התחלתי לכתוב את פרק 197, לדעתי הוא הולך לצאת טוב.
קצת קשה לי לכתוב אותו, אני מודה, אני בעצמי נקשרתי אל הדמויות😢
בזמן הכתיבה בקטע אחד הרגשתי צמרמורות נוראיות, ברגע השני זלגו לי דמעות, לא האמנתי
שאני אבכה בזמן שאני כותבת סיפור. פאקינג סיפור.
באחד הקטעים צחקתי, באחד הקטעים זמזמתי לעצמי...
אבל פשוט עצוב לי שזה עומד להיגמר.
הנה כמה ספויילרים מהפרק הזה...
*
הפתעתי את עצמי כשלא בכיתי, כיביתי את האור ונכנסתי עמוק מתחת לשמיכה.
*
'תתעוררי!' היא רצתה לצרוח, 'את מדהימה ואת יפה ואת מלכת העולם, דיי לחשוב מחשבות רעות'
היא חשבה לעצמה אך ידעה שהמחשבות הרעות האלו הן נכונות, שהיא באמת כזאת, חסרת כל.
אומרים שברגע שבן אדם מגלה מי הוא באמת, כאן הוא מתחיל את החיים, מכאן הוא מתחיל להתמודד,
ואם הוא לא יודע איך להתמודד עם עצמו - הוא נופל, ואי אפשר לקום.
*
לא רציתי להסתובב לפני שהוא יצא, לא רציתי לראות אותו הולך.
*
'אני רוצה אותך לידיי!!!' הוא רצ לצרוח בכל כוחותיו
"אני רוצה אותך פההההה" הוא צרח בין כל הדמעות והעיף את הכרית לכיוון הדלת.
*
הוא הרגיש שהוא מתחנן, מתפלל, למעלה, לשמיים, למי שנמצא שם, שיעזרו לו,
שיפעילו את הכוחות שלהם, את האנרגיות שלהם, שיביאו אותה לכאן.
*
היא החלה להזיז את גופה לפי קצב המוזיקה, באיטיות ובחשדנות, בפחד.
לאן כל התנועות נעלמו?
לאן כל הפחדים נעלמו?
*
היא התיישבה על המיטה, מחכה שהסיוט ייגמר, הסחרחורות לא הפסיקו, היא תפסה בידעה את העמוד של המיטה, זה עדין לא מפסיק, היא לא ראתה כלום יותר.
*
"אבל את לא בסדר!" היא צרחה ומייד נרגעה, היא ראתה איך הילדה השברירית שמולה מתרחקת אחורנית.
"את לא בסדר..." היא אמרה בשקט "למה... למה את לא מבינה את זה? למה... בא לי להכניס לך סטירה את
יודעת? את יודעת?!" היא שוב הרימה את קולה.
...: "אל... אל תצעקי עליי..." היא לחשה
...: "את רוצה למות?"
....: "לא..." היא אמרה בשקט וניגבה את הדמעה שזגלה בעזרת השרוול הוורוד של הסווצ'ר שלה
...: "את רוצה לחיות, נכון? לגדול, להתחתן, להביא ילדים, את לא רוצה למות בגיל 17... נכון?!"
...: "אני... אני לא יכולה... אני כאן... ואם... אם צריך אני... אני אתן ... את.... החיים שלי..." היא אמרה
והאישה שמולה הזדעזעה מהמילים שיצאו מימנה.
*
"מה אתה עושה?" היא שאלה בבהלה והביטה באדם שישב מולה. "דיי! לאן אתה נוסע?!" היא צרחה "תסתמי כבר את הפה שלך!" הוא צרח "שרמוטה". הוא ערבי. היא מייד הבינה. הוא ערבי. "תתן לי ללכת אני מתחננת" היא בכתה, הוא לה תייחס אלייה והמשיך לנסוע.
*
רקדתי, השתוללתי, הזזתי את שיערי מצד לצד, הרבה מבטים הופנו אליי, הרגשתי מאושרת,
אבל הדקירות בגופי לא הפסיקו, הרגשתי רע.
*
'למה היא לא עונה למה היא לא עונה, תעני כבר, תעני!' היא רצתה לצרוח. היא החביאה את הפלאפון מתחת לחולצתה והמשיכה לחייג.
*
"24 שיחות שלא נענו" אמרתי מופתעת, הייתי כל כך שיכורה, לא עניין אותי אפילו מי חיפש אותי, הרי למי כבר אכפת מימני? לא היה לי גם כח להתקלח. התפשטתי במהירות ונכנסתי אל המיטה, ידעתי שמחר אני צריכה לקום מוקדם.
*
לירז: "לא מעניין אותי טוב?! אתה...אתה יכולת להגיד לי. למה אני אמורה לגלות את זה לבד?" היא צרחה בין כל הדמעות "אתה...אתה הרסת לי את החיים עמית אתה הרסת לי את החיים!"
עמית: "אני לא הייתי מסוגל, תקשיבי דקה"
לירז: "עוף מימני!" היא צרחה. עמית חסם את דרכה לדלת
עמית: "את לא הולכת לשום מקום עכשיו, מה את משוגעת? השעה 2 בלילה!"
לירז: "עמית, תעוף לי מהפרצוף. את הרסת לי את החיים, מה אתה עוד רוצה להרוס? אה? מה? לא נשאר לי כבר כלום, הכל בגללך!"
*
טיפות הדם זלגו במורד המדרכה אל הכביש.
*
המיים השפריצו לכל עבר.
*
.......
שמור בטל




