טטנקס (:
אני אוכלת ועושה המשך ...
שבת שלווום !@
בתאבון חחח (;
מחכה להמשך !
"דידוש" חייכתי אליה חיוך שבור,
והיא החזירה לי את אותו החיוך.
"אני כל כך מתגעגעת אליו" התיישבה לידי,
התבוננתי בה בשתיקה.
לא היה לי מה להגיד.
"אליאן מה אני אמורה לעשות עכשיו?, מי אמור לשמור עליי .. מי ידאג שלא יפגעו בי.. מי יאיים על בנים שאני יצא איתם, ומי סתם יציק כשישעמם לו?"
היא בכתה לי,
חיבקתי אותה אליי והענקתי לה את החיבוק הכי חם שהצלחתי לתת.
"אל תדאגי בובה, את תעברי את זה. וגם אני אעבור"
שיקרתי לה.
שיקרתי כי אני לא אעבור את זה לעולם,
אני לא אצליח להמשיך בלעדיו אף פעם.
-----------------------------------
כשחזרתי הביתה פייק קיבל את פני,
נזכרתי אז, כשגיא הביא לי אותו..
~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~
"גיא ? מ..מה אתה עושה פה?"
"הפתעהה" חייך והתבונן לצד החדר.
עקבתי אחרי מבטו
"אני לא מאמינהההההה"
- - - - - -
גיא היה אצלי , עם גור קטן וחדש , ממש דומה לקודם.
זה היה הדבר הכי מקסים בעולם ! [:
"קוראים לו פייק , כי הוא זיוף של הקודם, ז"ל" גיא אמר בקול מתוק.
הסתכלתי עליו כמה שניות, חיוך ענק היה מונח על פניי. כמה מקסים אפשר להיות ?!
"בא לי לבכוות י'שממממן" קפצתי עליו בחיבוק גדוול
"בשבילך? הכל!"
"אתה הכי מושלם שיש!" אמרתי לגיא.
~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~
כמה מתוק זה היה,
על הפנים שלי התפשט חיוך עצום.
הלב שלי פירפר לו, והבטן? התהפכה.
כי למרות שהוא לא פה איתי.
אני מ.א.ו.ה.ב.ת בו.
וככה אני אהיה,
לתמיד
"היי מותק" אמא אמרה לי,
לאחר ליטוף קל בביטנו של פייק קמתי .
"להכין לך משהו לאכול?" התבוננה במבט הדואג הזה, שמרוח לה על הפרצוף עדיין, מאז התאונה.
"לא..אין לי תאבון ממש" אמרתי לה.
"אכלת היום משהו בכלל?"
"כן..בבצפר קניתי אוכל" אמרתי לה.
"אוקיי" חייכה,
"ואיפה היית עד עכשיו?"
"אצל גיא" אמרתי בקול חנוק מעט,
ושוב.. היא התבוננה בי במבט המרחם הזה.
שונאת את המבט הזה שלה,
כשהיא פותחת את העיניים הגדולות במבט העצוב ההוא,
ומקמרת את האף מעט.
והפה נטוי כלפי מעלה.
"טוב אמ..אני עולה להכין שיעורים" שיקרתי לה, רק כדי לברוח מעוד אחת השיחות שהרגשתי שמתקרבת.
"אוקיי חמודה, אני יעלה עוד מעט להביא לך משהו לנשנש"
"תודה"
חייכתי בצביעות ועליתי לחדרי.
נעלתי את הדלת.
זרקתי את התיק בצד החדר ופתחתי את המחשב.
זה היה מין הרגל כזה,
אירוני שתמיד ציפיתי שאולי בין כל ההודעות שנשלחו תציץ איזו הודעת "אני אוהב אותך" מגיא.
טיפשה שכמותי.
מאסתי מלהיות במחשב,
כבר לא מעניין אותי לדבר עם אף אחד.
גם לא מעניין לעיין באתרים חסרי משמעות.
הדבר היחידי שהייתי עושה במחשב היה לעבור שוב ושוב על ההיסטוריה עם גיא באייסיקיו.
גם מזה כבר נמאס לי,
אני יכולה לדקלם כבר כל שורה.
ולמרות זאת,
כל אות ואות שנשלחה אלי מתלוותה בכאב מכביד כזה, בצד שמאל בחזה.
לאחר כמה דקות נשמעה דפיקה בדלת.
"רגע" מילמלתי בזמן שהוצאתי מחברת מהתיק ופתחתי באחד הדפים הכתובים,
הרי היא חושבת שאני לומדת.
סובבתי את המפתח ופתחתי את הדלת.
"הנה מותק" אמא חייכה והעבירה לידיי מגש עם טוסט וכוס קולה קרה.
"תודה" חייכתי חיוך מזויף.
"אין על מה" חייכה גם היא ויצאה מהחדר.
את הטוסט זרקתי לפח,
ואת הקולה שפכתי מהחלון.
אני לא יודעת מה חשבתי,
או במי ניסיתי לפגוע.
אבל הכל חזר בהפוכה,
פגעתי ר.ק בעצמי.
-----------------------------------------
"אליאן... "
"אליאן קומיי" שמעתי את אמא צועקת.
מאז המקרה,
מאז אותה התאונה,
עברה כבר חצי שנה.
חצי שנה בה לא חזרתי לעצמי.
חצי שנה בה נהייתי שונה לגמרי.
אני כבר לא אותה האליאן של פעם,
בית ספר נהיה כל כך לא משמעותי בשבילי,
אני לא מסתובבת עם אותם החברים של פעם –
להפך.
החברים של פעם מחליאים אותי.
אני נגעלת .
אני אפילו לא יודעת למה,
פשוט נגעלת.
אני יודעת מה אומרים עליי,
הילדה הזאת.. שבגלל חבר שלה שמת היא איבדה את עצמה.
יש כאלה שמסתכלים עליי בצורה של סנובית שלא מתייחסת לאף אחד.
כאלה שאומרים שאני 'וואנבי באד גירל'.
כאלה שרק מחפשים סיבה לצחוק.
אני יודעת הכל, אבל אני מדחיקה,
כי באמת שמכלום כבר לא אכפת לי.
אני מוצאת את עצמי בעזרת האליאן החדשה,
עם החברים , והסביבה השונה.
השישה חודשים האלה,
רק חיזקו אותי.
הם הציגו לי את החיים באור האמיתי שלהם,
לא הכל ורוד וקסום,
אני אף פעם לא אקבל את החלומות שלי על כרית נוצצת כשרק ארצה.
למדתי שהכל מזוייף.
היה מזויף,
וישאר מזויף.
"קמת?"
אמא צעקה לי מלמטה.
"קמתי קמתי" רטנתי בעייפות.
שטפתי את הפנים וצחצחתי שיניים.
לאחר מכן נכנסתי לחדר,
המבול שירד בחוץ נקש בכבדות על חלוני השקוף.
פתחתי את הארון, הוצאתי לי מכנס שחור וקפוצ'ון ירוק, פשוט.
דחפתי לתוך תיק קטן את המדי עבודה שלי.
עשיתי קוקו גבוה, נעלתי נעליים וירדתי למטה.
"את צריכה טרמפ?" אבא שאל באדישות האופיינית לו,
"לא" עניתי בשקט.
לקחתי את המעיל הלבן שלי מהמיתלה, ויצאתי החוצה.
זה היה יום קריר מאוד ..
ועוד יותר קר בלב בלעדיך. לא הצלחתי להתרגל.
עוד יום גשום, נזכרתי בחורף האחרון
כשאני וגיא התכרבלנו מתחת לשמיכה
מחובקים
אוהבים
מרפים מהקור
מחממים מתחת לשמיכה
ואני מרגישה כמה שהוא אוהב אותי. זוכר את החורף האחרון?
בגשם העצום..כשהיה קר כלכך
רצים ביחד בין השלוליות למקום מבטחים
אתה נותן לי את המעיל שלך
רק שלא יהיה לי קר, רק שאני לא אקפא מהקור. מתנשקים בגשם
ואתה לוקח אותי הביתה בגשם ההוא
רק אני ואתה מול אותו הגשם.... מתנשקים, מתחבקים .
אתה הולך וחוזר ונותן לי נשיקה באף
אומר אני אוהבת אותך יפה שלי
ואני ממשיכה לעמוד בגשם
מקווה שזה לא יגמר לעולם
ורואה אותך מתקדם
כלכך יפה..
מסתובב אליי אומר לי רוצי הביתה את תתקררי
אבל לא אכפת לי
אני עומדת בשביל להסתכל על כמה שאתה מדהים
כמה שבחיים אני לא אמצע שומדבר שדומה לך
ואתה הולך וקר בלעדייך
זוכר את היום הולדת שלי בחורף האחרון ?
בוקר גשום אני ואתה מתעוררים.. מתחבקים מתחת לשמיכה ואני אומרת לך
בא לי רק להישאר איתך ככה, אני לא רוצה בית ספר
רוצה רק להישאר איתך ככה מחובקת תמיד
ואתה מגשים כל משאלה שלי,
והופך גם את היום שאחרי היומולדת ליום קסום ביותר.
ואתה זוכר בחורף האחרון.. אותנו בסרט כשקר בחוץ וחם בפנים
ואני בוכה ואתה מחבק אותי ואומר לי בייבי זה רק סרט.. בקול החמוד שלך
ואני צוחקת שוב בגללך..
זוכר בחורף האחרון אותנו? בוכים צוחקים כי היה לנו טוב
ובחורף האחרון זה לא היה סתם חורף
זה היה החורף שלנו..
שלנו ביחד
ואז התחיל הקיץ, נגמר החורף. .
וגם ככה אנחנו נגמרנו..
אני מנסה להפסיק את עצמי,
מלהעלות זכרונות שלא יועילו בכלום.
אני חזקה יותר מהזכרונות האלה,
'לא אכפת לך אליאן, ל-א א-כ-פ-ת'
עמדתי בתחנה,
סביבי הכל היה מוצף מים.
לאחר מספר דקות הגיע האוטובוס,
שילמתי לנהג והתיישבתי באחד המושבים.
דחפתי את האוזניות לאוזני והתבוננתי מהחלון,
אנשים בודדים היו בחוץ – הולכים לעבודה,
עצמתי את עיני והקשבתי לשיר שהתנגן באמ.פי שלי,
שיר שהצלחתי להזדהות איתו מאוד..
בבית קפה בצהרי היום
פתאום היה לי קצת קשה לנשום הלכתי
ממקום למקום
וזה מצחיק שכבר עברה שנה
אבל בתוכו שום דבר לא השתנה
אחרי כל כך הרבה זמן
זה עוד אתה
שלא תבין יש לי חיים
וכמה חברםי טובים
ובטח אתה יודע את האמת
געגועים הם הילדים של הבדידות
שכבר היכרתי כמה אנשים
הכי עניין אותי לראות אם הם דומים
או לא דומים לך
אם בלעדיך אז עדיף לבד
כי בלעדייך זה עצוב עם כל אחד
כי אני יודעת שזה לא אתה
אם שואלים אני עונה
הכל בסדר כבר נרגע
ובטח אתה יודע את האמת
געגועים הם הילדים של הבדידות
והלילות לא נגמרים
שעות תקועות במחוגים
כמו נצח בטח גם כואב לך
געגועים הם גם הילדים שלך
האוטובוס עצר בתחנה ליד מקום עבודתי.
ירדתי ממנו בזמן שדחפתי את האמ.פי לתיק.
"שוב מאחרת?" אלמוג – האחיינית של המנהל תקפה אותי.
אלמוג בת 20 , היא הוציאה פטור מהצבא . . אני לא יודעת למה, והאמת שזה גם לא כ"כ מעניין אותי.
אין לי מושג מה יש לה נגדי אבל תמיד היא כזו,
מתנשאת מעליי .
"התעוררתי מאוחר" עניתי בפיהוק,
"לא מעניין אותי ! כאן זה לא בית ספר, כאן לא עושים מה שרוצים.."
"אפשר לחשוב כמה אנשים יש פה" אמרתי בשקט וגלגלתי עיניים.
"אליאן אני לא צוחקת איתך!, זאת הפעם האחרונה הבנת אותי?"
"בוקר טוב אליאן" , אמיר המנהל חייך אליי.
הוא היחיד שאהבתי במקום הזה,
לא שעובדים פה כ"כ הרבה אנשים – אבל בכל זאת. הוא דואג לי ומעריך אותי מאוד,
באמת שהוא כמו אבא בשבילי.
תמיד דואג שיהיה לי חיוך על הפנים, ושהכל יעשה ברוח טובה.
"בוקר טוב" עניתי לו .
"אלמוג אני רוצה לדבר איתך!" אמר בצורה תוקפנית למדי,
חייכתי חיוך מנצח .
"אליאן לכי תחליפי חולצה ותכנסי אל מאחורי הדלפק, עד שאני אסיים את השיחה עם אלמוג" אמר .
לקחתי את התיק שלי ונכנסתי לשירותים,
החלפתי חולצה
לאחר מכן הסתכלתי במראה.
בצד שמאל של החולצה השחורה היה רשום "קפה העיר" באותיות לבנות.
חידשתי את הקוקו שלי ויצאתי.
אמיר ואלמוג עדיין דיברו,
היא לא נראתה מרוצה.
נכנסתי על מאחורי הדלפק, זרקתי באחד הארונות את התיק שלי.
לקחתי את השקיות הקטנות של הסוכר והסוכרזית וסידרתי בטוח הסלסלאות השונות.
"מצטערת על קודם, הייתי קצת עצבנית" אלמוג אמרה ונעמדה לידי בדלפק,
"שיהיה" אמרתי ויצאתי לבחוץ עם פנקס קטן ועט.
באחד השולחנות התיישבו 2 נשים מבוגרות,
נראו כאלה עם כסף,
"בוקר טוב" אמרתי בחיוך הכי רחב שהצלחתי לזייף, "אפשר לעזור לכן?" אותו החיוך נשאר על פניי,
ככה זה.
ככל שאהיה נחמדה יותר – ככה הטיפים גדולים יותר.
"כן חמודה, אני אקח הפוך ועוגת גבינה" אמרת אחת מהן, רשמתי בפנקס.
"ובשבילך?"
"אייס קפה בבקשה"
"מיד מגיע" חייכתי אליהן והגשתי לאלמוג את ההזמנה.
לאחר כמה דקות הכל היה מוכן,
הגשתי להן את האוכל עם חיוכים ואושר צבוע מפה ועד ארגנטינה.
וככה עבר עוד יום בעבודה,
שיגרה שכזאת.
"אליאן, קחי משהו לאכול ושבי איתי" אמיר אמר בחיוך , סימן לכך שאני משוחררת .
לקחתי לי טוסט ומיץ תפוזים והתיישבתי בשולחן עם אמיר.
"איך היה היום?" שאל בזמן שנגסתי בטוסט שלי.
"אחלה, מה זה?, חשבונות?" שאלתי והוא הנהן.
"אלמוג יותר בסדר איתך עכשיו?"
"חחח אין, ידעתי שאמרת לה משהו!"
"אני לא מוכן ליחס כזה איתך, זה לא מגיע לך" אמר ואני חייכתי, חיוך אמיתי לשם שינוי.
הפלאפון שלי צלצל, לגמתי שלוק קטן מהמיץ ועניתי,
"הלו?"
"מה נשמע מאמי?"
"תומר, די כבר להתקשר מחסוי ימלחיץ"
"חח נו זה ברגיל.. איפה את בעבודה?"
"כן.. אני אוכלת וחוזרת הביתה"
"סבבה מותק, תהיי בתחנה ב9 ככה.."
"אוקיי" אמרתי וניתקתי.
כשסיימתי לאכול פיניתי את הכלים שלי, לקחתי את התיק ויצאתי לכיוון הבית .......
~
"אליאאאאאאאן"
כ"כ יפהההההה =] ועצובב:/
המשךךךךךךךך
מ ד ה י ם :]
מי זה דניאל?
איך את מרגשת אותי בפרקים שלך ..
מדהייים !!
מי זה דניאלל ?
תמשיכייי [:
מדהים😊
הסיפור הכי יפה פה!
אתר האהבה הישראלי