20 !!!!!!!!
מזמזמן לא עשיתי הצצפה,
אבל הסיפוור שלך - מיווווחד -
חובה המממשך (:
איזהה מתוקה את בתאלי..
יש לי המשך לא גמור במחשב אני יסיים אותו וישים אותו..
מוואאההההה
רותמי =]
מחכככככככככה (:
מואאאאאאאאע
בננותת יפותתת שלייי
אני עכשיו כותבת לכן את הפרק האחרון של הסיפור שלי..
מקווה שתאהבו אותו אני הכי משקיעה בו בעולם!@#
אוהבת את כולכןן
רותמי שלכן =]
לא הבנתי מה זאת אומרת הפרק האחרון??!?!?! 😢 😢 😢
אני לא רוצה... אני רוצה עוד המשכיםםםם לא רוצה סיום.....
בננות..
אז הנה הגיע הפרק האחרון כמו ששמתן לב.
אני ממש מצטערת. אבל אין לי כל כך זמן לכתוב לכן בגלל זה החלטתי לסיים את הסיפור..
אני חייבת להגיד לכן שכשכתבתי את הפרק הזה הדמעות לא הפסיקו לרדת לי..
אני קמווה שנהנתן לקרוא את הסיפור
מקווה שתהנו מהפרק האחרון..
ורציתי להגיד לכן מילה אחת..
מילה אחת עם המון משמעות!@#
תודה..
תודה על שקראתן את הסיפור ועל התגובות שלכןן
אני מקדישה את הפרק הזה לכולכןןן בהמון אהבההההההה
אוהבת אותכן כל כךךך!@#$
מהפרק הקודם:
דפקתי בדלת חוששת. אמו פתחה לי וסימנה לי שהוא למעלה בחדרו
עליתי למעלה.
פתחתי את דלת חדרו. ומה שראיתי שם היה הדבר הכי מגעיך בעולם
בחיים לא חשבתי שזה יקרה ובטח לא מעומרי!
=-= פרק אחרוןןןןן =-=
ראיתי שם את עומרי עם בת אחרת.. עושים דברים אם אפשר לומר כך..
הם הביטו בי, עומרי חייך אליי כאילו כלום לא קרה..
סגרתי את הדלת בטריקה חזקה והחלתי יורדת במדרגות. מה זה היה עכשיו?
לא הבנתי כלום..
הלכתי לטל, דפקתי בדלת כאשר כולי דמעות בוכייה לא מבינה מה נסגר מה קורה? למה הוא עושה לי את זה?
טל פתח לי את דלת ביתו והביט בי
הוא ישר חיבק אותי..
נשארתי לישון אצלו וסיפרתי לו מה קרה.
הוא נורא עודד אותי ועזר לי אך כלום לא ממש יכול לעזור לי ברגע כזה. אני עוד חשבתי שהוא יבוא אחריי או משהו..
בבוקר התעוררנו..
עיניי היו ממש נפוחות מהדמעות בלילה
הוא לא התקשר אליי לא סימס לא כלום
זה נורא פגע בי
אני אפילו לא יכולה לתאר את ההרגשה שהרגשתי כשראיתי אותם יחד במיטה של עומרי.
#לאחר חודש#
הנה עבר לו חודש מאז שאני ועומרי נפרדנו
בכל החודש הזה עומרי לא חיפש אותי לא התקשר כלום..
התעלם לגמרי פשוט.
אני השתכנעתי מטל והלכתי לביתו לדבר איתו להוציא את כל שעל ליבי.
להגיד לו מה אני מרגישה ומה אני חושבת
כמה שהוא פגע בי
כמה כאב לי.
הגעתי לביתו. נכנסתי לאחר שדפקתי.
אמו סימנה לי לעלות לחדרו.
עליתי ושמעתי צעקות בוקעות מחדרו של עומרי. זיהיתי את קולו של עומרי, אור גם היה שם.
שמעתי את אור אומר "אתה לא מבין? כמה כואב לה.. היא לא מפסיקה לחשוב עליך!!"
"אבל אני לא יכול אני אל יכול לעשות לה את זה.. זה לא מגיע לה" עורמי אמר לאור
"אבל למה אתה לפחות לא אומר לה את הסיבה האמיתית שלך.. למה אתה לא אומר לה שהכל היה מתוכנן באותו יום שהיא הגיעה? למה אתה לא אומר לה שאתה חולה?? למהה?" שמעתי את אור מנסה לשכנע אותו בכל זאת..
"אני לא יכול.. אני לא רוצה לעשות לה את זה..! לא מוכן.. זה יפגע בה.. היא תישבר.."
"אבל ככה היא שבורה עוד יותר.. היא חושבת שאתה לא אוהב אותה.. שאתה סתם חרא שפוגע בה"
"לא.. אני מעדיף שהיא תהיה ככה.. ולא תדע מה עובר עליי.. לא מגיע לה להיות מישהו שנידון למוות ואני עושה את זה רק מאהבה.. אתה יודע כמה אני אוהב אותה!"
הדמעות פרצו לעיניי.. נכנסתי לחדר.. הבטתי בעומרי.. הוא הביט בי
לא מבין מה אני עושה שם
הוא הסתכל לתוך עיניי מנסה לברר אם שמעתי מה הם אמרו
לאחר שתיקה מרובה ולאחר שאור יצא מהחדר
"את.. שמעת" אמר מגמגם
"כן.. למה לא אמרת לי?"
"לא רציתי לפגוע בך"
"אבל איך שעשית את זה.. פגעת בי יותר"
"אני מצטער נסיכה שלי.. באמת שאני מצטער רציתי שתתרחקי ממני.. שלא תסבלי"
"אבל אני סובלת בכל זאת.. אני רוצה להיות איתך ברגעים האלו.. "
"אין.. אני לא ינצל מאמי.. זו מחלה סופנית.. גידול בראש הרופאים אמרו שלא נשארו לי יותר מחודשיים וחודש אחד כבר עבר.." אמר והדמעות שהוא החזיק פרצו ללא רצונו
"דיי מאמי.. אני לא יכולה לראות אותך ככה.."
"לא נשארו לי כבר דמעות מאמי" אמר בעודי מחבקת אותו
"את כועסת עליי?" שאל
"לא.. מה פתאום מאמי.. אני מבינה אותך" אמרתי
הודעתי לאמא באותו יום שאני נשארת לישון אצל עומרי
ישנתי אצלו..
וכך עבר לו אותו חודש.. אפילו חודש וחצי..
יום אחד כשהייתי בבצפר אמא התקשרה אליי פתאום
באמצע השיעור לא יכולתי לענות לה אך ביקשתי מהמורה לצאת לשירותים.
התקשרתי לאמא
"אמא?" שאלתי כשהיא ענתה
"כן יפה שלי?" שאלה
"מה רצית?" שאלתי
"אל תיקחי את זה קשה.. אבל עומרי בבית חולים.. את כבר יודעת כן..?" שאלה
"מההה???? אמא תבואי לקחת אותי עכשיו!" קבעתי לה עובדה
"אני כבר בדרך מאמי.." היא אמרה
"טוב אני הולכת לכיתה.. " אמרתי לה וניתקנו
הלכתי לכיתה הסברתי למורה מה קרה והיא נתנה לי אישור ללכת..
לקחתי את התיק.. שיר אמרה לי שהיא תתקשר אליי בהפסקה..
אמא כבר חיכתה לי בשער..
נסענו לבית החולים
הידיים הזיעו לי ורעדו מפחד
הרגליים רעדו. כולי הייתי צמרמורת.
אמא ניסתה להרגיע אך ללא הצלחה..
הייתי מבועתת, מפוחדת, חוששת, משהו בי אמר כי זה הסוף.. זה נגמר..
אך אני? רציתי להיאחז באופטימיות שאינה נשלטת. רציתי להאמין כי הכל טוב
הייתי חצויה ל2 חלק רצה שהכל יהיה טוב.. האמין בזה מאוד
והחלק השני שנראה יותר מציאותי אך פסימי בהרבה והוא שהכל מסתיים עכשיו.
הגענו לבית החולים. עלינו לקומה שאמרו לנו. ראינו את המשפחה של עומרי.
"מה קורה? איפה הוא?" שאלתי את אמו
"הוא עכשיו בחדר.. העבירו אותו לפני כמה דקות.." אמרה
"מה הרופאים אומרים?" שאלתי
"לא אמרו לנו כלום בינתיים.." ואז שמתי לב שאחד מהרופאים מתקדמים אלינו. כולנו התקבצנו סביבו.
"תראו אני ממש מצטער להודיע לכם זאת אך זמנו ל עומרי עומד להסתיים.. הכל מצביע על כך כי נשארו לו שעות ספורות.. הוא נורא סובל ונורא כואב לו אך הכאב עומד להיגמר ובקרוב. אני מצטער" אמר בכל כך הרבה קרירות.. אני התפוצצתי שם לא יכולתי לשמור הכל בפנים. כל כך כאב לי..
הרגתי מין צביטה בלב. צביטה חזקה כואבת. ידעתי שזה נכוןאך סירבתי להאמין בזה.
נזכרתי בכל הרגעים היפים שלי עם עומרי.
באילת, איך נעשנו חברים,
אח"כ הנשיקה הראשונה.
אח"כ הפעם הראשונה.
כשחזרנו לתל אביב וההפתעה שהוא עשה לי.
נזכרתי בהכל וחיוך עלה על פניי. חיוך שנמחק במהירות רבה שנזכרתי איפה אני ולמה..
אמו של עומרי ניגשה אליי
"תודה" היא אמרה
"על מה?" שאלתי מופתעת
"שעשית לבני את החודש האחרון בחייו לחודש הכי מאושר בשבילו.." אמרה..
"מה פתאום תודה על זה?" שאלתי
"כן.. תודה לך על זה.. אני חושבת שהוא ירצה לראות אותך עכשיו.. בפעם האחרונה" אמרה כשהיא בוכה.
התקדמתי לכיוון חדרו
ברגליים רועדות
ספק חוששת, ספק שמחה לראות אותו סופסוף אחרי כל ההמתנה הארוכה.
נכנסתי לחדרו ועלה על פניו חיוך כאשר ראה אותי.
"יפה שלי" אסף את כל כוחותיו כדיי לומר זאת.
"דיי אל תדבר הרבה.. אל תתאמץ יפה שלי" אמרתי ושמתי יד על פיו
"קחי" אמר והושיט לי מכתב
"מזה?" שאלתי
"תקראי אותו רק אחרי שזה יקרה.." אמר והתכוון למוות.
"זה לא יקרה.. דיי תפסיק להגיד את זה.." אמרתי לוקחת ממנו את המכתב ומכניסה אותו לכיסי.
"זה כן יקרה.. אני מרגיש אני יודע.." אסף את כל כוחותי כדיי לומר את זה
"אני אוהבת אותך.. אני לא רוצה שזה יקרה.." אמרתי בוכה
"אל תבכי.. זה אמור לקרות לכולנו בסופו של דבר." אמר
"לא.. לא בגיל שלך.. אתה עוד צעיר כל החיים לפניך" אמרתי
"אני אוהב אותך" והרגשתי איך הוא מתאמץ להגיד זאת.." הוא החזיק בידי.
אחזתי חזק בידו... מתאמצת להחזיק אותו ולו פעם אחרונה.
להרגיש אותו, להריח אותו פעם אחרונה לפחות.
תבטיחי לי שתמשיכי הלאה. למרות הכאב למרות האכזבה.. תמשיכי בחייך..
זו המתנה הכי יפה שאת יכולה להביא לי.. תבטיחי לי את זה.. "
"אני לא יכולה להבטיח לך כזה דבר.."
"בבקשה" התחנן
"אני מבטיחה לך!@"
"אני אשמור עלייך מלמעלה.. מבטיח לך.."
"אני אוהב אותך" המשיך..
וזהו.. אחיזת ידינו התחלשה..
ידו כבר לא הייתה חזקה..
זה נגמר.. הוא כבר לא איתי. לא עיכלתי את זה
לא הבנתי מה הולך סביבי. איפה עומרי? איפה עומרי שליי?? איפה הואא??
קראתי לרופאים
הם פינו אותי מחדרו. הוצאתי מכיסי את המכתב.. מביטה בו ולא מעיזה לפתוח 'רק אחרי שזה יקרה' מילמלתי לעצמי
אמא ניגשה אליי.. כל משפחתו של עומרי גם..
"מה קרה?" אביו של עומרי שאל
"זהו.. זה נגמר.. הוא כבר לא פה.." אמרתי..
"לאאאאאאאאאאאאא" אמו צעקה.. היא החלה לבכות.. הם הושיבו אותה.. על הכיסא שם.
יום למחרת היה את הלויה..
מול קברו לחשתי לעצמי שוב "רק אחרי שזה יקרה" אמרתי והחזקתי בידי חזק את המכתב.
שיר הייתה שם, גם טל ותום, אור, כולם.. אפילו מיטל.
כולם בכו.. אך אני? לא יכולתי יותר לבכות.. הדחקתי הכל.. כאילו אני לא שם. זה לא קרה.. עומרי כרגע לידי..
אני לא מבינה למה כולם בוכים.
כך חשבתי אז.
תפסתי את המכתב. חזק בידי.. כולם כבר התפזרו.. אפילו משפחתו של עומרי. אמא התקרבה אליי
"בואי ילדה שלי" לחשה לי
"אני רוצה להישאר פה עוד.. אני כבר אחזור לבד.." אמרתי לה
"לא.. תתקשרי אליי או לאחיך שנבוא לאסוף אותך.."
"טוב.. ביי אמא" אמרתי והיא החלה ללכת..
ואני? התחלתי לקרוא את המכתב שעומרי השאיר לי
"נסיכה שלי..
בגלל שידעתי שהמוות קרוב אליי החלטתי לכתוב לך מכתב.. מכתב מזכרת שישאר לך ממני.
את לא יודעת כמה שהייתי רוצה להיות עכשיו איתך, להגיד לך שהכל שקר, אולי אפילו שיגאל שילון יקפוץ משום מקום ויגיד לך שהכל מתיחה.
אבל זה לא מתיחה. זה לא שקר. זה אמיתי.
אני כבר לא איתך ואת לא איתי.
זה מציאותי, ולך? מה שנשאר זה רק לקבל את זה.
להבין שבחיים הכל משתנה.
הכל עובר, הכל חולף על פנינו, הזמן רץ. ואנחנו? חייבים להמשיך איתו.. להספיק לעשות הכל בזמן שה' מקציב לנו מראש.. מאותו יום שאנו נולדים הוא יודע בדיוק גם מתי נמות.
אני מודה לו על כך שנתן לי להכיר אותך, שנתן לי להיות איתך בחודש האחרון שהיה החודש הכי מדהים בחיי, והכל? בזכותך יפה שלי.
אני מקווה שבעת קריאת שורות אלו את נזכרת בכל הרגעים היפים שעברנו יחד.
כי מי שבכה כשכתב את המכתב זה אני.
ואת? צריכה לחייך את החיוך המדהים הזה שלך..
לעולם לא לבכות.. להיזכר ולחייך. לשמוח, להיות מאושרת, החיים ממשיכים.. ואת? צריכה לחוות כל רגע עד תומו.
אני מבטיח לך שאני אוהב אותך תמיד כי האהבה שלנו מנצחת הכלל
אפילו את המוות..
".. רק אהבה תנצח את כל הדמעות.." –
זוכרת את השיר הזה? הוא כל כך נכון.. את ילדה שאוהבת לאהוב.. אז בבקשה ממך אל תפסיקי לעשות זאת.
תאהבי, תשמחי, תהיי מאושרת, תחייכי,
והכי חשוב? ת=ח=י=י!@#
אני רוצה שליד קברי את תעמדי ותבטיחי לי שאת תמשיכי לחיות, את לא תפסיקי את כל תוכניותייך בגלל דבר כזה..
את תמשיכי לחיות.
אוהב אותך ת=מ=י=ד#$!
עומרי שלך."
הדמעות לא הפסיקו להציף את עיניי.
החלטתי להבטיח לעומרי את מה שהוא רצה
"אני מבטיחה לך אהובי שאני ימשיך לחיות.. אנצור אותך בליבי לעד.. לעולם לא אשכח אותך.. תמיד תהיי בליבי! אני אוהבת אותך"
אמרתי. הכנסתי את המכתב לתוך המעטפה בחזרה.. יצאתי מבית הקברות. שטפתי את ידיי. התקשרתי לאחי והוא בא לאסוף אותי.
נסענו חזרה הבייתה.
נכנסתי לחדרי. פתחתי את המגירה ההיא..
כל מה שכתבתי היה שם.
פתחתי אותה והיה שם קטע אחד.
קטע שכתבתי על עומרי בדיוק שנפרדתי מתום.
התחלתי לקרוא אותו ועלו בי זיכרונות. כל מה שעברתי עם עומרי עלה במוחי.
"אני מרגישה שתקופה חדשה קרבה..
מרגישה כמו ילדה קטנה..
שמתחילה מההתחלה..
כאילו אני שוב בכיתה א'.. כאילו הכל חדש..
שהכל נגמר..
שהכל עבר..
שוב הסבל מתחיל..
אני מרגישה שאני נפרדת..
ובעצם לא יודעת ממה.. ממי?"
קראתי את זה ודמעות עלו בעיניי..
אולי עוד מעט זה יהיה רלוונטי כלפי עומרי? שהכל יעבור? שאני יתחיל תוקפה חדשה..?
שכל מה שהיה עד עכשיו פשוט יעבור להיות
"התקופה שהייתה" ?
מקווה שנהנתן..
תגיבו אם בא לכן =|
רותמי :]
רווותם....אני בוכהה בגללך.....!
הסיפפור שלך מהמםם...ומרגש...! נהנתי לקור..!
ישש לך כישרון מדהיים...!!!!
תמשיכיי לכתוווב לנו...
אווהבתתהמוןן
ליייאוור..
אני עם דמעות בעיניייםםםםם!!!!!!!
😢 😢 😢 פרק כל כך יפההה!!!
את כותבת ממש יפהה ! אני מחכה לעוד סיפור שלךך!
אתר האהבה הישראלי