מקווה שתאהבו, שתפנימו .

מיד כשנכנסתי לקיוסק ראיתי שהמוכר שם עלי עין.
בחורה שמנה, בשעה שתיים וחצי בלילה, מה עושה בקיוסק, לבד? רק היה חסר שהוא יגש אלי וישאל "מה שמנה כמוך עושה פה לבד," או "בטח לא כאב לך ליפול מגן עדן, עם כל הריפוד שלך, מה?"
הלכתי למקרר הקטן והסתכלתי על היוגורטים. גועל נפש. כאילו שהייתי באה לקנות יוגורטים בשתיים בלילה.
"אפשר לעזור?" הוא שאל בקול מתקתק מאחורי.
בטח הומו.
דווקא הם הכי בסדר.
"חברה שלי באה אלי עוד מעט," אמרתי, "ואין לי כלום בבית." "לעזור לך לבחור משהו?" הוא שאל.
לעזאזל איתו, שילך. אני כבר אסתדר לבד.
"זה בסדר," אמרתי והמשכתי להתבונן ביוגורטים, "אני אסתדר."
הוא זז מעט ואני הלכתי לכיוון הבמבות. אספתי מהר את השקיות: שתי במבות גדולות, ביסלי בצל גדול, אפרופו, צ'יפס.
מדף השוקולדים: אחד לבן, אחד לבן עם עוגיות ועוד שלושה פסק זמן וסוכריות עם חמאת בוטנים.
מהמדף על יד הקופה לקחתי מרציפן וסוכריות גומי. החשבון הגיע לחמישים ושבעה שקלים. יצאתי, משתדלת לא להסתכל בעיניו של המוכר. חיכיתי כבר לרגע שבו אגיע הביתה ואוכל לאכול. הדירה הייתה חשוכה והשותף שלי נחר בחדרו.
הדלקתי אור קטן ופיזרתי את תוכן השקיות על הריצפה.


סידרתי את החטיפים לפי מידת החיבה שלי כלפיהם.
קודם כל הבמבות, אחר כך השוקולד הלבן עם העוגיות, אחר כך ביסלי הבצל. סוכריות הגומי בסוף.
לפני שפתחתי את הבמבה הראשונה הלכתי להסתכל בראי.
אלוהים, כל כך שמנה.
אפילו השיער הבלונדי המתולתל שלי שמן. הבטן שלי כאילו משתפכת אל עבר הררים קסומים במרחב, הירכיים נפגשות עוד באזור הברכיים. אין צוואר. האם אני ראשונה לזן חדש של אנשים, חסרי צוואר?
עצמתי עיניים וגיששתי את הדרך חזרה למיטה. התיישבתי עליה, שומעת את האנחה הכבדה שלה.
פתחתי את השקיות והתחלתי לאכול.
שלושים וארבע שנות זלילה. אימא אומרת שאפילו בתור תינוקת ינקתי כפול.
את בת שלושים וארבע, חשבתי לעצמי, נוגסת בשוקולד הלבן כאילו היה כריך. את בת שלושים וארבע, רווקה, ואף אחד לא רוצה אותך כי את שמנה.
לא יהיו לך ילדים אם תמשיכי להיות שמנה. לא יהיה לך בעל. תישארי רווקה זקנה ושמנה כמו דודה פניה, שעדיין טורחת להשאיר סימני אודם כתום על לחייך.
אבל מצד שני, את לא צריכה ללדת בשביל להיראות ככה. אפשר להאמין עלייך שילדת שלישייה, ועדיין לא חזרת למידות אחרי ההריון.
אכלתי את המרציפן. עם כל נגיסה שמעתי את הקול של אימא: "שומן טהור. פשוט שומן טהור. כל נגיסה- מאה קלוריות".
נהניתי.
כשפתחתי את שקית הצ'יפס כבר הרגשתי מפוצצת. הרגשתי מחנק זוחל לי לגרון מכיוון הבטן.


פתחתי את החגורה ונשענתי אחורה. מפוצצת.
לא יכולה להכניס כלום.
אפילו לא עוגת גבינה. וכידוע, לעוגת גבינה לא אומרים לא. אבל אוכל אסור לזרוק, ולכן הכנסתי חתיכה מטוגנת אחרי חתיכה מטוגנת לתוך הפה, באיטיות.
כבר לא היה לי טעים, כבר לא הייתי רעבה, כבר לא היה לי תיאבון. אבל הייתי חייבת לסיים את מה שהתחלתי, כי הייתי חייבת.
באמצע שקית הצ'יפס זה בא.
הרגשתי אותו עולה לי בגרון ורצתי לשירותים.
בתוך פחות משניה יצא מתוכי כל מה שהאבסתי לתוך עצמי בעשרים דקות. נותרה רק הקלה. הרגשתי מטוהרת מצד אחד ועצובה מצד שני.
בכל זאת, נשארו לי סוכריות הגומי. שטפתי את הפה וחזרתי לחדר.
הוא היה מבולגן נורא ומלא שקיות. בדרך למיטה עברתי ליד המראה והסתכלתי מחוסר ברירה.
אם רק הייתי גבוהה יותר בחמישה סנטימטרים, הייתי שמנה פחות. אבל בגובה של מטר שישים ושבע, משקל כמו שלי בולט למרחוק ואנשים מפנים לי את הצד של המדרכה כשאני עוברת.
בבוקר קמתי ורצתי למשקל, כמו בכל יום. מין ייסור עצמי שכזה.
אכלת אתמול בלילה?
בבקשה. שאי בתוצאות.
המשקל התנדנד מעט ונעצר.

ארבעים ושלושה קילוגרמים.

אלוהים, כמה שאני שמנה.





תשמרו על עצמכם 😢