אאאאאני אוווווהבת אווווווווווווותךך יפפפפפפה שללללללי [:
טנקס (:
חזרתי כרגע מבצפר =/
אני הולכת לישון... אחר -כך למכון ואחר כך כותבת המשך!
לאבבבביו קטנות!
קריני.. תודה, ברוכה הבאה לסיפור!!!
ליילה טווווב ביוטיפוווול שללללי [:
לאביו קטנות.
יצא דוחה, העלילה הולכת להשתנות.
הגעתי הבייתה תשושה, עייפה..
ישר נשכבתי על המיטה וחשבתי על אור..
ואז על ערן.. ושוב על אור..
והם היו כל-כך דומים מבחוץ ..שהגעגוע הרג אותי. ........
פרק 37:
התעוררתי בשלוש בלילה מהודעת ה-sms שהתקבלה.
קראתי אותה.
"מצטער על השעה... לילה מדהים שיהיה לך" כתב לי אור.
לא היה לי כוח לענות.. הרגשתי איך עניי נעצמות, הפלתי את הפלאפון על הריצפה ונשכבתי בחזרה על המיטה.
נרדמתי בשניות.
התעוררתי בבוקר בערך בשתיים עשרה.
עדיין הייתי עייפה, ולא ידעתי למה.
אכלתי ארוחת בוקר וישבתי לי מול הטלווזיה.
התחלתי לדפדף בערוצים... משועממת לגמרי.
ראיתי MTV, סרט, ואפילו ערוץ הילדים מרוב השעמום עד שהעברתי לעשרים ושתיים.
הבטתי על צג הטלווזיה ולא האמנתי.
רציתי למות.
ליבי צנח על הריצפה. התחלתי לרעוד בכל גופי, כאב לי כל הגוף.
ומה שאחר-כך.. אני זוכרת במטושטש.
נראה לי שהייתי מעולפת בערך דקה, וקמתי לבד.
לא היה לי כוח לזוז.. והמראה שראיתי בטלווזיה גרם לי להיות עוד יותר מטושטשת.
קמתי ללא חשק מהריצפה הקרה עם כאב ראש לכיוון המטבח.
שתיתי מים והתיישבתי על השולחן, מנסה להרגע.
שוב אותה תמונה מהטלווזיה עלתה לי.
"שלושה חטופים בלבנון, טרם פורסמו שמותיהם"
חטפתי את הטלפון האלחוטי של הבית.
0..5....6 כל המספרים התבלבלו לי.
עד שהצלחתי לחייג ושמעתי קול, ליבי דפק ללא הפסקה.
"הלו" הוא ענה..
"אור.. יפ..ה.. ש..ל..י אתה בסדר?" שאלתי כמעט ללא קול.
"כן נשמה שלי, בדיוק באתי לצלצל אליך.. הכל בסדר?"
"פויייי אור" אמרתי והתחלתי לבכות, הדמעות זלגו ללא מעצור,
הייתי כל-כך מבוהלת.
"מה קרה יפה שלי?" הוא שאל..
"ראיתי.. את ההודעה בטלווזיה.. על החיילים החטופים.. " אמרתי מגמגמת.
"אני בסדר אהובתי.. אני לא יודע מה הולך פה, אני יודע שאנחנו הולכים להתקיף את לבנון.." הוא אמר..
"יפה שלי.. תחזור הבייתה" אמרתי מתחננת.
"אני לא יכול.... את יודעת את זה בובי! הכל יהיה בסדר" הוא אמר מנסה להרגיע.
"תבטיח לי שתשמור על עצמך.. לא משנה מה! בבקשה אהובי! תשמור על עצמך בשבילי!!" אמרתי..
"אני שומר על עצמי מאמי, אל תדאגי, אני מבטיח להתקשר כל פעם."
"אני אוהבת אותך מאמי"
"אני לא יכול לדבר.." הוא אמר.. "אני אוהב אותך... המפקד כאן, אני אדבר איתך כבר" הוא אמר ושמעתי את צליל הניתוק.
פתחתי את המקרר ומזגתי לי קולה.
ידעתי שאם אני אספר לאמא שהתעלפתי ישר אני אגיע למיון.
החלטתי לשמור את זה לעצמי.
לא יכולתי לנוח לרגע, המחשבה שאור בסכנה הרגה אותי.
ראיתי ערוץ עשרים-ושתיים בערך שעה.
סתיו הגיע בשעה אחד וחצי הבייתה.
"מה קורה אחותי?" הוא שאל..
"חטפו שלושה חיילים ישראליים"
"תשבעייייי.. ואור בסדר?"
"כן" עניתי..
"יאאאו.. בטח מזה נבהלת" הוא אמר ושוב דמעות עלו בעניי.
הרגשתי שוב את הפחד הזה מצטבר בגופי, ואת ההרגשה כאילו נגמרו חיי שוב.
"יאא מאמי" הוא אמר וחיבק אותי, "יהיה בסדר בובי"
ואיך שהוא אמר את המילים 'יהיה בסדר' הגיעה הודעה חדשה לטלווזיה,
היה עלינו להשאר קרוב למרחבים המוגנים מחשש שתפתח מלחמה.
הכוננות הרבה ביותר הייתה בחיפה, וזה כלל גם אותנו- עתלית.
פחדתי כל-כך. למה אלוהים עושה לי את זה שוב?
פחדתי שיקרה לאהובי משהו.
עליתי לחדרי והתחברתי לאיסיקיו.
הייתה לי הודעה מערכת , היא הייתה מערן.
צירפתי אותו לאיסיקיו והתנתקתי.
לא היה לי ראש לכלום.
כאב לי הראש אפילו, הרגשתי איך בטני מתהפכת.
נכנסתי למקלחת והתקלחתי, נשכבתי במיטה.... ופשוט, בהיתי בחלל.
יואוו פרקק כזה יפהה ועצובבב.. 😢
גולייי חסר לך שהוא ימותתת.. 😢 😢 😢
תתמשיכיי בוביתת
מוואהה
מהמממםםם
מאמי אני מחכה להמשך יפה שליליליליל
אוהבת אותך המוןןןן
רותמי שלך =]
יוו זה כ"כ מזכירלי את ידיד שלי..
גר בעתלית..
לומד בריאלי..
יוצא למרכז הכרמל חח..
דיי פשוט הווא חח..
המשךךך
יאא.. שלא ימותת
מדהיםם
תמשיכיי מאמי
יואוו מסכנה...
פרק מדהים..
אני עוד לא הבנתי אם זה אמיתי מה שאת מספרת.. או שרק לקוח חלקיץת מהמציאות?
מהמם מאמייי
מחכה כבר להמשךך!!(:
3> אוהבת
רותמיי 😉
אתר האהבה הישראלי