*-*המכתב שלא נשלח*-*

טוב אז זה הסיפור שלי והפעם זה על חברה טובה שלי (אני בת) :
אנחנו חברות כבר 11 שנה בלי הגזמה ... אני מרגישה שהיא מנסה לנהל לי את החיים אבל לפעמים אני עושה מזה סתוף אבל היא לא מבינה.. היא ממשיכה וממשיכה בזה לפעמים אני לא עושה מה שהיא אומרת והיא מתעצבנת זה מעצבן גם אותי שהיא מנסה לנהל לי את החיים אני לא יודעת אם אני רוצה להמשיך לדבר איתה ואם אני רוצה שהיא תראה את זה כי אני לא רוצה להרוס את החברות שלנו אני ממש ממש ממש אוהבת אותה היא כמו אחותי .. אנחנו לפעמים רבות קרה לא ממזמן שרבנו חשבתי שהיא לא רוצה לדבר איתי כי היא לא יתיחסה אליי כ"כ טוב כמו תמיד.. אז אני החזרתי לה היא אח"כ באה אליי ואמרה לי " אני יודעת למה את צריכה זמן לעצמך כי את מאוהבת ואני יודעת במי אבל אני צריכה לבדוק את זה לפני שאני יגיד לך" אני אמרתי לה שיכול להיות שהיא צודקת אבל לא נראה לי שאני מאוהבת נכון אני הייתי מאוהבת אבל עכשיו כבר לא יכול להיות שאני מאוהבת אבל אני לא יודעת במי 😊 חשבתי שאני יודעת אבל אני פשוט לא בטוחה ..
נ.ב. אם יש שגיעות כתיב על תשימו לב .. עכשיו קמתי משנה חחח 😁

ילד שילי, כל פעם שאני שוב קצת רחוקה ממך,
הגעגוע מרשרש לי בלב, מדגדג לי באצבעות -
להתקשר אליך, לשלוח הודעה..
זכרונות של 3, אולי בעצם כבר 4?! שנים עולים ומעלים חיוך ענקי!
ברור לי שפשוט א י ן ולא יהיה משהו כמו מה שאתה ואני מרכיבים יחד..
אתה הידיד הכי טוב שלי, מאז ומתמיד. (מאז ומתמיד של ההכרות שלנו)
ולמרות שאתה זה הידיד הכי טוב שלי - זה הרי לא מובן מאליו שתמיד תהיה לצידי, ותדאג, ותחבק, ותפגין האבה..
ואתה יודע מה היופי בכל זה?
שכן היית כזה!
כל בכי, כל עצב, כל סתם מצברוח מחורבן..תמיד היית שם!
תמיד חיבקת, גם כשלא הייתה לזה סיבה ספציפית..
תמיד דאגת והרגעת ועודדת כשהיה עצוב וקשה.
תמיד כשרבנו (וזה לא קרה מעט, אה?!) מיד באת להשלים.
לא יכולתי לבקש ידיד יותר טוב ממך!
(אפילו שאני לא טורחת להגיד לך את זה)
אתה באמת משהו מיוחד!!
ואתה הרי יודע שאני לא יכולה עליך...
רק לראות אותך, תמיד מעלה לי חיוך על הפנים..
(זה כמו התאהבות, רק בלי הפרפרים בבטן והרצון לנשק אותך 😉 )
והבדיחות הטיפשיות שלך שתמיד גורמות לי לצחוק..
הפרצופים, השטויות וגם הרגישות שלך! הכל כ"כ אמיתי
חחח והכינויים?! זוכר את כולם? "דפקה, "מעפנה", "ייילדה", "נבלה"
וגם כשזה אמור לי "רע"..זה תמיד נאמר בכ"כ הרבה חיבה.

הכנות שלך, והמילים האלה שתמיד נוגעות..
כמו היום.. "מתי את באה לבקר?" וכששאלתי למה אתה רוצה לדעת "סתם כי אני מתגעגע"
מעלה לי חיוך ענק על הפנים, לדעת שכמו שאני מרגישה, כך גם אתה..
לדעת שיש מי שחושב עליי....
אתה באמת כ"כ חשוב לי!
תודה לך, שבאת באותו יום, דיברת וגרמת לנו להכיר!
תודה על שנים מדהימות שהלוואי ויימשכו עוד ועוד..
פשוט ח ו ל ה עליך!!!

:]

לאבא הכי בעולם-
קודם כל אני מצטערת,
נורא נורא מצטערת.
אתה לא מבין מה עובר עליי, איך קשה לי בלעדייך.
איך שאני רואה אותך אני לא רוצה לעזוב.
אני מצטערת שרבתי איתך בגלל הכסף ההוא.
נכון שלפעמים אני מגזימה בבקשות שלי כלפייך אבל זה רק כי הבועה שאני חייה בה זוהי אותה בועה כמו אז, לפני 7,8 שנים הבועה שאבא שלי יכול להביא לי הכל מהכל.
עכשיו המצב כבר לא מאפשר זאת ואת זה?
קשה לי להבין, קשה לי לקלוט.
אבא-
אני באמת אוהבת אותך יותר מכל דבר אחר.
אתה בשבילי מודל להערצה, אתה בשבילי הכל יכול.
אני מצטערת עם פגעתי בך ולא הבנתי את המצב שאתה נמצא בו 😢
לפעמים אני כל כך אטומה כלפייך.
אני לא רוצה לפגוע בך בכלל לא רוצה לפגוע בך
אתה האחד שבאמת יודע עליי הכל ואני יכולה לדבר איתו על הכל.
בזרועותייך אני מרגישה כמו נסיכה, נסיכה מפונקת שיכולה לבקש הכל כשהיא איתך.
רק איתך אני מרגישה כמו ילדה בת 6 ולא בת 16,
כי אתה אבא שלי,
האבא הכי הכי בעולם.

אני כותבת לך מכתב ולא מבינה בכלל למה.
אני כותבת לך ומנסה להבין את עומק המשמעות של המכתב הזה שלעולם לא תקרא.וגם כמו הקודם.גם לא תגיב עליו.לא תתן מילה.לא תחמם את לבי.
באמת שאני אוהבת אותך,זה בכלל לא שטות.וכל המבטים החיוכים וההסמקות זה גם לא סתם.
ומצד שני אתה נותן לי את אותו היחס אז מה אני אמורה להבין ?!.כנראה שכלום.תמיד היית לא מובן.
הנה דרכינו נפרדים ואני לא אראה אותך יותר.קיבלתי ממך את הרושם לאחרונה שזהו.לא אהבת אותי ולא תאהב.
למה חייתי בכלל באשליה שאתה כן.סתומה שכמותי.
אני באמת מנסה להבין למה היית צריך להתנהג אליי ככה? 7 חודשים עמיר. 7 !
לא יום או יומיים, 7 חודשים של כאב ובכי.
באמת שאני מסוגלת להגיד שאתה הבן אדם הכי מגעיל שהכרתי.כי לא הכרתי אף אחד עם גישה כזאתי.
גישה דוחה.
לך תחזור לידידות שלך.תהנה איתן.תהנה בחופש הזה.באמת.אני מאחלת לך שתמצא אהבת אמת.
ובדיוק ככה אני מאחלת בשביל עצמי.שתצא לי כבר מהראש ואני אכיר מישהו ושיהיה לי טוב.סוף סוף יהיה לי טוב.
פגשתי אותך לפני כמה ימים.נשארת אותו הדבר.יפיוף כמו תמיד.אך עם לב של אבן.
אני לא יודעת למה אני כותבת לך את המכתב המטופש הזה
אולי כדי שתבין
שאותך אני אוהבת.
ומקווה לשכוח.
שלך,תמיד.
שני =\

כתבתי על חברה


אני עדיין זוכרת את זה ומרגישה את זה כאילו זה קרה אתמול;
אני זוכרת איך חזרתי מנשף הסיום שלי בתיכון, את אותו יום בו הייתי אמורה לשמוח, אך באותו יום בו הייתי אמורה לשמוח קרה הדבר שעליו לא חלמתי שיקרה, קרה לי הנורא מכל; נאנסתי.
אני מרגישה את היד המזוהמת שלך על פי, סותמת אותה בשביל שלא אשמיע קול.
אני זוכרת איך הצמדת אותי לקיר בכוח, בעוד אני מנסה להתנגד. אני זוכרת את ריח האלכוהול הנודף מפיך, ריח כל-כך מגעיל שבאותו רגע כל מה שרציתי לעשות היה להתכופף מעל האסלה ולהוציא את כל הבחילה שגעשה בתוכי כמו נהר זועם.
אני זוכרת איך הפסקתי להתנגד משום שהכוח הדל שהיה ברשותי אבד, כוח הרצון, החופש...
אני זוכרת איך הדפת אותי כמו סמרטוט לפינה, על הרצפה המלוכלכת, המזוהמת, כמו גופי עכשיו.
אני עדיין שומעת את רעש הקריעה של השמלה ולמרבה הצער אני גם זוכרת את זה, איך קרעת מעלי את שמלת הנשף והעברת עליי את ידייך המזוהמות בשקיקה.
אני זוכרת שבאותו רגע שידייך המזוהמות נגעו בגופי הקאתי עלייך, כל הבחילה שלי יצאה. ואתה? אתה רק סטרת ללחיי באכזריות והשארת שם לא רק את צורת כף ידייך ולא רק את הסימן הכחול, אלא גם את הכאב שצורב לו עד עכשיו ושיצרוב לי עד סוף ימיי...
אני זוכרת איך בפעם האחרונה ניסיתי להתנגד עם הכוחות שלא נשארו לי, ואתה? אתה רק צחקת בקולי קולות. אני עדיין מתפלאת שאף-אחד לא שמע אותך.
אני זוכרת איך נלקחה ממני הבעלות על גופי, ועכשיו? הגוף איננו שלי יותר, אפילו אני לא יודעת למי שייך הגוף הזה. אני זוכרת איך זעקתי בכאב ואתה רק צחקת בשיכרות.
אני זוכרת איך אני סבלתי ואתה נהנת, לא רק מזה שאתה אונס אותי ולוקח את בתולי אלא גם מסבלי.
אני זוכרת איך בגללך השבועה שנשבעתי לעצמי הופרה, הופרה רק בגללך, רק בגלל ההנאה שאת רצית להרגיש בלי שיהיה לך איכפת מהסבל שלי.
ואתה יודע מהי אותה שבועה? לא אתה לא יודע. ובוודאי אם הייתי מספרת לך אותה היית צוחק ואונס אותי פעם נוספת בשביל להראות לי שאת השבועה שלי אני אף-פעם לא אוכל לקיים.
אני זוכרת איך ברגע שסיימת, אני רק ישבתי שם, בפינה, מכונסת בתוך עצמי, מפוחדת, רועדת, בוכה כמו ילדה קטנה, בעוד ליבי זועק לעזרה. זעקה שאף-אחד לא שמע, זעקה שממנה לאף-אחד לא איכפת, זעקה שכולם מתעלמים ממנה, זעקה שאף-אחד לא יודע על קיומה, זעקה שאם מישהו היה שומע היה בוודאי מתחרש חס וחלילה.
אני זוכרת איך אתה ישבת שם מביט בי בחיוך ולאחר מכן אתה קם ועוזב אותי, כבר לא איכפת לך ממני ובעצם אף-פעם לא היה לך איכפת ממני, לאף-אחד לא איכפת ממני.
אני זוכרת איך הושטתי ידי לשמלת הנשף הקרועה שלי, אבל משהו נצנץ לידה. זכוכית שבורה לרסיסים, בדיוק כמוני, כמו נפשי, כמו גופי.
אתה גם בטח מנחש מה עשיתי איתה, חטפתי אותה מהרצפה בשקיקה והעברתי אותה על זרועי. נותנת לכאב להרגיע אותי, נותנת לו לשלוט בי ואתה יודע, הכאב הזה היה כלום לעומת הכאב שאתה גרמת לי.
אני עדיין יכולה לראות את הדם הזורם במורד ידי ונוחת טיפות טיפות על הקרקע המזוהמת.
אחרי שחזרתי לעצמי, אחרי שהתאפסתי והתחלתי לקלוט את כל מה שקורה סביבי נבהלתי ממה שעשיתי לעצמי, והכל בגללך! בגלל שלך יש רצונות ולא איכפת לך מי יפגע מהם, לא איכפת לך כמה אותו אדם נפגע, העיקר הרצונות שלך. זה לא אמור להיות ככה! מה שצריך להיות קודם זה הזולת ואחר-כך רצונותיו של אדם. למה? בשביל לא לפגוע בזולת, באחר. אתה יודע? אולי אני בכל את לא צודקת שקודם הזולת צריך להיות, כי גם הזולת יכול לפגוע. אבל מה שאני מתכוונת במשפט זה, הוא שקודם האדם צריך לחשוב אם האחר לא נפגע מרצונותיו של חברו או כל אדם אחר. ואם הוא כן נפגע, מה אז? אז צריך למצוא דרך אחרת להשיג את רצונות האדם, דרך שלא תפגע בזולת, באחר. ואם הוא לא נפגע, מה אז? אז האדם יכול לעשות את רצונותיו, אבל בהגבלה כי יכול להיות שבאיזשהו שלב האחר כן יכול להיפגע מזה...
אני זוכרת איך כשהחלטתי סוף-סוף לקום, חטפתי את שמלת הנשף המקרקע המזוהמת וקרעתי ממנה פיסת בד חוטפת בעזרתה את ידיי.
אני זוכרת איך עטפתי את גופי המזוהם בז'קט העור השחור שלי, והשמלה? רק קרעתי ממנה פיסת בד גדולה ועטפתי בה את רגליי, כדי שלא יהיו גלויות, חשופות לפגיעות נוספות. את שאר השמלה רק הטחתי בכעס בקרקע המזוהמת ביודעי שהיא איננה שווה יותר, איננה שווה את כל המחיר שהוצאתי עליה. כי אולי בגללה קרה לי הנורא מכל, אולי בגלל שהייתה שמלה חשופה. או שמא היה זה בגללי? הרי אני זאת שקניתי אותה, אני זאת שבחרתי שהיא תהיה חשופה, אני זאת שבחרתי את גורלי לאותו לילה נורא מכל.
אני זוכרת שאיך שהגעתי לביתי, עליתי מעלה לחדר האמבטיה מעיפה ממני את בגדי באגרסיביות. הכל בשביל להיכנס תחת זרם המים בקופאים ולחשוב שהוא יעביר ממני את הזוהמה שהרגשתי. אך טעיתי, הוא לא העביר ממני את אותה זוהמה. אמנם הוא העביר אותה חיצונית, אך לא פנימית.
ואני עדיין מרגישה את אותה זוהמה פנימית, את אותה זוהמה שדובקת בי ולא רוצה לעזוב אותי.
אתה לא יודע כמה אותו לילה נוראי נחרט בזיכרוני, אתה לא יודע מה גרמת לגופי, לנשמתי. ואני בטוחה שזה בכלל לא איכפת לך, אבל למרות שזה לא איכפת לך אני אכתוב זאת; אתה קרעת את הגוף מהנשמה, עכשיו הן כבר לא מאוחדות, הן שתי ישויות שונות, הגוף ישות אחת והנשמה ישות אחת. הגוף ממשיך לפגוע בעצמו בעוד הנשמה זועקת לעזרה.
ואתה יודע מה עושה אני כעת? כעת אני עדיין שותקת על אותו מקרה נוראי שקרה בליל סיום התיכון, בליל הנשף, בלילה הנוראי מכל.
ואתה יודע מה? אתמול, בשעות הצהריים, עברתי באותו רחוב בו קרה הנורא מכל, עברתי באותו רחוב שלא עברתי בו כבר שלוש שנים, רחוב שעברתי דרכו בשביל הפגישה הראשונה עם הפסיכולוג שאני עומדת לספר לו על מה ששתקתי במשך שלוש שנים.
ואתה יודע מה ראיתי באותו רחוב? ראיתי את שמלת הנשף שלי עדיין זרוקה על הקרקע ולאף-אחד לא איכפת, בטח שלא לך ובטח שלא לאף-אחד אחר שלא טרח להרים את השמלה ולזרוק אותה למכולה הקרובה...

QUOTE (koka15 @ 30/08/2007) כתבתי על חברה


אני עדיין זוכרת את זה ומרגישה את זה כאילו זה קרה אתמול;
אני זוכרת איך חזרתי מנשף הסיום שלי בתיכון, את אותו יום בו הייתי אמורה לשמוח, אך באותו יום בו הייתי אמורה לשמוח קרה הדבר שעליו לא חלמתי שיקרה, קרה לי הנורא מכל; נאנסתי.
אני מרגישה את היד המזוהמת שלך על פי, סותמת אותה בשביל שלא אשמיע קול.
אני זוכרת איך הצמדת אותי לקיר בכוח, בעוד אני מנסה להתנגד. אני זוכרת את ריח האלכוהול הנודף מפיך, ריח כל-כך מגעיל שבאותו רגע כל מה שרציתי לעשות היה להתכופף מעל האסלה ולהוציא את כל הבחילה שגעשה בתוכי כמו נהר זועם.
אני זוכרת איך הפסקתי להתנגד משום שהכוח הדל שהיה ברשותי אבד, כוח הרצון, החופש...
אני זוכרת איך הדפת אותי כמו סמרטוט לפינה, על הרצפה המלוכלכת, המזוהמת, כמו גופי עכשיו.
אני עדיין שומעת את רעש הקריעה של השמלה ולמרבה הצער אני גם זוכרת את זה, איך קרעת מעלי את שמלת הנשף והעברת עליי את ידייך המזוהמות בשקיקה.
אני זוכרת שבאותו רגע שידייך המזוהמות נגעו בגופי הקאתי עלייך, כל הבחילה שלי יצאה. ואתה? אתה רק סטרת ללחיי באכזריות והשארת שם לא רק את צורת כף ידייך ולא רק את הסימן הכחול, אלא גם את הכאב שצורב לו עד עכשיו ושיצרוב לי עד סוף ימיי...
אני זוכרת איך בפעם האחרונה ניסיתי להתנגד עם הכוחות שלא נשארו לי, ואתה? אתה רק צחקת בקולי קולות. אני עדיין מתפלאת שאף-אחד לא שמע אותך.
אני זוכרת איך נלקחה ממני הבעלות על גופי, ועכשיו? הגוף איננו שלי יותר, אפילו אני לא יודעת למי שייך הגוף הזה. אני זוכרת איך זעקתי בכאב ואתה רק צחקת בשיכרות.
אני זוכרת איך אני סבלתי ואתה נהנת, לא רק מזה שאתה אונס אותי ולוקח את בתולי אלא גם מסבלי.
אני זוכרת איך בגללך השבועה שנשבעתי לעצמי הופרה, הופרה רק בגללך, רק בגלל ההנאה שאת רצית להרגיש בלי שיהיה לך איכפת מהסבל שלי.
ואתה יודע מהי אותה שבועה? לא אתה לא יודע. ובוודאי אם הייתי מספרת לך אותה היית צוחק ואונס אותי פעם נוספת בשביל להראות לי שאת השבועה שלי אני אף-פעם לא אוכל לקיים.
אני זוכרת איך ברגע שסיימת, אני רק ישבתי שם, בפינה, מכונסת בתוך עצמי, מפוחדת, רועדת, בוכה כמו ילדה קטנה, בעוד ליבי זועק לעזרה. זעקה שאף-אחד לא שמע, זעקה שממנה לאף-אחד לא איכפת, זעקה שכולם מתעלמים ממנה, זעקה שאף-אחד לא יודע על קיומה, זעקה שאם מישהו היה שומע היה בוודאי מתחרש חס וחלילה.
אני זוכרת איך אתה ישבת שם מביט בי בחיוך ולאחר מכן אתה קם ועוזב אותי, כבר לא איכפת לך ממני ובעצם אף-פעם לא היה לך איכפת ממני, לאף-אחד לא איכפת ממני.
אני זוכרת איך הושטתי ידי לשמלת הנשף הקרועה שלי, אבל משהו נצנץ לידה. זכוכית שבורה לרסיסים, בדיוק כמוני, כמו נפשי, כמו גופי.
אתה גם בטח מנחש מה עשיתי איתה, חטפתי אותה מהרצפה בשקיקה והעברתי אותה על זרועי. נותנת לכאב להרגיע אותי, נותנת לו לשלוט בי ואתה יודע, הכאב הזה היה כלום לעומת הכאב שאתה גרמת לי.
אני עדיין יכולה לראות את הדם הזורם במורד ידי ונוחת טיפות טיפות על הקרקע המזוהמת.
אחרי שחזרתי לעצמי, אחרי שהתאפסתי והתחלתי לקלוט את כל מה שקורה סביבי נבהלתי ממה שעשיתי לעצמי, והכל בגללך! בגלל שלך יש רצונות ולא איכפת לך מי יפגע מהם, לא איכפת לך כמה אותו אדם נפגע, העיקר הרצונות שלך. זה לא אמור להיות ככה! מה שצריך להיות קודם זה הזולת ואחר-כך רצונותיו של אדם. למה? בשביל לא לפגוע בזולת, באחר. אתה יודע? אולי אני בכל את לא צודקת שקודם הזולת צריך להיות, כי גם הזולת יכול לפגוע. אבל מה שאני מתכוונת במשפט זה, הוא שקודם האדם צריך לחשוב אם האחר לא נפגע מרצונותיו של חברו או כל אדם אחר. ואם הוא כן נפגע, מה אז? אז צריך למצוא דרך אחרת להשיג את רצונות האדם, דרך שלא תפגע בזולת, באחר. ואם הוא לא נפגע, מה אז? אז האדם יכול לעשות את רצונותיו, אבל בהגבלה כי יכול להיות שבאיזשהו שלב האחר כן יכול להיפגע מזה...
אני זוכרת איך כשהחלטתי סוף-סוף לקום, חטפתי את שמלת הנשף המקרקע המזוהמת וקרעתי ממנה פיסת בד חוטפת בעזרתה את ידיי.
אני זוכרת איך עטפתי את גופי המזוהם בז'קט העור השחור שלי, והשמלה? רק קרעתי ממנה פיסת בד גדולה ועטפתי בה את רגליי, כדי שלא יהיו גלויות, חשופות לפגיעות נוספות. את שאר השמלה רק הטחתי בכעס בקרקע המזוהמת ביודעי שהיא איננה שווה יותר, איננה שווה את כל המחיר שהוצאתי עליה. כי אולי בגללה קרה לי הנורא מכל, אולי בגלל שהייתה שמלה חשופה. או שמא היה זה בגללי? הרי אני זאת שקניתי אותה, אני זאת שבחרתי שהיא תהיה חשופה, אני זאת שבחרתי את גורלי לאותו לילה נורא מכל.
אני זוכרת שאיך שהגעתי לביתי, עליתי מעלה לחדר האמבטיה מעיפה ממני את בגדי באגרסיביות. הכל בשביל להיכנס תחת זרם המים בקופאים ולחשוב שהוא יעביר ממני את הזוהמה שהרגשתי. אך טעיתי, הוא לא העביר ממני את אותה זוהמה. אמנם הוא העביר אותה חיצונית, אך לא פנימית.
ואני עדיין מרגישה את אותה זוהמה פנימית, את אותה זוהמה שדובקת בי ולא רוצה לעזוב אותי.
אתה לא יודע כמה אותו לילה נוראי נחרט בזיכרוני, אתה לא יודע מה גרמת לגופי, לנשמתי. ואני בטוחה שזה בכלל לא איכפת לך, אבל למרות שזה לא איכפת לך אני אכתוב זאת; אתה קרעת את הגוף מהנשמה, עכשיו הן כבר לא מאוחדות, הן שתי ישויות שונות, הגוף ישות אחת והנשמה ישות אחת. הגוף ממשיך לפגוע בעצמו בעוד הנשמה זועקת לעזרה.
ואתה יודע מה עושה אני כעת? כעת אני עדיין שותקת על אותו מקרה נוראי שקרה בליל סיום התיכון, בליל הנשף, בלילה הנוראי מכל.
ואתה יודע מה? אתמול, בשעות הצהריים, עברתי באותו רחוב בו קרה הנורא מכל, עברתי באותו רחוב שלא עברתי בו כבר שלוש שנים, רחוב שעברתי דרכו בשביל הפגישה הראשונה עם הפסיכולוג שאני עומדת לספר לו על מה ששתקתי במשך שלוש שנים.
ואתה יודע מה ראיתי באותו רחוב? ראיתי את שמלת הנשף שלי עדיין זרוקה על הקרקע ולאף-אחד לא איכפת, בטח שלא לך ובטח שלא לאף-אחד אחר שלא טרח להרים את השמלה ולזרוק אותה למכולה הקרובה...
אני לא יכול לתאר במילים עד כמה שהקטע הזה זיעזע אותי.
אולי זו הכתיבה, המדהימה ללא היסוס,
ואולי זו פשוט הסיטואציה.

יש לי כ"כ הרבה דברים לומר, אבל הדברים ייפלו
לאוזנים ערלות.
אני רוצה, אם תראי את זה באחת מביקורייך באתר, על-אף שעזבת,
את המסנג'ר של הנערה... רוצה להבהיר לה כמה דברים.



וכל שאר הבנות שכתבו מכתבים- כל אחד ואחד
מהמכתבים שלכן מרגש לא פחות מקודמיו.

אם מישהי צריכה משהו- אני פה.😊

אושריקו , אין לה מסן .

אני כותבת את זה,
נזכרת באחת התקופות הכי קשות בחיים שלי.
ולא זה לא מאיזה פליק בטוסיק ,
בעיות רציניות לא חשבתי שזה יקרה לי.


מתוך שיר שכתבתי:
"...מעלה זיכרון ,
איך אתה נוטש אותנו ועולה לקרון.
לא מנופף לשלום לא מודיע,
אפילו לא אומר מתי בחזרה תגיע."

אתה חושב שהכל מגיע לך הא?!
מה אתה חושב לעצמך? מי אתה בכלל?!
נכנס עוד בדלת של הבית הזה, ועוד עם תלונות!
אפילו לא חצי שנה ואתה מרגיש אשכרה בבית.
אחריי כל מה שעשית ,
אחריי כל הקללות הריבים סלחנו..
אבל אחריי זה, בילתי נסלח.
אולי אני מחייכת ונחמדה אלייך.
אבל זה -ל-א- אומר שסלחתי!!
אני בחיים לא יסלח לך, אתה מבין?!
אני יזכור לך את זה-ואני ייקח את זה איתי עד לקבר...!!
גם ביום כיפור אני לא אסלח לך, כי עשית דבר בילתי נסלח.
לא מגיע לך אפילו את הדיבור שלי, לא מבט ואפילו לא שתיקה נחרצת.
סלחנו לך מהר מידיי.
אני יודעת את זה, הביתה נכנסת מהר מידי...
באותו יום שישי עלוב ,שאמא הודיעה שאתה חוזר,
אני ובתאל עשינו טרור...
אבל מי יקשיב לנו? הא?
ועוד מה? הוא קיבל את החדר משלו בחזרה!!!!!!!!!!!!!!
לא מגיע לו, אנחנו יותר מידיי טובים בישבילו.
הוא לא מעריך בשיטטט!
בשנאה,
זאתי שלא תשכח לך ל-ע-ו-ל-ם...
ליעד.

חוץ מכל זה קרה לי הרבה דברים בפרק זמן הזה,
שבאמת התקופה הזו השאירה לי צלקת לא קטנה.

ואוא כל המכתבים פה אחד אחד כ"כ סוחף, כ"כ אמיתי חלקם עצובים חלקם פחות..
ממש כשרונים.. רואים שהכל זה אך ורק מהלב
[חוץ מהציניים שבנינו ] חח

אוהבת אתכם המון

אני עם דמעעות בעיניייםם ..

זה התחייל מהמכתב שמישהי פה רשמה על בן דוד שלה.. שפשוט פרצתי בבכי!!..
והמשיך למכתבים שאושרי [ ניראלי ככה קוראים לו ] רשם על המשפחה שלו ..

ועל חלק מהמכתבים שכמה בנות פה רשמו וכ"כ הזדהתי איייתם !!..

ישששששש לכן כישרון כתיבה מרגש ומהמממממממממם !!!.

- יש לי הרבה דברים לפרוקק.. אני פשוט לא יודעת איך להתחיילל ! --

אמא!

אני לא אנשך את היד שמאכילה אותי.

זה קטע שנכתב לסבא שלי שמאוד הייתי קשורה אליו שנפטר לפני שנה וכמה חודשים בעקבות רגשות אשמה כאלה שתקפו אותי כשכתבתי אותו.
אולי בעייניכם הוא יהיה קיטצ'י ,אבל זה נכתב ממקום עמוק ואמיתי.
זה נכתב ממקום של משבר ועצב עמוק, והמשבר נחלש לאחר שקראתי אותו מול קברו ב-31.5.07
באזכרת השנה לפטירתו.

___
אלייך היקר מכולם.

חלמתי חלום, מוזר אך עם זאת יפה.
חלמתי עלייך סבא, חלמתי שבאת פתאום.
ראיתי אותך ברחוב אך אמרתי לעצמי "לא זה לא יכול להיות הוא, הוא כבר אייננו מזה חודשיים"
ניגשת אליי ואמרת " מה את לא מזהה אותי?" ואז הבנתי, זה אתה חזרת אליי כדי שאוכל לחבק אותך בפעם האחרונה כמו שהתחננתי לאלוהים בחודשיים האחרונים.
נתתי לך חיבוק חזק כ"כ שפחדתי להרפות כי פחדתי שתלך שוב, כ"כ התגעגעתי אלייך! הבאת לי בלונים.
וידעת שלעולם לא התרגשתי מבלונים אך הפעם כ"כ שמחתי.
הסרת לי את כל הספקות , את הספקות שחשבתי שאני מצטערת שלא באתי להיפרד ולהגיד לך כמה שאתה חשוב לי וכמה שאני אתגעגע, אך זה היה המצב בגלל שפחדתי לראות אותך במצב הקשה שהיית שרוי בו.
וכך באת לי בחלום, חלום הזוי אך עם זאת הייתי רוצה שיהיה אמיתי.
לעולם לא זכרתי אף חלום אך הפעם זכרתי, כל פרט ופרט.
כשאמרו לי שזהו, שהלכת ולא אראה אותך יותר לא האמנתי.
אך הבנתי שזאת המציאות , בכיתי רציתי לצעוק ושתשמע אותי ותענה לי אך לא ענו לי. רצית שאלוהים יקח אותך, כך אמרת לרופאים, היה לך קשה להלחם בסרטן הארור, והנה הוא לקח אותך.
פתאום הבנתי שנשארתי בלי סבא, היית סבי האחרון וזה שהיכרתי באמת הלוואי והייתי רואה אותך שוב לדקה אחת ויחידה, להיפרד
מה שלא הספקתי לעשות אפילו ולהסיר את כל הספקות שנותרו בי,

מתגעגעת.
הלוואי והיית רואה את המכתב.

יהי זכרו ברוך.

אור‏ (‏AM‎ ‏08:39)‏ :
אוף טוב נוף אני חייב לזוז אחי בא לאסוף אותי..
אני מצטער אני לא רוצה שתהיי ככה בבקשה...
מזל טוב באמת..אוהב אותך..
אור‏ (‏AM‎ ‏08:39)‏ :
אני מקווה שתדברי איתי יותר מאוחר..


אני לא שיקרתי.



אני לא יודעת מה עובר עלייך, וכמה זמן זה יימשך, אבל אני לא יכולה יותר.
אתה באמת שוכח שיש פה רגשות בצד השני, אדם בשר ודם, שחי ונושם ומרגיש .. בעיקר מרגיש.
אתה חי בבועה משל עצמך ולפי ההתנהגות שלך ניתן להבין שאין לך כל כוונה לצאת ממנה בזמן הקרוב.
אבל זה מובן, גם בי לא היה טיפת רצון לצאת מאותה בועה אילולא הייתה לי, מה רע?
לצאת כל היום, לבלות .. עד השעות הקטנות. לצחוק, להעביר את הזמן ... לשכוח.
או יותר נכון להדחיק. אנשים לא משתנים כל כך מהר אור, והאהבה לא נעלמת ברגע אחד.
לי נמאס לנסות להסביר לך את זה, ואם עד עכשיו דיברתי איתך כי חשבתי עלייך ועל העתיד שלך,
עכשיו זה כבר הרבה מעבר לזה. עכשיו אני חושבת ודואגת לעצמי ורק לעצמי.
אחרי אתמול הבנתי שאתה פחדן, שיותר נוח וקל לו לברוח מדברים במקום להתמודד איתם.
אתה בטח חושב לעצמך שאתה לא, שאין לי מושג על מה אני מדברת,
שאתה רק רוצה ליהנות לפני הצבא ... כל זה תירוצים אור.
אם היית סגור על עצמך היית אומר לי נופר אני אוהב \ לא אוהב אותך ובא לי ליהנות \ קצת חופש עכשיו.
אבל אתה מעדיף ללכת סחור סחור ולהשאיר אותי תלויה באוויר.
אתה אפילו לא יודע אם אתה מאושר – דבר בסיסי ... אז איך תדע מה עובר עלייך?
- ורוצה לדעת את התשובה? אז לא, אתה ממש לא מאושר. אולי כיף לך כרגע אבל אתה לא מאושר אור.
רואים לך בעיניים, האור שהיה בהן, הניצוץ כבה, התפוגג.
אתה יודע שאתה פועל לא כשורה ואין בך שום טיפת רצון לנסות לתקן את זה אפילו ..
כל מה שאתה עושה זה להעמיד פנים. אתה שולח הודעות כי אתה דואג לי?
לדעתי זה סתם תירוץ שלך להקל על המרחק בינינו, אם היית דואג לי היית מתקשר.
למה אחרי כל פגישה בינינו אתה מהורהר ומבולבל יותר?
– לא אור, לא כי אתה רואה אותי ככה שבורה ... אתה יודע טוב מאוד שאני כל הזמן עצובה ופגועה.
זה רק בגלל שכל הזיכרונות צפים לך, ואתה נזכר שאתה עושה טעות.
זה עצוב פוגע ומעליב לדעת שאחרי שנתיים ו3 חודשים של אהבה, חברות וביחד אתה תתנהג ככה,
כאילו היינו ביחד רק חודש. זוכר את המכתב שכתבתי לך ?
ששאלתי אותך מה חשבת עליו אמרת שבכית ושגם אתה רצית לכתוב לי אבל לא הספקת,
וששם כבר תסביר לי הכול .. איפה הוא? – שלא תבין לא נכון, אני ממש לא מעוניינת לקרוא אותו כעת.
פשוט זאת רק עוד הוכחה קטנה ליחס המזלזל והפוגע שלך ...
כל כך פשוט מצידך לזרוק הכול לפח.
אתה תמיד אמרת לי שחברים הולכים ובאים, והאהבה זה לנצח.
אתה תמיד אמרת לי שאני ואתה זה זוג מנצח שאף אחד לא יכול עליו.
אתה תמיד אמרת לי שאם רוצים אפשר לעבור את הכול.ואני האמנתי לך, האמנתי והפנמתי.
ועכשיו אתה בא ומנפץ את כל מה שלימדת אותי בשנתיים האחרונות על זוגיות ..


"... אני יודע שאחרייך גם המון זמן לא תהיה לי מישהי רצינית,
אולי רק סתם מישהי בשביל לנסות להתגבר, לנסות ולהיכשל כי את,
לא משנה כמה אני אהיה מאושר וכמה שאני אבלה וכמה שאני אצחק וכמה שהחיים יחייכו אליי,
את תמיד תהיי אצלי בלב, באהבה ...


... אני יודע שהחיים שלי מתחלקים ללפני שהכרתי אותך ואחרי שהכרתי אותך,
כמה שזה נשמע קיטשי וכמה שאני צעיר אני באמת מרגיש ככה,
אני פשוט מרגיש שאחרייך לא תהיה מישהי שתאהב אותי מספיק וכמובן,
שלי לא תישאר אהבה בשבילה, כי אין מה לעשות את קנית חלקה דיי ענקית בלב שלי,
ומה שנשאר זה למשפחה ולחברים... "


זוכר? אני לא המצאתי ובטח שלא כתבתי את זה.
המכתב הזה נכתב על ידך לפני מספר שבועות בלבד .. איך הכול השתנה כל כך מהר?
אתה יכול לעבוד על עצמך, על החברים שלך, על המשפחה שלך אבל לא עליי.
אתה א-ו-ה-ב אותי אור, ואני לא מנסה לשכנע את עצמי כדי להקל על הכאב.
תאמין לי שזה הרבה יותר קל לדעת שאתה לא אוהב אותי יותר ואין סיכוי שנחזור בחיים,
מאשר לחיות עם הידיעה שאהוב ליבך, האדם שחלקת איתו חוויות משותפות וזיכרונות מתוקים ומהנים,
האדם שהיה כל עולמך, איש סודך, שהפקרת בידיו את ליבך, מחליט לברוח.
למה אתה מנסה לשכנע את עצמך שאתה לא אוהב אותי יותר ?
אמרתי לך כבר, רגשות לא נגמרים ביום בהיר אחד. צר לי לאכזב אותך ...
בהתחלה, שנכנסתי אתמול, וגם שהתקשרתי, היית קר אליי.
וחשבתי שאולי באמת אתה לא אוהב אותי יותר .. אבל ככל שהערב התקדם הבנתי יותר ויותר
שזאת סתם הצגה, במיוחד אחרי שאמרת לי שהרגשת שהתגעגעת כשראית אותי.
על מי אתה חושב שאתה עובד ? אתה לא התגעגעת אליי כידידה, אלא כבת זוג.
מישהי לחלוק ולשתף אותה במחשבות והחוויות שלך, זה חסר לך אור.
אתה רואה איך הכול זורם בינינו, ההומור, הבדיחות – איך כיף לנו ביחד,
איך אנחנו מחוברים בצורה כל כך חזקה ... המתח המיני ..
זה ברור שאנחנו נמשכים אחד לשנייה אור אני מרגישה מטופשת שאני כותבת את זה אפילו,
מרוב שזה כ"כ מובן מאליו, אז מה עוד נשאר כדי לאהוב מישהו אם לא זה?
כי אם אתה ככה עם כל הידידות שלך אז אני לא רוצה לחשוב בכלל מה הלך לך בראש במהלך השנתיים האלה.
אור, אתה לא שם לב לזה או שלא אכפת לך אבל אתה פוגע בי, מאוד. כמו שלא פגעו בי מעולם.
תמיד חשבתי שאני ואתה זה לנצח, אבל עכשיו אני יודעת שאין דבר כזה לנצח,
ואם בינינו זה לא הלך, אז אין טעם בכלל לנסות להתחיל משהו עם מישהו אחר ...
אין לך מושג איך זה מרגיש להיות בצד שלי , איך זה לקום בבוקר עם דמעות בעיניים,
להירדם עם דמעות בעיניים, שאת מתה מרעב אבל לא מסוגלת להכניס פירור לפה,
לא מסוגלת לצחוק או אפילו לחייך, לראות את המשפחה שלך דואגת לך ועצובה בגלל המצב שלך,
שאת יוצאת עם אחרים אבל מרגישה יותר לבד מאי פעם, מרגישה לא שייכת ושאת רוצה
שה' יעשה לך טובה ענקית ויעלים אותך מפה כבר.
ובעיקר, ההרגשה שהלב שלך לא נשבר, הלב שלך מת.
אני אשכרה מרגישה שאני חצי אדם, שאני נושמת – אבל מתה מבפנים.
וכל זה ? בזמן שהאדם שאחראי לכך מבלה, צוחק, נהנה ולא חושב עליי כי אין לו זמן
לבדוק אם הוא מאושר בכלל או לא.
אני רק בת 18 ומרגישה בת 100. ולא, אין לי בעיה עם זה שאתה נהנה וצוחק, בכיף שלך ...
רק תהיה אמיתי איתי ועם עצמך, תזכור טוב מי הייתה איתך תמיד, ואל תירק לבאר ששתית ממנה
כל כך הרבה ולרוויה. זה לא שאתה לא יכול לשלב בין חברים לבת זוג, זה שאתה לא רוצה אור.
יותר נוח לך ככה ... אם רק היית מבין וחווה על בשרך כמה אני סובלת, אפילו יום אחד,
אולי הייתה בך טיפת אנושיות להבין מה עובר עלייך ולשנות את זה,
אבל לצערי זה רחוק מלהיות ככה. ולא אור, זה לא רחמים עצמיים על המצב שלי עכשיו, זאת המציאות.



"...אבל באמת האמנתי ואני עדיין מאמין שאנחנו זוג מנצח שמתגבר על הכול,
אני אוהב אותך כל כך ... כי אנחנו זה מה שנקרא "ment to be" ואני בטוח בזה ... "

רק לפני כמה שבועות ..


שיהיו לך חיים נפלאים אור,
מקווה שזה לא יכאב יותר מידיי, כמו שכואב לי עכשיו,
ביום שתתחרט ותבין איזה טעות עשית בגלל סנוור של הרגע ..
כי תאמין לי שזה כואב, מאוד מאוד כואב, כאב ממשי שלא מרפה, רק מתעצם .
See you in another life....או איך שלא כותבים את זה.

^ מיותר לפתוח אשכול בשביל מכתב שכזה ...
אין לי ספק שלא יקראו אותו הוא ארוך ומשעמם מידיי .. אני פשוט חייבת ל פ ר ו ק כבר הכל. 😊

נופרי שלי, מדהימה שלי.
כ"כ כואב לי עלייך, וכ"כ עצוב לי שככה זה נגמר ביניכם.
זה באמת נורא להיות תלוי על חוט השערה,
וזה עצוב, וזה מקומם, וזה אפילו מעצבן,
אבל את לא יכולה להמשיך לחיות ב"נדמה לי.." שאור
מגיש לך על מגש של כסף.
את צריכה להאמין שמגיעה לך אהבה חדשה,
מישהו שיאהב אותך, אבל בראש ובראשונה יהיה כנה.
כנה עם עצמו.
את לא יכולה בדיוק לעשות משהו עם אור, ובטח ובטח שלא עם הרגשות שלו,
שאני בטוח שגם הוא לא במצב הכי טוב בעולם.
את פשוט צריכה לשמוח.
צריכה באמת להינות מהחיים האלו.
לא הרבה אנשים זוכים לחוות אהבה אמיתית, אהבה כמו שהייתה לכם.
לא ממזמן קראתי באתר על מישהי שהחבר שלה נרצח בפיגוע,
ואת כתבת "אני בוכה על זה שאני והחבר שלי נפרדנו ואני
לא מתארת לעצמי בכלל מה את מרגישה..." אז, תמיד
תזכרי שיש אנשים במצבים יותר קשים משלך.
אולי זה לא הכי מנחם בעולם, אבל תמיד צריכים טיפה פרספקטיבה נכונה
לחיים, למרות שכואב.
למרות שהכאב הזה שורף אותך, בפנים.
ולמרות שאת מרגישה מתה, מבפנים, כשמבחוץ את עוטה חיוכים מזוייפים.

אני כולי תקווה שהחיים יחייכו אלייך בחזרה
ושתחזרי להיות הנופר המחוייכת, המאושרת, עם החיוך המדהים..
זו שכוווווולם אוהבים.