היה לי ממש קשה לכתוב את הפרק הזה.
יש חלק קטן שלוקח מסיפור אמיתי של מישהי שאני מכירה ולכן חלק מהתיאורים לקוחים מהבלוג שלה,
בהסכמתה כמובן.
מחכה לתגובות שלכם...
מומלץ לשמוע את השיר שיש ברקע - what a feeling המוכר מהסרט פלאשדאנס.
--------------------------------------------------------------------------------
=פרק 197=
עליתי לחדרי והסתובבתי בין ארבעת הקירות, הולכת לשם, הולכת לפה, לא ידעתי מה לעשותע ם עצמי.
לא ידעתי על מי לכעוס יותר, על נועה, שהיא כזאת כלבה סכסכנית, על בן, ששוב הוא בוגד,
אחריי כל ההבטחות, אחריי שססלחתי לו, או אולי לכעוס על עצמי, על זה אני כזאת פטאתית שמאמינה לכל דבר,
שחיה בסרט שדברים אשכרה ילכו לי טוב.
הפתעתי את עצמי כשלא בכיתי, כיביתי את האור ונכנסתי עמוק מתחת לשמיכה.
הפלאפון לא הפסיק לצלצל, כמובן שזה היה בן. לא עניתי לו, פשוט הוצאתי את הבטריה מהמקום, לא רציתי
לשמוע על אף אחד, רציתי שקט, שלווה, שיעזבו אותי בשקט, רציתי להיות לבד.
-
נועה התרוממה מהאסלה לאחר שהקיאה את הארוחה שאכלה כמה דקות לפני כן. היא ניגבה את פנייה במגבת
הלבנה שתלויה על יד המראה והביטה אל הדמות שהתגלתה מולה.
שיער בלונדיני זהוב ארוך, חלק ורק למטה מתחיל להיות קצת גלי, עיניים בהירות גדולות,
שפתיים חיוורות, פנים קצת נפולות. אבל היא עדיין יפה.
מי שעמדה מולה הייתה בין הילדות הכי יפות.
מי שעמדה מולה הייתה כל כך חסרת ביטחון.
היא לא האמינה שהיא חושבת על עצמה דברים שליליים, הרי תמיד היא המנהיגה, בעלת הביטחון העצמי הגבוה
ביותר, ופתאום היא חסרת ביטחון, סגורה, פחדנית. אחת שחוץ מכסף אין לה כלום בחיים אז היא מנסה
להרוס חיים של אחרים כדי להגיע לסיפוק עצמי.
אם למישהו רע - לה טוב.
משפחה בקושי יש לה, כולם תמיד בעבודה ואף אחד לא מבין אותה באמת.
חברות, חוץ משובל אף אחת כבר לא פוסלת לכיוון שלה, בכולם היא פגעה, בין כולם היא סכסכה.
היא פתחה במהירות את זרם המיים והשפריצה על עצמה, הדמות המכוערת לא נעלמה.
'תתעוררי!' היא רצתה לצרוח, 'את מדהימה ואת יפה ואת מלכת העולם, דיי לחשוב מחשבות רעות'
היא חשבה לעצמה אך ידעה שהמחשבות הרעות האלו הן נכונות, שהיא באמת כזאת, חסרת כל.
אומרים שברגע שבן אדם מגלה מי הוא באמת, כאן הוא מתחיל את החיים, מכאן הוא מתחיל להתמודד,
ואם הוא לא יודע איך להתמודד עם עצמו - הוא נופל, ואי אפשר לקום.
-
"בבקשה בבקשה בבקשה!! תבואי, בשבילי" ליאור ירד על ברכיו בזמן שאנה, שישבה על מיטתה
פרצה בצחוק.
"אני אבוא" היא הקימה אותו והוא התיישב על ידה "בשבילך אני אבוא"
ליאור: "באמת? מדברים הרבה זמן על המסיבה הזאת, זו הולכת להיות מסיבה מעולה!"
אנה: "אבל אני לא ארקוד"
ליאור: "מה?" הוא חייך חיוך ציני "למה שלא תרקדי? את? בטח שתרקדי, את עכשיו יכולה ללכת
ואת יכולה לרקוד ואת הרקדנית הכי טובה שאני מכיר"
אנה: "אני..." היא התחילה להגיד אבל ליאור קטע אותה
ליאור: "מה, לא שמת לב אף פעם איך שתמיד כשהיית רוקדת כולם היו מסתכלים ומתים מקנאה?"
אנה: "אל תגזים" היא חייכה
ליאור: "בקיצור, את באה ואת רוקדת"
אנה: "אולי קצת... פשוט... זה לא, זה לא שלא ניסיתי, אני באמת ניסיתי לרקוד וזה פשוט
לא יוצא מימני, יש בי מן... משהו שעוצר אותי, בפנים, אתה מבין?" היא שאלה וליאור הנהן
בראשו לאות הסכמה, "אני מרגישה שזה כבר לא כמו פעם, אני מנסה לרקוד ואני מועדת, נופלת
ופורצת בבכי, זה לא נותן לי את הסיפוק כמו פעם, זה פשוט... פשוט לא כמו פעם"
-
"רגע!" ירדתי במהירות במדרגות לקראת הדלת, מעניין מי מגיע ב11 וחצי בלילה
ומעיר אותי משנתי, עד שהצלחתי להירדם, לישון טוב.
ברגע שראיתי את דמותו של בן עומדת מולי טרקתי את הדלת והתיישבתי על הכורסה.
הצלצולים בפעמון והדפיקות בדלת לא הפסיקו, ישבתי וישבתי עד שנמאס לי וקמתי בפעם השנייה אל הדלת.
"מה בן?", שאלתי בכעס
בן: "תקשיבי, אני יודע... אני יודע שאת כועסת אבל אני רק רוצה שתקשיבי לי"
אני: "תיכנס" אמרתי בקרירות, הוא נכנס וסגרתי אחריו את הדלת
אני: "אתה רוצה לשתות משהו? לאכול? אולי גם נזמין את נועה?" שאלתי בציניות ומיי
מחקתי את החיוך הצבוע מפניי
בן: "אני רק רוצה שתקשיבי"
אני: "אני מקשיבה" התיישבתי אך הוא המשיך לעמוד, הולך במעגלים ומנסה למצוא את המילים הנכונות.
אני: "היום?"
בן: "תראי... אני... אני יודע שלא תאמיני אבל ככה זה היה, אני באתי לצאת לכיוון שלך, נועה
פתאום הופיעה מולי, דיברנו, אמרתי לה שאני לא מוכן לחזור אלייה והיא פשוט נישקה אותי, אני
נשבע לך"
אני: "אתה יודע מה, אתה מדבר כאילו היא אנסה אותך. שוב בן, אין כזה דבר, אם לא היית רוצה
היית זז, אפילו לא הפסקת את הנשיקה"
בן: "כי..."
אני: "כי מה?!"
בן: "כי ראיתי אותך ואני... אני קפאתי במקום, לא זזתי, לא נישקתי ולא התנגדתי, פשוט
לא זזתי, אני... אני לא מצליח להסביר את מה שעבר עליי באותם שניות, הרגשתי כאילו אני
חוזר אחורנית, עוד פעם כל הסיפור הזה ו... את יודעת שאני אוהב אותך מיטל, את יודעת את זה,
אבל את עכשיו גם לא מאמינה לי ו..."
אני: "מי אמר שאני לא מאמינה לך?"
בן: "את.. את מאמינה?"
אני: "כן"
בן: "באמת? וואי... ת... תודה, אני..."
אני: "אז מה שאתה אומר בעצם זה שנועה היא זו שנישקה אותך, שלך אין חלק בעניין ושפשוט
נבהלת כשראיתי אותי אז לא היית מסוגל לעשות כלום, נכון?"
בן: "כ... כן"
אני: "אני מאמינה"
בן: "אז..."
אני: "בן אני מאמינה לך אבל עדיין, זה נגמר"
בן: "מה נגמר?"
אני: "אתה ואני, אנחנו, שנינו, בתור זוג, זה לא יעבוד יותר"
בן: "אבל מה, רגע, הרגע אמרת שאת מאמינה לי"
אני: "נכון, אני באמת מאמינה לך בן אבל תבין, כשראיתי אותך קרוב אלייה וזה לא משנה אם זה היה
בכח או לא, עצם העובדה שראיתי אותכם קרובים, רק ... רק מלחשוב על זה יש לי בחילה, יש
לי צמרמורות. במילא אין לי בך אמון יותר, אני... דיי, לא רוצה, נמאס לי"
בן: "חכי, תקשיבי, את לא יכולה להרוס את זה עכשיו אחריי ש.. אחריי שחזרנו סוף סוף"
אני: "אני יכולה, עובדה. אני לא הורסת פה שום דבר, אתה זה שהרסת הכל" אמרתי והוא שתק.
"אתה אפילו לא מגיב כי אתה יודע שאני צודקת".
רציתי שהוא יגיב, יגיד משהו, יתנגד, יסכים, לפחות משהו, רק שלא יעמו ככה סתם
מולי וישתוק.
אני: "תלך..." אמרתי בשקט
בן: "ל... ללכת?" הוא שאל והביט אל תוך עיניי
אני: "כן" אמרתי והסתובבתי עם גבי אליו, לאחר כמה שניות שמעתי את הדלת נסגרת.
לא רציתי להסתובב לפני שהוא יצא, לא רציתי לראות אותו הולך.
-
השיר Bohemian Rhapsody של קווין התנגן לו ברקע,
בן עצם את עיניו בזמן ששכב על המיטה, בידיו הוא החזיק את הכדור שמיטל קנתה לו פעם, הכדור שהיא התרוצצה
בשבילו באמצע מגרש בלומפילד, הכדור שאיתו היא רצה אחריי כל השחקנית כדי שיחתמו. הוא פקח את עיניו
והעיף בחוזקה את הכדור לכיוון הארון.
Mama,just killed a man,
Put a gun against his head,
Pulled my trigger,now hes dead,
Mama,life had just begun,
But now Ive gone and thrown it all away-
Mama ooo,
Didnt mean to make you cry-
If Im not back again this time tomorrow-
Carry on,carry on,as if nothing really matters-
הדמעות החלו לזלוג מעיניו, הוא בחיים לא דמיין לעצמו שהוא יבכה כל כך הרבה בגלל ילדה.
איפה היא עכשיו.
'אני רוצה אותך לידיי!!!' הוא רצ לצרוח בכל כוחותיו
"אני רוצה אותך פההההה" הוא צרח בין כל הדמעות והעיף את הכרית לכיוון הדלת.
"אין... אין לי חיים בלעדייך את לא מבינה??" הוא אמר והשתתק כשהבין שהוא מדבר לעצמו,
שמיטל לא ליידו. מתי הוא ינשק אותה? מתי הוא יזכה שוב לחבק אותה, להגיד לה כמה הוא אוהב אותה.
Too late,my time has come,
Sends shivers down my spine-
Bodys aching all the time,
Goodbye everybody-Ive got to go-
Gotta leave you all behind and face the truth-
Mama ooo- (any way the wind blows)
I dont want to die,
I sometimes wish Id never been born at all-
הוא לא, הוא לא רוצה להתמודד עם האמת, הוא רוצה אותה כאן איתו.
"אני לא יכול יותר..." הוא לחש והתקפל בתוך עצמו, חיבק את עצמוו ובכה.
"אני אוהב אותך... אני רוצה אותך... דיי..." הוא המשיך להתקפל בתוך עצמו,
להיזכר בכל הרגעים שלהם ביחד, הוא לא רוצה מישהי אחרת, הוא לא רוצה כלום, הוא רוצה רק אותה,
רק את מיטל שלו.
בבקשה, שתחזור.
הוא הרגיש שהוא מתחנן, מתפלל, למעלה, לשמיים, למי שנמצא שם, שיעזרו לו,
שיפעילו את הכוחות שלהם, את האנרגיות שלהם, שיביאו אותה לכאן.
-
הבטתי בתקרה, לא צוחקת, לא בוכה, פניי היו קפואות, בלי שום הבעה, בלי שום ניצוץ
בעין, לא של שמחה ולא של עצב. הרגשתי מתה, כאילו אין בי נשמה בפנים,
כאילו רוח החיים שלי יצאה מימני, ברחה כל עוד יכלה והשאירה אותי ככה, רק גופה, בלי
רגשות, בלי פחדים, בלי כלום.
לא הרגשתי כלום.
-
כשאנה פקחה את עינייה ליאור כבר לא היה ליידה, היא קמה לעבר הפלאפון שלה שהיה מונח על השולחן, השעה
הייתה 6 וחצי בבוקר, על יד הפלאפון היה מונח לו מכתב, היא פתחה אותו במהירות והחלה לקרוא.
'אנו'ש, אז דבר ראשון הלכתי כי אמא שלי רצתה שאשן בבית, כל הזמן אני ישן אצלך, ראית מה זה... 😊
אממ... את רואה את המפתחות שמצורפות למכתב?'
היא הביטה אל תחתיך הף ושם היה דבוק מפתח
'זה המפתח למקלט שלך. את בטח צוחקת ושואלת למה הבאתי לך מפתח למקלט, אז זהו שזו הפתעה
שעבדתי עלייה די הרבה זמן, אני לא אגיד שזה היה קל אבל בשבילך - הכל, את יודעת את זה.
מהיום המקלט הזה שלך, ורק שלך. המפתח נמצא רק אצלך ואף אחד לא יכול להיכנס אליו,
זו ההפתעה שהכנתי לך, אני לא יודע מה הסיבה, אולי כי אני אוהב אותך, אולי כי חזרת ללכת, הצלחת.
אז תנעלי את הנעליים האהובות עלייך ורדי למטה. אה, ולפני זה תקחי איתך דיסק עם השירים
שאת הכי אוהבת.
אני אוהב אותך,
ליאור'
היא מייד לקחה את נעליי הסקייט שלה בידייה וירדה למטה, לא לפני שהוציאה את הדיסק האהוב עלייה מהמערכת,
דיסק עם כל מיני שירים שצרבה לעצמה, לפני התאונה.
היא עמדה מול דלת המקלט והיססה, מה יכול להיות בפנים?
היא הכניסה בעדינות את המפתח אל המנעול ופתחה את הדלת, היא עצמה את עינייה ופתחה אותן לאחר כמה שניות,
היא חשבה שהיא נמצאת בחלום.
רצפת הבטון הישנה הוחלפה ברצפת פרקט חדשה ומבריקה, את כל הקירות כיסו מראות ענקיות, לא היה חלק בקיר
שלא היה מכוסה במראה. לכל קיר היה מוצמד בר, לא בר של משקאות, בר של רקדניות,
עמוד ארוך לאורך כל הקיר שאיתו נעזרים.
בצד החדר הייתה מונחת לה מערכת סטריאו קטנה, היא התקרבה אלייה והכניסה את הדיסק, מייד התחיל
להתנגן לו השיר What a feeling, היא נעמדה מול המראה והביטה בעצמה.
היא הייתה לבושה בדגמ"ח הצבאי הגדול שלה ובגופייה לבנה.
First, when there's nothing but a slow glowing dream
That your fear seems to hide deep inside your mind
All alone I have cried silent tears full of pride
In a world made of steel, made of stone
היא החלה להזיז את גופה לפי קצב המוזיקה, באיטיות ובחשדנות, בפחד.
לאן כל התנועות נעלמו?
לאן כל הפחדים נעלמו?
היא נזכרה ביום שהלכה עם דנה לסרט פלאשדאנס, השיר הזה הוא השיר המרכזי בסרט,
היא נזכרה איך ראתה את הרקדנית רוקדת שם והחלה לבכות באמצע אולם הקולנוע.
Well I hear the music, close my eyes, feel the rhythm
Wrap around, take a hold of my heart
היא הורידה את המכנסיים שהפריעו לה להתפרע וגם את הגופייה,
היא נשארה עם גופית ספורט שמכסה רק את החזה בצבע שחור ובוקסר צמוד בצבע שחור,
גם הגרביים שלה היו בצבע שחור, הגרביים היו ארוכות עד לברך, היא קיפלה אותם במהירות.
היא נעלה את נעלי הסקייט שלה ועמדה על ריצפת הפרקט מול המראה הענקית. היא חייכה,
חיוך ענקי, חיוך מוצף מאושר. היא ידעה שכולם צדקו, צריך להאמין, צריך לקוות,
שום דבר לא עומד בפני הרצון.
What a feeling, bein's believin'
I can't have it all, now I'm dancin' for my life
Take your passion, and make it happen
Pictures come alive, you can dance right through your life
היא רקדה בכל כוחותייה, הניעה את גופה מצד לצד, התכופפה, התרוממה, פתחה את ידייה
אל הצדדים והסתובבה במהירות תוך כדי שהיא מרימה רגל אחת ומסתובבת על הרגל השנייה.
היא עצרה והיבטה בעצמה שוב, הצמרמורת התפשטה בגופה במהירות.
Now I hear the music, close my eyes, I am rhythm
In a flash it takes hold of my heart
היא רוקדת, היא רוקדת עם כל הביטחון, כל האושר, כל הכעס, את כל המערבולת
שהחזיקה בתוכה היא מוציאה החוצה דרך התנועות, היא הרגישה איך היא משתחררת יותר ויותר.
הדמעות החלו לזלוג מעינייה, דמעות של התרגשות, דמעות של אושר.
"הנה הצלחתי..." היא צרחה בזמן שירדה לשפגט וקמה מימנו במהירות אל תוך סיבוב נוסב
על רגל אחת, המון המון סיבובים, במיומנות, פנייה כוסו בדמעות שלה, כל כך הרבה דמעות,
דמעות של תקווה, דמעות של הצלחה, דמעות שחיכתה להם כל כך הרבה זמן.
אף אחד לא יודע מה ההרגשה של רקדנית ששבה אל החיים.
-
כעבור יומיים
-
הבטתי על עצמי שוב במראה והכנסתי את הפלאפון לכיסי.
אם לא היה לי את המבחן המטומטם היום בהסטוריה הייתי נשארת בבית, נשארת במיטה וממשיכה לישון.ידעתי שהיום
הזה הולך להיות בדיוק כמו כל שאר הימים, אני אגיע לבית הספר, אגיד שלום לכולם, ואז שוב אראה את בן
שניראה עצוב מיום ליום, נועה תעבור על ידי עם חיוך מנצח שבכל פעם כתבה אחרת שפורסמה עלייה בידה.
כשכבר הייתי באוטובוס, בדרכי אל בית הספר קיבלתי הודעה מלירז. ()אני צריכה לדבר איתך().
קראתי את ההודעה כמה פעמים, תמיד כשאומרים "אני צריכה לדבר איתך" או כל דבר בסגנון - זה אף
פעם לא מסמל על משהו טוב. שמתי לב שהתנהגותה של לירז השתנתה בימים האחרונים, מיום ליום היא נעשית
יותר ויותר סגורה, יותר עצבנית. כשלי הייתה את התקופה הממש רעה עם בן היא הייתה שם לצידי ואני פשוט
חייבת להיות שם בשבילה, חייבת.
-
לאחר שהקיאה את ארוחת הבוקר היא שוב צחצחה את שינייה ביסודיות ושטפה את פנייה.
היא שנאה את העיגלים השחורים מתחת לעינייה ואת השקיות האלו, בדיוק מתחת לעיניים.
היא שנאה שהאישונים שלה נעשים וורודים-כחולים מיום ליום, שהיא צריכה לשים בכל פעם עיפרון בעין,
כי במקום צבע רגיל יש לה צבע מוזר. היא שנאה שפנייה נפולות.
היא התקדמה לעבר המשקל שהוחבא היטב מתחת למיטה. הנה עולה, רגל, היא יורדת. היא מפחדת.ומה יקרה
אם היא עלתה? היא שוב עולה, הפעם במהירות כדי שלא יהיה לה את הזמן להתחרט.
40.
היא הצליחה.
חיוך קטן עלה על פנייה.
היא לקחה את המברשת שהייתה מונחת על המדף הוורוד והחלה לסרק את שיערה הבלונדיני, הפעם כמויות השיער
שנשרו היו גדולות מהרגיל, המברשת נפלה מידייה, היא התחילה לגעת בשיערה והחלה לבכות כאשר ראתה
חבילות שיער בהירות בידייה. הפאניקה.
כשבן אדם מרגיש שהוא מתפורר, שהוא מאבד את כל הדברים שעד עכשיו עזרו לו, העלו לו את הביטחון,
הוא רוצה להעלם.
שוב הסחרחורות, שו הדקירות בבטן כאילו מישהו בא עם אלפי מחטים ודוקר אותה ללא הפסקה.
מכניס את המחט ומוציא, מכניס, מוציא, מכניס, מוציא, וזה פשוט לא נגמר.
היא התיישבה על המיטה, מחכה שהסיוט ייגמר, הסחרחורות לא הפסיקו,
היא תפסה בידעה את העמוד של המיטה, זה עדין לא מפסיק, היא לא ראתה כלום יותר.
-
כשנמע הצלצול שמסמל את תחילת ההפסקה קמתי עם הדף הריק והגשתי למורה.
"מה זה?", היא שאלה בתגובה והרימה את מבטה אליי
אני: "לא, לא ידעתי" אמרתי בשקט, הרגשתי מושפלת.
תמיד הציונים שלי היו טובים ופתאום אני אפילו לא מבדילה בין מלחמת העולם הראשונה לשנייה,
אפילו חידשו לי כשאמרו שהשואה זה בעצם מלחמת העולם השנייה.
המורה: "את מודעת לכך שאין לי כל כך מה לעשות עם הדף הזה? זה אפס"
אני: "טוב..."
המורה: "לא אכפת לך?"
אני: "אכפת לי, ברור שאכפת לי, אבל מה אני כבר יכולה לעשות?"
המורה: "להתחיל ללמוד, להשלים חומר. למה שלא תבקשי משיר את המחברת? היא כותבת הכל."
אני: "אני אבקש מימנה" אמרתי אבל ידעתי שאני לא הולכת לעשות זאת, כאילו שיש לי כח
להעתיק 100 עמודים בהסטוריה עכשיו.
כשיצאתי מהכיתה נזכרתי שנועה לא הגיעה היום, זה עשה לי טוב, קצת שקט.
"בואי רגע למחששה..." שמעתי את לירז מאחוריי, היא תפסה בידי והובילה אותי אחרייה.
לאחר שהדלקתי את סיגריית הפרלמנט הקצר שלי הבטתי אל תוך עינייה, שותקת, מחכה שהיא תתחיל לדבר.
"את בטח שואלת את עצמך מה עובר עליי בזמן האחרון" היא אמרה בדיוק שנייה לפני שהתייאשתי והתחלתי
לקפוץ עלייה בשאלות.
אני: "אני לא רוצה ללחוץ עלייך או... או לתת לך להרגיש שאת מחוייבת לספר לי אבל אני באמת
רוצה לדעת מה עובר עלייך, זאת לא אותה לירז..."
לירז: "את זוכרת שתמיד היית שואלת אותי למה אני תמיד מדברת על אמא שלי יותר מאשר על אבא שלי?"
אני: "כן..." עניתי ותוך כדי ניסיתי להבין לאן היא חותרת
לירז: "זה לא סתם, יש לזה סיבה... תראי, זה לא שאני לא אוהבת את אבא שלי או שאני אוהבת את אמא
שלי יותר, פשוט... הוא... הוא עשה הרבה דברים שפגעו בי ובגלל זה אני די מדחיקה את.. את כל
העניין הזה של ה... אבא..."
אני: "מה קרה לירז?" שאלתי, הפעם בטון רציני יותר
לירז: "כשהייתי קטנה הוא היה מרביץ לי. לפני כמה ימים הוא שוב חזר להרבי לי" היא אמרה בבת אחת,
מבלי להשפיל את ראשה או להראות כל סוג של חולשה. היא הפשילה את השרוול ביד ימין ואני הבטתי
בידה הפצועה.
לירז: "זה לא הכל" היא אמרה בשקט והראתה לי את הכתף שלה.
על הכתף היה פלסטר, מסביב היה אפשר לראות סימן כחול.
לירז: "וזה לא נגמר בזה..." היא לחשה. "והכל..." היא הביטה אל צדדייה, כמו אחת שמנסה
למצוא את המילים הנכונות, "והכל פשוט נדפק. עם עמית זה לא כמו פעם, בבית הספר לא, עם ההורים,
מיום ליום אני מאבדת את החשק לחיות מיטל"
ומה אני אמורה לענות לה על זה?
שבחודשים האחרונים לא פעם ולא פעמיים יוצא לי לחשוב על התאבדות? על כמה שהחיים מסריחים?
אני: "בבקשה אל תדברי ככה, מה זה 'מאבדת את החשק לחיות'? אם עמית לא עושה לך טוב אל תיהי איתו,בקשר לא..
לאבא שלך, אני אפילו לא... לא מסוגלת לקרוא לו...אב...אבא, את... לכי תדברי עם אמא שלך,
תפני למשטרה, תעשי משהו! אבל מה שבטוח זה שאת לא יכולה לשתוק ולהשאיר את זה ככה"
-
"היא מתעוררת!",
נועה פקחה באיטיות את עינייה, לקח לה פחות מ10 שניות להבין שהיא בבית החולים.
'כישלון', הדמות צרחה מבפנים. 'את לא מסוגלת להסתיר את הסוד הזה בדיוק כמו שאת לא מסוגלת
להסתיר את השומנים האלה!'
"דיי..." נועה מלמלה והרופאה התקרבה אלייה.
"את יודעת למה את כאן?" היא שאלה והביטה אל עינייה הכחולות של נועה
נועה: "כן אני יודעת אבל אני רוצה מיים" היא אמרה במהירות, היא הרגישה איך הדקירות בבטן
חוזרות ואיך שוב הנשימות נעשות מוזרות וקשות.
נועה לגמה באיטיות מכוס המיים הגדולה שקיבלה מהרופאה וביקשה שירימו לה קצת את הכרית.
"פשוט כואב לי קצת הצוואר..." היא נתנה סיבה, הרגישה שהיא חייבת.
"את יודעת למה את כאן?" הרופאה חזרה על שאלתה.
נועה ידעה שאין לה מה להסתיר יותר, הרופאים לא מפגרים וגם ההורים שלה לא נולדו אתמול.
נועה: "כן..."
הרופאה: "ומה הסיבה?"
נועה: "מה הסיבה למה?"
הרופאה: "לזה שאת כאן"
פתאום פנייה של הרופאה נראו מרושעות יותר
נועה: "הפרעות אכילה" היא אמרה את צירוף המילים שלא אמרה מעולם, היא תמיד הייתה קוראת לזה
'בעיות עם האוכל' או דברים בסגנון.
הרופאה: "עצם זה שאת מודה ויודעת מה יש לך זו כבר התקדמות. את רוצה לצאת מיזה?"
נועה: "ל...כן... לא... אי... אי אפשר"
הרופאה: "בואי, תקומי..."
נועה נעזרה בכתפה של הרופאה בשביל לקום מהמיטה.
"תעלי עליו" היא ציוותה עלייה והצביעה על המשקל המפחיד שעמד בצד החדר.
נועה עלתה אל המשקל עם הגב אליו, היא לא רצתה לדעת כמה היא שוקלת עכשיו.
"39 וחצי", הרופאה אמרה בקול חושד.
נועה: "באמת?" היא שאלה וניסתה להסתיר את השמחה שבתוכה
הרופאה: "בואי, שבי.... תקשיבי, אני אגיד לך את זה בקצרה, זה לא דברים שאת לא יודעת.
הגובה שלך הוא כמעט 1.70, את אמורה לשקול לפחות 55. את כרגע נמצאת בתת משקל של כמעט
20 קילו. הבדיקות שעשינו לך הראו שאת סובלת גם מבולמיה וגם מאנורקסיה. אני לא רוצה להגיע איתך למצב
של אישפוז לכן ניתנת לך האפשרות האחרונה להוכיח את עצמך כבן אדם בוגר ולהציל את החיים שלך, כי אז...
כי אז יהיה מאוחר מידיי, את מבינה אותי?"
נועה: "כן..." היא אמרה בשקט. '55?! אני אראה כמו פרה!' היא חשבה לעצמה
הרופאה: "ומה יש לך להגיד על זה?"
נועה: "שאני מעדיפה למות מאשר להעלות במשקל"
הרופאה: "את באמת מתכוונת לזה?"
נועה: "כן! כי אני בסדר! הכל בסדר, בסך הכל לחץ דם נמוך, קורה, מה יש?
ישר להתנפל ולאיים עליי האישפוזים? אתם צריכים להבין שאלו החיים שלי, אני... אני בן אדם בוגר
ואני יודעת מה אני עושה, אני בסדר, אתם לא מבינים שאני בסדר"
הרופאה: "אבל את לא בסדר!" היא צרחה ומייד נרגעה, היא ראתה איך הילדה
השברירית שמולה מתרחקת אחורנית.
"את לא בסדר..." היא אמרה בשקט "למה... למה את לא מבינה את זה? למה...
בא לי להכניס לך סטירה את
יודעת? את יודעת?!" היא שוב הרימה את קולה.
נועה: "אל... אל תצעקי עליי..." היא לחשה
הרופאה: "את רוצה למות?"
נועה: "לא..." היא אמרה בשקט וניגבה את הדמעה שזגלה בעזרת השרוול הוורוד של הסווצ'ר שלה
הרופאה: "את רוצה לחיות, נכון? לגדול, להתחתן, להביא ילדים, את לא רוצה למות בגיל 17...
נכון?!"
...: "אני... אני לא יכולה... אני כאן... ואם... אם צריך אני...
אני אתן ... את.... החיים שלי..." היא אמרה
והאישה שמולה הזדעזעה מהמילים שיצאו מימנה.
-
וככה עבר לו עוד יום, מאיה ואבא אמורים לחזור בעוד כמה ימים, אני מחכה כבר שהם יחזרו, נמאס לי
להיות לבד בבית כל הזמן.
הנחתי את התיק על הריצפה והחלפתי לבגדי בית נוחים ומחממים, טיפות הגשם חדרו אל החדר,
סגרתי מייד את החלון.
כעבור שעה לירז הגיעה אליי, ישבנו לאכול ביחד ארוחת צהריים והיא אמרה לי שהיא מתכוונת לדבר עם אימה
מחר.
"אני כבר ממש מחכה למסיבה הזאת" אמרתי בפה מלא בפסטה מגעילה שאני הכנתי
לירז: "כן... כבר מלא זמן מדברים עלייה, טוב, זה ידוע שהולך להיות גדול"
אני: "מתי נצא?"
לירז: "אני כבר אבוא לשם עם עמית, תלכי עם נטלי אני והוא נגיע בערך ב12 לשם"
אני: "סבבה... את הולכת אליו לפני?"
לירז: "כן, התקשרתי אליו אתמול ואמרתי לו שאנחנו צריכים לדבר על הכל"
אני: "אני מקווה שדברים ייסתדרו מאמי" אמרתי בחיוך קטן וקמתי לשטוף את הכלים
לירז: "גם אני, תאמיני לי שגם אני"
אני: "את יודעת, כל פעם אני נזכרת בכל מיני דברים שעברנו ביחד, זה מצחיק"
לירז: "כמו מה למשל?" היא שאלה בחיוך
אני: "את זוכרת את הפעם שראינו 2 בנים ממש חתיכים באוטובוס, ובדיוק הגיעה התחנה שלהם לרדת
אז החלטנו שנרד גם, ואז קמנו, בדיוק האוטובוס עצר ואת עפת מהעצירה עד לנהג?"
שתינו פרצנו בצחוק
לירז: "היי, גם לך יש פאדיחות עם אוטובוס!"
אני: "מה בדיוק?" שאלתי מסוקרנת
לירז: "כמו הפעם ההיא שעמדנו וחיכינו שהאוטובוס יעצור בתחנה, את בנתיים הסתכלת על המראה
שנמצאת מאחוריי הדלת, הנהג עצר ופתח את הדלתות ואת נמחצת לך בין המראה לדלת"
אני: "וואי נכון!" צחקתי "אין, כמה דברים קרו לנו, דברים כאלה מצחיקים"
לירז: "תאמיני לי, בחיים אני לא אמצא חברה כמוך"
אני: "גם אני... רציני. זה נשמע לאחרים כל כך קל למצוא חברים אבל זה מה זה לא נכון,
לא תמיד מוצאים את הבן אדם שמרגישים איתו הכי חופשי בעולם, פשוט... החצי השני"
דיברנו עוד קצת והעלנו זכרונות מהעבר. בשעה 6 בערב לירז הלכה הבייתה וקבענו כבר להיפגש במועדון.
-
קייט: "אני מקווה מאוד שאת הבנת" היא אמרה בקול רציני והביטה אל נועה שישבה מולה
נועה: "אמא... רק עכשיו חזרנו הבייתה מבית החולים, אני רוצה לנוח טוב? בערב יש מסיבה ו..."
קייט: "את לא הולכת"
נועה: "אני כן"
קייט: "נועה, אני רצינית איתך. זהו, נגמרו הימים בהם את עושה כל מה שאת רוצה"
נועה: "טוב, בסדר, אני יכולה לנוח עכשיו? לבד?"
קייט: "כן. ובעוד 4 ימים יש לנו עוד בדיקה, לראות איך את מתקדמת, הפעם לא תוכלי לברוח מיזה" היא
אמרה בקול מאיים ויצאה מהחדר.
נועה נשכבה על גבה ועצמה את עינייה, היא רק רצתה לישון, לישון לאיזה שבוע ולהתעורר,
רק רצתה קצת שקט. שכל הקולות הפנימיים ישתקו.
-
"היי מאמי" לירז אמרה בחיוך קטן ונכנסה אל חדרו של עמית, הוריו בדיור יצאו מהבית לא לפני
שחילקו לו כמה הוראות לגבי הסדר והניקיון.
עמית: "הם משגעים אותי..." הוא אמר בשקט לאחר שהוריו נעלו את הדלת
לירז: "ככה זה הורים..." היא התיישבה על ידו וחיבקה אותו "עמית... מה קורה לנו?"
עמית: "מה קורה לנו?"
לירז: "אתה... אתה לא שם לב שהכל מתפורר?"
עמית: "אני לא רוצה שזה... יתפורר, אני... אני פשוט לא יודע איך להתמודד עם הכל.
את החברה הרצינית הראשונה שלי, וה לא... זה לא שאני מפחד ממחוייבות"
לירז: "אז... מה הבעיה?"
עמית: "אני לא יודע אבל... את מכירה אותי, אני צריך גם את הזמן שלי, להתבודד קצת"
לירז: "אני אוהבת אותך עמית"
עמית: "גם אני אותך מתוקה שלי" הוא לחש ונישק אותה.
לאחר כמה דקות הם התנתקו והוא הביט בה, כל כך יפה. לבושה בסקיני ג'ינס אפור בהיר,
גופייה לבנה צמודה וקצת חשופה ומעלייה ג'קט ג'ינס בצבע של המכנס.
על רגלייה היו נעלי עקב שחורות ועדינות.
לירז: "מה השעה מאמי?"
עמית: "כבר 10 וחצי, אני אכנס להתקלח, אתארגן ונצא, סבבה מאמי?"
לירז: "אוקיי... אני אחכה פה בנתיים" היא חייכה
עמית: "לא רוצה להתקלח איתי?"
לירז: "איזה... אני כולי מאורגנת"
עמית: "אה נכון, אתן הבנות, פנים, מסקרה, בלאגנים"
לירז: "אוי שתוק" היא זרקה לעברו את הכרית "כנס להתקלח כבר, אנחנו בסוף נאחר!"
עמית: "טוב טוב, 10 דקות בא".
לירז נשכבה על מיטתו והביטה על התמונה שלהם מחובקים שתלויה על הארון.
היא הוציאה לעצמה סיגרייה ונזכרה שלא הביאה איתה מצית.
"עמית!!" היא קראה בקול
"אה מאמי?" הוא החליש את זרם המיים
לירז: "איפה יש לך מצית?"
עמית: "במגירה הראשונה" הוא צעק והמשיך להתקלח.
לירז פתחה את המגירה הראשונה וראתה את אוסף המצתים שלו, היא לקחה אחת והדליקה את הסיגרייה,
בדיוק כשבאה לסגור את המגירה היא שמה לב לדף נייר שמקופל היטב מתחת לכל ערמת המצתים.
היא הוציאה אותו, הביטה לצדדיה ופתחה אותו, היא התיישבה על המיטה והחלה לקרוא.
'לירז... אני קודם כל אתחיל מיזה שאני אוהב אוהב אות,
אני כל הזמן נזכר באיך שהכרנו, שמיטל בכלל חשבה שאני דלוק עלייה,
אני זוכר את היום שהפכנו להיות חברים, לפני כמעט שנה. את קולטת?
אנחנו עוד מעט שנה ביחד לירז.
אני אוהב אותך כל כך... יש משהו שאני צריך לספר לך אבל אני לא יודע מאיפה להתחיל...
לפני הרבה זמן, לפני כמה חודשים, הייתי עם הבנים במסיבה, את לא מבינה כמה שתיתי שם,
כמו שלא שתיתי בחיים שלי, אנחנו חגגנו איזה משהו, לא זוכר מה.
באיזהשהו שלב אני נפגשתי עם מישהי בשירותים, היא הייתה יפה ומושכת ואת יודעת שבחיים לא הייתי
מסתכל על בנות אחרות, הייתי כל כך שיכור ולא ידעתי מה אני עושה, אנחנו שכבנו, עשינו את זה,
שם... בתא השירותים, בלי קונדום. לאחר מכן שכחתי מכל העניין ואותה אחת התחילה לשלוח לי הודעות
באייסיקיו, קראו לה נסטיה, את מכירה אותה, חברה של אבלין, הבלונדינית הזאת.'
לירז עצמה את עינייה בחוזקה, היא התפללה שעכשיו היא תתעורר אל המציאות ותגלה שזה עוד חלום רע.
אבל זה לא, זה לא עוד חלום רע, זו המציאות והיא ידעה את זה.
'יורדות לי דמעות כשאני כותב את זה כי אני נזכר באותו היום שנסטיה רצתה להיפגש שוב...
את בטח חושבת על איך להעניש אותי עכשיו ולגרום לי סבל אבל תאמיני לי לירז, אהובתי, את העונש שלי
אני כבר קיבלתי. כשנפגשנו היא סיפרה לי את הבשורה הנוראית, שהיא נשאית. שיש לה איידס.
כעבור כמה זמן הלכתי לקחת את בדיקות האיידס ואני גם נשא, גם לי יש איידס. אני מעולם לא ידעתי
איך לספר לך את זה, תאמיני לי לירז שאני רציתי לספר אבל לא ידעתי איך, פחדתי שתזרקי אותי,
ואפילו את המכתב הזה אין לי אומץ להביא לך, אני כל כך מפחד מהתגובה שלך.
אין לך מושג כמה אני כועס על עצמי, אני כועס על עצמי בגלל שבגדתי בך, בגלל ששכבתי עם מישהי אחרת
ללא הגנה, בגלל שנדבקתי באיידס והכי כועס על עצמי בגלל שהדבקתי אותן.
הלוואי ויכולתי להחזיר את הגלגל אחור.
אני שונא את עצמי, שונא את עצמי כל כך, מגיע לי למות.
אני אוהב אותך... אני כל כך מצטער ואני יודע שאם אי פעם תקראי את זה זה יהיה הסוף שלנו,
אני יודע שהרסתי את הכל. אני חרא, בן זונה, זבל, אני הכל, אני רע.
אני מצטער. כל כך מצטער. כל כך כל כך מצטער.'
את ההמשך לירז לא קראה היא רק התיישבה על המיטה והחלה לבכות מקופלת בתוך עצמה על המיטה.
"לירז... מאמי... מה יש...?" עמית התקרב אלייה
לירז: "א... אל... אל תיגע... בי..." היא אמרה בין כל הדמעות וקמה מן המיטה
עמית: "מה יש לך?"
לירז: "אני הולכת הבייתה..."
עמית: "לירז? מה קרה? חכי, את לא הולכת לשום מקום! תשבי ותספרי לי מה קרה"
לירז: "את בן זונה עמית, את חתיכת בן זונה, בן אלף זונות. אני... אני שונאת אותך"
היא אמרה בכעס והצביעה על המכתב.
עמית: "חכי רגע!" הוא צעק ועצר אותה מלצאת מהבית.
לירז: "עמית, יש לי איידס, יש לי פאקינג איידס!!" היא צרחה "ובגללך! בגללך!
אין, החיים שלי נגמרו, בגללך, בגלל זה שאתה לא שולט בזין שלך!
יודע מה? לא מאחלת לך למות, מאחלת לך לחיות עד 120 שנה ולסבול! פשוט לסבול!!"
עמית: "לירז, תשבי, אני רוצה שנדבר... קחי מיים" הוא אמר בלחץ והגיש לה בקבוק מיים קטן
לירז: "לא צריכה את החרא הזה עכשיו!!!" היא צרחה והעיפה את הבקבוק מידיו "זה יעשה אותי בריאה?
לא! נכון? אז דיי! בן זונה בן זונה... אני לא מאמינה, אין, זה... זה פשוט לא נקלט לי!"
היא צרחה בכאב.
עמית: "אני מצטער.. לירז, אני רוצה שתקשיבי לי, אני מתחנן"
לירז: "לא מעניין אותי טוב?! אתה...אתה יכולת להגיד לי. למה אני אמורה לגלות את זה לבד?"
היא צרחה בין כל הדמעות "אתה...אתה הרסת לי את החיים עמית אתה הרסת לי את החיים!"
עמית: "אני לא הייתי מסוגל, תקשיבי דקה"
לירז: "עוף מימני!" היא צרחה. עמית חסם את דרכה לדלת
עמית: "את לא הולכת לשום מקום עכשיו, מה את משוגעת? השעה 11 וחצי בלילה!"
לירז: "עמית, תעוף לי מהפרצוף. את הרסת לי את החיים, מה אתה עוד רוצה להרוס?
אה? מה? לא נשאר לי כבר כלום, הכל בגללך!"
עמית: "לירז... תקש..."
לירז: "עכשיו תעוף מימני!!" היא דחפה אותו ויצאה מהבית.
-
הבטתי על עצמי במראה, אהבתי את איך שנראתי. החולצה ממש הבליטה את המקומות הנכונים
וגם הצבע הכהה שלה התאים לעור גופי.
שמתי עוד קצת ליפסטיק וירדתי למטה, הזמנתי מונית אל המועדון, נטלי גם אמרה שתגיע לבד.
כשהגעתי ראיתי בחוץ את כל החברים מהשכבה שלי ומהשכבה שמעליי, היו גם מלא אנשים שלא הכרתי.
התקדמתי אל ליאור והבנים, דיברנו קצת ואז הם הציעו לי לבוא איתם לשתות.
הם קנו 2 בקבוקי וודקה, מיץ תפוזים וכמה אקסאלים.
"אל תשתי הרבה" בן אמר
אני: "ואני ממש שואלת אותך, אתה יודע?" עניתי לו בטון ציני במיוחד ושתיתי.
שתיתי ממש הרבה.
-
כשלירז הייתה כבר באמצע הצומת וחכיתה למונית היא שמה לב ששכחה את הארנק אצל עמית.
"כוסאמק!" היא סיננה בכעס. היא חייבת להגיע אל המסיבה הזאת, חייבת לספר הכל למיטל ולהיות איתה,
היא לא רצתה להיות לבד, לא רצתה לעבור את כל זה לבד.
פאקינג חולת איידס.
נשאית.
היא הרגישה כל כך מצורעת.
מידיי פעם היא ניגבה את איפור המרוח עם ידייה ואז העבירה אתן על הג'ינס, כבר לא היה אכפת לה מכלום.
-
התנגנו להם שירי היפ הופ אחד אחריי השני, כולם רקדו ביחד.
באמצע שרקדתי עם נטלי הרגשתי מישהו נצמד אליי מאחור, כל כך לא אהבתי כשמתחילים איתי ככה.
הסתובבתי וראיתי מישהו שניראה בערך בגילי.
"יש לי חבר!", שיקרתי והלכתי מישם, מושכת את נטלי אחריי.
שתינו עוד 2 כוסות כל אחת.
-
היא צלצלה שוב ושוב אל מיטל אבל מיטל פשוט לא ענתה.
היא עמדה על שפת המדרכה והרימה את ידה, היא בחיים שלה לא עצרה טרמפ.
בעצם, פעם אחת כשהייתה עם מיטל לפני שנה, הן עצרו טרמפ, אפילו שזו הייתה בחורה
שעצרה להן במשך כל הדרך הן פחדו.
עצרה מולה מכונית בצבע לבן, הנהג פתח את החלון.
"לאן את צריכה?" הוא שאל
לירז: "לתל אביב, בבקשה..."
"מצטער, לא בכיוון" הוא אמר בחיוך והמשיך לנסוע.
כעבור כמה דקות היא הרגישה שהיא מתחילה להתייאש, שוב הדמעות החלו לזלוג מעינייה,
היא רצתה להיקבל.
איידס. איידס. בגידה. איידס. איידס.
איך אפשר לחיות עם איידס?
זו המחלה הגרועה מהכל.
"אלוהים.... למה...." היא סיננה בקט והמשיכה להרים את ידה.
כעבור כמה דקות עצר לו רכב אדום, סקודה, משנת 90 ומשהו, להערכתה.
"לאן את צריכה מותק?", שאל הבחור כהה העור שישב מאחורי ההגה
לירז: "ל...לתל אביב"
...: "אה באמת? אני בכיוון" הוא חייך "כנסי"
לירז נכנסה אל האוטו וחגרה את חגורת הבטיחות
...: "מה יש לך לחפש בתל אביב?"
לירז: "מסיבה... מ... חכים לי שם" היא אמרה בשקט, היא התחילה קצת לפחד
אבל מייד הרגיעה את עצמה שהכל בסדר.
היא המשיכה להתקשר אל מיטל אבל מיטל פשוט לא ענתה.
-
"מה עם לירז?" נטלי שאלה אותי ואני מייד נזכרתי שהשעה כבר 1 ומשהו ולירז עדיין לא כאן.
"ליאור! ראית את לירז? או את עמית?" שאלתי אותו
ליאור: "אל תדאגי, הם בטח יגיעו עוד מעט, בטח מתעכבים קצת..." הוא אמר בחיו וקרץ
חייכתי בחזרה אבל עדיין הייתי מודאגת.
-
"אז מה, בת כמה את?" שאל הבחור. הוא לא היה גבוה ולא נמוך, רזה, בעל עור כהה במיוחד
ושיערות שחורות בכל הגוף. את פניו כיסו הזיפים ועיניו היו בצבע חום כהה מאוד.
על צאוורו הייתה לה שרשרת זהב עם סימן כל שהו.
לירז: "אני... בת 18" היא שיקרה
"אני רונן דרך אגב" הוא חייך
לירז: "לירז..."
רונן: "אז מה... את לא נראית בת 18, אה?"
היא לא אהבה את צורת הדיבור שלה, היא לא אהבה איך שבכל רגע אפשרי הוא פזל אלייה, אל החזה שלה.
לירז: "אני כן, למרות שלא נראית"
רונן: "יש לך חבר מאמי?"
לירז: "כן, והוא מחכה לי שם"
רונן: "למה את כזו תוקפנית?"
לירז: "כי... כי אני דיי ממהרת" היא אמרה ושוב ניסתה לחייג אל מיטל, מיטל עדיין לא ענתה.
רונן: "מה... את יחסית מפותחת לגיל שלך, אחלה ציצים, אני חייב להגיד" הוא אמר בטון בוטה
ולירז לא הגיבה.
רונן: "כפרה, למה את נראית לי כזו עצורה? משהו קרה?"
לירז: "לא, מתי מגיעים?"
רונן: "עוד מעט, אל תדאגי נשמה שלי"
היא כבר הבינה שמשהו לא בסדר, היא שמה לב שהכפתור של הדלת בצד שלה שבור, לבפנים.
לירז: "שומע.. תעצור לי כאן" היא אמרה כאשר הרמזור התחלף לירוק
רונן: "מה פתאום, השתגתע? ככה בחורה צעירה ברחוב, בשעה כזאת? מסוכן..."
לירז: "כן, לא... אני... אבא לי יסיע אותי, באמת... ר... רונן,
תעצור לי כאן"
רונן: "לא לא, אני אסיע אותך עד לשם, לא משאירים ככה בחורה לבד" הוא אמר והמשיך לנהוג
לירז: "אתה יודע את הדרך?"
רונן: "ברור. למי את מתקשרת כל שנייה? מה, את מפחדת מימני? את נראית לחוצה..."
לירז: "לא... אני בסדר"
'למה היא לא עונה למה היא לא עונה, תעני כבר, תעני!' היא רצתה לצרוח.
היא החביאה את הפלאפון מתחת לחולצתה והמשיכה לחייג.
רונן: "טוב תראי, כאן אני לוקח דרך קיצור, ככה נגיע יותר מהר, איפה אמרת שזה בתל אביב?"
לירז: "לא, לא צריך דרך קיצור! תעצור לי כאן בבקשה!" היא הרימה את קולה וניסתה לפתוח את הדלת.
בתגובה הוא משך אותה אחורנית ושבר את ההגה לכיוון אחת הפניות אל החורשות.
לירז: "לאן אתה נוסע?! תעצור! אני רוצה לרדת! אל תעשה את זה, אל! תן לי לרדת!!!"
היא צרחה ושוב פרצה בבכי.
רונן: "אני פה, עושה קיצור דרך, מה יש לך את נבהלת?!"
"מה אתה עושה?" היא שאלה בבהלה והביטה באדם שישב מולה. "דיי! לאן אתה נוסע?!"
היא צרחה "תסתמי כבר את הפה שלך!" הוא צרח "שרמוטה".
הוא ערבי. היא מייד הבינה. הוא ערבי. "תתן לי ללכת אני מתחננת" היא בכתה,
הוא לה תייחס אלייה והמשיך לנסוע.
לאחר דקה סניעה הוא עצר את הרכב באמצע החורשה
"תעברי לאחורה, יאללה, יאללה, מהר" הוא אמר במבטא הערבי שלו.
היא ניסתה לברוח, ניסתה להיאבק בו, אך לא הצליחה.
הוא קרע את הגופייה הדקה מעלייה לא לפני שהוריד מימנה בכח את הג'קט.
"או שזה ילך בטוב או שזה ילך ברע!" הוא צעק
לירז: "תעזוב אותי, אני לא אספר, אני מתחננת, בבקשה, תן לי ללכת מיפה, בבקשה"
היא מיררה בבכי
הוא פתח את כפתורי הג'ינס שלה באגרסביות והפשיל אותם מעטה ביחד עם התחתונים.
לירז: "אני רוצה ה... הבייתה... דייי"
הוא בנתיים הוריד את מכנסיו והחל לגעת באיבר מינו, תוך כדי שהוא מושך את ידה אליו
לירז: "אני רוצה הבייתה, בבקשה, הבייתה"
רונן: "אל תדאגי, את עוד תלכי הבייתה, מטומטמת, אבל רק אחריי שאני אקבל מה שאני רוצה"
לירז: "דיי..."
רונן: "תנשקי.. שמה... נו!!!" הוא הצמיד את איבר מינו אל שפתייה הקטנות
הוא משך בשערותייה בחוזקה והיא החלה לנשק את איבר מינו תוך כדי שהיא בוכה, כואבת.
רונן: "את עושה את זה ממש טוב את יודעת??"
לירז: "בבקשה תן לי ללכת אני מבטיחה שאני לא אספר על זה לאף אחד רק בבקשה אני מתחננת תן לי ללכת..."
היא הרגישה את הגרון חנוק..מפחדת לבכות..מפחדת להוציא את כל הכאב..
הוא זרק אותה אל מיחוץ לאוטו..התחיל ללטף את גופה הצעיר...נגע בה ותפס אותה כל כך בחוזקה..
כל מקום שידיו נגעו בו השאירו אצלה צמרמורת וסימנים כחולים .."דייייייייייייייייייייי!!!!!!" היא צרחה
והוא בתגובה הכניס לה סטירה.
היא ניסתה להתנגד והוא הכניס לה עוד סתירה.
הסתירה הזאת הכניסה אותה להלם של כמה שניות שכניראה זה בדיוק הזמן שהוא היה צריך כדי לפסק את רגלייה
הדקות
"דיי בבקשה..." היא התחילה להיחנק מהדמעות שזלגו במורד הלחיים שלה..
הבכי שחנק אותה והשאיר אותי שבורה..בבת אחת הוא חדר אלייה..למקום הקטן והמכווץ והיבש שלה..
בבת אחת..וזה כל כך כאב..שהשאיר אותה משותקת ל3 דקות לפחות..ללא יכולת לזוז..
היא ניסתה להאבק להאבק..עוד סתירה..הוא קרע אותה..הכאיב לה...
אף אחד לא מתאר לעצמו מה הולך בתור החורשה, ממש באחת הפניות אחרי אחד הכבישים העמוסים במדינה.
היא התחילה לבעוט ברגליים באוויר מנסה איכשהו לפגוע בו, לגרום לו להפסיק ..עוד סתירה..
סתירה שהותירה אותה נכנעת..
"דיי!! תירגעי קצת מה יש לךך......!!!!!!!!!!!!!" הוא צרח
האגן שלה...מכוווץ...מתפתל מתחת לבנאדם רע...מנסה להתחמק...איכשהו...
"אתה מכאיב לי.."..כמו לדבר לאבן! התייאשתי מלבהאבק..היא הזיזה את הראש הצידה..מותשת..עייפה..
כואבת..קצב נשמתו החל להתגבר..הגניחות שלו עוררו בה חלחלה...הזיעה שלו עוררה בה חשק להקיא..
בוכה בשקט עם הראש הצידה..נושכת את השפתיים בחוזקה עד שכבר יצא מהם דם....מחכה ומחכה...
ומחכה.....ה20 דקות האלו ניראו לה כמו נצח. כמו נצח שלעולם לא הולך להיגמר.
ה20 דקותה אלו הרסו לה את כל מה שנבנה במשך כל השנים האלו.
והוא גונח, וממשיך לגנוח, וזז, ומתפרץ בתוכה.
אחריי שהוא גמר..עלייה בתוכה..מרגישה את הטיפות נוזלות במורד רגלייה החבולות..
הוא קם..השאיר אותה שם בוכה..
היא הרגישה את האבנים נדבקות אל גבה ואת החול נצמד לגופה.
הוא חזר לאחר פחות מחצי דקה
"את חושבת שזה הספיק לי?!" הוא שאל בחיוך
בתוך עצמה היא ידעה שהסיוט הזה לא ייגמר, הוא נישק לה את החזה
והחל למצוץ כל חלק בגופה,
היא כל כך נגעלה מימנו, צורחת, לוחשת, מתחננת.
"אני יודע שאת רוצה את זה לירז אני יודע שאת רוצה את זה..", הוא אמר בקול התוקפני שלו
מרביץ לה, מכה אותה, תופס אותה ומשאיר עלייה חבלות וסימנים כחולים,
והנה באה לה עוד סתירה, ועוד אחת.
"הצילוווווווו!!! בבקשההה!!!!!" היא צרחה והוא סתם את פייה עם ידו האלימה.
היא הביטה אליו, דוהר מעלייה, לא מתאר לעצמו שאותה ילדה קטנה ושברירית ששוכבת מתחתיו
סמכה עליו.
הוא גמר שוב, הפעם הרבה יותר מהר מהפעם הקודמת.
הוא חיבק אותה אליו, מגע שגורם לה לרצות להקיא.
"תן לי ללכת..." היא לחשה ושלחה את ידייה אל בגדייה
"אני פתחי, נעים מאוד לירז" הוא חייך אלייה "את נראית לי מלשנית את.. שרמוטה"
היא כל כך רצתה להחזיר לו, כל כך רצתה להכאיב לו.
הוא פתח את הבגז והוציא מישם אלת ברזל גדולה.
"לא... לא.... לא... אתה לא לא לא עושה את זה לא...." היא התחילה ליבב בבכי,
בכי זועק, בכי מתחנן, בכי קורע, קורע כל ווריד, עורק, קורע כל גוף,
קורע כל לב. בכי. צעקות. זעקות. חתנונים.
היא ירדה על ברכייה, מחבקת את רגלו.
"בבקשה אל תעשה את... זה.... ל...לאאאאא" היא בכתה, זעקה!
"אני לא אספר, אני מבטיחה, אני אשתוק, אני נשבעת לך, אני אעשה הכל, לא... דיייייי!!!"
בתגובה הוא חבט בה בעזרת אלת הברזל שיר בבטנה, היא עפה כמה צעדים אחורנית ונפלה על גבה, מתייפחת מכאבים.
"דיי...זהו... הנה... אני מבטיחה לא... לא... לא לספר, דיי... בבקשה"
כל גופה שרף לה, לא היה אכפת לה מכלום, רק רוצה לחיות.
רוצה לראות את מיטל. ורוצה לראות את עמית. ואת אמא. ואבא. ורוצה ללמוד לבגרויות. ורוצה להצליח.
לא רוצה למות.
ומה עם אמא? ומה עם אבא? איך הם יגיבו כשישמעו על רצח ביתם?
"לא.... דייי"
והנה עוד מכה. ועוד מכה.
"אני לא מתכוון להשאיר אותך חיה, בת זונה, יהודיה מסריחה, את כולכן, כל היהודיות
הזונות צריך ככה לאנוס ואז לרצוח, שרמוטות, בנת'כלב"
הוא התחיל להגיד עוד קללות בערבית והמשיך לחבוט בה.
היא ידעה שזה הסוף, כוחות כבר לא היו לה, היא ידעה שהיא לא תוכל לצאת מיזה בחיים.
והנה הסוף.
והיא בחיים לא תיארה שבגיל 17 היא תמות לאחר אונס קשה וברוטלי במיוחד.
והיא בחיים לא תיארה שככה היא תמות, שמי שיהרוג אותה יהיה ערבי בן אלף זונות.
שעיר, מכוער, מגעיל.
לירז: "רק.... אתה.. בן.... של זונה...זונה....!!!!!!" היא צרחה בכוחותיה האחרונים
בתגובה לכך היא קבלה את האלה היישר אל החזה שלה, דבר שהשאיר אותה בהלם.
לירז: "פתחייי!!!" היא קראה בשמו
פתחי: "מילים אחרונות?"
לירז: "יש לי איידס" היא צעקה בכל כחותייה,
את אלת הברזל היא קיבלה ישר אל תוך הפרצוף.
המכה האחרונה.
המכה הכואבת מכל.
המכה המנצחת.
-
"קחי קחי, עמית בטלפון" התקרב אליי בן והושיט לי את הפלאפון שלו
"שלוםםםםםםם" צעקתי בחיוך
עמית: "תקשיבי, לירז לא תבוא היום"
אני: "מההה.... למההה" עשיתי פרצוף עצוב
עמית: "אנחנו... רבנו ו... היא הלכה הבייתה כניראה, היא תירגע מחר, אל תדאגי, יהיה בסדר.
היא לא עונה לי היא בטח רוצה קצת להיות לבד"
אני: "טוב, אני... אתקשר אלייה מחר. על מה רבתם?"
עמית: "היא.. היא כבר תספר לך"
סיימנו את השיחה.
"קח" החזרתי לבן את הפלאפון
בן: "בואי שנייה"
אני: "בן, כמה שאני שיכורה, אני עדיין זוכרת הכל. תפסיק" אמרתי בקשיחות והלכתי מישם.
חזרתי אל תוך המסיבה והתקרבתי אל כולם.
רקדתי, השתוללתי, הזזתי את שיערי מצד לצד, הרבה מבטים הופנו אליי, הרגשתי מאושרת,
אבל הדקירות בגופי לא הפסיקו, הרגשתי רע.
הממטרות מהתקרות נפתחו והחלו להתיז מיים על כולנו.
המיים השפריצו לכל עבר.
-
נכנסתי הבייתה אחריי שבקושי הצלחתי לפתוח את הדלת, עליתי באיטיות אל חדרי.
"24 שיחות שלא נענו" אמרתי מופתעת, הייתי כל כך שיכורה, לא עניין אותי אפילו מי חיפש אותי,
הרי למי כבר אכפת מימני? לא היה לי גם כח להתקלח. התפשטתי במהירות ונכנסתי אל המיטה,
ידעתי שמחר אני צריכה לקום מוקדם, להתקשר ללירז ולברר מה קרה.
אולי אני גם אשלים עם בן.
ואבא ומאיה צריכים לחזור.
האיפור שרף על פניי, הרגשתי בחילה מוזרה.
קמתי מהמיטה במהירות לכייון השירותים, עוד לפני שהספקתי להתיישב על הריצפה הקאתי בבת אחת
כל כך הרבה אלכוהול והרגשות רעות.
קמתי, פתחתי את המיים ושטפתי את פניי.
הרטבתי את שערי וניערתי את ראשי.
המיים השפריצו לכל עבר.
-
טיפות הדם זלגו מסוף החורשה, במורד המדרכה אל הכביש.
גופה, ערומה, שוכבת באמצע החורשה הקטנה, דם, חבלות, סימנים כחולים.
ראשה מנופץ. הדם נשפך מימנו.
עינייה בחוץ, עקב המכה.
דם.
גופה.
ללא רוח חיים.
מתה.
(עוד 3 פרקים...)
אתר האהבה הישראלי