לידורי יפה שלי..
מה עם המשך????
פליזזזזזזזזזזזזזזזזזזז
חחח
ואני יודעת עכשיו למה את מתחפשתתת
חחח
יאפה שלי את תראי מהמם.. אני כבר מדמיינת אותך כמיני מאוס עם האוזניים והשמלה..
חחח
את תיראי פצצה!!!
מתה עלייך נשמתי..
ושימי פליזו'ש עוד המשך טוב?!?!
מואאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאה!
לזאת שמתחפשת לבובה שבירה- :]
איזה מגניב :] איך את מתחפשת לזה?
והמשךךך 😢(
מדהייייים [ :
המשששך [ =
3>
שמנה שלי? תמשיכי..חח שתוכלי😛
התחלתי לראות במעורפל. עיגולי זיעה הופיעו על מצחי, הבנתי שעוזי אכן יתכוון לכך שאני במצב חמור, לא הבנתי עד כמה. פחדתי למות, איבדתי את שיווי המשקל,חושיי התערפלו ,התעלפתי שוב.שום תקווה לא נשארה בתוך תוכי,שום תקווה לחיות.
~ * ~ 60 ~ * ~
המשך=>>
התעוררתי ופקחתי את עיניי שוב בפעם השלישית בבית החולים, זה כבר הפך לשגרה,שגרה שלא רציתי שתשוב על עצמה, שגרה שכל כך לא אהבתי. ראיתי מולי את עוזי מתבונן בי בדאגה רבה לבדו.
אני: "היי." עניתי בחיוך מזויף, זיוף ששיקף את הצער שחשתי בליבי, הכאב, חוסר האונים, חוסר הכוח אך מצד שני את הדרך שאני אעבור, את האנמיה שאני אנצח בעזרת השם, את הרצון להיות מאושרת לאחר כברת דרך ארוכה של סבל.
עוזי: "למה לא הקשבת לי?" שאל בחוסר הבנה.
אני: "מצטערת אך זו סיבה טובה." ניסיתי להסביר לו אך לשווא.
עוזי: "גם הבריאות שלך חשובה."
אני: " מה כבר קרה? אז פספסתי כמה עירויים." אמרתי אדישה לדאגתו.
עוזי: "יש דברים שאת לא יודעת, יש השלכות לאנמיה שאת לא מודעת אליהם, אל תתייחסי אל זה כך. תאמיני לי שאם המצב ימשיך כך את כל כך תצטערי שלא עברת את העירויים הללו." אמר לי ברוך והפחיד אותי בדבריו.
אני: "למה אתה מתכוון?" שאלתי בדאגה, הוא הצליח להפחיד אותי, לא הבנתי את נסתרות דבריו רק רציתי שיסביר לי ויפרט על התוצאות ולא ישמור אותם בליבו.
עוזי: "את תביני בבוא העת." אמר לי.
אני: "מתי? כשאני אהיה שקועה במחלה ובהשלכותיה? " שאלתי בציניות.
עוזי: "אם תמשיכי בדרך הזו כן." אמר לי בהחלטיות ויצא מן החדר בזמן שהפחד המשיך לחלחל אל ראשי והפחד גבר.
~ * ~ * ~ * ~ * ~ * ~ * ~ * ~ * ~ *
"דקלל" שמעתי את אמא צועקת מכיוון המטבח. סיימתי לנעול את נעלי הפומה השחורות שלי וניגשתי אליה לבדוק את רצונה.
אני: "מה אמא?" שאלתי אותה בחוסר סבלנות שנבע מהרצון לנסוע כבר לבקר את לידור, להביט בעיניה, לראותה מחייכת, לשאול לשלומה.
אמא: "אתה הולך לאן שהוא?" שאלה וכאן התחילה החקירה שלה.
אני: "לבקר את לידור בבית חולים."
אמא: "למה?" שאלה.
אני: "מה למה? היא בבית חולים." אמרתי בחוסר סבלנות.
אמא: "לא נראה לי שיש טעם שתך אליה." אמרה בהחלטיות.
אני: "בתור מי את אומרת את זה?" שאלתי בחוצפה.
אמא: "בתור אמא של הילד שהרג את הוריה." אמרה בטון גבוה מן הרגיל.
אני: "את הרגת? א-נ-י הרגתי,זה לא אומר שאת צריכה לומר לי מה לעשות. אפשר לחשוב שאת עשית את זה. הדבר היחידי שמעניין אותך זה מה יחשבו עלייך ולא שום דבר מעבר. אני הולך אליה וזו עובדה, אני רוצה להיות לצידה, רוצה לכפר על מעשיי." התקפתי אותה במלותיי למרות שלא אני עשיתי זאת.
אמא: " אני מגדלת אותך, מחנכת אותך כל חייך וככה אתה גומל לי?" שאלה.
לא עניתי לה רק יצאתי מן הבית בטריקת דלת, לא אומר שלום לפני יציאתי,הולך אל אהובתי.
הגעתי אל בית החולים ,התחלתי ללכת לעבר חדרה אך שיחה במסדרון משכה אותי. הצצתי וראיתי את סבה וסבתה של לידור יחדיו עם רופא שלא הכרתי.
הרופא: "המצב שלה הסתבך."
חגי: "מה זאת אומרת?" שאל בדאגה לנכדתו.
שפרה: "למה זה יכול לגרום?" שאלה גם כן.
הרופא: "זה מצב קצת מסובך, לפני כחודשיים היה פה ילד שאיבד את זיכרונו אך אצלו זה שונה לא כמו אצל לידור. זיכרונה יכול להימחק לתקופות, היא יכולה לזכור אנשים מסוימים ותקופות מסוימות לשכוח אתם מבינים מה אני אומר לכם?"
חגי: "במעורפל." אמר וכמוהו לא בדיוק הבנתי למה הרופא מתכוון בדבריו.
הרופא: "אני לא רוצה לפתוח עין הרע ואמן שגם לא נגיע למצב הזה אך לידור יכולה לאבד את זיכרונה .יש מצב גדול שהיא תשכח את התקופה האחרונה של מות הוריה, רצח אחיה, מגוריה במעון, ניסיון ההתאבדות, מי שהרג את הוריה, את כל האנשים שהכירה בתקופה האחרונה ,פשוט הכל." אמר.
"אך היא תזכור את התקופות שלפני כן, את התקופות היפות שבחייה, את כל הטוב שבהם."
שפרה: "איך זה ייתכן?" שאלה.
הרופא: "עובדה שזה קרה לא מזמן, מקווה לטובתכם שזה לא יקרה גם לה. המצב יהיה לא נעים אם יצטרכו להסביר לה שנית שההורים שלה כבר לא כאן אלא בעולם אחר וכך גם אחיה, שינסו להסביר לה את התקופה העצובה ומאכזבת שהיא עברה."
שפרה: "זה לא יכול להיות, פשוט לא." אמרה בלחש.
חגי: "מה הסיכויים שזה יקרה?" שאל וניסה להישאר חזק ליד אשתו.
הרופא: "מפני שהיא פספסה שש עירויים והיא הייתה אמורה לעבור עוד שתיים אתמול אז יש סיכויים של 90% .יש סיכויים גבוהים שבקרוב מאוד זה יקרה ,אני מציע לכם להתחיל להתכונן לכך נפשית, זה לא יהיה קל. יכול לקרות מצב שהיא תזכור את התקופה האחרונה אך היא תשכח תקופות אחרות בחייה. יכול לקרות שהיא תשכח דמויות דומיננטיות בחייה, יכול להיות שהיא תשכח אתכם. הכל יכול לקרות."
שפרה: " זה לא יכול לקרות. מה היא חטאה בחייה שזה מה שמגיע לה?"
חגי: "אנחנו חייבים להיות חזקים בשבילה, יהיה בסדר. לבינתיים הכל טוב והיא צלולה, אנחנו רק צריכים להישאר אופטימיים גם בשבילנו וגם בשבילה."
לא האמנתי למשמע אוזני, כל כך מסכנה, למה היא אמורה לעבור את כל זה? למה זה קורה לה? למה העולם כה אכזרי כלפיה? סבה וסבתה היו בהלם וכך גם אני. אף אחד מאיתנו לא תיאר שכך יהיה המצב, אף אחד לא תאר שזה יקרה דווקא לה, דווקא למלאך שכולנו אוהבים.
התיישבתי על הרצפה, קיפלתי את רגליי והרכנתי את ראשי, לא ידעתי מה לעשות עם עצמי, לא ידעתי מה יקרה לאחר שזה יקרה. לא ידעתי אם לספר לה על המצב אשר היא שרויה בו ועל מצבה העתיד לקרות, לא הצלחתי להחליט רק חששתי לתגובתה.
סבה וסבתה יצאו מן החדר אך הם לא ראו אותי, התבוננתי בהם וראיתי דמעות זולגות מן עיניהם, הבנתי שהם חוששים בדיוק כמוני ואף יותר. הם צעדו לעבר היציאה מבית החולים. התרוממתי מן הרצפה והתחלתי ללכת לעבר חדרה של לידור. הגעתי אל חדרה והדלת הייתה סגורה, פתחתי אותה בעדינות וראיתי את לידור ישנה. נכנסתי אל החדר בצעדים איטיים מביט בה כל כך יפה, כל כך רגועה.
לפתע היא פקחה את עיניה באיטיות והתבוננה בי במבט תוהה.
לידור: "אתה הרוצח של לירן?" שאלה לפתע.
אני: "מה פתאום, איך הגעת לזה?" שאלתי. ידעתי שהשאלה הזו תגיע מפני שהיא ראתה אותי במקום המפגש עם הרוצח, חבל רק שהוא לא הגיע ומטרתה לא התממשה.
לידור: "ראיתי אות.." לפני שהיא סיימה את משפטה קטעתי אותו התחלתי להסביר לה.
אני: "כשראיתי אותך בקניון עם אותו אדם ,שמעתי את השיחה בה התקשרו אלייך ואמרו לך לבוא למקום המפגש. שמת את הפלאפון שלך על ספיקר ולכן שמעתי. לא יכולתי להרשות לעצמי לתת לך לגשת לשם לבד מבינה?" הסברתי לה וראיתי חיוך מתפשט על פניה.
לידור: "תודה." ענתה בחיוך.
אני: "אין על מה." עניתי לה בחיוך גם כן, שבוי בקסמיה, שבוי ביופייה.
לידור: "למה אתה עושה את כל זה? למה זה משנה לך בכלל?" שאלה בחוסר הבנה.
אני: "אני רוצה לתקן את טעותי." אמרתי למרות שזו לא הסיבה, לא היה לי מה לתקן.
לידור: "לא נראה לי שאי פעם תוכל, אתה הרגת את ההורים שלי,השארת אותי בודדה, השארת אותי יתומה."אמרה וראיתי את החיוך נמחק ברגע אחד מפניה, ראיתי את מבטה משתנה.
אני: " לכן אני פה, משתדל לתקן אותה." אמרתי בחוסר טעם הרי דעתה גם ככה לא תשתנה, דעתה עליי לא תשתנה.
אני: "בא לך שוקו?" שאלתי אותה בפתאומיות והיא הנהנה בראשה לחיוב.
יצאתי לקנות לשנינו שוקו חם מן המכונה שבהמשך המסדרון וכשחזרתי ראיתי את שני ולירן בחדרה אך משהו היה שונה, הבטתי בעיניה וראיתי שהיא שונה, היא התבוננה בכולנו תוהה חסר הבנה.
לידור: "מי אתם?" שאלה בהפתעה, ידעתי שהיא איבדה את הזיכרון, שכחה אותנו.
לירן: "מה את משחקת אותה? מתעלמת זה הסטייל?" שאל בהתנשאות בעודו מחבק את שני אליו.
לידור: "תקראו להוריםםם שלי אני רוצהה אותם לצידייי, איפה הם? איפה לירןןןן ?מה אני עוששה פה? מי אתם?!?!" צעקה בכל כוחה. השוקו נשפך מן ידיי, הבנתי שהכל ישתנה.
שבת קודש 😊
ואוווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווו
😮 😮 😮 😮 😮 😮 😮 😮
לידורושית שלי זה מדהיםםםםםםםםםםםםם
איזה פרק מצמרר..
היא איבדה את הזיכרון!!! זה יכול לקרות??
ואווווו
פרק מדהים..
ואם זה 'בעעעע' אז אני קרפדה נו באמת?!
זה פרק יאפפפפפפפפפפפפפפפפפפפפפפפפפפפפפפפפפפפפפפפפפפה
מחכה להמשך מהר!!!
חחחח
אוהבת המון המון המון רחלוש =]]
איזה מסכנה ;\
כמה היא עוברת בחיים =|
פרק מדהים [=
= שבת שללום [[; =
אלוהים אני במקומה לא הייתי מצליחה ככה לחיות😢
הממשך
חחחחחחח איזה מצחיקה ממתי מאנמיה מאבדים זיכרון???
מאנמיה אפשר למות לא לאבד זיכרון
שיהיה תמשיכי בובית
רחלוש תודה יפתיייי 😁
בעע בעע קרפדה, הרגת אותי 😁
ספירי תודה מתוקה :]
חני זה רק סיפור (:
נוגה? חח היה בא לי, סיפור שלי והוא לא חייב להיות מציאותיי 😊
לוווווש 3>
מושלםםםםםם מאמי :]]
אהבתיייייי =]]
תמשיכיייי הכי מ,ה,ר שאפשר..!#$
שבת שלום P:
יווווווווו לללללא לידוריי למה?! 😢
פרק מצמרר : |
איזה מסכנה היא , הרבה דברים רעים קורים לה בחיים .
מעניין מה יהיה איתה .
וכמו תמיד -
את כותבת מדהים ( ;
המששששך [ ;
שבת שלום [ :
3>
