אההה..
אולי יותר מאוחר אני אמשיך, למרות האזעקות שנשמעות פה.
אני כותבת המשך.. יש לי חשק, ובדיוק עכשיו נפסקו האזעקות.
אני מציעה לכן להכנס לפורום מלחמה.. למי שלא מעודכנת פתחתי אשכול עידכונים, יש שמה אתרים וטלפונים לעזרה למקרה חירום. תפתחו ערוץ 22, חיפה נהרסת לאט לאט.
אני אכנס לאשכול..
גלוש תשמרי על עצמך יפה שלי..
אוהבת אותך מלא
מוואה
פירסמתי פה קטע קצר שכל-כך התקשר לי לפרק. שיניתי כמה דברים ושמתי אותו!
תשמרו על עצמכן בנות! בפעם האלף! בטח נמאס לכן לשמוע את השטויות שלי!
אבל אתן לא יודעות מה הולך פה בחיפה! אני כבר ארבעה ימים לא יוצאת מהבית ואני מתפגרת פה! .
אכלנו לנו במקדונלד'ס ובתשע חזרנו הביתה.
"ביי מאמי!" נשקתי לה בלחי..
"ביי" היא אמרה וטרקתי את הדלת. נכנסתי לביתי ועליתי לחדר.
הייתי כל-כך עייפה. נשכבתי על המיטה, ואט אט.. נרדמתי...
פרק 15:
"בוקר- טוב" אמר לי אחי סתיו.
"בוקר-טוב" עניתי מתמתחת.. "מה השעה?" שאלתי..
"שלוש" הוא ענה..
"מה שלוש? איך שלוש? נרדמתי אתמול באחד-עשרה וחצי" אמרתי..
"לא יודע" הוא אמר ונכנסתי למקלחת ולשירותים להתרעננות קצרה.
"תקשיבי, אור השאירה לך הודעה" הוא אמר..
"מה? איזה אור?" שאלתי והרגשתי איך דופק הלב מתגבר.
"אור, השכנה" הוא אמר..
"אההה" עניתי ונרגעתי.
"היא רוצה היום בייביסיטר, את יכולה לעשות לה?" הוא שאל..
"כן ברור.. מתי?"
"אחד עשרה וחצי" הוא אמר..
"סבבה" אמרתי וירדתי למטה לאכול ארוחת – בוקר/ צהריים.
השעות עברו במהירות, והשעה שבע כבר הגיעה.
אור צלצלה לבדוק שאני באמת באה.
לא ממש היינו בקשר איתה, היא הייתה גרה כמה רחובות מאיתנו. לא ידעתי אם יש לה ילדים, כמה, ואיפה ממש היא גרה.
"היי גל, מה שלומך?" היא שאלה..
"בסדר גמור!" עניתי
"אחיך אמר לך שאני צריכה בייביסיטר?" היא שאלה
"כן, שמעתי.." אמרתי
"תוכלי להגיע? פשוט הבן הגדול שלי יוצא בשתיים עשרה ואין מי שישמור על הקטנה"
"אין בעיה" אמרתי "אני אהיה שמה באחד-עשרה וחצי?" שאלתי
"כן! תודה רבה לך מתוקה! אני אחזור בערך בשתיים" היא אמרה
"אוקי" עניתי וכך נגמרה לה השיחה.
פתחתי את המחשב אחרי שנים שלא הייתי בו, וחלון האיסיקיו נדלק תוך כמה שניות.
68/230 אנשים היו מחוברים.
קראתי את האוואי הישן שלי.
" מתגעגעת !
משהו ממני ילך איתך לכל מקום אליו תלך.
וכמו ענן כבד הוא יבכה איתך גם כשאתה, כבר תחייך. "
אני זוכרת את היום בו כתבתי את האוואי הזה.
כמה ימים לאחר שאור נעלם לי .
כל-כך כאב לי הלב, לא יכולתי יותר להחזיק מעמד.
החוסר ודאות הזאת, האי ידיעה איפה הוא נמצא הרגה אותי.
אני זוכרת כמה בכיתי באותו הלילה, כמה רציתי שיחזור מהשטחים שמה בעזה.
אני זוכרת את הקטע שכתבתי, ותוך יום כבר פורסם בעיתון תחת הכותרת
"למה פרחים אסור, וחיילים מותר?! " .
קמתי לכמה דקות מכיסא המחשב, ופתחתי את הקופסא בה שמרתי את גזרי העיתונות.
היה בה הכל, קלטות- מכתבים- כתבות. כל דבר שהיה קשור אליו, אל השבועיים הכי נוראיים בחיי.
הוצאתי את הכתבה ההיא, והתחלתי לקרוא.
" זה היה עוד יום גשום,
אמו מטלפנת, ואביו דואג..
הוא אמר שיצא לסיור קצר ויחזור בקרוב,
אך את ליבי.. תחושה רעה תקפה.
אמו ישבה בסלון והטלפון צילצל...
"הלו" ענתה ברעד..
"היי אמא.. זה אני.." אמר אור..
"היי מתוק שלי.. מה שלומך?" היא שאלה..
"מצויין.." הוא אמר.. "אני יוצא לסיור בשטח.." הוא אמר.. הוא אף פעם לא היה מטלפן לפני הסיורים, אלא רק אחרי.
היא רק שאלה..
"אכלת כבר ארוחת צהריים?" ופיה התכווץ מהמחשבה, היא תפסה את ידיה והחלה רועדת..
"כן אמא.. אכלתי.. אל תדאגי.. אני אתקשר שאחזור, תמסרי המון נשיקות לגל ! ושאני מתגעגע אליה" הוא אמר..
"טוב בני,תשמור על עצמך ילד.."
"אוהב אותך אמא" הוא אמר וניתק את קו הטלפון. "אוהב אותך אמא" היו המילים האחרונות ששמעה..
אני זוכרת שמאותו הרגע שיחת הטלפון הייתה הדבר היחידי שרכזה את בני הבית..
אמו הסתובבה הלוך וחזור בדאגה, מחכה לטלפון.
הצלצול הגואל הגיע, אבל.. לא ממנו..
פתחתי את הטלווזיה מתחילה לזפזפ בערוצים..
עני נעצרו..
"פיגוע ירי במחסום עזה, 3 הרוגים ו-3 פצועים וחייל נעדר "
התחלתי לחפש את השלט כדי לסגור את הטלווזיה..
דמעות ירדו מעני..
"תמררררר ..שאולללללל" צרחתי כמו משוגעת.. הם ירדו למטה.. לא הבינו..
"הוא התקשר? הוא התקשר?" אמו תמר החלה מנערת אותי.
"לא.. לא.." אמרתי ובכיתי.. "הוא.. הוא.. " אמרתי ותמר הביטה בטלווזיה שקועה ולא שמעה לדברי..
אבא נפל על הרצפה.. ואני רצתי בכל כוחי החוצה..
לגינה..
ישבתי על הנדנדה והזיכרונות כבר החלו להציף אותי.. הדמעות החלו לרדת בכמויות..
ולפתע, משהו השתנה.. אולי ההרגשה בלב..
הרגשתי מרחפת..
"ואולי הוא לא בין המתים.." לחשתי לעצמי ורצתי לכיוון הבית.. ברגע שנכנסתי.. דפיקה בדלת נשמעה..
תמר הביטה בשאול ופניהם חוורו.. ניגשתי לפתוח את הדלת בתמימות רבה..
ברגע שראיתי מדים, ירוק, כמו מן מפלצות גדולות.. התעלפתי..
התעוררתי במיטתי, ושקט שרר בבית..
בליבי התנגנה מנגינה שקטה..
עני שרפו מהדמעות.. והאמת שרפה בגופי..
"הוא הלך לי? למה דווקא אותו הם לקחו לי? למה? חטוף שמה, מסכן!" בכיתי... רקעתי במיטטתי והדמעות הציפו את כולי..
אבל למה? למה?
הכאב החל מחלחל..
חור ענק נוצר בליבי, אור נעלם לי, ומי יודע מתי ישוב..
את החיים שאחרי אני כמעט ולא זוכרת,
החיים נהרסו, השבועיים האלה היו השבועיים הכי נוראיים בחיי.
בשביל הצבא היה זה עוד גיבור שנחטף, אבל בשבילי.. זה היה החיים שנהרסו, השבועיים הכי גרועים.
ברגע שהוא נחטף, החדשות היו עשרים וארבע שעות.
הרגעים לא עברו, וגם שחזר, חיי לא שבו לקדמותיהם .
החלונות שהיו פתוחים עד כה והשמש שבצבצה מהם נסגרו, והאפלה נותרה בביתי..
אור התאבל על חבריו במשך חודשים. כאב לו. כל-כך כאב לו.
תום, טל ואדיר היו חבריו הטובים ביותר של אור שנלקחו ממנו בן רגע.
"איך נפלו גיבורים, ויאבדו כלי מלחמה" .
אלוהים, למה פרחים אסור, וחיילים מותר?! ."
הפעם הדמעות לא ירדו מעני.
הפעם הייתי חזקה. רציתי לקמט ולזרוק את הכתבה, אך משהו עצר אותי.
חזרתי למחשב משאירה את הכל פזור, ושיניתי אוואי.
"אולי זה מאלוהים ,
שאני לא אוכל - לשכוח אותך ,
שאהיה שלך - עד הסוף ,
לעולם ."
שמתי לב שחודשים לא הייתי על המחשב.
איה וקארין היו מחוברות, כרגיל.
קראתי את האוואי של איה.
"אחיות שלי, אני אוהבת אותכן !
ג'סי קטנטן.. דבר איתי ! "
שלחתי לאיה הודעה.
•.°•גל•.°• (AM 19:13) :
היי איו'ש מה קורה?
איה הקטנטנה (AM 19:13) :
היי ! תראו מי פה!
•.°•גל•.°• (AM 19:13) :
חחחח, היה לי טיפה משעמם !
איה הקטנטנה (AM 19:14) :
יפה לך !
הכל נחמד כאן, מה אצלך?
•.°•גל•.°• (AM 19:14) :
נחמד מאוד, חבל שלא באת אתמול להחלקה על הקרח!
היה כל-כך כיף !
ועוד מעט יש לי בייביסיטר.
איה הקטנטנה (AM 19:15) :
באמת? היה מישהו מעניין?
חחח, בטח עשית פדיחות !
כיף לך! לפחות את מרוויחה כסף! אני לא מוצאת עבודה!
•.°•גל•.°• (AM 19:15) :
חחח איזה רעה!
היה מלא, מלא אנשים יפים ! כל-כך הפסדתן !
אני יכולה לעבוד אצל אבא שלי, אני לא רוצה.
'רציתי שקצת תקנא, לא יזיק לה ! '.
איה הקטנטנה (AM 19:16) :
את רצינית?
היו אנשים יפים?
התחילו איתכן?
•.°•גל•.°• (AM 19:16) :
אפשר לומר .
איה הקטנטנה (AM 19:16) :
יפה לך !
משעמם לי כאן ! אני משתגעת !
חבל שיש לך בייביסיטר.. היינו יוצאות היום.
•.°•גל•.°• (AM 19:17) :
אם תרצי תוכלי לבוא לבית שבו אני עושה את הבייביסיטר ולארח לי חברה. שמעתי שיש לאישה הזאת ילד גדול והוא יוצא.
איה הקטנטנה (AM 19:17) :
באמת? חבל שהוא לא נשאר בבית..
•.°•גל•.°• (AM 19:19) :
חחחח, טיפשה !
ואו, איך אני מתגעגעת לאור !
איה הקטנטנה (AM 19:20) :
לא נורא! עוד שבוע בסך-הכל. את תעברי את זה כמו גדולה!.
•.°•גל•.°• (AM 19:20) :
אני מקווה !
איה הקטנטנה (AM 19:20) :
טוב, מהממת שלי ! אני על הפלאפון..
זזתי קצת לאכול ! ביי
•.°•גל•.°• (AM 19:20) :
ביי, חולה עליך ! .
ועכשיו קראתי את האוואי של קארין.
"איזה כיף היה אתמול עם גלו'ש !
אחיות אני אוהבת אותכן ! "
היה לי טיפה משעמם על המחשב, אז החלטתי להתנתק ממנו ולסדר את כל הבלאגן שעשיתי.
הכנסתי את הקופסא למעמקי הארון וירדתי לאכול ארוחת ערב.
התיישבתי מסביב לשולחן ביחד עם שאר בני המשפחה.
"דיברת עם אור?" סתיו שאל.
"כן, דיברתי איתה!" אמרתי "אמא היום באחד-עשרה וחצי אני עושה בייביסיטר לבת הקטנה שלה" אמרתי
"יפה מאוד! תיקחי רק מפתח הביתה!" היא אמרה
"אוקי" אמרתי
"יש לה ילד גדול את יודעת?" סתיו שאל אותי "כאילו, בגיל שלי!"
"יפה לה!" אמרתי ושתקתי.. זה לא ממש עניין אותי.
המשכנו לאכול בשקט.
כשעליתי לחדר השעה הייתה כבר תשע בלילה.
התאפקתי לא לשלוח sms לאור אך לא יכולתי להחזיק את עצמי.
בלי ששמתי לב ידיי תקתקו לו כבר.
"אור? איך אתה? אני מתגעגעת!" שלחתי לו.
'אוי מפגרת! מה עשית? ' חשבתי לעצמי, וקול הודעה ה-sms החוזר הפר את השקט ששר בחדר.
מהמםם המשךךךך דחוףף מאמי
ןגל..יהיה טוב..!
יואואו כל כך יפה
ועצוב.. 😢
תמשיכי כשתוכלי..
יפיופית שלי שמרי על עצמך גם את!
אוהבת מלא
מוואהה ענקיתת
מושלםם
תמשיכי כשתוכלי מאמי
אתר האהבה הישראלי