~ ירח.. ~

ווווווווווווווווווואאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאוווווווווווווווווווווווווווווווווווו

מהמםםםם

וואי אני ממש מצטערת .. :/ ..
לא יצא לי להמשיך, אני כל היום עייפה וישנה בלי סוף ..
היה לי ממש שבוע קשה בצבא,
והשבוע הבא הולך להיות זהה לו ..
אבל אני מבטיחה להמשיך את הסיפור,
התחלתי לכתוב פרק חדש, אבל עוד לא סיימתי..
כי אני ממש משקיעה, רוצה שהוא באמת יצא מיוחד ..
מבטיחה לפרסם בקרוב , איך שאני אוכל .
אוהבת אתכם ~..

והמון תודה על התגובות המדהימות 😊..

מחכה..😊

אחותי הגדולה,
מתגעגע אללללךךך!



דברי איתי...

מחכה בקוצר רוח😊

אני מקווה שיהיה היום או מחר המשך,
אני בטוחה שכבר נמאס לכם מהתירוצים האלה, אבל אני בלי מצב רוח ..
ואני עוברת תקופה לא קלה עכשיו , ככה שמקווה שיהיה בקרוב ..
מצטערת ..

לא נורא מאמי
קורהה..
מבינים אותךךך...

אם את צריכה משהו אני תמיד פהה..
אם בא לך לדבר
כנסי..338153296

😂 מחכה!

הרגשתי כל כך לבד ברגעים האלו, רציתי לברוח לזרועות חמות של מישהו שבאמת אוהב,
שבאמת אכפת לו ממני.. לא לסתם סרסור מזדיין שעושה מהגוף שלי בלי סוף כסף..
אבל ידעתי שאם אני לא אחזור, ושאם אני אברח מסיימון החיים שלי יסתיימו..
אבל בעצם , כשאני חושבת על זה, למה אני צריכה בכלל את החיים האלה?..
פתחתי את התיק בעדינות, בידיים רועדות, ידיים משקשקות..
לא האמנתי שאני הולכת לעשות את זה, אבל כבר לא פחדתי..
ואתם יודעים למה? כי כבר לא נותר לי ממה.. הוצאתי את האולר,
והרמתי את שרוול החולצה שלי, ואט אט התחלתי...

"את לא נורמאלית!! תפסיקי!" צעקה עליי נערה אחת שעברה ברחוב,
והשליכה את האולר הרחק ממני..
"אל תתערבי!" אמרתי, והתחלתי לבכות..
התכווצתי כולי על הרצפה, לוקחת נשימה ארוכה ועוצמת עיניים..
"לא להתערב?? את יכולה למות! ואת מצפה שאני אעמוד בצד ולא אגיד כלום,
פשוט אמשיך ללכת!?" היא תקפה אותי .. לא עניתי, פקחתי את עיניי והתבוננתי בה.
עיניים חומות גדולות, מעט נמשים על אפה, ושיער חום בהיר..
הייתה שמנמנה, לכאן ולכאן.. דווקא לדעתי הזקנים היו מחשיבים אותה לאחת עם גוף טוב לזיון..
התרוממתי באיטיות, וניגבתי את הדמעות והגשם שהרטיבו את פניי וטשטשו את הראיה שלי..
"למה עשית את זה?" היא המשיכה לשאול..
"אני בסדר עכשיו, את יכולה ללכת" אמרתי בנימוס, והיא הסתכלה עליי וצחקה..
"אמרתי משהו מצחיק?" שאלתי בעצבים..
"כן מאוד מצחיק! אני לא אעזוב אותך במצב הזה,
תשכחי מזה.. את באה איתי" אמרה, ותפסה בכף ידי..
"לאן?" שאלתי והיא התחילה לנוע ואני אחריה, בלי לדעת לאן ..
"הנה חכי לי פה" ציוותה, ואני המתנתי על הספסל, ממילא לא היה לי לאן למהר..
לאחר כמה דקות של המתנה ראיתי אותה מתקרבת אליי עם שקית מאפים בידה.
"קחי" הושיטה לי לחמנייה חמה מתוך השקית וחייכה..
"תודה" אמרתי, והתענגתי על הטעם המדהים של הלחמנייה, הטעם שכל כך חסר לי..
"אני רעות" אמרה "ושמך?" הוסיפה..
"קורל.." אמרתי בשקט..
"שם יפה.." ..
"תודה" חייכתי.
תמיד חשבתי שהשם שלי יפה,
אבל כל כך נגעלתי מהבנאדם שהפכתי להיות, שהתחלתי לשנוא כל דבר בי..
אפילו את השם.. הרי אחרי הכול ההורים שלי העניקו לי אותו,
ומבחינתי ? ההורים כבר לא חלק מהחיים שלי..
"אז מאיפה את בכלל?" התעניינה..
"מפה ומשם" עניתי בקצרה, לא מעוניינת לפתח שיחה..
"אני מה'נרוג' .." אמרה בהתלהבות.
"שו?".
"לא שמעת על 'הנרוג' אף פעם?"
"לא. מה זה?"
"מועדון קהילתי, אוסף אליו את כל הילדים שלא בדיוק רצויים בבית.." הסבירה.
"אה.." השבתי, 'כל כך מתאים לי' חשבתי לעצמי ועשיתי חצי חיוך..
"חשבתי שאולי תהיי מעוניינת להצטרף, הרי פשוט ראיתי אותך ו.."
לא נתתי לה לסיים את המשפט והתפרצתי לדבריה
"אני בסדר! אני לא ילדה עזובה בלי אנשים אהובים סביבה. תודה אבל לא תודה!" כעסתי.
"מצטערת, לא התכוונתי להרגיז אותך.." ענתה בשקט.
"זה בסדר, באמת תודה שעצרת אותי, תודה על הלחמנייה ותודה על ההצעה.
אבל לא תודה" אמרתי, וקמתי.. "הולכת?"
"כן, מחכים לי"
"טוב אם תשני את דעתך או משהו, אז תבואי ל'נרוג' תשאלי על רעות, ויפנו אותך כבר אליי.."
"בסדר" עניתי ונפרדנו לשלום.
התקדמתי לעבר 'רקיע', צעדים קטנים ואיטיים, מפחדת להגיע ..
כבר שבועיים שלא הייתי כאן וקיבלתי לקוחות אליי, ועכשיו לחזור לזה שוב פעם..
"היי נסטייה.." חייכתי לאחת העובדות במקום, היא בדר"כ אחראית לסידורי העבודה.
"קורל, במה זכינו ששבת הנה?"
"סיפור ארוך.." גמגמתי.
"חדר 102, כבר מחכה לך בפנים לקוח. במהלך הערב יגיעו עוד 3 לקוחות,
מקווה שיהיו מרוצים וישובו.. ואת תדאגי לכך אה? אחרת סתם יהיו לך בעיות עם סיימון.."
"יודעת, יודעת.." עניתי, ועליתי לחדר 102.
פתחתי את הדלת באיטיות, אותו החדר הרעוע. מיטה זוגית,
אזיקי צעצוע, וילונות לבנים ושקופים, שידה קטנה ובה מגירה מלאה באמצעי מניעה.
וכמובן חדר שירותים ומקלחת.
הלקוח כבר חיכה בפנים, אדם סוטה וחרמן קרוב לגיל ה-45 לפי דעתי.
לבש טי שירט ירוקה ומכנס ג'ינס שכבר היה בחציו פתוח.
"אז את בוודאי קורל.." אמר בעודני נכנסת לחדר.
"כה.." לחשתי.
"שמעתי סיפורים עלייך"
"טובים או רעים?"
"רק טובים.. מחכה להוכחות כמובן"
"כמה?" שאלתי ברצינות.
"200" אמר.
"יותר"
"350?"
"לא תתחרט. סגרנו" אמרתי,
והתענגתי רק מעצם המחשבה שמהגועל נפש הזה אזכה לסכום כה גדול.
התיישבתי על המיטה, חולצת את הנעליים..
'עוד מעט זה יפסק, תחזיקי מעמד.. רק עוד מעט' משכנעת את עצמי..
הוא העביר יד מלטפת מתחת לחולצתי,
נושק לצווארי וביד השנייה מנסה לפתוח את המכנס שלי..
"את כזאת סקסית.." לחש לי באוזן.. "תעשי לי טוב, אה?"
"רק טוב" אמרתי, מפשיטה את המכנס שלו, ומסירה את תחתוניו כלפי מטה..
"רק טוב" חזר עליי, ונמתח אחורה..
התכופפתי מטה, ועצמתי את העיניים..
לא יכולתי לעכל ששוב פעם חזרתי לחיים הנוראיים האלה..
....
"וואו!!.. וואו ... את .. את גדולה" אמר בעודנו גומר..
"תודה" חייכתי חיוך מזויף, מביאה לו נייר טואלט..
הוא התקרב אליי, מסיר ממני את חולצתי, ומוריד את מכנסיי מטה..
"את מדהימה" לחש, והחל לנשק את בטני..
"רק אל תשכח" אמרתי, מחלצת יד מתחתיו ופותחת את המגירה.. "קונדום" הוספתי.
"כמובן.. שאני אסכן אותך" חייך חיוך מזעזע, ושלף קונדום מתוך החפיסה..
....
"אני מתה מכאבים אינה, הוא קרע אותי" בכיתי לחברתי במועדון.
"כי כבר שכחת את זה, בקטנה עם האחרים ילך לך יותר טוב"
"אינה אני לא מסוגלת יותר, זה לא בשבילי"
"אל תדברי שטויות, תראי כמה בוחטות תוציאי ללילה.. זה שווה הכל" חייכה.
"שווה הכל, אה?" חזרתי אחריה, אספתי את שערי בגומייה ולקחתי נשימה ארוכה..
"וכמו שסנדלר דואג לנעליים
וכמו שתופר דואג לבגדים
ככה אנחנו דואגים ללקוחות
כי לנו לא חשובים רק המחירים"
קוראת שוב ושוב את השלט בכניסה למועדון..
"אז הגעת" שמעתי קול מאחוריי, 'סיימון..' חשבתי לעצמי, והסתובבתי..



המשך יבוא ~..

ואייי
איזה פרקקק

מסכנההה קורללל

מחכה להמשךךך

(:

לירנושששששש
פשוט מדהיייםםם
כתיבה מדהימההה
פרק מעלףףףף
אין גבול לשלמותתת
והיא פשוט מסכנההה!
תמשיכייי מהרושששששששש

לפ יוווו

מור'צי 😊

ט'נקס יפה שלי ..

ליררני שללי,
אאחח..איזו כתיבה מדהימה,מטריפה..
והרעיון(?), ב כ ל ל !
אני כול פרק אוהב את הסיפור הזה יותר ויותר,רק חבל מאוד שהוא כ"כ עצוב..:\

תמממשיכי מהר,
ודברי איתי,התגעגעתי!3>

אהבתייי 😊