=פרק 198=
"אתה יודע דורון אני באמת נהנת פה, תראה איזו עיר מושלמת. עיר החלומות. פאריז. אבל אני לא חושבת
שהייתי יכולה לחיות כאן, ממש זאת אומרת...", מאיה אמרה ופשטה את מכנסי הג'ינס שלה ברגע
שנכנסו לסוויטה שלהם.
דורון: "רק בישראל אני יכול לחיות" הוא חייך "בואי אליי..."
ברגע שמאיה קפצה אל זרועותיו הוא חיבק אותה חזק, הוא אהב ששערה המלא מלטף את פניו.
---
צלצול הטלפון העיר אותי משנתי, מייד עניתי בקול עייף במיוחד
"הערתי אותך?", קולו של אבי נשמע מעבר לקו
אני: "כן... מה נשמע?" שאלתי בקול צרוד
אבא: "נפלא. ממש מדהים פה, אין לך מושג בדיוק חזרנו ממוזיאון שקרוב למלון פה ו...
אני: "תיקח אותי לשם פעם?"
אבא: "מבטיח. יש לך ד"ש ממאיה"
אני: "בחזרה" חייכתי
אבא: "איך בבית, הכל בסדר?"
אני: "כן... דווקא לא עשיתי פה מסיבות פרועות או משהו כזה"
אבא: "ילדה טובה" הוא אמר בטון קשוח ואני צחקתי
אני: "מתי אתם חוזרים?"
אבא: "מחרתיים"
אני: "אהה אוקיי, אני אולי אבוא לשדה התעופה עם ההורים של לירז ועם לירז"
אבא: "באמת? לא יצא לי לדבר איתם"
אני: "דיברתי עם אבא שלה אתמול, הוא אמר שאיך שאתם חוזרים הוא רוצה לשמוע חוויות" חייכתי
אבא: "אז אין בעיה"
דיברנו עוד קצת, הוא סיפר לי על המוזיאון שהם ביקרו בו, מאיה סיפרה לי על הבגדים שהיא קנתה
ואמרה שיש שם נעליים מדהימות. הם אפילו אמרו שהם קנו לי מתנה אבל לא הסכימו לגלות מה.
לאחר שניתקנו קמתי מהמיטה ונתקפתי בכאב ראש, אני שונאת את היום שלאחר המסיבה.
תמיד אני קמה ם כאב ראש, רצון להקיא, סחרחורות.
חייגתי את מספרה של לירז, היא לא הייתה זמינה.
חשבתי אם ללכת אלייה או לא, לבסוף החלטתי להישאר בבית, אני אלך אלייה כבר בערב.
---
"בוקר טוב!" חיים חייך אל נטלי
נטלי: "איזה בוקר... כבר צהריים"
חיים: "כן, אבל את נראית כמו אחת שקמה עכשיו. יש לך כח לעבוד בכלל?"
נטלי: "ברור" היא אמרה בקול ציני ושניהם צחקו "תגיד, מה עם הבחור ההוא החדש? הוא לא בא בסוף..."
חיים: "הוא יגיע היום, אל תדאגי. אני רוצה שתסבירי לו לגבי כל העבודה כאן"
נטלי: "אין בעיה" היא חייכה
חיים יצא והיא ספרה את הקופה, בנתיים היא חשבה לעצמה שבטח אמא שלה תגלה שהיא הבריזה מבית הספר,
אבל בשביל עבודה היא מוכנה להפסיד חודש שלם.
לפעמים יצא לה לקנאות בכל הבנות האלו שלא צריכות לצאת לעבודה כי לא חסר להם כסף בבית.
---
"אולי תפסיקי ללכת מסביב לשולחן? תירגעי! היא בטח ישנה אצל מיטל!", אביה של לירז ניסה להרגיע את
אישתו.
"אתה לא מבין? אני דואגת לה. היא לא חזרה! כבר צהריים עוד מעט והיא לא חזרה!"
אבא: "ניסית אצל עמית?"
אמא: "כן! הוא לא עונה"
אבא: "בואי תשבי אני אכין לך משהו לשתות... תירגעי"
אמא: "אני לא ארגע! אל תגיד לי להירגע! אתה, אתה... לא אכפת לך מהבת שלך,
אתהלא מודאג אפילו"
אבא: "תקשיבי רגע,..." הוא התחיל לדבר אך באמצע המשפט שלו נשמעו דפיקות בדלת.
"אוי תודה לאל..." אימה של לירז התקרבה אל הדלת
אבא: "אמרתי לך... את סתם מלחיצה את עצמך ו..." הוא השתתק כאשר ראה את 2 השוטרים
שעמדו בפתח ביתם.
"שלום... משפחת דהן?" השוטר הגבוה מבניהם שאל
אבא: "כ...כן... מה קרה?"
"ביתכם זו לירז דהן?" הוא הוציא ממכנסיו את תעודת הזהות של לירז.
אבא: "כן... מה זה...? מה קרה? תגיד לי מה קרה"
שני השוטרים הביטו בזוג ההורים, החליפו מבטים בניהם ושתקו.
השוטר הנמוך סגר את הדלת והתיישב על הכיסא בפינת האוכל.
"בואו, ת... תשבו" הוא אמר בשקט ואימה של לירז פרצה בבכי.
"תגידו לי שזה לא זה, בבקשה תגידו לי בבקשה..."
אביה של לירז חיבק אותה אליו והושיב אותה על הכיסא.
"באיזה שעה אתמול ביתכם יצאה מהבית?" שאל השוטר הגבוה
אמא: "מה... א... מוקדם, 9 אני חושבת, היא הלכה לח... לחבר שלה, למה,
למה אתה שואל?"
השוטר: "ומה היא הייתה אמורה לעשות אחר כך?"
אמא: "ללכת למסיבה"
אבא: "קוראים למקום ווקס? כן כן, ווקס. זה בתל אביב היא הייתה אמורה ללכת איתו ולהיפגש
שם עם החברות שלה"
השוטר: "תראו, אני לא יודע איך לאמר זאת ואני באמת מאמין שאתם דאגתם לה אבל אני צריך אותכם
כאן איתי, חזקים, אנחנו... ביתכם נמצאה לפני שעתיים באיזור תל כביר, על יד הכביש הראשי, היא..."
אמא: "היא מה?! היא מה?! תדבר כבר! למה אתה עושה את זה?" היא ניגבה את דמעותייה והחלה
להתפלל בלי קול.
השוטר: "הבת שלכם... לירז... נרצחה"
---
"ומה שאני מנסה להסביר לכם כאן זה שאין לכם עוד זמן להשתעשע!" המורה אמרה בקול הגבוה שלה והביטה אל
כל התלמידים. "אין זמן למשחקים, אתם לא מבינים שבעוד חודש יש לכם בגרות ומי שלא יעבור יצטרך לבוא
להשלמות. זה מה שאתם רוצים?"
התלמידים הנהנו בראשם לשלילה
המורה: "אז תפסיקו עם הריבים, הדיבורים, ההברזות. מישהו יודע למה לירז לא הגיעה היום? ואיפה מיטל?"
נועה: "יש אנשים שבית הספר לא חשוב להם" היא אמרה בשקט
המורה: "ומה, גם נטלי לא הגיעה? מה נהיה פה? אתם לא מבינים שיש לכם בגרות?!" היא צעקה
ודלת הכיתה נפתחה. בפתח עמד שוטר במדים צבע עורו היה בהיר והוא החליף מספר מילים עם המורה.
"מי זה עמית עמר?" הוא שאל
עמית: "א...אני... מה? קרה... קרה משהו?"
השוטר: "לא קרה שום דבר, אני צריך שתתלווה איתי לתחנה בבקשה"
כל תלמידי הכיתה החליפו בניהם מבטים
עמית: "לא, לא עשיתי כלום, מה קרה?"
השוטר: "אני יודע שלא עשית כלום, אני צריך שתבוא איתי לחקירה בבקשה. אני דיברתי עם ההורים שלך,
אני הסברתי להם שלא עשית כלום, אל תדאג, אני רק צריך שתבוא איתי"
עמית: "ב... בסדר. לקחת את התיק?" הוא שאל בבלבול
השוטר: "כן. אין לך מה לדאוג, חקירה של שעה וההורים שלך יקחו אותך הבייתה"
---
"שלום... את בטח נטלי, נכון?" רועי נכנס אל הקיוסק ושאל בחיוך
נטלי: "כן... אתה זה דיברת איתי לפני כמה ימים?"
רועי: "כן" הוא התקדם אלייה. היא הביטה בו, הוא היה ניראה טוב. צבע עורו היה שחום,
הוא לא היה גבוה במיוחד, אולי 1.70 או 1.72. שיערו היה קצוץ וצבע עיניו היה חום כהה.
הוא לבש ג'ינס ארוך עם קרע קטן בברך, חולצה חומה עם הדפס ונעלי אדידס לבנות.
נטלי: "מתי אתה אמור להתחיל?"
רועי: "מחר, חיים אמר שתסבירי לי כאן כמה דברים"
נטלי: "אין בעיה" היא חייכה. היא התחילה להסביר לו על המחירים, הראתה לו גם שהכל כתוב בפנקס
הגדול על יד הקופה, אמרה לו את הקוד של הקופה, הסבירה על השעות, לקוחות, מה עושים
בכל מיני מקרים, היא ענתה על כל שאלותיו.
נטלי: "אה, ובמקרה שאתה משתעמם, יש טלוויזיה" היא אמרה בחיוך גדול והדליקה אותה,
הטלוויזיה נפתחה על ערוץ 22.
נטלי הביטה בתמונה שהייתה על המסך ולא הבינה מה קורה, היא מייד זיהתה את החיוך הקורן של לירז.
"... יצאה מביתה בסביבות השעה תשע בערב ככל הניראה לחבר ולאחר מכן הייתה אמורה להיפגש
עם חברותייה במועדון בתל אביב. הגופה נמצאה בסמוך לשעה 11 בבוקר בגבול בין תל אביב לחולון.
החיפושים אחר הרוצח ממשיכים ואנחנו מקווים ש..."
נטלי סגרה את הטלוויזיה והביטה אל הקיר.
"מה קרה?" רועי שאל ונטלי לא ענתה. היא התיישבה באיטיות על הכיסא וטמנה את ראשה בין שתי ידייה.
---
"אז אתה אומר שהיא יצאה מביתך בשעה 11 וחצי בלילה?" החוקר שאל והביט בעיניו של עמית
"אני יכול בבקשה כוס מיים?" הוא שאל
החוקר: "תענה לי... היא יצאה מביתך בשעה 11 וחצי בלילה? אתה בטוח?"
עמית: "כ...כן... למה? מה קרה?"
החוקר לחץ על כפתור שנמצא בטלון שהיה מונח על השולחן, "רוויטל, תביאי לי כוס מיים בבקשה"
לאחר כמה שניות נכנסה המזכירה עם כוס מיים קרים בידה.
החוקר: "גופתה של לירז דהן נמצאה היום בבוקר" הוא אמר בבת אחת ועמית חייך.
עמית: "מה... אתה, אתה צוחק עליי? מה פתאום, היא... היא הלכה להבייתה"
החוקר: "היא הייתה בדרך למסיבה. אתה אומר שאתם רבתם, היא לא רצתה לדבר איתך ויצאה
מביתך בשעה 11 וחצי בלילה. הגופה נמצאה בגבול שבין חולון לתל אביב. היא נרצחה"
עמית: "לא... לא נכון. דיי... מ... מה?!" הוא עיוות את פרצופו. הוא הרגיש
את כל גופו מתקשה, איך הצמרמורות מפצחות כל עצם שבגופו.
---
היום עבר עליי משעמם במיוחד, לאחר שבן התקשר 3 פעמים אחריי שקמתי החלטתי לכבות את הפלאפון,
לא היה לי כח שיזיינו לי בשכל. גם המורה התקשרה, בטח שוב לנג'ס לי על זה שלא הגעתי,
שיעזבו אותי כבר בשקט.
השעה הייתה כבר 10 וחצי בלילה, את הזמן העברתי על המחשב. לאייסיקיו לא רציתי להתחבר שוב כל אחד יתחיל
לחפור לי בשכל התחברתי לשנייה רק כדי לראות עם לירז מחוברת והיא הייתה על "לא נמצא".
---
"היי..." אנה פתחה את הדלת וחיבקה את ליאור שעמד מולה.
שמעת...?" הוא שאל בלחש ואנה הנהנה בראשה לאות הסכמה.
הם הלכו אל חדרה והיא הגישה לו שתייה קרה.
"אני בשוק" הוא אמר והשפיל את מבטו. "את קולטת? את מצליחה לקלוט?"
אנה: "לא... אני... שמעתי על זה בצהריים בחדשות, התקשרתי לבית הספר הם גם שמעו ו..."
ליאור: "אני... אין... זה לא נקלט. רק אתמול ראיתי אותה מחייכת, צוחקת קופצת"
אנה: "מעניין איך עמית הגיב"
ליאור: "הפלאפון שלו סגור אבל שמעתי שהיום באו לקחת אותו לחקירה מבית הספר, אומרים שהוא האחרון
שראה אותה לפני היא נסעה"
אנה: "אמרו בחדשות שהיא כניראה תפסה טרמפ, עדיין מנסים למצוא את הרוצח, הנבלה הזה"
ליאור: "אני לא מבין איך יכלו לעשות לה כזה דבר... כזאת ילדה יפה, חמודה, מתוקה, מצחיקה,
תמימה. למי היא כבר עשתה משהו רע?"
אנה: "אני מבינה אותך ליאור, תאמין לי שאני מבינה אותך..."
ליאור: "אני פשוט לא מאמין שזה קרה, אני לא מצליח להבין את זה" הוא אמר בשקט .
אנה: "אין מה לעשות, ככה הם החיים. הלוואי שיכולנו להחזיר את הגלגל אחורה אבל אנחנו לא יכולים,
אנחנו צריכים להתמודד עם כל המכשולים האלו" היא אמרה ולקחה נשימה עמוקה.
---
"זיהית את... אותה?" אימה של לירז שאלה את בעלה שהרגע נכנס.
הוא הוריד את כובעו ותלה אותו על המתלה שצמוד לדלת. הוא הנהן בראשו לאות הסכמה.
אימה שמה את ידייה על פיה ופרצה שוב בבכי, היא התיישבה על הריצפה והחלה לנוע מצד לצד.
---
נועה מרחה על שיערה עוד ועוד קרם לחיזוק השורשים, היא שנאה את הריח שלו אבל יותר מיזה היא שנאה
את הקרחות שמתחילות להיות לה. כבר יומיים שהיא לא הקיאה, היא הרגישה שמנה יותר מכולם.
"נועו'ש...?" קייט נכנה אל החדר "בואי... תשבי, אני רוצה לדבר איתך"
נועה: "על מה? אכלתי, לא הקאתי, מחרותיים בדיקה, אני יודעת" היא אמרה בקרירות
קייט: "תשבי, זה לא זה, זה... זה משהו אחר"
נועה התיישבה על המיטה ואימה התיישבה על ידה.
נועה: "מה קרה?"
קייט: "את ראית טלוויזיה היום? קראת עיתון? משהו?"
נועה: "לא" היא אמרה בטון ציני שמובן מאליו "מה לי ולעיתונים?"
קייט: "אני גם דיברתי עם המחנכת שלך... אה... את לא שמעת על לירז?" היא שאלה
נועה: "לא. מה איתה? וחוץ מיזה, מה לי ולה?"
קייט: "הייתם פעם חברות טובות"
נועה: "היינו"
קייט: "בכל מקרה..." היא לקחה נשימה עמוקה "לירז מתה. היא נרצחה ומצאו את הגופה
שלה הבוקר. ע... עדיין לא יודעים מי הרוצח ולמה עשו את זה אבל... רק רציתי שתדעי.
מחר תיערך ההלוויה ב1 צהריים ו... המורה שלך אמרה שחשוב שכל המכרים שלה יבואו"
נועה לא הגיבה.
קייט: "נועה, את בסדר?"
נועה: "מה... מה זאת אומרת, אני... אני לא מבינה, מתה?"
קייט: "כן..."
נועה: "זה מפחיד. אבל... אבל אתמול ראיתי אותה, היא הייתה... בסדר..."
קייט: "אני יודעת מתוקה שלי, אני יודעת. תבטיחי לי שתמיד תשמרי על עצמך"
נועה: "מתה... לירז.. מתה? אני... וואו, זה... לא ציפיתי לזה..."
קייט: "אני הולכת לישון ומחר אני אעיר אותך מוקדם אל תחשבי על זה יותר מידיי, אני לא רוצה
שיהיה לך רע. תלכי לישון... טוב? רק רציתי שתדעי"
נועה: "טוב... לילה טוב אמא" היא חייכה חיוך קטן. לאחר שאימה יצאה מהחדר היא נשכבה על המיטה
ועצמה את עינייה. לא כאב לה, לא היה לה חשק לבכות, היא הרגישה מזועזעת.
בראשה רצו כל מיני תמונות, תמונות שלה עם לירז ומיטל, הדברים שהיו עושות ביחד, השבועה שלהן.
---
איך שקמתי הדלקתי את המחשב ואת אחד השירים האהובים עליי לאחרונה What I've Done,
של לינקין פארק.
In this farewell
There's no blood
There's no alibi
Cause I've drawn regret
From the truth
Of a thousand lies
So let mercy come
And wash away
What I've done
I'll face myself
To cross out what I've become
Erase myself
And let go of what I've done
Put to rest
What you thought of me
While I clean this slate
With the hands
Of uncertainty
So let mercy come
And wash away
What I've done
I'll face myself
To cross out what I've become
Erase myself
And let go of what I've done
For what I've done
I'll start again
And whatever pain may come
Today this ends
I'm forgiving what I've done
I'll face myself
To cross out what I've become
Erase myself
And let go of what I've done
What I've done
Forgiving what I've done
לבשתי את אחד הג'ינסים שלי בעל גזרה ישרה, גופייה לבנה ומעל זה סווצ'ר קצת רחב בצבע כחול כהה.
נעלתי את נעלי האולסטאר השחורות שלי והתאפרתי קצת. התקשרתי שוב ללירז, שוב היא לא זמינה.
מה נסגר איתה? הכנסתי את האולר שנטלי הביאה לי לתיק כדי להראות ללירז. הוא היה אולר מאוד יפה,
אולר מסוג פרפר שנפתח כזה בצבע כסוף ויש עליו חריטות יפות של לבבות.
הכנסתי את הקלסר ואת הקלמר, לקחתי את ה50 שקל שהיו בשידה ויצאתי. בדרך נזכרתי שאלו ה50 שקל
האחרונים ושלא יהיה לי אחריי זה לסיגריות.
קניתי בדרך קופסת פרלמנט קצר רגיל ועליתי על האוטובוס.
בדרך לא היו לי מחשבות מיוחדות, בדרך כלל אני חושבת על כל מיני דברים, על מה שאני אעשה במשך היום,
על אנשים מסויימים, על בן. בדרך כלל גם אני ממציאה לאנשים סיפורי חיים, לכל אחד שעולה לאוטובוס
אני ממציאה סיפור אחר וככה אני מעבירה את ה20 דקות המשעממות האלו.
ירדתי בתחנה והתחלתי ללכת לכיוון בית הספר. מחוץ לבית הספר חנה לו האוטו של בן.
המוזיקה שהוא שם הייתה כל כך גבוהה שיכולתי לשמוע אותה ממש מרחוק, התנגן לו השיר
Green Day - Boulevard of Broken Dreams
I walk a lonely road
The only one that I have ever known
Don't know where it goes
But its home to me and I walk alone
I walk this empty street
On the Boulevard of Broken Dreams
When the city sleeps
And I'm the only one and I walk alone
I walk alone
I walk alone
I walk alone
I walk a...
My shadow's only one that walks beside me
My shallow heart's the only thing that's beating
Sometimes I wish someone out there will find me
Til then I walk alone
Ah-ah, Ah-ah, Ah-ah, Aaah-ah,
Ah-ah, Ah-ah, Ah-ah
I'm walkin down the line
That divides me somewhere in my mind
On the border line
Of the edge and where I walk alone
Read between the lines
What's fucked up and everything's alright
Check my vital signs
And know I'm still alive and I walk alone
I walk alone
I walk alone
I walk alone
I walk a...
My shadow's only one that walks beside me
My shallow heart's the only thing that's beating
Sometimes I wish someone out there will find me
Til then I walk alone
Ah-ah, Ah-ah, Ah-ah, Aaah-ah
Ah-ah, Ah-ah
I walk alone
I walk a...
I walk this empty street
On the Boulevard of Broken Dreams
When the city sleeps
And I'm the only one and I walk a...
My shadow's only one that walks beside me
My shallow heart's the only thing that's beating
Sometimes I wish someone out there will find me
Til then I walk alone
כשעברתי על יד המכונית ממש ראיתי שבן בתוכה נשען לאחור. העיניים שלו היו ממש אדומות,
כמו עיניים של בן אדם שבכה במשך שעות. הוא ראה אותי, הביט בי במבט לא מבין,
לא הבנתי מה רוצה מימני. השיר הזה תמיד העביר בי צמרמורות.
"מיטל!", שמעתי את קולו של בן קורא בשמי, הסתובבתי והוא עמד ממש קרוב אליי.
הוא היה ניראה ממש מדוכא.
אני: "מה אתה רוצה?" שאלתי בקרירות
בן: "את... איך את? את בסדר...?" הוא שאל בשקט והתקרב אליי עוד.
אני: "מה? בטח שאני בסדר. מה יש לך?"
בן: "איך... איך את מתמודדת...?" הוא שאל והבטתי בו במבט לא מבין
אני: "מה יש לך בן?"
בן: "מה יש לך?" הוא שאל אותי בחזרה.
אני: "טוב אין לי זמן לשטויות שלך על הבוקר בן. לך תחפש את הנועה שלך" אמרתי בעצבים
ונכנסתי אל מבנה בית הספר. פתאום הכל היה שונה, לא היו את כל הצחוקים, הרעשים,
הריצות במדרגות. בלובי בית הספר היו הרבה תלמידים שהדליקו נרות.
מעל לכל הנרות היה לו סטנד ריק.
ניסיתי להיזכר אם יש היום איזהשהו טקס, אול טקס רבין? אה לא, זה היה לפני חודש.
"מיטל..." נטלי ניגשה אליי וניגבה את דמעותייה. היא חיבקה אותי חזק ואני עמדתי,
לא זזתי.
אני: "מה קרה מאמי?" שאלתי אותה "תספרי לי, קרה משהו?"
נטלי: את... את רצינית...?" היא שאלה אותי במבט מבועת
אני: "מה? מה רצינית? למה את בוכה? מישהו עשה לך משהו?"
נטלי: "את... את... מיטל?" היא שאלה בגמגום
אני: "מה מיטל?! מה?!" הרמתי את קולי "מה יש לכולכם היום?! איפה לירז? ראית אותה?
המפגרת לא עונה לפלאפון מאתמול"
נטלי: "מיטל!" היא צרחה
אני: "מה?!"
נטלי: "איפה היית אתמול?" היא שאלה וניגבה שוב את דמעותייה
אני: "בבית... למה?"
נטלי: "ראית טלוויזיה?"
אני: "לא"
נטלי: "שמעת רדיו?"
אני: "לא"
נטלי: "למה לא ענית לפלאפון אתמול?"
אני: "כי לא רציתי שישגעו אותי"
נטלי: "אז... את לא יודעת מה קרה?"
אני: "לא... אולי שמישהו יסביר לי מה קרה כבר?!" הרמתי את קולי
"החברה הכי טובה שלך..." נועה עברה על ידינו וזרקה את המשפט הזה.
"מה... מה זה היה?" שאלתי לאחר שהיא הלכה ונטלי שתקה
נטלי: "את אשכרה לא שמעת מכלום... אה?"
אני: "לא... נטלי... מ...ה... אני... מה קרה...?"
נטלי: "לירז..." היא אמרה בין הדמעות והצביעה לעבר הסטנד הגדול. תמונתה
של לירז בדיוק נתלתה שם, תמונה בגודל ענקי, תמונה שלה, מחייכת. התלמידים המשיכו
להדליק את הנרות ולבכות.
אני: "לירז.... לירז... מה לירז, מה? מה לירז?" שאלתי מבולבלת, הרגשתי את רגליי
נבלעות באדמה.
נטלי הוציאה מהתיק עיתון והגישה לי אותו. בעמוד הראשי הייתה תמונתה של לירז,
אותה התמונה שהייתה תלוייה על הסטנד הגדול. הייתה לי סחרחורת, ראיתי שחור,
כמה מילים מיתוך הטקסט בלטו לי
'נאנסה', 'נרצחה באכזריות', בגבול בין חולון לתל אביב', 'בדרכה למסיבה לאחר מריבה סוערת
עם החבר', 'הגופה נמצאה סמוך לשעה 11 בבוקר על ידי עובר אורח'...
"לא... נטלי... מה... מה זה... איפה היא... איפה לירז...? נטלי!!! נטלי
תעני לי!!!" צרחתי והיא רק עמדה שם. עמדה שם ושתקה.
"נטלי... רק תעני לי... זה אמיתי? לירז... לירז... לירז נרצחה? היא לא איתנו?
נטלי, רק תעני לי, תגידי לי שזה חלום, תגידי לי שזה לא אמיתי, נטלי!" הדמעות החלו לזלוג מעיניי.
נטלי: "זה אמיתי... מיטל, חשבתי שאת ידעת, איך לא שמעת על זה? היום... ההלוויה. מיטל...
אני מצטערת... אנחנו נעבור את זה ביחד אל תדאגי... מיטל... מיטל?"
לא שמעתי כלום.
"אני תכף באה..." אמרתי בשקט. נכנסתי אל השירותים והבטתי על עצמי במראה,
עיניי כבר החלו להיות נפוחות והאיפור נמרח, בצד על הקיר ראיתי את מה שאני ולירז רשמנו בשנה
השעברה בטוש לורד "חברות לנצח". נכנסתי לאחד התאים.
אני לא ראיתי כלום באותו רגע, הרגשתי את העולם רועד. לא האמנתי שזה קורה. רציתי לחשוב שזה חלום.
הכל נפל עליי בבום אחד גדול. התיישבתי על הרצפה, בעודי "מנגבת" את דלת תא השירותים המסריח.
בכיתי. בכיתי כמו שלא בכיתי בחיים. אני חושבת שבכיתי יותר מהמוות של אימי, מכל הפרידות מבן,
מכל הדברים שקרו לי אי פעם. הרגשתי שנמלים קטנות אוכלים אותי, אוכלים את כל כולי.
קירבתי את האולר הקטן אל ידי, העברתי אותה בחוזקה, ראיתי דם, הרבה דם, גאד,
זה כל כך כאב. רציתי להיות למעלה, לא רציתי לחיות.
---
בן הלך לכיוון השירותים וראה את נועה בדרך.
"בן..." היא קראה בשמו בשקט והוא התקרב אלייה.
נועה: "אני... איך... אתה?"
בן: "א..." הוא התחיל להגיד אבל נשבר באמצע. נועה חיבקה אותו, חיבוק ארוך וחזק.
היא התאפקה שלא לבכות, היא לא רצתה שהמסקרה שלה תימרח על כל הפנים שלה.
היא הרגישה איך ליבה מתכווץ מרוב כאב. לא רצתה שאף אחד יראה.
---
יצאתי משירותי בית הספר והבטתי בתמונה הענקית, לא יכולתי לזוז, הרגשתי שאני לא מסוגלת לדבר,
לנשוםם, כלום. "מיטל... בואי אני רוצה לדבר איתך..." המחנכת שלי התקרבה אליי.
מה היא רוצה מימני? לא יכולתי לענות לה. התקרבתי בשקט אל כל ההמולה, כל כך הרבה דמעות,
כל כך הרבה כאב, עצב, סבל. ואני? אטומה. אדישה. לא מסוגלת להביע שום רגש.
הם היו שם, מתחבקים, הוא בוכה. היפה שלי בוכה והיא מחבקת אותו. היא. למה היא משחקת אותה?
לא היה לי כח לחשוב, הראש כאב לי, הידיים שרפו לי מרוב החתכים. אין לי בשביל מה להיות פה יותר,
פשוט אין. הבטתי בפעם האחרונה על כולם ויצאתי.
---
בין כל טיפות הגשם שירדו השמש קצת זרחה, כל כמה דקות היא נעלמה וחזרה.
היו הרבה אנשים בהלוויה.
כל משפחתה של לירז, היו כל כך הרבה תלמידים. אפילו דורין באה מאילת בשביל ההלוויה.
"אני משתתפת בצערכם" היא אמרה בקול שקט וחיבקה את אימה של לירז.
להוריה של לירז נמאס היה לשמוע את המשפטים האלו, "מתתפים בצערכם", "שלא תדעו עוד צער".
בן התקרב אל הוריה של לירז ולחץ את ידיהם.
"בן..." אימה של לירז פנתה אליו "אתה יודע למה... למה מיטל לא הגיעה?" היא שאלה
ותוך כדי ניגבה את דמעותייה עם הממחטה הלבנה.
בן: "היא... היא לקחה את זה מאוד קשה, היא באה לבית הספר ו... וגילתה את זה רק שם,
היא פשוט ברחה מישם... אני בטוח שהיא לא מזלזלת או משהו כזה ו..."
אמא: "לא לא, אני יודעת שלא..." היא אמרה והסתובבה לצד השני.
כל כך הרבה בכי, כל כך הרבה דמעות, כל כך הרבה זרי פרחים שלאחר יומיים ינבלו.
הגברים המשיכו לברך, להגיד כל מיני דברים, כל אחד ממלמל תפילות, כאילו זה יחזיר אותה אל החיים.
והנה מורידים את הגופה למטה, כולם זועקים.
אביה של לירז תמך באישתו שוד שנייה נפלה, התעלפה, התמוטטה.
אי אפשר לתאר מה אמא מרגישה כאשר קוברים את הבת שלה, מול העיניים שלה. כאשר מהבת שלה לא
נשאר שום דבר, רק גופה, גופה שתאכל על ידי תולעים, ואז... ואז לא יישאר כלום.
אי אפשר לתאר מה אמא מרגישה כאשר מכסים את ביתה בחול, בחול מלוכלך, כאשר ביתה נמצאת
2 מטר מתחתייה, 2 מטר מתחת לאדמה.
"עמית... דיי..." ליאור חיבק אותו אבל עמית הרגיש שהוא לא יכול לראות יותר
איך החול נזרק על גופתה של אהובתו.
"דיי! אל תכסה! דיי!" הוא צרח "לאא!" הוא התחיל לבכות ונשכב על האדמה.
2 גברים הקימו אותו והרגיעו אותו, הביאו לו לשתות מים. מה מים יעזרו במצב כזה?!
---
נועה חזרה מההלוויה ופשטה את השמלה השחורה של גוצ'י היא החזירה אותה אל הארון לא לפני שהשפריצה עלייה
עוד קצת בושם.
את היום היא העבירה בבית, במחשבות, בזכרונות. היא הבטיחה לבן שתבוא אליו מאוחר יותר, היא רצתה
להתקרב אליו אבל יותר מכל הוא היחיד שהיה לה את האומץ לבכות בפניו, להראות לו את הרגישות שלו,
את החולשות שלה.
---
הוא חייג שוב ושוב את מספרה של מיטל, לבסוף היא ענתה.
מיטל: "מה בן?"
בן: "את בסדר...? אני דואג לך. לא... לא באת לה... להלוויה"
מיטל: "אני נראית לך כמו אחת שתבוא להלוויה? מה נראה לך, שאני מסוגלת לראות איך
קוברים את החצי השני שלי בתוך האדמה? איך מכסים אותה? אני... עזוב אותי בשקט טוב?"
בן: "אני דואג לך, אני רוצה לעבור את זה איתך"
מיטל: "אבל אני לא רוצה שידאגו לי או שיעברו איתי את זה! אני לא רוצה לעבור על זה או להתגבר על זה בן!
דיי כבר, תעזבו אותי כולכם עם הטלפונים שלכם האלה!!" היא צעקה וניתקה.
---
נועה הלכה אל הסלון בשקט כדי לא להעיר אף אחד, היא פתחה את המגירה שבתוך המזנון מתחת לטלוויזיה,
היא הוציאה משם את כל חמשת אלבומי התמונות, היא רצתה לראות שוב את לירז.
האלבום הראשון היה תמונות מהחתונה של הוריה.
באלבום השני היו תמונות מיום הולדתה ה6 ותמונות מהילדות.
באלבום השלישי היו עוד תמונות מהילדות, היא המשיכה לדפדף בין כל התמונות ושמה לב שיש
שם תמונות שלה כתינוקת.
'אפילו בתור תינוקת הייתי יפה' היא חשבה לעצמה והמשיכה להתבונן עד שנתקלה במפר תמונות
של 2 תינוקות. היא מייד זיהתה את עצמה ולא הבינה למה ביותר מ20 תמונות היא מצולמת עם עוד תינוקת.
שתיהן לבושות זהה, מצולמות ביחד באמבטיה, בסלון, בחדר, בלול, בים, בבית החולים.
"מה זה... מה לעזאזל...?" היא מלמלה לעצמה והמשיכה לדפדף בתמונות.
זה לא יכול להיות. משהו פה לא בסדר.
---
השעה הייתה 11 בלילה, מזגתי לכוס עוד וויסקי, שיבאס.
שתיתי, ועוד כוס, ושתיתי. וזה היה לי רע. ואני רק רוצה לשכוח.
הוצאתי מהארון שלי את מה שנסטיה הביאה לי ממזמן, שקית קטנה עם הקוקאין בפנים.
ידעתי איך לסדר שורות ועשיתי זאת במהירות בעזרת כרטיס קופת החולים שלי.
גלגלתי חתיכת נייר, קירבתי את ראשי אל הספר שעליו סידרתי את השורות והסנפתי.
ועוד שורה. ועוד אחת. ועוד קצת וויסקי.
ברקע התנגן לו השיר Oasis - Stop Crying Your Heart Out
Hold up
Hold on
Don't be scared
You'll never change what's been and gone
May your smile (may your smile)
Shine on (shine on)
Don't be scared (don't be scared)
Your destiny may keep you warm
Cos all of the stars
Are fading away
Just try not to worry
You'll see them some day
Take what you need
And be on your way
And stop crying your heart out
Get up (get up)
Come on (come on)
Why're you scared? (I'm not scared)
You'll never change
What's been and gone
Cos all of the stars
Are fading away
Just try not to worry
You'll see them some day
Take what you need
And be on your way
And stop crying your heart out
Cos all of the stars
Are fading away
Just try not to worry
You'll see them some day
Take what you need
And be on your way
And stop crying your heart out
We're all of us stars
We're fading away
Just try not to worry
You'll see us some day
Just take what you need
And be on your way
And stop crying your heart out
Stop crying your heart out
Stop crying your heart out
הנה עוד שורה.... עוד שורה נכנסת אל גופי עוד חומר.
הרגשתי שאני כמעט יכולה לגעת בשמיים, כמעט נוגעת בלירז.
"בואי אליי..." לחשתי וקמתי מהמיטה "לירז..." המשכתי ללכת. אני רואה אותה, עומדת מולי,
מחייכת, לוחשת שלי שהכל בסדר, והנה היא, הנה לירז שלי, מעיפה את שערותייה המתולתלות אחורנית,
המכשתי ללכת ונתקעתי בקיר. זה כאב. המציאות כואבת. לא הספקתי להיפרד מימנה. למה היא לא פה.
ולמה הצמרמורות בגופי לא מפסיקות. ואני רוצה לבכות והדמעות לא יוצאות. אני לא רוצה שלירז תראה
אותי בוכה כי אז היא גם תבכה. ואני לא רוצה שהיא תבכה. אני לא רוצה שיכאב לה. בטח כאב לה.
הבן זונה חבט בה בעזרת אלת ברזל. מסכנה שלי... יפה שלי... "למה...?" לחשתי והתיישבתי
על הריצפה. למה כל זה קרה? למה לא עניתי למה אני זונה אגואיסטית וחירשת שלא שמעתי את הצלצולים שלה,
לא הייתי צריכה ללכת לבד למסיבה, לא הייתי צריכה לשלוח אותה לבד. למה. למה. למה.
כאילו מישהו יענה לי על זה בכלל. איפה היא? אני רוצה שהיא תחבק אותי, אני רוצה לחבק אותה ולהגיד לה
שהכל יהיה בסדר. אני לא מסוגלת לחשוב איך החיים שלי יהיו בלעדייה, בלעדי הדבר היחיד שגרם להם
אור, שגרם להם להיראות יותר טובים מימה שיש. למה אנשים חולים בראש? למה יש משוגעים?
למה יש אנשים שרוצחים ילדות קטנות? ולמה יש אנשים שאונסים אותם ומחדירים את האיבר הגועלי שלהם
אל תוך גופן הצעיר? למה אנשים מגעילים ולמה זה עולם חרא? ולמה אלוהים הבן אלף זונות הזה מסתכל
על הכל מלמעלה ולא עושה כלום? למה?
"למההההההההההההההההההההה" צרחתי והעפתי את ספר התהילים על הריצפה, דרכתי עליו ובעטתי בו.
"אני שונאת אותך אלוהים, טוב?! אתה חתיכת בן זונה!! מביא אנשים לעוללם ואז לוקח אותם
בצורה הכי אכזרית שיש! זונה! כוסאמק!!" צעקתי ופרצתי בבכי.
הרגשתי שאני חייבת את הסם בתוכי, עכשיו, מייד, ברגע זה.
ונגמר לי החומר ונגמר לי הכסף. ידעתי שאבא יכעס אבל הוא תמיד מגדיר
את הכסף שבכספת למקרה חרום. אז זה מקרה חרום.
אני רוצה לנסוע אל לירז. עכשיו בלילה. עכשיו. אי רוצה לחבק אותה.
ומצידי אני אחפור ואוציא אותה מישם. אני רוצה לראות שהיא בסדר.
אני מתחילה להתנהג כמו חולת נפש.
אני רוצה אותה כאן.
הלכתי למשרדו של אבי שנמצא בסוף המסדרון, הזזתי את הסיפרייה הקטנה ופתחתי את הכספת, ידעתי
את הקוד.
היא הייתה עמוסה במלא דברים, הפלתי את כולם על הריצפה, היה שם כמות טובה של כסף,
מסמכים צ'קים.
הוצאתי כמה שטרות והתחלתי להרים את כל הדפים שנפלו על הריצפה עד שראיתי את אותה מעטפה, מעטפה חומה,
מעטפה גדולה, מעטפה שרואים שנפתחה בעבר.
פתחתי את המעטפה בעדינות, בפנים היו כמה דפים משודכים זה לזה.
למה השם שלי מופיע שם?
התאריך שהיה כתוב שם הוא תאריך מלפני 15 שנה.
'חתימת ההורים המאמצים'. מה זה?! ומתחת היו החתימות של הוריי.
של אמא שלי ואבא שלי.
של אמא שלי ואבא שלי?!
דורון? אורית?
מה?
התחלתי לקרוא בין כל השורות ופשוט לא הצלחתי להאמין, קראתי
את כל הדפים פעמיים, אולי אפילו 3 פעמים.
כל מיני חוקים, זכויות... על אימוץ הילדה. על האימוץ שלי. שלי.
אני מאומצת.
עמדתי ורעדתי כשהדפים בין ידיי.
אני מאומצת.
אתר האהבה הישראלי