•°•°•°•רק ידידים•°•°•°• - העונה השנייה התחילה!

לה לה לה לה לה!$#@

אאיךך יפפהה!

א=ה=ב=ת=י!


תגיידי,כמה זמן לוקח לךך לכתוב פרק?!?

מענין אותתיי..


תממששייככיי מהר מהר מהר!=]

תודה!=]

ייאא , מעניין מה היא תגיד לה
תמשיכי

QUOTE (י-ע-ל @ 27/09/2006) זונההההההההההההההההההההההההההההה
אני שונאת כאלו שרק רוצים להרוס!
תמשיכי מאמי זה מדהיםםםםםם
ארגגגגגג שלאא תנסה להרווווווס אאאאאוח !
המממממשך

יאאאו איזזו זווננה הששלי הזאת :\
איי אני ומיטטל באותו מצצב בעררך.. חח

תמשיכככי מאממי [:

פרק טוב מחכה להמשך!!!😊))

מ.ד.ה.י.ם

המשךך!!!

שקרנית המשךךךך

המששךך1#@$%^
איזהה יפה הפרקקק אהבתיי(:

נשמות שלי תודההה על כל התגובות המדהימות האלו אני אוהבת אותכםם =]

אני כבר שמה לכם את פרק 50!! מי היה מאמין? 😉

=פרק 50=

כבר מלא זמן היה רשום "¥°.•ש2‡יה^לאה2ה•.°¥ איז טייפינג", חיכיתי בקוצר רוח לרגע שבו היא תלחץ על "שלח" ואני אוכל לקרוא. כל כך פחדתי להיפגע, עברו לי כל מיני סרטים בראש, אולי היא תגיד לי שהיא בעצם בארץ? אולי היא רוצה להרוס לנו את הכל? רגע, למה אני בכלל אוכלת סרטים על כל דבר קטן, זה בטוח משהו שטותי שאני עושה מימנו ביג דיל. היא שלחה את ההודעה, הפסקתי לחשוב והתחלתי לקרוא..
~*~*~
¥°.•ש2‡יה^לאה2ה•.°¥ - אני יודעת שאתם חברים כבר חודש וקצת,
אתם אומרים אחד לשני שאתם אוהבים זה את זו, מתנשיקם מתחרמנים
ומזדיינים, כמו איזה פוצי מוצי שמוצי.. הוא כל כך עומד לזרוק אותך
אני - מה?! אנחנו בכלל לא שכבנו, אני לא מבינה מה את רוצה!
¥°.•ש2‡יה^לאה2ה•.°¥ - תגידי מה שתגידי... בכל אופן הוא עומד לזרוק אותך
רק שתדעי. את רואה עד כמה אני חמודה? אני אפילו מודיעה לך לפני
כדי תיהי מוכנה....
אני - את יודעת מה אני חושבת?
*חיכיתי בערך 2 דקות שהיא תגיב, בטח משחקת אותה "מבוקשת". הרגשתי מן כאב כזה בבטן, בלב, בגרון.. מן מחנק כזה, מן כאב ענקי שרק רוצה להתפרץ החוצה. כל כך פחדתי, אין מצב שבן רוצה להיפרד מימני.. נכון? הרי.. אין לו סיבה! למה שהוא ירצה להיפרד מימני?!*
¥°.•ש2‡יה^לאה2ה•.°¥ - מה? תגליייי לייי 😮
אני - שאת פשוט מקנאה
¥°.•ש2‡יה^לאה2ה•.°¥ - חחחחחחחחחחחחחחחחחחחח
ילדההההה אלל תאכלי סרטטיםםםם
אני - לאא, אני לא אוכלת סרטים. את פשוט מקנאה.
מה לעשות שאת ה'אקסית הקרציה', הוא לא סובל אותך.
¥°.•ש2‡יה^לאה2ה•.°¥ - אהה, אז בגלל שהוא לא סובל אותי הוא
דפק לי את הצרפתית של חהיים? ובמקרה גם היינו לבושים בבגדים..
אהםםםםםם איך לאמר? מינימלים. וגם הוא רוצה שנחזור, הוא אמר לי את זה בעצמו.
*הבנתי שהיא עובדת עליי, טוב שהיא לא המציאה משהו עוד יותר מוגזם מיזה*
אני - חחחחח ניראה לי שמי שאוכלת פה סרט זאת את. את לא מבינה
שאני מכירה מלא בנות כמוך? את בדיוק מהבנות הקנאיות האלה שתמיד
אבל תמיד רוצות רק לסכסך, לסכסך לסכסך להרוס לאנשיםם! יודעת למה?!
כי יוצאותתת לךך העינייםםםם מרובבב קנאהההה מרוב כאב!!!
*היא לא ענתה במשך כמה דקות. פתאום היא שלחה לי תמונה, לחצתי על "קבל" והמתנתי בסבלנות*
¥°.•ש2‡יה^לאה2ה•.°¥ - אממ כמו שאומרים, תמונה אחת? שווה 1000 מילים.

---

המאמן: "אני רוצה לראות אותכם נותנים היום לא 100%, אלא 200%! ומי שיכול אז יותר! אתם משחקים בכללל הכח! את כל הצרות, כל הבעיות, כל העצבים מוציאים על הפאקינג כדור הזה. אני רוצה פה מ-ל-ח-מ-ה!" הוא הניף את ידו בחוזקה באוויר. הקבוצה געשה וצעקה, כולם צרחו לפי הקצב "מ-ל-ח-מ-ה, מ-ל-ח-מ-ה!!!"
המאמן: "אני רוצה לראות פה ניצחון, ואז ליגה אזורית, ליגה ארצית... ווואליפות! זה נראה רחוק, אני יודע! אבל אנחנו עוד נגיעעע לזה!" הוא צעק וכולם התחילו למחוא כפיים. הם יצאו אל האולם לאימון קצר לפני המשחק הגדול, אף אחד עוד לא הגיע. הם התחלקו ל2 קבוצות והתחילו לשחק, אחריי זה כל אחד קיבל כדור והתחיל להקפיץ אותו באוויר, שיק עם הקיר, ואז הקבוצה התחלקה לזוגות, כל זוג מקבל כדור ומשחק. המאמן לא הפסיק להגיד להם שהכי חשוב זה להתאמן לפני המשחק, כי ככה הכי מוכנים למשחק.

---
משפחת זוסמן נסעה במכונית המרצדס הכסופה שלהם. בחוץ ירד גשם חלש, היה קר מאוד, פשוט קפוא! אבל בתוך האוטו היה חמים ונעים, הכל בזכות המזגן. אריה נהג, קייט ישבה לצידו. נועה ואחותה מאחורה.
קיילן: "אמאמאמאמאמאמאא!"
קייט: "מה מתוקה?" היא אמרה בקול תשוש. היא כל כך הייתה עייפה. כל הדרך כולם דיברו וסיפרו על דברים שקרו להם, והיא? היא הייתה בעולם אחר לגמריי, בעולם משלה. היא רק חשבה איך בא לה לשוט לאי בודד, או לוס לשם, בעצם זה לא משנה העיקר להיותב אי בודד, לבד. היא רצתה להירגע, מכל הלחץ המטורף והלא נורמלי שהיא חווה בעבודה כל יום, הלחץ בבית, היחסים עם הבעל, הילדות, והכל ביחד עשה לה פשוט בלאגן אחד גדול בראש.
קיילן: "אתת בכלל מקשיבה לי??"
נועה: "עזבי אותה את רואה שהיא עייפה"
קיילן: "יווווווווווווו אני בשוקק!! המומה.. אמאא נווו נוו את לא מקשיבה ליי!"
קייט: "מה מתוקה אני מקשיבה לך" היא ניסתה למקד את חשיבתה, לפחות לכמה דקות.
קיילן: "למה לא נסענו עם הנהג?"
נועה: "מה זה משנה?" היא ענתה במקום אימה
קיילן: "אהה נועה! את אמא שלי? לא ניראה לי. אז שתקי"
נועה: "פייי איזה ילדה יצורה" היא אמרה והתבוננה באחותה הקטנה שבאולתו רגע נראתה לה כמו שטן מהלך על 2 עם פנים אדומות וחיוך שטני זדוני ומפחיד.
קיילן: "אז אמאא למה לא נסנעו עם הנהג??"
קייט: "אבל מה זה משנה באמת?"
קיילן: "כי ככה מה אבא צריך לנהוג ולהתעייף אם יש עבד שיעשה את זה?"
נועה הסתכלה המומה על אחותה. איך היא יכולה לדבר ככה? היא לא ידעה שפעם היא הייתה בדיוק כמוהה, אפילו יותר גרוע.
אריה: "איך את מדברת קיילן?! ג'רמי הוא ממש לא העבד שלנו!"
קיילן: "אהה אז למה אתה משלם לו כל חודש כסף?! מה הוא גר אצלנו בכלל הכושי המגעיל הזה? איכככ אתם ראיתם את הכפות ידיים שלו?? מצד אחד הן שחורות כמו פחם והצד השני בצבע של קקה מסריח! אני לא רוצה שהוא יסיע אותי לבית הספר יותר יהיה לי מחלווותתת ו..."
נועה: "תסתמיייי כברררררררררר" היא צעקה אבל לא חזק מידיי, קיילן לא התייחסה והמשיכה
קיילן: "גם שמעתי שלכל הכושים יש איידס ומלא מחלות איכ! במקום לנסות להרוג יהודים בשואה היו צריכים להרוג את כל הכושים השחורים המגעילים"
נועה: "מה את מפפגרררתתתתתתתתתתתתתתתתתתת?!!!!!!!!" נועה פקה צרחה ענקית ודחפה את קיילן כל כך בחוזקה שהיא נתקלה בחלון וחטפה מכה חזקה בראש. היא החלה לבכות, אריה עצר בפתאומיות את האוטו ויצא, הוא פתח את הדלת של קיילן. היא יצאה החוצה בצרחות.
קיילן: "א..אבאא!! תגיד לה!! היא חולת נפשששש"
נועה: "מהה חולת נפש מה?! איך את מדברת עליוו!!!!! את אמרת שאת לא רוצה שהוא יסיע אותך לביצפר יותר נכון?! נכוןןן?!!"
היא תפסה את קיילן בידה בחוזקה, אריה הזיז את נועה החוצה וקייט יצאה וביקשה מנועה לפהיסק. היא ידעה עד כמה קיילן הגזימה, והיא חשבה בראשה שברגע שיגיעו הבייתה היא תקבל את העונש שמגיע לה.
נועה: "תענייייי" היא המשיכה צועקת
קיילן: "נכוןן איכסה לא נכנסת איתו יותר לאוטו!" היא ניגבה את הדמעות שזלגו ללא הפסקה על פנייה
נועה: "אז סבבה! אבל תזכרי את זה קיילן אני נשבעת לך שאת לא תיכנסי איתו לאוטו יותר, תמצאי לך מישהו אחר שיסיע אותך ודיאג לך כל בוקר, ויסיע אותך לאן שאת צריכה! את פשוט ילדה כפויית טובה, שתדעיש אני במקום אמא הייתי מכניסה לך כזאת סתירה מצלצלת, שנההה שנההה !! שנההה לא היית יוצאת מהבית רק בגלל שיש לך פה כזה מלוכך! גזענית מסריחההה"
קילן: "זונהההההההההה" היא אמרה ורצה ישר לותך האוטו
אריה: "נועה את מגזימה, אנחנו נטפש בזה אחריי זה, את לא צריכה לחנך אותה! מה זו הייתה המכה הזאת באוטו?! את נורמלית?! אני כמעט עשיתי תאונה!"
נועה: "אני כבר עברתי תאונה אחת בחיים שלי. ויודע מה? אני מצטערת שנשארתי בחיים".
הדמעות החלו לזלוג באיטיות על פנייה של נועה. היא לא ידעה למה. זה לא שקרה משהו מיוחד ועצוב מאוד שגרם לה לבכות. כל ההרגשה הזאת, החיים האלה, פאתום שהכל השתנה.
קיילן שוב יצאה מהאוטו
קיילן: "אמאא תקני לי ארטיק הנה יש פה מכולת!" היא הצביעה במהירות אל עבר קיוסק די גדול בצד הכביש.
קייט התבוננה באריה ומייד אמרה "שום ארטיק ושום כלום! את תלמדי לשלוט במה שאת אומרת"
קיילן: "מההההה מה כבר אמרתי אבל?!" היא אמרה בקול צווחני משהו
אריה: "כל הדיבורים האלו על ג'רמי היו ממש לא במקום! הוא בן משפחה אצלנו! אני לא מבין איך את יכולה לדבר אליו בצורה כזאת מבישה!"
נועה: "הוא צודק, את פשוט בנאדם מגעיל"
קייט: "נועה דיי"
קיילן: "אוייי נו באמת!!! ולמה שנועה תמיד הייתה אומרת שהוא כושי מסריחח ועד כמה שעליזה צוענייה מגעילה ודומה למכשפה! למה לה לא עשיתם כלוםםם?????"
~*~*~
סוף סוף קיבלתי את התמונה, פתחתי אותה במהירות. ומה שראיתי שם? גרם לי כמעט להתעלף. אלו היו בן ושלי. היא לבשה תחתון רגיל שחור צמוד וגופייה צמודה לבנה, בלי חזייה. יכולתי לראותא ת הגוף שלה שפתאום היה ניראה לי כל כך מאיים. הוא לבש מכנס קצר לבן עם פסים כחולים. הוא התנשקו בלהט. היה אפשר לראות על שפתיו חצי חיוך למצלמה. אני לא מבינה! הוא עושה לי בכוונה או מה?! הברז בעיניי נפתח והדמעות החלו לרדת במהירות, אחת אחרי השנייה, אחת אחריי השנייה, ועוד אחת, ועוד אחת, עד שכל פניי היו מכוסות בדמעות, לא ידעתי מה לרשום לה. ידיי רעדו, אצבעותיי רעדו, הרגשתי את כל החדר, כל הבית כל היקום רועד! הנחתי את ידי על המקלדת והתחלתי להקליד, בקושי ראיתי משהו מרוב שעיניי היו מכוסות בדמעות.. ניגבתי אותן ולא ידעתי מה לשום לה.. לבסוף הדבר היחיד שיצא לי היה..
~*~*~
אני - אבל למה?
¥°.•ש2‡יה^לאה2ה•.°¥ - חחחחחחחחחחח למה מה?!?!?!
אני - למה את עושה את זה?!
¥°.•ש2‡יה^לאה2ה•.°¥ - כי אולי הוא ל-א צריך להיות איתך?
מה קשה לך להבין בזה. אז דיי תרדי מימנו. החצי חיוך שלו לעבר המצלמה?
זה היה רעיון שלו. שתקנאי.
אני - את זונה בת זונה את יודעת את זה?!!!!
¥°.•ש2‡יה^לאה2ה•.°¥ - אממ זונה לא. את יודעת מה זה זונה לדעתי?"
מישהי שמשפילה את עצמה כמוך..
אני - לכיי תזדינייייייי יווו אני נשבעת לך אני יפרק לך
את הצורה את לא מכירההה אותי שליי אני יהרוגג אותך!!
אותך ואותו ביחד..י'א חתיכת ילדה שרמוטה!
¥°.•ש2‡יה^לאה2ה•.°¥ - ששששש... לא יפה לקלל..
ולא יפה איים סתם..אממ מיטל?
אני - מה את רוצה כוס אמא שלך
¥°.•ש2‡יה^לאה2ה•.°¥ - הבטחת לי משהו ואני חושבת שאת לא מקיימת..
אני - מה\??????
¥°.•ש2‡יה^לאה2ה•.°¥ - הבטחת שלא תבכי.
*היא רשמה ומייד התנתקה*
~*~*~
קמתי מהכיסא, כולי רעדתי. בקושי הצלחתי לקחת את הפלאפון שהיה זרוק על המיטה.
'שלא תעיז לדבר איתי יותר בחיים שלך. אבל בחיים. אני שונאת אותך' כתבתי במהירות באס.אמ.אס ושלחתי לבן.
ומייד אחר כך התקשרתי ללירז.
לירז: "מיטללללל??? איפה אתתתת???????"
אני: "אני ...אני לא באה למשחק"
אמרתי וכבר לא יכולתי להחזיק יותר את הבכי שעמד להתרפץ. עד עכשיו אלו היו רק דמעות. ועכשיו? עכשוי התחלתי לצרוח מרוב הכאב שהיה לי בלב. לא רציתי שלירז תשמע אותי כך, לא רציתי שאף אחד ישמע אותי כך. ניתקתי את הפלאפון ונזרקתי על המיטה, החזקתי את ראשי בתוך ידיי ולא הפסקתי לבכות. פשוט לא הפסקתי. אחריי 10 דקות דלת חדרי נפתחה.. לירז עמדה שם לבושה בג'ינס כהה ארוך, מגף שחור עם הג'ינס בתוכו וסריג גולף לבן בהיר.
היא רצה אליי במהירות וחיבקה אותי.
לירז: "דיייי מיטלי מה קרה? מה קרה לך פתאום? אנחנו דיברנו מיקודם ואת הית בסדר גמור!"
אני: "א..א..ה..ש...שלי.. הי..היא.." ניסיתי להגיד לה מה קרה, רציתי לפרוק את הכל אבל פשוט לא הייתי מסוגלת. בכיתי כמו ילד בגן שגנבו לו את המכונית צעצוע, התחלתי לנסות להסדיר את נשמותיי אבל ללא הצלחה.. כל מה שיכולתי לעשות הוא להצביע על מסך המחשב.
לירז: "מה? המחשב?"
הנהנתי בראשי לאות הסכמה
היא התקרבה אל המסך וקראה את כל השיחה שלי עם שלי, היא ראתה גם את התמונה, היא רצה וחיבקה אותי.
לירז: "את חייבת לבוא למשחק. את באה ואת נפרדת מימנו ומשפילה את הבן זונה הזה ומראה לו שאיתך הוא בחיים לא ישחק!"
אני: "לא..ל..ל.אא.. ל..לירז א..אני לא..לא..לא מסוגלת.." אמרתי בבכי
לירז: "דייי תפסיקי להיות ככה. מהה בגללו תישארי בבית?! בגללו תסבלי?! למה מי הוא בכלל?!"
אני: "א..אב..אבל מתי..מתי זה קר..קרה.. מתי הם..ה..הספיקו?!"
לירז: "מאיפה אני יודעת, את שואלת אותי? אתמול, היום, שלשום מאיפה לי?"
אני: "א...אב..אבל.. אהההה" שוב פרצתי בבכי...
לירז: "אני שנייה באה" היא יצאה מהחדר ואחריי 2 דקות נכנסה שכוס מים בידייה. היא הושיטה לי אותה והתחלתי לשתות, גמרתי את הכוס בשלוק אחד והבטתי בה.
לירז: "מה, מה רצית להגיד?"
אני: "ש...ה..היא בחו"ל אבל"
לירז: "אז..אז אולי זה קרה לפני שהיא נסעה?"
אני: "אבל אין..אין מצב! הוא אמר לי שהוא לא ראה אותה מלא זמן..נ..נוו.. זה לא יכול להיות"
לירז: "הכל יכול להיות עם הבנים השרמוטות האלה"
אחריי 10 דקות של שכנועים היא עזרה לי לקום מהמיטה, שטפתי את פניי והיא איפרה אותי. היא שמה עליי מלא קונסילר ומייק אפ כי כולי הייתי אדומה ונפוחה. יצאנו במונית לאולם הספורט הגדול.. כנסנו והכל היה רועש מתמיד..

---

המאמן: "יאללהההה המשחק צריך להתחיל כל רגע"
בן: "שנייה שנייה קיבלתי הודעה"
המאמן: "שום הודעה, הודעות אחר כך! עכשיו - אליפות!"
הוא לקוח מבן את הפלאפון ושם בתיק הגדול שלו. השחקנים יצאו אל המגרש, עמדו בשורה, כולם מחאו כפיים וצעקו... בן חיפש את מיטל בקבל ועד שאיתר אותה הוא שלח לה נשיקות באוויר, קרא לה אבל היא לא התייחסה. הוא לא הבין. הוא ראה שהיא מסתכלת עליו, שהיא רואה אותו, שהיא רואה שהיא קוראת לו אבל היא פשוט הביטה בו במבט קר כל כך ולא הגיבה. הוא שינה את חשיבתו ואמר לעצומ שבטוח היא לא רואה אותו. השחקנים התחילו לשחק, כבר על ה10 דקותה ראשונות הקבוצה השנייה הכניסה גול. ואז עוד גול.

---
"מגיע לך.." מלמלתי בחריקת שיניים
לירז: "תפסיקי כבר, עדיין, זה הבית ספר שלנו!"
אני: "יופי.. ממה עוזר לי! אני מצטערת שעברתי לפה בכלל"
היא הסתכלה עליי במבט לא מבין ושתינו שתקנו. המשכנו לראות את המשחק..
===: "הקיצר, את רואה? זה האלבום תמונות של השכבה. יש פה..הנה.. רואה? את הטיול השנתי של כיתה ח'.. יווו והנה המסיבת סיום של ט' בחטיבה.. איזה עצוב היה נכון?"
...: "כן.. מלא עזבו!.."
===: "הנה התמונה הזאת..חחח...זוכרת שהיה לנו את היום בריכה בסוף שנה שעברה?? חחח"
...: "יוו אלו לא בן והאקסית שלו?"
===: "חחח כן, תמונה ישנה. שמעתי שהיא עברה לגור בחו"ל את יודעת?"
...: "לאא..היא לא עברה לגור שם, רק לתקופה.. לא?"
===: "אין לי מושג. למי אכפת? חחחח"
...: "הקיצר הנה אני פה מצלמת.. ואז מפתחת ומכניסה את זה לאלבום. כשאני אפתח אז יהיו מלא תמונות מהמשחק" היא צחקה
הסתובבתי מייד אחורנית וראיתי שתי בנות מוכרות מהשכבה מעליי, י'א, השכבה של בן. לא ממש ידעתי את השמות שלהן. זאת השחזיקה בידה את האלבום הגדול שהיה בצבע טורקיז הייתה בעלת שיער שחור גלי עד הכפתיים ועיניים חומות קטנות, היא הייתה מאוד רזה וגבוהה. זאת שישבה לידה הייתה עם שיער בלונדיני ועיינים ירוקות, הייתה קצת מלאה.
אני: "מה..מה זה האלבום הזה?"
===: "חוויות של השכבה, אממ את חדשה בל זו מסורת אצלנו מכיתה ז'" היא חייכה
...: "חחח יש פה תנמונה של החבר שלך? יודעת?"
אני: "תראי לי..?" שיחקתי אותה כאילו שלא האזנתי לשיחה שלהן קודם.
היא הושיטה לי את האלבום, דיפדפה בו והגענו לעמוד שכולם בדשא, ואז אני רואה את בן ושלי. שלי בתחתון שחור ובגופייה לבנה, בן במכנס לבן עם פסים כחולים.. והם מתנשקים בלהט. אפשר היה לראות על שפתיו שהוא מגניב חצי חיוך למצלמה.
אני: "מ..מ..א.." התחלתי לגמגם. הייתי פשוט המומה. איך זה יכול להיות?!
לירז בכלל הייתה שקועה במשחק וכל שנייה קיפצה מצד לצד.
===: "את בסדר?"
אני: "כ..כן.. ת..תגידי.. מ..מתי..ז...ז.ה.. צולם?"
...: "יוו איזה חמודה מה חשבתש הוא בגד בך?! חחחח שני תראי איזה מאמי איך היא נבהלה.. יהה תירגעי מה יש לך ותק זה היה ממזן משנה שעברה!! זה ישן, הנה רואה אפילו יש פה תאריך .. היה כתוב בלורד שחור באותו עמוד "יום גיבוש שכבת י' האלופה!"
הדמעות החלו לזלוג לי. אז היא בעצם.. שלי בעצם שיקרה לי. הבת זונה רק ניסתה לסכסך
אני: "למה הוא מחייך פה?" שלתי פתאום והן הסתכלו עליי בצורה מוזרה
...: "למה שהוא לא יחייך? חחח זה מוזר שבנאדם מחייך בתמונה?"
אני: "אמממ אבל..למה?"
===: "חחחח אני זוכרת שמישהו בדיוק העיף לו חבילת דשא על הפרצוף, אולי בגלל זה? לא יודעת"
...: "מה את בוכה? יוו תראי היא בוכה, מה יש לך? זה היה ממזמן! עכשיו את והוא חברים הוא לא בגד בך, הוא לא אחד כזה!"
אני: ,ל..לא..זה..עזבי באמת.."
"גגגגגגגגגגגגגגגגגוווווווווולללללללללללללללללללללללללללללל"
כל האיזור שבו ישבתי קפץ למעלה עמד וצרח. הבנתי שהביצפר שלנו הבקיע... כולם התיישבו וראיתי שבן רץ באמצע המגרש כולם מסביבו. הבנתי שהוא זה שהבקיע את הגול.
ראיתי עליו שהוא לא מוצא את עצמו ומנסה לחפש אותי בין הקהל, הוא מצא והוא שלח לי נשיקה באוויר. הפעם לא יכולתי שלא להגיב, כמו מיקודם. אבל הייתי יותר מידיי בשוק.. אז, אז פשוט חייכתי.
אחריי 3 דקות בדיוק היה עוד גול, הפעם אורן הבקיע. ואחריי עוד קצת זמן? שוב גול שלנו. המשחק נגמר בסופו של דבר 3-2 לנו. כולם שמחו, צרחו, העיפו נצנצים, בלונים, הביצפר שלנו אלוף כדורגל בת"א. זה באמת משהו גדול ומכובד ביותר!
לירז מייד קמה המכסא "יאללה את באה?" היא הסבירה שההורים שלה מחכים לה בחוץ.. אבל רציתי לדבר עם בן..
אני: "לא..עזבי אני כבר אחזור במונית טוב?"
לירז: "טוב מותק.. יהיה בסדר אל תדאגי"
אני: "תודה בובי" חיבקתי אותה חזק
היא הלכה ולא אלט כל האולם התרוקן. השחקנים כניראה ככבר הלכו הבייתה, או שבעצם היו במלתחות. הייתי חייבת לשתוף פנים, ירדתי למטה והעפתי מבט אחרון על האולם. חוץ מימני? היו שם 10 אנשים, כדאי שאני אעשה את זה מהר, חשבתי לעצמי. ירדתי במהירות לכיוון המלתחות של הבנות. הרצפה הייתה רצפת קרמיקה לבנה, היו מלא מקלחות בשורה ארוכה ולכל מלקחת היה ווילון. זה הביצפר הראשון שהייתי בו או שהכרתי שיש בו מלתחותף מקלחות, הכל.

---

במקלחות של הבנים היו צרחות, צעקות. כבר כל הבנים היו לבושים ורק בן עדיין התקלח.
אורן: "יאללה אח שלי נו בוא עומדים לסגור את האולם אנחנוכ בר חצי שעה פה! אתה אפילו לא יצאת!"
בן: "שנייה אני יבוא.. עזוב תלך יש לך איך לחזור? אני רוצה טיפה להיות לבד, אולי אני אקפוץ למיטל"
אורן: "אהה טוב איך שבא לך.. יאללה תהנה ביי" הוא אמר ושאר הבנים דיברו מילים אחרונות ויצאו.
אחריי עוד 25 דקות בן סיים להתקלח. הוא לא הבין למה לקח לו כל כך הרבה זמן. הוא התנגב ולבש במהירות את מכנסי הג'ינס שלו, הוא שם עליו גופייה לבנה ומעל סווצ'ר לבן עם קפוצ'ון ועל הסווצ'ר הדפס חמוד עם כתובית. הוא שם ג'ל והכניס הכל לתיק. הוא פתח את לוקר שלו כי ידע שהמאמן הניח את הפלאפון שלו שם, הוא הסתכל על השעה והוא נבהל לגלות שהחבירם שלו יצאו ממש שנייה לפני הסגירה של האולם, וזה היה....לפני פאקינג 40 דקות! הוא החל ללכת במהירות החוצה ואיך שיצא מהמלתחות הוא גילה שהוא עובד באולם סגור. חשוך. שאין בו איש.
הוא פתח תוך כדי לחץ את ההודעה וראה שהיא ממיטל הוא פתח אותה ונדהם לגלות מה היה כתוב בה... 'שלא תעיז לדבר איתי יותר בחיים שלך. אבל בחיים. אני שונאת אותך' ..
הוא ניסה לחייג אלייה אבל לא הייתה קליטה... הוא ניסה שוב לפתוח את הדלת בכח ול הצליח. הוא חזר למגרש עצמוש בתוך האולם ועלה במדרגות עד לשורת הכיסאות הכי גבוהה, הוא עלה על הכיסא וניסה כמה שיותר להצמיד את הפלאפון לחלון הקטן.. הוא חשב לעצמו שאולי ככה תהיה קליטה, אבל גם זה לא עזר. הוא התיישב עצוב ומבואס בשורה האחרונה של הכיסאות באולם, הוא שם את ראשו בין ידיו והרגיש אך רע לו. פתאום הניצחון לא שימח אותו בכלל.

---
מצאתי את עצמי יושבת בתוך תא השירותים ורק בוכה... ישבתי מקופלת.. מרגישה כל כך חסרת אונים. לא ידעתי מה לעשות. הבנתי כמה פטתית הייתי, כמו פתי! כמו מפגרת! איך יכולתי להאמין לה! ועוד עכשיו שלחתי לו הודעה והרסתי את הכל! עובדה, הוא אפילו לא מתקשר אליי! יצאתי מהתא והוצאתי את הפלאפון מהכיס שלי כדי לחייג אליו, הרצת במוחי כל מיני משפטים שאני אגיד לו אבל משהו קטע את מחשבותיי. זה היה השעון שעל צג הפלאפון. לירז יצאה מיפה לפני שעה, וכבר עמדו לסגור. רצתי במהירות מהמלתחות ונבהלתי לגלות שהכל חשוך לגמריי, ריק, וסגור. חיפשתי את האורות ומצאתי רק מתג אחד, הוא הדליק אור קטנטן במדרגות, עדיין לא ראו כלום.. אבל לפחות זה משהו, לא? ניסיתי לחייג לבן, להורים, לכולם! אבל לא היית קליטה. בסוף האולם, לא למעלה איפה שהכסאות של הצופים, בסוף בסוף בפינה יש חלונות כאלו למטה, התחלתי הולכת במהירות לכיוונם שלפתע שמעתי רעש על ידי.. הסתכלתי לכיוון הרעש וראיתי כדורגל בצבעים שחור בן מתגלגל באיטיות לכיווני, הרמתי את ראשי ו.........

יאאאא מ^ה^מ^ם.#!!!!!!!!1..

אין זה הסיפור ה-כ-י יפה שקראתי.#!!!..

איזה זוווננההה היאאא.#!!..
האקסית של בן...בעעע...

פרק ל.י..ג.ה...

מחכה להמשך..=]]

אוהבת המונים עינבושק'ה

וואאו , פרק מדהים
איזה כלבבה שלי הזאת !-:
תמשיכי

וואי איזה רק מהמםםםם!!!

א=ה=ב=ת=י!!!

המשךךךךךךך דחוףףףףףףףף 😊

אבווווש
י'מדהימממה
המשךך
דחוףף :]

בן???
מדהייים המשךךךך