בנות. . . אני ורצה להמשיך את הסיפור. . . אבל אין תגובות
וזה מבאס אתן לא מאמינות כמה. . . תגיבו. . . . בבקשה. .
הנה המשך .. לווב יוו. .



דודי- "אבל אני רוצה, ואת תקשיבי לי" הקול שלו ניהיה מכובד כזה אבל שקט. " הכרתי אותה שנסענו לטבריה, שהיינו שלושה ימים בים שלא באת, היא הייתה חמודה כזאת, ידידה חמודה כזאת, שאפשר לכייף איתה ולצאת איתה למסיבוות,בלילה השני כמעט התנשקנו כי היינו שנינו שיכורים אבל נזכרתי בך ולא התנשקנו, חשבתי שאחרי שנחזור היא תעלם היא בכלל גרה רחוק ולא חשבתי שנראה אותה יותר בחיים. ואז 5 ימים אחרי השנה שלנו, שרבנו אני אפילו לא זוכר על מה היא באה, ואני הייתי עצבני ושיכור ושכבתי איתה, ואת באת שנדבר וראית מה שראית. לא דיברת איתי חודש-החודש הכי קשה בחיים, ושדיברת איתי "נפרדנו כידידים" אבל אני יודע שאת לא סלחת.
אני-"סלחתי, אבל קשה לי לשכוח"
דודי-"אני יודע, אני כל כך מצטער, אבל הופתעתי שחודש לא דיברת איתי, אני ציפיתי שתצעקי, שתכעסי, שתרביצי שלא יודע מה...שכל הצד המרוקאי שלך(ברגע זה שנינו חייכנו חיוך קטנטן) יצא עלי...וכלום, אני בא את הולכת אני מתקשר את מסננת, כלום. למה?"
אני-"כאב מידי, רק לראות אותך כאב, וידעתי שאם אפילו נדבר על זה אז אני יסלח, ולא ממש רציתי"
דודי-"אבל למה? למה לא רצית לסלוח?"
אני-"פחדתי,פחדתי לסמוך עליך, פחדתי לדבר איתך, פחדתי ממה שתגיד ופחדתי מהתגובות שלך, ושתגיד לי שאתה לא אוהב אותי ובגלל זה היית איתה(פה כבר התחילו לרדת לי דמעות).
דודי התקרב וחיבק אותי, חיבוק חזק, חיבוק שהזכיר לי את פעם.
הוא הוציא מהכיס שלו דף מקופל על ארבע שנראה מבחוץ קצת ישן ונתן לי אותו...ואז הוא אמר שכבר מתחיל להיות מאוחר ושכדאי שנלך, שהוא יקח אותי הבייתה. שנכנסנו לאוטו רציתי לקרוא את המכתב, לראות מה כתוב בו אבל דודי לא נתן לי.....הוא אמר שאני יקרא אותו בבית, לבד ושזה מכתב פרטי, שאני יקרא אותו לבד לשם שינוי ולא יתן לחני ונטי לראות כל מילה..! חייכתי חיוך מתוק והסתובבתי לכיוון החלון. אחרי 15 דקות בערך הגענו אלי הבייתה. הסתובבתי אליו נתתי לו נשיקה קטנה בלחצי ובאתי לצאת. הוא נגע לי בכתף, הסתובבתי, הוא התקרב אלי, עוד קצת ועוד קצת...הרגשתי את הנשימות שלו על הפנים שלי..עצמתי את העיניים ואני ודודי נסחפנו לנשיקה...נשיקה עדינה אבל עם הרבה רגשות, הרבה געגועים, והרבה פחד-מבחינתי.
לאט לאט התנתקנו....דודי הסתכל לי בעיניים, העיניים השחורות שלו הסתכלו בי, כאילו ניסו להבים מה אני מרגישה דרך העינים.
אני-"דודי, אני צריכה לעלות הבייתה" קטעתי את כל האוירה הרומנטית שהייתה בינינו.
דודי-"נכון מאמי, מצטער.."
אני-"אין לך על מה" יצאתי מהאוטו והתחלתי ללכת לעבר הבית שלי....מתאפקת לא להסתובב ולראות את דודי.
דודי-"ליאורי, רק שתדעיי...א-נ-י א-ו-ה-ב א-ו-תך" הוא צעק....ואני נזכרתי בכל התקופה שלי איתו, כמה שהוא היה אומר שהוא אוהב אותי, כל המתנות המכתבים וסתם השיחות הקטנות באמצע היום לראות אם אני מרגישה טוב. עמדתי שם, אחרי שדודי כבר נסע, הסתכלתי על מה שמסביבי, בכל מקום היו לי זיכרונות איתו.... נכנסתי לבית סגרתי את הדלת ונשענתי עליה....הוצאתי את המכתב מהכיס וקראתי אותו....בהתחלת המכתב הדמעות עלו לי..אח"כ כבר התחלתי לבכות. . . . הוא היה כל כך אמיתי שם, הוא כתב תרגשות שלו ורק אותם, בלי כל הזבל שמסביב. רק תאמת..! את כל הריגוש הזה נטי קטעה שהיא תקשרה...!
אני-"היי בובי"
נטי-"היי חיים, מה שלומך?!"
אני-"בסדר....מה איתך?"
נטי-"בסדר, יאללה תארגני אני באה לקחת אותך"
אני-"מה? לאן?"
נטי-"ייוצאים, רק הבנות, סתם סיבוב. . . . לדבר קצת, להנות לשכוח מהכול.."
אני-"יודעת מה ? מתאים. . . "
נטי-"יאללה שעה ואת בחוץ, ביי מאמי אוהבת אותך" ובלי להשאיר לי הרבה מקום לשאלות ניתקה ושלחה אותי להתארגן.
-----------------------------------------------------------------------------------------------------------
נכנסתי הבייתה אחרי שעה של נסיעה בערך, רציתי לחזור הבייתה באמת שרציתי אבל לא הייתי מסוגל, השעה היית כבר 5 אחרי הצהריים, הלכתי למטבח לקחתי פחית רדבול והלכתי לחדר שלי, נשכבתי על המיטה ושמתי מוזיקה, היה את השיר "אל תבכי גמלי עצוב" של תמיר גל, הוא היה עלי ועל ליאור, אבל בידיוק ההפך. את המחשבות הדיכאוניות שליי גיל קטע בשיחת טלפון.
אני-"הא אחי"?
גיל-"מה קורה?"
אני-"חי, ואצלך?
גיל-"דווקא סבבה, יאללה אתה מתלבש?"
אני-"מתלבש לאן?"
גיל-"הפתעה, רק אל תלבש אדום ותביא כסף..אללה אני צריך לזוז....סאלמתת"
גיל ניתק ולא ממש השאיר לי ברירה אלא לצאת, ידעתי שהוא זומם משו, פשוט לא ידעתי מה לא היה לי כוח לבדוק, אז פשוט נכנסתי להתקלח.
-----------------------------------------------------------------------------------------------------------------
אני-"טוב אז אמרת לו?"
גיל-"כן נטי, אל תדאגי הוא יבוא....קניתם כבר כרטיסים?!"
אני-"כם הכול אצלי...טוב אז אני עכשיו הולכת להביא את ליאור...עוד חצי שעה בכניסה למזרחי"
גיל-" סבבה אחותי, יאללה נדבר..! רגע את חושבת שזה ילך?"
אני-"אני מקווה, נמאס לי לראות אותה סובלת"
גיל-"כן, גמלי אותו.."
אני-"אללה גילוש, אני הולכתת להביא אותה...נתראה ביי מאמי.."
גיל-"ביי בובה"
---------------------------------------------------------------------------------------------------------
נטי לקחה אותי והעלתה אותי על מונית. . . הנהג התחיל לנסוע. . . בטח היא אמרה לו לאיפה לפני חשבתי לעצמי. באיזשהו שלב עליתי על זה שאני ליד הקניון. . . הנהג עצר ואני ונטי ירדנו.. . . . לא היה לי כוח לשאול אותה.. . . לא היה לי כוח לכלום. . . חצינו את הגשר לכיוון טדי(מגרש כדורגל ביתי של בית"ר ירושלים)
אני-"נטי מה עושים פה?"
נטי-"יש משחק"
אני-" אני יודעת, אבל אמרת סיבוב הבנות"
נטי-"אני יודעת. . . אבל פשוט נמאס לי לראות אותך סובלת. . . . ובית"ר זה אהבת חייך, חשבתי שזה יעודד אותך"
אני-"זה באמת יעודד, בעיקר אם הם ינצחו" אמרתי וחיוך קטן התפרש על פני, הרגשתי כבר שיחרור. הרגשתי מן תחושה שהכול יעבור. . . שהכול יהיה בסדר. . . שאם בית"ר ינצחו.. . ה כול יתחיל להיות יותר טוב. אוי כמה שטעיתי. ..