איזההה יפפפה
גרמת לי לבכות..😢
יצצצא ממש מרגש
הממשךך
דחוףף...
פרק מהמם כרגיל תמשיכי..............
אההה ותהניי 😉
תודה יפותיי :]]
אני יאגן תיק ולאחר מכן אני יכתוב המשך 😛
ד''א יצאו 65 צמות 😊
איזה יפפה [:
תהני בטיול ;]
אוףף עכשיו עד יום שישי.
פרק יפה ואני יסבול בשקט עד יום שישי
כותבת המשך קצרצר 😛
אני יתגעגע 😢
יאייייייייי מחכה.
וגם אני מאמי
עכשיו אני בטוחה,מוגנת,מחוסנת, מחוסנת ומאוכזבת מאהבה אחרי כל האכזבות שחוויתי.
~ * ~ 13 ~ * ~
המשך =>>
רותם פנתה אל אגם ובזה בעצם הפנתי את תשומת ליבי מרגשותיי ומחשבותיי אליה.
רותם: "אגם אני יכולה להישאר לישון היום אצל לידורי ומחר אני יעזור לה גם לסדר את החדר?" פנתה אליה רותם במבט מתחנן.
אגם:" אם ההורים שלך יסכימו ולידור תרצה אין בעיה."
רותם: "ההורים שלי כבר הסכימו" אמרה בחיוך,"ולידורי את מסכימה" ירדה על ברכיה והתחננה עם ידיה.
אני: "חח מה את שואלת חסר לך אם את לא נשארת."אמרתי בחיוך.
לא חשתי בנוח עם המבטים שיובל הגניבה אלינו,מה היא מסתכלת עלינו ככה? אני יודעת שהיא לא רוצה שאני אהיה פה אבל גם ככה זה לתקופת זמן מוגבלת וגם אני לא ממש רוצה להיות פה.אני מקווה שהתקופה הזו תעבור על הצד הכי טוב שיכול להיות ובלי מריבות מיותרות. אני צריכה קצת שקט,קצת שקט בחיים שלי לא יזיק לי בתקופה כזו מסובכת,כזו קשה,כזו בודדה.
אפרת: "דור דור אני ולירן צריכים ללכת,מחר יש לנו עבודה ואנחנו לא נתעורר בבוקר בסדר בובי?"
אני: "לילה קסום שיהיה לכם." אמרתי להם וחיבקתי ונשקתי על לחיו של כל אחד מהם.
לירן: "לידורי אני אוהבת אותך המון אחות נדירה אני יבוא אלייך מחר טוב?"
אני: "כן."אמרתי בחיוך."אוהבת אותך המון אל תשכח את זה בחיים."
לירן: "לא שכחתי,לא שוכח ולא ישכח."
ליוויתי אותם לדלת ונופפתי להם לשלום כאשר הם התרחקו. עכשיו מתחילים החיים האמיתיים חשבתי לעצמי. החיים שאחרי הסערה. הסערה שבעצם עוד לא התחילה.
אגם: "בואי חמודה אני יראה לך את החדר שלך."
אני: "אוקיי תודה."אמרתי לאגם. "לילה טוב" אמרתי בחיוך לדור ויובל.
יובל: "לילה מצוין,ובהצלחה" אמרה בחוסר רצון.
אני: "תודה."החזרתי לה מענה.
דור לא הוציא הגה מפיו כנראה התבייש,יותר טוב העדפתי שככה זה ימשיך לא רציתי להיקשר אליו שוב הבנתי שהוא לא מה שחשבתי. הוא לא אותו אדם אוהב שבעצם התנהגותו הייתה רק מסכה לצורך הסוואה. הסוואת האופי האמיתי שלו.
עליתי במדרגות ,המעון לא היה מטופח,ריקני כזה,לא חם ונטול אהבה. הוא לא היה נראה יפה מבפנים כמו שהוא היה יפה מבחוץ. המשפט: "אל תסתכל בקנקן אלא במה שיש בתוכו" שיקף בדיוק את רגשותיי ותחושותיי,את הבחוץ אהבתי את התוכן והבפנים לא. קיוויתי בלבי שזו רק הרגשת בטן אך בתוך תוכי ידעתי שזה נכון. זו מין הרגשת בטן כזו שבטוחים שככה זה יהיה.
היא הראתה לי את החדר,נכנסתי והתבוננתי בו. הקיר היה צבוע לבן ריקני,לבן שלא אהבתי,דחוף צריך לצבוע את הקירות חשבתי לעצמי. הייתה מיטה בפינת החדר,בפינה השנייה הייתה ספרייה ולידה חלון ענקי שאהבתי מאוד,בדיוק מול הבית של התאומימים שלי חשבתי לעצמי. בנוסף היה גם בחדר ארון. הוא היה גדול ושמחתי למרות שצריך לשנות אותו טיפה אבל יש לו פוטנציאל.
אגם :"נו אהבת?" שאלה אגם בציפייה.
אני: "כן,אני יכולה בבקשה אם זו לא חוצפה מצידי לצבוע מחר את החדר לצבע קצת יותר שמח,יותר אופטימי אני לא אעשה בלגן מבטיחה". אמרתי בקול מתחנן.
אגם: "חח זה בסדר לידורי החדר שלך את יכולה לעשות בו כל מה שתחפצי בו ואני סומכת עלייך שלא יהיה בלגן".אמרה בחיוך.
אני: "תודה אגמי."
אגם: "אין על מה,עכשיו אם תסלחי לי אני מתה מעייפות לילה טוב, מקווה שיהיה לך פה טוב."
אני: "שינה ערבה וגם אני :]". ובתוך תוכי כל כך קיוויתי שיהיה לי פה טוב. סוף סוף טוב.
הנחתי את הגיטרה שלי על המיטה החדשה שהייתה כבר מוצעת במצעים חדשים.
והתחלתי לסדר את חפציי על הספרייה הפינתית. רותם החלה לסדר את בגדיי בארון. שמתי לנו שירים דרך הרמקולים באם פי 4 שלי.
לאחר שלוש שעות סיימנו את עיסוקינו עייפות ותשושות.
רותם: "וואי טושי סוף סוף סיימנו."
אני.: "כן..אני עייפה ותשושה ולא בא לי לישון."אמרתי.
רותם: "חח תחליטי עייפה ותשושה ולא בא לך לישון? לא בא? שמעתי טוב?"
אני: "חח כן, מה כל כך מוזר בזה?"
רותם: "סתם..חוץ מזה שיש ניגוד במשפט שלך."אמרה בציניות.
אני?: "טושטוש אין לי כל לשיעורי ספרות עכשיו."אמרתי בחיוך.
רותם: "אז מה את רוצה לעשות לושי?"
אני: "בא לי קצת לנגן בגיטרה הרבה זמן לא ניגנתי,נראה לך שזה יפריע פה לילדים?"
רותם: "אני חושבת שהם יהיו מאושרים לקבל קצת שמחה במעון הזה לא ככה? לא יזיק להם קצת..וחוץ מזה זו תהיה דרך ההיכרות שלך איתם עדיין לא הכרת פה כמעט ואף אחד."
אני: "יא בא לי:] ,איזה שיר כדאי לנגן?"
רותם: "אממ בא לי לשמוע את קליפה של איה כורם."
אני: "סבבה".אמרתי בחיוך.
רותם: "דור דור תשירי גם כן?"
אני: "זה נחוץ?"
רותם: "כן,שכולם ישמעו את קולך המדהים."
אני: "אם את אומרת."אמרתי בחוסר ברירה. רותם פתחה את החלון ונכנסה לחלל החדר רוח נעימה שסחפה אותי איתה.
רותם: "אם את שואלת במקרה את עצמך למה פתאום פתחתי את בחלון, זה רק בגלל שאני רוצה שכל מי שיעבור פה ישמע את קולך המצמרר,המרגיע, היפהפה,נדיר,אפילו מילים בפי לא נותרו כדי לתאר אותו."
אני: "בכלל לא הקצנת."אמרתי ותקף אותי צחוק פתאומי. צחוק שסימל את אושרי כרגע בזכות רותם. האושר שיש לי איתה ולצידה. האושר שיש לי כל עוד היותי חברתה.
רותם: "יאללה שמנמנה תתחילי למי את מחכה."
אני: "למשיח?".
רותם: "תאמיני לי המשיח יגיע כאשר הוא ישמע את קולך."
אני: "חח בעזרת השם" :] לקחתי את הגיטרה והתחלתי לנגן.
" היה לי קשה מדי בין האנשים
אז התחלתי ללכת והגעתי לפרדס
והדמעות שלי נפלו על העלים היבשים
תהית איפה אני
ולא באת לחפש"
שרתי ברוגע מתמכרת לתחושת ההתמכרות שבשירה,לתחושת ההתמכרות שלי.
כל כך הזדהיתי עם השיר הזה. כל כך קשה לי בין רוב האנשים,בין רוב האנשים שלא מבנים אותי ואפילו לא מנסים. כל כך רציתי אהבה באותו עת,מישהו שיאהב אותי,שיכאב איתי,שיהיה בשבילי ויחבק אותי ברגעים הקשים. פשוט מישו שיהיה איתי ויבין אותי.המשכתי לשיר בעודי פורטת על מיתרי הגיטרה שלי. הגיטרה שהוריי קנו לי,ההורים שכרגע לא לצידי.
" אחרי ששוב נתתי יותר מדי,
אני ארגיש את הקליפה הזאת
צומחת מעליי.
ואיך אני אדקור את כל מי שיתקרב
הלא כבר נשבר לי פעם הלב."
הרגשתי כאילו הבית של השיר הזה נכתב עליי. עוד שכבת קליפה דמיונית שאני בעזרתה מגנה על עצמי,בזכותה אני מחוסנת,מחוסנת מאכזבות, מחוסנת מאהבה. מאהבה שכל כך אני רוצה אך לא מסוגלת להיפתח. פשוט לא מסוגלת. אני לא ארשה לעצמי ליפגע שוב. כל בן שינסה ליתקרב אליי אני ישתדל להרחיק אותו. עוד אכזבה? לעוד אכזבה אני כרגע לא זקוקה.
"רצית לברוח מכל מה שמוכר.
בין בחולצות הישנות שלך,
הבחנת בי.
ועם קמט החיוך שלי נראה אותו דבר
הרי תוכל למצוא רחוק
מה שמצאת כאן איתי.
"ועל כל זה אני אשלם עוד ביוקר
על האגו שלי, על האכזבה
אני אזיז את השמיכות כי מחר בבוקר
אני שוב מתעוררת,
עם עוד שכבה".
כן אל זה עכשיו אני משלמת ביוקר,משלמת ביוקר על שהייתי כל כך פתוחה,כל כך אוהבת,שרוב האנשים שהכרתי ואני מכירה כרגע מפנים את מבטיהם אליי ברור הרי זה יותר קל מאשר לתמוך ולהיות לצידי ברגעים הקשים. להם הכל טוב למה שיעזרו למישהו אחר ויתמכו בו? מוטב לבגוד.
"עדיין קשה לי בין האנשים
לפעמים אני נזכרת כמה זה כואב
איך הדמעות שלי נפלו על העלים היבשים
ואיך קשה לשנוא
את מי שאתה אוהב"
סיימתי לנגן ולשיר את השיר הזה. השיר שכל כל התחברתי אליו,השיר שהרגשתי כאילו נכתב עליי. לפתע שמעתי מלא מחיאות כפיים. הסתכלתי לעבר דלת חדרי וראיתי חמישה ילדים בני 5 עד 12 בערך עומדים ומוחאים לי כפיים בהתרגשות.
אחד הילדים ילד בן 12 שהיה די חתיך צעק לי את גדולה." ,ילדה אחרת שנראתה לי בת חמש באה ונתנה לי חיבוק. חיבוק שכל כל הזדקקתי לו באותו רגע. ואז בלי ששמתי לב כולם קבוצה של שבעה ילדים חיבקה אותי. חיבוק שכל כך אהבתי.
"למה באת רק עכשיו."שאל אותי אחד הילדים."ואני ?אני הייתי מאושרת, מאושרת לעומת מצבי שבשלוש השעות הקודמות שדמעות בצבצו מעיניי.
לפתע ראיתי את יובל ודור עומדים בדלת.
יובל: "כבר שבית אל ליבם של הילדים אה?" אמרה בזלזול רב.
הילד שהחמיא לי מקודם אמר: "יאללה יובל מה את משחקת אותה אה? בגלל שאנחנו שונאים אותך וסוף סוף מגיעה ילדה חדשה,נורמלית,מתוקה אז את פתאום נעלבת? מה קרה ליחס המגעיל שלך עד לפני שלוש שעות,מה קרה מקנאה?"
אוהבת 😛
אני יתגעגע 😢
תודה על הפירגון שלכם :]
מאמי קראתי את השתי פרקים האחרונים ומעלף
אן מילים כמה שזה יפההה
עד יום שישי לסבול 😢
טוב אבל בכל מקרה אני יחכה 😁
QUOTE (שרוני110 @ 18/12/2006) מאמי קראתי את השתי פרקים האחרונים ומעלף
אן מילים כמה שזה יפההה
עד יום שישי לסבול 😢
טוב אבל בכל מקרה אני יחכה 😁
תודה 😁
אתר האהבה הישראלי