"ואת.." סיפור קצר חדש של דניאל ושלי..מקווים שתאהבו

טוובב,חבירננוו לאתתר..

אחרי המון זמן של ששתיקה מצד דניאל וממצידי החלטנו להפגיז אותכםם בסיפור
קצר שיהיה בהמשכים(כי הוא ייצא לא הכי קצרר.. 4-5 פרקים!)...

מקוויים שתהנו,תאהבו והכי חשוב.. תגיבו!

אוהבים אותככםם! 😁



אזזז...חלאסס עם הבולשיטט,קבלו:





"..טעיתי לא הייתי אני.. שבפניי הריקנות שוב לא תכה,
המציאות שתחכה,
שוב לא אבכה כשאתנחם מעט,
ואת.."
צלילי השיר הקסום והכל כך עצוב הזה התנגן בחדר, כשאני ישבתי על המיטה,
מקפל רגליי תחתי ונזכר בה:
היא לא הייתה כל כך יפה כמו נסיכה באגדות, והמוני בנים לא רדפו אחריה ולא שרו לה סרנדות אל מתחת לחלון.
היא לא הייתה בלונדינית, ולא היו לה עיניים כחולות, לא היה לה מבנה גוף מהמם או ישבן משגע.
היא הייתה פשוטה ביופייה.
שיער חום, מתולתל וארוך, רך למגע עם ריח בלתי נשכח.
פנים עגולות ועיניים גדולות וחייכניות שהתאימו, בעיניי, כמעין עבודה של אומן לשפתייה הורדרדות המתוקות שחיוך כובש תמיד נקלע בהן.
גופה היה פשוט מושלם בשבילי.
אני זוכר את היום בו ראיתי אותה, עדינה יפה ומפוחדת, ביום הראשון ללימודים.
ילדה חדשה, שאף אחד לא הכיר וגם לא ניסה להכיר,
פשוט ראה..
והתעלם.
למה?
בגלל שהיא לא הייתה בלונדינית, ובגלל שגופה לא היה רזה וחטוב כמו שכולם מצפים,
אבל את מבטי היא כבשה מהדקה הראשונה.
ביקשתי מהמורה לשבת לידה וכולם צחקו עליי כשעברתי.
בהפסקות בבית הספר, נושא השיחה היה כמה ליאור מסכן, הוא יושב ליד דניאל, החדשה,
אך אני רק חייכתי,
חיוך מאוהב.
כשהתחלנו לצאת זה היה היום המאושר בחיי,
למרות שמאז כל חבריי נידו אותי..
אך לי לא היה אכפת, כל עוד אני איתה!
היא הייתה מתוקה, מתחשבת ותומכת.. תמיד פינקה אותי והייתה שם בשבילי.
3 שנים מחיי ביליתי איתה.. שלוש שנים מאושרות..
מלאות בחום ובאהבה עד בלי די..
3 שנים קסומות,
שהגיעו לקיצם מהר מדי...

זה היה עוד יום חורפי בתקופת החורף הקרה שירדה על ירושלים,
הגשם טפטף ללא הרף והברד דפק על חלוני,
כמביא בשורות רעות.
קמתי מהמיטה ברגליים כבדות,
וידעתי,
שהיום הזה הולך לשנות את כל חיי..

התרוממתי ממצב השכיבה ששריתי בו עד לפני דקות אחדות ושפשפתי את עיניי,
מתבונן דרך החלון על הבחוץ...הבחוץ הרטוב והאפרורי,הבחוץ הקר,המנוכר..
קמתי באי-רצון מהמיטה בשעה שאמא שלי צועקת מלמטה "ליאוור,אנחנו צריכים ללכת אל הדודה,תזדרז!!!" והתלבשתי בחוסר רצון. קודם הגרביים באיטיות,אחר-כך מכנסי הג'ינס הבלויים,חולצה מרופטת ולבסוף, נעלי האולסטאר השחוקות בסולייתן...
שחוקות בשל כל הזמן שהלכתי עם דניאל...שנהניתי איתה....לפתע,היה לי פלשבק לאותו היום המיוחד שבו התוודיתי בפנייה על אהבתי...
~~~~~~~~
"דניאל...אין לי איך להגיד את זה בדרך פשוטה יותר בשבילך ובשבילי אבל...א..אב..ל.... אני אוהב אותך!" אמרתי בגמגום קל וכשהגעתי לחלק ה"רציני" כביכול,הדגשתי כל הברה והברה. היא הביטה בי בעינייה הגדולות,הנוצצות והחומות. היינו זה מול זו ומבטי הושפל לרצפה...היא הרימה את פרצופי בעזרת ידייה הרכות בעלות ריח השושנים והסתכלה עמוק בתוך עיני,אל נבכי נשמתי.
"אני גם.." היא אמרה בלחש והבטתי בה בתדהמה, חשבתי אני נמצא בחלום או אולי בסצנה של סרט רומנטי שחוק אך היא העירה אותי מהזיותיי בעזרת שפתייה הרכות,הורדרדות שהתחככו בשפתיי......
~~~~~~~

"ליאור,אתה בא?!" אמא שאלה והוציאה אותי מהעולם שנכנסתי אליו....
"כן,רק שנייה.." אמרתי בשעה שנענעתי את ראשי כמנסה להוציא את הזיכרונות שנחקקו במוחי ואף בליבי.
עברתי אל מול השידה שנחה לצד מיטתי והבטתי בתמונה שלי ושלה..
התמונה שצילמנו ביום השנה הראשון שלנו.
החיוכים נסוכו על פנינו, כל כך מאושרים, כאילו נדמה לנו שתמיד נהיה ככה. מחוייכים אל מתוך תמונה..
חשבתי שדבר לא יכול להוריד את חיוכי, את חיוכה,
אבל כמה שטעיתי..

"ליאווור? אני אעמוד ואחכה לך עוד הרבה זמןן?" שוב אמא.
אני חוטף את הטלפון ואת צרור המפתחות שצרורות בו תמונות רבות שלי ושל דניאל וגם את ארנקי.
"אני בא, אני בא.." אמרתי יוצא מן החדר, מנשק מזוזה וסוגר אחריי את הדלת.
"שים מעיל" אמא אמרה ואני התעלמתי.. למי יש כוח למעיל?
למרות שגשם באמצע החיים.
"זה לא בגדר המלצה, אדוני הצעיר" אמא חייכה אליי, מחזיקה את מעילי בידה.

הנסיעה לדודים בנתניה הייתה ארוכה ומייגעת.
בעצם, כשאני חושב על זה, ארוכה ומייגעת הייתה המחשבה שאני לא אראה את דניאלי שלי כל היום.
אני כל כך אתגעגע אליה,
למגע שלה.. לידיים המלטפות שלה.. לפנייה החייכניות.. לקולה הרך..
"ליאור? ליאווורר? הגענו.." אחי הקטן שוב מנדנד לי,
יש לו מזל שאני מת עליו.

הגענו לדודים בנתניה..
כשנכנסנו, קידמה את פניי פנינה, דודתי, אחות של אמי, וריח הבישולים הציף את הבית..
"פנינה, איזה ריח נפלא.." החמאתי לה ונישקתי אותה בלחי, מחייך חיוך רחב.
"אח ליאורי, כמה שאתה חתיך עולמי. איך גדלת.. אני חייבת לקרוא להילה שתראה אותך" היא דיברה במהירות ובהתלהבות רבה, שבקושי יכולתי להבין משהו!!
"הילללללללללללללה" נשמעה קול צעקה.. "הם הגייייעוו"..
"אני באאה" נשמעה קולה הבוגר של הילה..קול קצת מוזר לטעמי.
כל המבטים נישאו אל פתח חדרה:
מהחדר יצאה נערה גבוהה.. עם פני חרסינה..שיער ארוך חום וחלק.. וגוף מעוצב להפליא..
"היי לכולם" היא אמרה וכביכול ליטפה את כולם בקולה..
בחורה יפייפיה, ללא כל ספק.
אם לא הייתי מאוהב עד מעל הראש באישה האחת והיחידה שלי, דניאלי שלי, עוד הייתי בוחן אותה פעם או פעמיים.
אם חברים שלי, לשעבר היו פה, הם היו ללא ספק משדכים בינינו.. היא הייתה לגמרי הטעם הקודם שלי.
אבל מה לעשות שהלב לא שואל שאלות מיותרות? ליבי היה נתון אך ורק לדניאל.
"אתם באותו הגיל לא, הילווש?" שמעתי את קולה של פנינה והעברתי את מבטי על אמי, על פנינה ושוב על הילה..
"כן.. בערך אותו הגיל.." הילה חייכה וחשפה בנוסף לכל גם שיניים לבנות וחיוך מתוק.
"אתה זוכר את הילה נכון ליאורי?" שמעתי את קולה של אמא..
ת'אמת, לא זכרתי אותה ככה.. זכרתי אותה מכוערת עולמית עם מיליון חצקונים על הפנים,
מברוווזון מכוער יצא ברבור בסופו של דבר.
הנהנתי בראשי.
מבטי השתלהב וסירב להתנתק ממבטה של הילה, ללא כל סיבה מוחלטת.
"הילוש, אולי תראי לליאורי את החדר שלך?" פנינה דיברה בקול מתחנף.. ואמא תקעה בי מבט משמעותי..
ואני,
לא רציתי לאכזב את אמא, פשוט הלכתי בכיוון הילה, כאשר היא בוחנת אותי לאורך כל גופי כשאני מתקדם לעברה.

התקדמתי לעברה לאט,משפיל את מבטי ומפחד שאולי במקרה עיננו יפגשו...
"יאללה,בוא כבר!" היא אמרה ותפסה את ידי ברכות מדהימה מובילה אותי ספק בהליכה ספק בריצה במעלה המדרגות,לכיוון חדרה..
נכנסנו לתוך חדרה..נדמה היה שהחדר לא נגמר כי רציתי שידה תישאר אוחזת בידי ומובילה אותי...
לצערי,לפתע פתאום היא שיחררה את אחיזתה והושיטה את אותה היד הרכה שאחזה בי לפני מספר שניות לתמונה בלויה שניצבה מאחורי ערמות של תמונות מעודכנות יותר...
היא הושיטה לי את התמונה,והבטתי כלא מאמין..
"מה קרה?" הילה שאלה אבל אני הייתי בעולם אחר,
עולם של אי הבנה,
לא האמנתי...