לפני שאני שמה את הפרק חשוב לי שתענו על משהו בתגובות, כשאני שמה כאן שירים, יש כאלה שבאמת מורידים אותם ושומעים עם הפרק? ... זה באמת חשוב לי לדעת.
=פרק 196=
בדיוק ששובל באה להסתובב חזרה מאור שם לב אלייה.
"היי, מה את עושה פה?" הוא חייך. היא יכלה לראות עליו שהוא די נבוך מהמפגש הזה.
שובל: "מה שאתה עושה פה"
מאור: "אה, נכון" הוא צחק
הרגשתי קצת לא נוח, פתאום הרגשתי התקועה, הנדחפת, למרות שבכלל הכרתי את מאור שנה לפנייה.
שובל: "רק שאני לא יוצאת כמה ימים אחריי הפרידה"
מאור: "את רצינית איתי?" הוא גיחך לעצמו "דבר ראשון נפרדנו מזמן, דבר שני מיטל היא אחת הידידות
הכי טובות שלי ודבר שלישי אני יוצא עם מישהי אחרת עכשיו ואני לא רואה בזה דבר פסול"
אני: "היי, מי זאת? לא סיפרתי לי על זה" נדחפתי לשיחה
מאור: "אחריי זה" הוא אמר לי בשקט, "תקשיבי שובל" הוא המשיך "את שמה לב איך את מתנהגת כמו
ילדה קטנה? תפסיקי לקנא על כל דבר"
שובל: "יודע מה? עזוב" היא אמרה בטון פגוע וכועס, לקחה את הכרטיסים והלכה.
אני: "מסכנה..." אמרתי בשקט
מאור: "היא לא מסכנה, היא פשוט מתנהגת כמו... כמו לא יודע מה. טוב, עזבי את זה, סתם מעצבן,
בואי" הוא אמר בטון רגוע ומשך אותי אחריו.
אני: "אז אני לפחות קונה את הפופקורן והקולה" אמרתי בקול רם והתקדמתי אל הדלפק
מאור: "השתגעת? מה פתאום... אני מזמין"
אני: "אוי נו באמת מאור" עשיתי פרצוף מצחיק "זה לא שאתה מנסה להשיג אותי, אנחנו גם לא זוג,
ידידים טובים, אין סיבה שתשלם עליי ככה סתם" אמרתי והתדקמתי שוב אל הדלפק בלי לחכות לתשובה מימנו.
הסתובבתי לאחר כמה שניות לראות אם הוא עדיין שם.
בזמן האחרון שמתי לב שיש לי מן פחד שיעזבו אותי, שינטשו.
אפילו אם זה סתם ללכת עם חברה ברחוב ואז נכנס בי פחד שהיא פתאום תלך.
מאור: "מה יש לך?" הוא שאל וקטע את מחשבותיי
אני: "כלום מאמי" חייכתי "בוא"
-
היא טרקה את דלת החדר שלה בעצבים והדליקה סיגרייה, לאחר כמה שאחטות בודדות היא זרקה אותה מהחלון.
הריבים עם אמא נמאסו עלייה כבר. היא נשכבה על המיטה מיואשת ואז הפלאפון צלצל. על הצג הופיע מספר
לא מוכר בכלל, היא החליטה לענות
נטלי: "הלו?"
...: "היי, זה רועי, תקשיבי שניי, אני..."
נטלי: "מי זה? אני לא מכירה שום רועי, מצטערת, ניראה לי יש לך טעות"
רועי: "לא אין לי. את עובדת בקיוסק של חיים נכון?"
נטלי: "כן... למה?"
רועי: "הייתי שם אתמול ושאלתי אם הוא מחפש עובד, הוא אמר שכן"
נטלי: "רגע רגע, מה? אני עובדת שם!"
רועי: "כן, אבל הוא רוצה עוד עובד.. אממ... הוא הביא לי את המספר שלך ו..."
נטלי: "בשביל מה?"
רועי: "מחר את עובדת משמרת צהריים נכון?"
נטלי: "כן"
רועי: "אז הוא אמר לי לבוא ושתסבירי לי בקצרה על העבודה, אין לי ניסיון בקיוסקים האמת"
נטלי: "אה... א... אוקיי, סבבה, אין בעיה. תהיה שם ב4?"
רועי: "כן"
היא רצתה לשאול אותו איך הוא נראה אבל חשבה לעצמה ששאלה כזאת היא לא במקום בכלל.
נטלי: "בן כמה אתה?" היא לא התאפקה
רועי: "21"
נטלי: "טוב... נתראה מחר אז?"
רועי: "כן, לילה טוב... ביי, תודה"
נטלי: "ביי ביי"
היא ניתקה והחזירה את הפלאפון למקומו.
מעניין מי זה הבחור הזה.
-
נכנסתי הבייתה ועליתי לחדרי. הורדתי את בגדיי והחלפתי לטרנינג מחמם
נכבתי על המיטה והרמתי טלפון לבן, לאחר כמה צלצולים הוא ענה.
"מה קורה?" שאלתי וכבר הרגשתי את הגעגועים
בן: "הכל טוב, חזרת עכשיו?"
אני: "כן מאמי"
בן: "איך היה?"
אני: "סרט ממש נחמד"
בן: "לא... לא היה משהו נכון"
אני: "השתגעת?" צחקתי
בן: "לא יודע"
אני: "אני בניגוד לאחרים, לא בוגדת" אמרתי והרגשתי שפגעתי בו, הוא שתק לכמה שניות
בן: א... את... הולכת לישון?" הוא שינה שונא
אני: "כן... אתה בא מחר לבית הספר נכון?"
בן: "כן יפה שלי, אני מתגעגע אלייך"
אני: "גם אני יפה שלי, לא מפסיקה לחשוב עליך לרגע אחד"
בן: "את אוהבת אותי כמו פעם?"
הוא שאל ולא ידעתי מה לענות
אני: "כ... בן... האמת ש... מאז הבגידה, אני, אני לא אשקר לך, מאז הבגידה
ירד לי מימך, והרבה. אני עדיין אוהבת, זה ברור שכן, לא ... לא כמו פעם אבל"
בן: "לפחות את... אומרת את האמת"
אני: "כן, אה?" חייכתי, מנסה שלא לבכות. אני לא אוהבת שיחות כאלה, מרגישה שוב שהוא
ואני מתרחקים.
בן: "אני אוהב אותך, כל כך. אין לך מושג, את... את לא מבינה. את הדבר הכי חשוב שיש
לי, אני אוהב אותך יותר מהכל טולי... לילה טוב" הוא אמר בשקט וניתק. הרגשתי שאני נקרעת.
ברקע התנגן לו מהמחשב השיר lost without you של delta goodrem אבל
בגירסה האקוסטית, השקטה.
קמתי אל המחשב בשביל לכבות אותו, רציתי שקט, רציתי לישון.
בדיוק הופיע החלון הקטן בצד שמאל שמודיע על כך שבן התחבר לאייסיקיו, מייד קראתי את האוואי שלו.
-
אני יכול לשמוע אותך, להריח אותך, כמעט להרגיש אותך.
מיטל... אני אוהב אותך!
-
חיוך עלה על פניי ומייד התחלתי להקליד
~*~*~
אני - בן, אני מצטערת על מה שאמרתי, אני יודעת
שזה די פגע בך אבל אמרתי את האמת.
אני יודעת שבהמשך כל האהבה הענקית שהייתה לי אליך תחזור,
אתה גם יודע את זה. נכון?
אני מבטיחה לך. רק אל תפגע בי שוב...
גרמת לי לאבד כל טיפת ביטחון שהייתה לי בך, בעצמי, באחרים.
אני אוהבת אותך... לילה טוב3>
~*~*~
חיכיתי כמה דקות וראיתי שהוא לא עונה, התייאשתי והלכתי לישון.
למחורת קמתי מוקדם מהרגיל אז עשיתי לי אמבטיית קצף מפנקת.
כשיצאתי מהמקלחת תקף אותי גל קור שגרם לי להצתמרר, הבטתי מהחלון אל כל הרחובות המוצפים במיים,
הבטתי על טיפות הגשם שיורדות בכמויות, במהירות בלתי אפשרית, הכל היה ניראה כל כך נקי, כל כך טהור.
לבשתי ג'ינס כהה גזרה ישרה, את האולסטאר השחורות שבן קנה לי לפני כמה זמן וסווצ'ר שחור גדול.
בשיעור ספרות לא היה לי כח להקשיב, הנחתי את ראשי על השולחן ורציתי רק לישון.
הבטתי על לירז שישבה ליידי, היא הייתה נראית מוטרדת, לא הבנתי למה. לא היה לי כח לשאול.
הרגשתי שאני אגואיסטית, הרי אני רואה שעובר על החברה הכי טובה שלי משהו, על הנפש התאומה שלי,
ואין לי כח לשאול מה קרה לה, מה עובר עלייה.
התחלתי לקשקש במחברת ותקף אותי חשק לכתוב משהו, התחלתי לכתוב והמילים פשוט יצאו מהלב שלי.
שוכבת מנסה להירדם אך לא מצליחה
תמונתך בראשי מתרוצצת ללא הפסקה
החיוך, המבט, הנשיקה הקטנה
עוברת בגופי צמרמורת מוזרה
אני נזכרת, איך חיבקת, איך ליטפת
"אני רוצה אותך" אמרת
אתה יודע, שאני שלך לעולמים
לא משנה מה יקרה בחיים האלו, המסריחים
אבל בעצם, אתה יודע, "לנצח" לא קיים
אפילו האהבה הכי חזקה, לא נמשכת לעולם
לכן, אני רוצה לנצל איתך כל רגע אפשרי
לקום בכל בוקר, לדעת שאתה לצידי
אם יקרה משהו, אם כל אחד יפנה לדרכו
אם הקשר הלא מובן הזה ילך לעולמו
אני אדע, אני אדע שניצלתי כל רגע
אני אדע, אני אדע שיצאנו ללא פגע
שהיו לי איתך את הרגעים הכי יפים
רגעים שיישארו בליבי לנצח נצחים
ואתה יודע, אתה יודע שאתה חשוב יותר מכל
בשבילך מוכנה לוותר על הכל
ואתה שומע, את לחישותיי המצמררות
את גופי שזועק לך, לעוד נשיקות
לעוד לטיפות, חיבוקים ומילים
איתך מרגישה כל כך בנוח, מרגישה כל כך נעים
מרגישה איך כל הקירות נעלמים
כל הפחדים פתאום בורחים
זה רק אתה ואני, אני ואתה
מרגישה בזרועותיך כל כך בטוחה
בבקשה אל תלך, תישאר כמה שאפשר
אני רוצה לאמר לך מה אני מרגישה,
מפחדת שיהיה כבר מאוחר
"מה את כותבת?" לירז שאלה אותי והציצה במחברת
אני: "סתם... לא יודעת"
לירז: "תביאי" היא אמרה ולקחה מימני את המחברת
אני: "זה סתם, אל תתייחסי"
לירז: "טוב שתקי תני לקרוא" היא אמרה ואני שתקתי.
הבטתי אל המורה, היא מדברת ומדברת ולא שמה לב שאף אחד לא מקשיב לה בכלל.
עוד חודש בגרות ואני לא יודעת כלום, אני אפילו לא יודעת מה הסיפורים שלמדנו, זכור לי משהו עם
תפוחים רקובים שבאו מהמדבר, משהו עם איזה רבקה או וויקטוריה. זה הדבר היחיד שאני יודעת, גם זה לא.
לירז: "אוי, זה ממש ממש יפה, את יודעת? את מוכשרת" היא אמרה בחיוך והחזירה לי את המחברת
אני: "באמת? את לא אומרת סתם?" הבטתי בה
לירז: "דפוקה, למה שאני אגיד לך סתם? זה ממש יפה"
אני: "אולי אני אביא את זה לבן?"
לירז: "כן! הוא יאהב!"
אני: "את חושבת?"
לירז: "אני בטוחה!" היא חייכה בביטחון ואני תלשתי בעדינות את הדף מהמחברת, קיפלתי אותו והכנסתי
אותו לכיס שלי.
-
"מה יש לאכול?", לירז שאלה את אביה ברגע שנכנסה הבייתה
הוא לא ענה
לירז: "ואיפה אמא?"
אבא: "מה את רוצה?! לא יודע איפה אמא שלך!" הוא צעק
לירז: "מה יש לך?" היא שאלה בבהלה
אבא: "מה יש לי? פיטרו אותי מהעבודה, זה מה יש לי!"
לירז: "מה...?" היא התקרבה אליו "למה?"
אבא: "למה?! תנחשי" הוא צרח והיא הביטה בעיניו, בעיניים הכל כך עצבניות, מפחידות, אדומות.
לירז: "טוב, לא... אני... בחדר" היא גמגמה והתחילה ללכת
אבא: "בואי לפה"
לירז: "מה קרה?" היא התקרבה אליו שוב
אבא: "את שאלת שאלה לא?"
לירז: "מה...?" היא שאלה מפוחדת, הוא פתאום היה רגוע, אבל לא רוגע רגיל, רוגע כמו השקט
שלפני הסערה.
אבא: "למה פיטרו אותי? אני אענה לך למה פיטרו אותי. בגלל שאת... כן כן, את, את ואמא
שלך שתי זונות מסריחות, כל היום נותנות לי לעבוד גם בבית הזה ואז מה קורה אה? מה קורה?! אני מגיע
אל העבודה עייף ומפטרים אותי כי פתאום לדעת הזונות האלה אני לא עושה את העבודה שלי כמו שצריך. מבינה!?"
לירז שתקה והתרחקה מימנו, התחילו לעלות לה הפלאשבקים מגיל 12, בימים בהם אבא היה חוזר עצבני
מהעבודה. הוא היה מוציא את העצבים שלו עלייה. היא הייתה נזכרת בסימנים הכחולים שהיה משאיר על גופה.
"לא..." היא לחשה והוא דחף אותה אחורנית
אבא: "לא, מה לא!? עכשיו מאיפה יהיה כסף אה? תגידי לי?? את תתחילי לעבוד עכשיו??" הוא צרח
והיא ניסתה לברוח אבל הוא משך אותה חזק בשערותייה
לירז: "אבאאא תעזוב אותי מה אתה עושה?!" הדמעות החלו לזלוג מעינייה
הוא העיף אותה אל הקיר, היא הרגישה את המכה בראש, המכה הייתה כל כך חזקה ע כדי כך שגרמה לה
לזעזוע, לסחרחורות.
אביה עמד מולה, משותק, מפוחד.
"ליר...לירז..." הוא לחש והביט אל תוך עינייה "אני..." הוא התקרב אליי והרים אותה מהריצפה
לירז: "תז.. תזוז מימני" היא לחשה בין כל הדמעות
אבא: "לירז אני ... אני מצטער, אני לא יודע מה קרה לי, אני... לירז, חכי..." הוא מלמל
והיא ברחה אל חדרה, היא התיישבה על כיסא המחשב וניסתה לקלוט מה קרה הרגע, היא לא האמינה שהוא
שוב הרים עלייה יד. הראש שלה כאב כל כך והיא עדיין הרגישה את ידיו על כתפייה.
אבא.
-
היא לא עוזבת אותך, היא לא עוזבת אותך, היא לא עוזבת.
היא תמיד נשארת, תמיד נמצאת, תמיד פה. לכל מקום שתלכי גם היא תהיה שם, תבוא יחד איתך,
לא עוזבת אותך לשנייה אחת הבת זונה.
את רואה אותה בכל מקום, ואת שומעת אותה בכל מקום, כולם מדברים עלייה,
בדרך עקיפה או ישירה, חלק עמריצים, חלק שונאים, אבל תמיד,
בכל שיחה, בכל מפגש מגיעים אלייה. לזונה הזאת.
אין, וגם כשאת מנסה לשכוח מימנה, את לא מצליחה.
היא תרדוף אותך כל החיים.
נועה הביטה במה שכתבה הרגע וניגבה את הדמעה הקטנה שזלגה מעינייה.
היא סגרה את היומן בעדינות והחזירה אותו למקומו, מתחת למזרון.
מתי תעזבי אותי אנה?
היא רצתה לצרוח.
אבל מצד שני היא לא רצתה שאנה תעזוב,
בלעדייה, בלי הקול הפנימי שמכוון אותה, היא אבודה,
היא תהיה לבד, לבד, לבד ועם מלא שומנים.
היא שוב עלתה על המשל, עדיין 40.5, למה המשקל לא זז?
היא נזכרה שהיא לא אכלה אתמול, את האוכל של היום היא זרקה מהחלון,
איך זה יכול להיות?
היא עמדה מול המראה, מתובננת בעצמה, בבטן שנדבקת לגב אבל לה היא נראית כמו בטן ענקית,
כמו אישה שבחודש החמישי לפחות. אולי זה תאומים?
היא הרגישה את הצורך העז לתקוע סכין בתוך הבטן ולהוציא את כל האיכסה החוצה, את כל השומן,
להתרוקן.
-
נשכבתי על המיטה והתבוננתי בו, בבן, שעמד מולי עם חיוך.
"מה, גם להוריד לך את הנעליים?" הוא שאל בחיוך
אני: "למה לא?" צחקתי
הוא הוריד לי את הנעליים ונשכב על ידי.
"אני אוהב אותך, וראיתי את ההודעה אתמול, באמת.... פשוט לא, לא מצאתי את המילים הנכונות,
אבל את יודעת מה? אין מילים נכונות במצבים כאלה... אני חושב שאת מרגישה לבד"
אני: "אני מרגישה שאתה אוהב..." לחשתי בשקט והוא ליטך את פניי
בן: "את רוצה לעשות משהו היום ביחד?"
אני: "כמו מה?"
בן: "אולי נלך לים? נשב רק שנינו"
אני: "אבל ממש קר ועוד בים בטח יש מלא רוח"
בן: "אני אחמם אותך מה את דואגת?" הוא שאל בחיוך
אני: "אוקיי... סבבה"
בן: "אז אני אלך הבייתה להתארגן ואז אאסוף אותך?"
אני: "אממ סבבה, אני כבר אבוא אליך עוד שעתיים, טוב בייבי?"
בן: "אני אוהב אותך... נסיכה שלי" הוא נשק על שפתיי, הרבה הרבה נשיקות קטנות כאלו
אני: "גם אני אוהבת אותך... אל תעזוב לעולם... טוב?"
בן: "את יודעת שאני לא אעזוב לעולם" הוא חייך שוב את החיוך המרגיע שלו והמשיך ללטף אותי
אני: "לא בא לי שתלך..."
בן: "אבל תראי איך אני לבוש, בטרנינג"
אני: "והוא ממש לא יפה עליך"
בן: "מה זאת אומרת?"
אני: "אתה יותר יפה בלי" חייכתי והתחלתי להפשיט אותו בעדינות, הוא התחיל להפשיט אותי גם
וכעבור פחות מדקה שנינו היינו ערומים לגמריי.
השפתיים שלו רפרפו בעדינות על החזה שלי, נישקו את כל גופי.
רציתי להשתחרר לגמריי אבל היה משהו שעצר אותי, עצר אותי ולא נתן לי לאבד את עצמי בתוך מערבולת
האהבה הזו.
"את בסדר...?" הוא שאל בלחישה לאחר ששם את הקונדום. הוא הביט אל תוך עיניי ורכן אליי,
הוא ליטף בעדינות את פניי
"משהו קרה?" הוא שאל, "את רוצה להמשיך?"
אני: "כ... כן אני רוצה להמשיך..." לחשתי ונישקתי אותו.
בן: "את אהבת חיי..."
אני: "באנגלית זה נשמע יותר טוב" חייכתי
בן: "love of my life?" הוא שאל ונישק אותי
אני: "אני אשים את השיר הזה" הפעלתי את המערכת, בפנים כבר היה הדיסק של קווין והשיר שלהם,
love of my life התחיל להתנגן.
נשכבתי חזרה והרגשתי איך המבט שלו חודר אליי.
הוא נשכב עליי, נזהר שלא להכאיב, בדיוק כמו בפעם הראשונה.
מנשק, מחבק, מלטף ,לא עוזב לרגע, זזים ביחד, מתחשבים אחד בשני.
הציפורניים שלי מטיילות בעדינות על גבו, הוא משתגע מיזה, אני נאנחת ואוחזת חזק,
הוא נאנח ביחד איתי.
-
לא היה לה למי להתקשר. כבר עברו 3 שעות מאז שאביה הרים עליי יד, מאז שפגע בה כל כך.
היא עדיין ישבה באותה התנוחה, לא זזה, לא מדברת, רק בוכה.
לדורין היא לא יכולה להתקשר, הן כבר בקושי מדברת, מאז שדורין עזבה היא לא התקשרה
אפילו פעם אחת.
אולי להתקשר למיטל? סתם להרוס לה את כל הטוב עכשיו? עד שקצת טוב לה בחיים להרוס לה? לא,
אין מצב. אולי לנטלי? היא ידעה שהיא ונטלי אומנם חברות טובות, אבל נטלי היא לא אחת שלירז
יכולה לשפוך בפנייה הכל.
-
לאחר שבן הלך אני נכנסתי להתקלח, עדיין הרגשתי את ידיו על כל גופי, הלוואי ויכולתי לתאר את ההרגשה
הזאת, אבל באמת שאי אפשר.
יצאתי מהמקלחת לאחר 20 דקות ולבשתי מכנס טרנינג חום, נעלי ספורט שחורות וסוצצ'ר שחור מחמם.
התארגנתי עוד קצת ויצאתי עם בובי לטייל. בדרך הדלקתי סיגרייה, שיחררתי אותו ונשענתי על אחת
החומות, היא הייתה קצת רובה מהגשם שירד קודם, אבל זה לא ממש היה אכפת לי.
אהבתי איך שהקור חודר אל עצמותיי.
הפלאפון שלי צלצל, הוצאתי אותו מהכיס החמים וראיתי את שמו של סער על הצג.
"הלו?" עניתי בחשש, הרגשתי מאוד מוזר פתאום לדבר איתו.
מאותה פרידה לא דיברנו בכלל.
סער: "מה קורה? זאת אומרת, סתם... רציתי להתקשר, לדעת מה, מה איתך, וזה..."
אני: "אני בסדר" צחקקתי "איך אתה?"
סער: "נחמד, כרגע אני בצפון אצל המשפחה שלי, ומחר אני טס לאוסטרליה, גם -
לבקר משפחה. איפה את?"
אני: "סתם בחוץ, מטיילת עם בובי"
סער: "אוקיי... תגידי יש מצב כשנתראה כשאחזור?"
אני: "מתי אתה חוזר?"
סער: "עוד 3 שבועות"
אני: "אם הייתי טסה לאוסטרליה הייתי נשארת שם שנה, לא 3 שבועות"
סער: "כן אני יודע אבל יש בארץ עבודה, חברים,המשפחה האמיתית שלי, לא יכול להיות רחוק
מהבית להרבה זמן"
אני: "אהה אוקיי אני מבינה, אז תדבר איתי כשתחזור?"
סער: "כן... אז הכל בסדר חוץ מיזה?"
אני: "כן... אני נכנסת הבייתה אז נדבר?"
סער: "בטח, ביי מאמי"
אני: "ביי נשמה"
החזרתי את הפלאפון אל הכיס ונכנסתי הבייתהף שמתי לבובי אוכל ויצאתי אל בן.
אהבתי את ההליכה ברגל הזאת, זה הרגיע אותי.
-
בדיוק כשבן פתח את הדלת כדי לצאת מביתו לכיוון מיטל הוא נתקל בנועה שעמדה שם.
בן: "מה את עושה פה?"
נועה: "באתי לדבר איתך, חכה, תקשיב קודם"
בן: "מה?"
נועה: "אתה ומיטל עכשיו ביחד, נכון?"
בן: "כן..."
נועה: "א... אני לא רציתי שניפרד ככה"
בן: "מה לעשות נועה, רציני עכשיו, אלו החיים"
נועה: "אבל אפשר לשנות את זה"
בן: "לא, אי אפשר"
נועה: "אתה לא אהבת אותי, אני יודעת, אבל... הרגשת אליי משהו?"
בן: "כן, הרגשתי אבל זה לא היה משהו גדול, זה היה משהו, סתם
משהו שעבר מהר מאוד. אני צריך ללכת אז..."
נועה: "חכה..." היא הניחה את ידה הימנית על הכתף שלו, הכתף החזקה
שלו, היא כל כך התגעגעה למגע גופו.
נועה: "אני יכולה לשאול משהו?"
בן: "כן"
נועה: "אם אתה ומיטל לא הייתם ביחד, היינו ממשיכים להיות יחד?"
בן: "לא יודע, מה זאת השאלה הזאת? אולי... לא יודע"
נועה: "אז למה... למה חזרת אלייה?"
בן:"כי אותה אני אוהב נועה, דיי... בבקשה, תפסיקי לדבר
איתי על זה"
נועה: "אני אוהבת אותך עדיין"
בן קלט את מיטל מרחוק, עמד והביט בה הולכת לכיוונו, הוא הרגיש שמשהו לא
טוב עומד לקרות, הוא לא הקשיב בכלל למה שנועה אמרה אך פתאום הרגיש את
שפתייה על שלו, היא זזה והוא המשיך להביט על מיטל שנעצרה כמה מטרים מהם.
-
עמדתי משותקת. לא הרגשתי כלום באותו רגע.
אתר האהבה הישראלי