=פרק 185=
אחרי שחזרתי מאותה מסיבה ביום שישי ישר נשכבתי לישון, נרדמתי עם הבגדים.
את יום שבת העברתי סגורה בחדר שלי, שומעת שירים, מידי פעם יושבת על אדן החלון ומעשנת סיגריה.
מידי פעם? על מי אני עובדת? קופסה וחצי נגמרה לי באותו יום שבת מקולל. הייתי לבד.
לירז בילתה עם עמית, נטלי עבדה בקיוסק מהצהריים עד הלילה, דורין נסעה לבקר דודים, הייתי פשוט לבד.
פקחתי את עיניי, השעה הייתה 7 וחצי בבוקר, קמתי בלי חשק וישר נכנסתי למקלחת, נזכרתי שלא
התקלחתי מיום שישי, עדיין הייתי עם אותם בגדים של המסיבה, עם האיפור המרוח, השיער המבולגן
וכולי הסרחתי מאלכוהול וסיגריות, פשוט ג'יפה.
יצאתי מהמקלחת והתלבשתי במהירות, נזכרתי בשנה שעברה, איך שהכל היה טוב ויפה, הייתי משקיעה
בלבוש, לובשת צבעוני, משקיעה בשיער, באיפור. שמתי לב שעדיין למרות המקלחת יש לי שחור
מרוח בעיניים, לא היה לי אפילו כח לנקות אותו, הרכבתי את משקפי השמש הגדולים שלי, לקחתי
את תיק בית הספר השחור ויצאתי מהבית.
---
"נו את מוכנה?", קייט שאלה את נועה בחיוך
נועה: "אני קצת מפחדת"
קייט: "מימה יש לך לפחד?"
נועה: "אם... אם הם ישאלו אותי שאלות שאני לא... לא אדע מה לענות עליהן?"
קייט: "אני בטוחה שתסתדרי, ומקסימום תעשי מה שהסוכן אמר, תגידי "אין תגובה" או משהו כזה"
נועה: "כן, נחמד... טוב, אני נכנסנת, תודה" היא חייכה. קייט נסעה ונועה
נכנסה אל בית הקפה, שם קבעה עם המראיינת הראשית של עיתון GO.
---
"אה אחי מה קורה?", בן חייך לעבר אסף "אחלה מסיבה הייתה בשישי"
אסף: "כן, היה אש. תגיד לי, מה בסוף נסגר עם מיטל?"
בן: "לא דיברתי איתה..."
אסף: "הנה היא" הוא הצביע לעבר שער בית הספר, בן הביט בה, הוא ישר הבין שמשהו לא בסדר איתה.
היא הייתה לבושה במכנס שחור בגזרה ישרה שהיה ניראה גדול עלייה, היא רזתה, בחולצת ביצפר שחורה
גזורה, נעלי האולסטאר השחורות שקנה לה. שיערה היה פזור והסתיר את פנייה ועל עינייה היו משקפי שמש
שחורות גדולות. היא הלכה באיטיות, לא הביטה לצדדים, ראשה היה מושפל.
"היי" היא סיננה אל כיוונם והמשיכה ללכת.
"וואי, מה עובר עלייה?" אסף שאל והמשיך להביט בדמותה המתרחקת
בן: "לא יודע... תגיד, זה רק אני או שהיא רזתה?"
אסף: "כן, היא רזתה, אבל מה זה משנה? תסתכל איך היא נראית... כאילו חזרה ממלחמה
ואיבדה שם את כל המשפחה שלה... היא נראית על הפנים, מה יש לה? אה, זה בטח קשור לפרידה שלכם"
בן: "מה? על מה אתה מדבר בכלל? היא בעצמה אמרה שהיא שונאת אותו, לא סובלת אותי ומייחלת
למותי, אל תדבר שטויות"
אסף: "היא עדיין אוהבת אותך, אני מוכן לחתום לך על זה"
בן: "לא, לא ניראה לי. וגם עם כן, היא זו שהעיפה אותי אז..."
אסף: "כי בגדת בה אולי?!" הוא עשה פרצוף ציני ביותר "איזו בחורה שפויה תישאר עם מישהו לאחר שבגד בה?"
---
"היי בוקר טוב", חייכתי חצי חיוך אל דורין ולירז. לא היה לי כח לאף אחד, התיישבתי במקומי וכרגיל,
כמו בכל הימים האחרונים, הנחתי את ראשי על השולחן ועצמתי את עיניי.
"מיטל... הכל בסדר?", לירז שאלה והתיישבה על ידי, היא הסיטה את שיערי כדי שתוכל לראות את פניי.
"תורידי את המשקפיים..." היא ביקשה.
אני: "דיי לירז, אין לי כח ואני לא מאופרת, עזבי" אמרתי בשקט וחזרתי לנוח
לירז: "נו, כאילו שאף פעם לא ראיתי אותך במראה הטבעי" יכולתי לשמוע על קולה שהיא מחייכת.
הייתי עצבנית, כעוסה, על כולם, כל כך לא רציתי להוציא את זה עלייה אבל פשוט הרגשתי שזה הולך
להתפוצץ, הכל הולך להתפוצץ. הרמתי את ראשי והסרתי את משקפי שחשפו עיניים אדומות, נפוחות,
כאובות.
"זה ניראה לך 'מראה טבעי'?!" שאלתי בכעס והחזרתי את משקפי השמש חזרה.
"מיטל אני לא... אני צחקתי איתך" היא גמגמה
אני: "יופי, אותי זה לא מצחיק טוב?!"
לירז: "מה יש לך לעזאזל?! כבר אי אפשר לדבר איתך"
אני: "מה לעשות..." מלמלתי ועצמתי שוב את עיני.
---
מאיה: "בשבילי הפוך עם עוגיה בצד, תודה" היא חייכה אל המלצרית והשיבה את מבטה אל דורון שישב מולה.
דורון: "אז את מבינה?"
מאיה: "כן"
דורון: "הייתי בטוח שהחופשה לניו יורק תשמח אותה, אבל... אבל את לא מבינה, היא רק מתדרדרת
יותר ויותר. אתמול למשל, היא בכלל לא יצאה מהחדר שלה, כ-ל היום, לא אכלה, לא שתתה, לא יודע
מה יש לה"
מאיה: "דורון, תיתן לה את הזמן שלה. נכון, אני יודעת שאתה דואג ותאמין לי שגם אני דואגת אבל
אתה צריך להבין שלפעמים בא לנו פשוט להיות לבד, בלי אף אחד, בא לנו להתבודד... כניראה מה
שהיא רוצה עכשיו זה להיות לבד, בלי אף אחד על הראש"
דורון: "חשבתי על לקחת אותה לפסיכולוג"
מאיה: "אני לא חושבת שהיא צריכה, בכנות... תראה, יש לה את החברות שלה, שאיתן לפי מה שהבנתי
היא יכולה לדבר על הכל"
דורון: "אולי היא בכל זאת צריכה עזרה מקצועית?"
מאיה: "לדעתי... לא. תיתן לזמן לעשות את שלו"
---
"את באה לקפיטריה? בא לי קוראסון..." דורין חייכה אליי
אני: "לא... אני עייפה"
נטלי: "נו מה, את לא רעבה?"
אני: "לא תודה..." חייכתי חיוך מזוייף. שילכו כבר, שיעזבו אותי לבד.
לאחר כמה דקות של שכנועים לא מוצלחים הן יצאו מהכיתה, אני יצאתי לאחר דקה, לכיוון המחששה.
"ואין לך מושג, היא שאלה כל מיני דברים ועניתי כמעט על הכל, יאו זה כל כך כייף!", שמעתי
את קולה של נועה, הבטתי לשמאלי וראיתי אותה מחובקת עם בן, מדברת על משהו וכרגיל, מתלהבת.
"אני שמח בשבילך מאמי..." הוא אמר ונשק על שפתייה.
אלוהים, בבקשה, אם אתה קיים, תיקח אותי. תיקח אותי מכאן.
התיישבתי על אחת החומות במחששה והדלקתי לי סיגרייה, שמעתי קולות מאחוריי, זיהיתי מייד את
קולו של אור. אור היה אחד מהשמיניסטים, לפי מה שהבנתי מאבלין הוא זה שהיה מספק לה את הסמים.
הקשבתי קצת לשיחה, הם דיברו על איזו להקה, על איזה שיר, לא ממש הצלחתי להבין.
לאחר 2 סיגריות שעישנתי ראיתי את 2 חבריו של אור הולכים לכיוון המבנה, הסתובבתי אליו.
"היי, מה קורה?", פניתי אליו
אור: "היי... את... החברה של בן נוימן לא?"
אני: "כבר... כבר לא. אני מיטל"
אור: "אני אור" הוא חייך.
אני: "כן, אני יודעת..."
אור בהחלט היה ניראה טוב, אבל לא אחד שהייתי יוצאת איתו. לא היה אכפת לו מכלום חוץ מעצמו.
כל שבוע היו משעים אותי, מעיפים אותו, מזמינים את אבא שלו לבית הספר, אף פעם לא הייתה לו חברה רצינית
אחת, הוא היה... מן ילד מעופף כזה, שלא אכפת לו מאף אחד. כל כך הייתי רוצה להיות כזאת, אחת
שבאמת לא אכפת לה מאף אחד, שלא רוצה שום דבר.
"אז מה... איך זה להיות י'א?" הוא החייה את השיחה
אני: "חרא, אתה יודע"
אור: "כן, אני מתפלל שהלימודים האלה ייגמרו כבר"
אני: "אתה בקושי בא לבית הספר" צחקתי
אור: "אז מה... וואלה עושה את זה בשביל ההורים"
אני: "ומה... אתה מתגייס?"
אור: "לא, הוצאתי פטור"
אני: "למה פטור?"
אור: "זה היה קשה רצח לצאת מהצבא אבל בסוף הצלחתי. כי לא מתאימה לי המסגרת הזאת, יענו אני גם
ככה סובל פה אז אני צריך עוד מסגרת על הראש?" הוא חייך והסיט את שערותיו הארוכות שכיסו את עיניו.
אני: "אה הבנתי..."
אור: "כן, תני לי להיזרק על איזה חוף מתאילנד וזהו"
אני: "הלוואי" חייכתי
אור: "את תמיד מוזמנת" הוא חייך בחזרה
אני: "אה... אני לא יודעת כל כך איך לשאול אבל... יש מצב שאתה משיג לי... חום... נו,
חשיש... כי... אני... אה..."
אור: "מה? מה לך ולזה? את בקושי יודעת לעשן סיגריה..." הוא גיחך
אני: "מה? מה פתאום" חייכתי. אוקיי מיטל, תנסי להיות בקיעה בעניין, אל תעשי לעצמך פאדיחות.
"הייתי מעשנת פעם, הפסקתי לקצת אבל סתם, בא לי שוב, אתה יודע..."
אור: "איזה חתיכה את רוצה?"
אני: "מה?"
אור: "יענו, חתיכה? איזה? של כמה?"
לא הבנתי על מה הוא מדבר בכלל, חתיכה של מה? מה כמה?
אני: "אה... מה יש לך?" שאלתי והוא חייך.
אור: "רואים שאת לא ממש מבינה בזה. יש עליי חתיכה של 50, אבל היא בשבילי אני יכול להכין לך
ג'וינט אם בא לך"
אני: "כן, תודה, בכמה?"
אור: "חינם הפעם" הוא חייך "טוב, אני נכנס לשיעור, לפחות נראה שאני חי, דברי איתי ב3,
כשהלימודים ייסתיימו" הוא הביא לי את מס' הפלאפון שלו והלך.
---
"נו מה יש לך? אתה לא נכנס?", ליאור שאל את בן ותפח על שכמו
בן: "לא, אין לי כח להסטוריה עכשי, אני אלך לאכול משהו בקפיטריה"
ליאור: "טוב אחי, אני אגיד למורה שלא הרגשת טוב"
בן: "תודה" הוא חייך וירד לכיוון הקפיטריה.
---
"איך אני לא כח לספורט עכשיו" מלמלתי
דורין: "בזמן האחרון אין לך כח לכלום" היא אמרה ואני הרגשתי שהיא מנסה לעקוץ אותי. העדפתי לשתוק
ולא להגיב.
המורה הגיעה ואנחנו התיישבנו כולנו על המדרגות הגדולות במגרש.
"מיטל, למה את בלי תלבושת?" המורה פנתה אליי "ותורידי את המשקפיים, אנחנו לא בים פה" הוסיפה
ברשעות.
אני: "מה רע במה שאני לובשת? אני יכולה לרוץ עם זה, זה נוח" אמרתי
המורה: "לא. לשיעורי ספורט צריך מכנס טרנינג או טייץ וחולצת בית ספר לבנה, את היום תשבי בצד
ואני מציינת שבאת בלי תלבושת"
אני: "תזדייני..." מלמלתי
המורה: "מה אמרת?"
אני: "תצייני, אמרתי, ת-צ-י-י-נ-י"
המורה: "טוב, מבחינתי את היום לא תלמידה שלי, עד שתבואי עם תלבושת"
אני: "סבבה"
המורה: "ותורידי את המשקפיים"
אני: "אני לא תלמידה שלך, את בעצמך אמרת..." אמרתי בעצבים וקמתי משם.
כמה מפגרים אנשים יכולים להיות?
כמובן שהלכתי אל המחששה, שמתי לב שנגמרה לי הקופסה, אני צריכה לקנות עוד אחת.
"מיטל", שמעתי קול והרמתי את ראשי, בן.
"למה את לא בשיעור?", הוא שאל והתיישב על ידי.
אני: "כי אני בלי תלבושת, או משהו"
בן: "אה. מה עשית היום עם אור? למה דיברת איתו?"
אני: "מה אכפת לך?"
בן: "אכפת לי. מה את מסתובבת איתו?"
אני: "זה לא עניינך טוב? לך תתעניין בנועה או משהו"
בן: "למה את כזאת רעה אליי?"
אני: "למה לא? מה, אני אמורה לחייך אליך ולהודות שיש לי כזה ידיד נפלא?"
בן: "תפסיקי להיות צינית..."
אני: "טוב, מה באת לפה לשבת ליידי? העיקר במסיבה העפת אותי"
בן: "כי... אמרנו שאנחנו ידידים"
אני: "יופי". אמרתי. עצרתי את הדמעות, איך הוא תמיד גורם לי לבכות בסופו של דבר?
---
"שלום!" אחותה הקטנה של אנה נכנסה בחיוך אל חדרה "קיבלתי 97 בחשבון"
אנה: "וואו, כל הכבוד, בואי תביאי לי חיבוק", היא פרסה את ידייה לצדדים וחיבקה בחוזקה
את אחותה הקטנה.
"את יודעת שליאור אמר לי שבעוד כמה זמן את תוכלי ללכת ואת תקחי אותי לגינה לשחק?", היא שאלה בחיוך
אנה: "באמת? זה מה שהוא אמר?" היא שאלה בחיוך ואחותה הנהנה בראשה לאות הסכמה
אנה: "אז הוא יודע מה שהוא אומר..." היא קרצה וחיבקה אותה שוב.
---
שמחתי שאבא עדיין בעבודה, עליתי לחדרי והורדתי את בגדיי, נשארתי עם חזייה ותחתונים, הבטתי במראה,
לירז צודקת, באמת רזיתי, אני לא יודעת אפילו איך. אני ממש לא מהבנות שמרעיבות את עצמן או משהו כזה,
פשוט בזמן האחרון אין לי חשק לכלום, לא לאכול, לכלום. בקושי לשתות מים יש לי כח.
התיישבתי על אדן החלון והדלקתי את הג'וינט, בהחלה היה לזה טעם מר ומגעיל, נזכרתי בתקופה
שהייתי מעשנת עם אבלין, נסטיה וכל החבורה שלהן.
כל שאכטה כאילו העבירה לי משהו אחר, למרות שטעם המר לקחתי שאכטות ארוכות, חזקות,
שאפתי חזק אל תוך הריאות, עצמתי את עיניי והוצאתי את העשן.
כל שאכטה מחקה זיכרון רע אחד, כשהג'וינט נגמר כיביתי אותו וזרקתי אותו עמוק בפח, הייתי עייפה,
הרגשתי טיפה סחרחורות, הרגשתי כבדה, נשכבתי על המיטה, עצמתי את עיניי ונרדמתי.
---
היא ישבה מול הצלחת המלאה באורז, רוטב ואפונה, וגם שניצל בשרי, היא רצתה לבכות.
"אני... באמת שאני לא רעבה" היא מלמלה
קייט: "נועה, כולנו כבר סיימנו לאכול, אני מחכה עד שתסיימי הכל, אני לא קמה מיפה"
נועה: "אבל אני לא מסוגלת לאכול את זה, אולי רבע?"
קייט: "ה-כ-ל" היא נשמעה קשוחה מתמיד.
נועה התחילה לאכול, על כל ביס שנכנס אל פיה היא הרגישה את הקולות זועקים מבפנים, על כמה שהיא שמנה,
בהמה, שהיא עוד תצטער על הביסים האלו.
לאחר שסיימה הכל היא קמה מן השולחן
"לאן את הולכת?"
נועה: "לחדר..." היא רצתה כבר להקיא את הכל.
קייט: "לא, את שארת פה לפחות לשעה הקרובה"
נועה: "מה, למה? מה יש לך?!"
קייט: "את יודעת בדיוק למה נועה"
וככה הן ישבו, שעה שלמה אחת מול השנייה, לא מדברות, כלום, מביטות אחת בשנייה.
מידי פעם קייט מנסה לפתוח בשיחה אך ללא הצלחה, נועה כל כך כעסה על אימה, על עצמה, על כולם.
בשייה שהשעה הסתיימה נועה קמה אל המקרר, לקחה בקבוק מים קטן ועלתה אל חדרה.
---
"מיטל... מיטל...", פקחתי את עיניי וראיתי את לירז מולי.
"אה..." מלמלתי בעייפות ופיהקתי. "תני לי לישון..."
לירז: "השעה כבר 8 בערב,קומי..."
אני: "מה? וואי אני צריכה ללכת עם ... סער.. להופעה וזה..."
לירז: "אז תקומי... באתי להביא לך את החומר של המבחן בהסטוריה, לאן נעלמת היום אחרי
שיעור ספורט?"
אני: "סתם... לא היה לי כח"
לירז: "את שוב מתחילה לזלזל"
אני: "לא אני לא... דיי, אל תתחילי עם זה שוב"
לירז: "וואי... העיניים שלך אדומות" היא אמרה והביטה עמוק אל תוך עיניי
אני: "כי אני עייפה"
לירז: "מיטל, מה עובר עלייך?"
אני: "לא עובר עליי כלום, באמת... דיי". כל כך לא אהבתי שהיא מציקה לי.
היא ישבה איתי טיפה ואחרי חצי שעה היא הייתה צריכה לחזור לביתה, אני בנתיים התחלתי להתארגן.
כשהייתי מוכנה סער אסף אותי מביתי, הוא באמת היה ניראה טוב, אבל בן יותר יפה.
בן תמיד יותר מכולם, בהכל, זה לא יעזור.
כמה שאני מנסה למצוא אחרים, להסתכל על אחרים, אני פשוט לא מצליחה לשכוח אותו.
כעבור רבע שעה של נסיעה הגענו אל הפאב, זה היה מקום ממש נחמד ונכנסנו בחינם, השאר נכנסנו
ב40 ש"ח. פגשנו את החבר שלו שמופיע, טיפה יותר גדול מימנו, יש להם להקת רוק שקטה,
כבר רציתי ממש לראות אותם מופיעים.
"את רוצה משהו לשתות בנתיים?" סער שאל וליטף את גבי בעדינות
אני: "אמ... לא משהו עם אלכוהול, בעצם, אולי בירה?"
סער: "אוקי, אני כבר מביא לך" הוא חייך וניגש אל הבר.
אני הבטתי סביבי ובאמת שהמקום טוב, האנשים סבבה, המוזיקה טובה והאווירה אחלה. אבל משהו חסר.
מה שחסר זה ההרגשה הבטוחה שיש לידי מישהו שאוהב אותי, מישהו שגם אני אוהבת. בן.
החלטתי לשלוח הודעה, סתם הודעה, רגילה, כל כך רציתי לדעת מה איתו.
()מה קורה?(), שלחתי ולאחר כמה דקות קיבלתי תשובה ()אני אדבר איתך אחרי זה אני אצל נועה().
שוב כאב לי. שוב רציתי להיעלם.
"מה יש לך, קרה משהו?", סער שאל והגיש לי את הבירה, חייכתי ואמרתי שהכל בסדר.
הבטתי שוב סביבי, על כל האנשים, רובם נראו בני 20+.
בטוח הם עברו פרידות בחיים שלהם לא? בטוח הם התגברו, התמודדו, הנה, יש חיים אחרי,
למה שאני אעצור אותם בגלל פרידה אחת?
"כייף לי איתך" אמרתי לסער. חצי מיזה היה נכון. נכון, הייתי רוצה את בן במקומו, אבל זה מה שיש
ואני פשוט צריכה להמשיך הלאה.
"איזו חמודה..." הוא חייך וחיבק אותי אליו "גם לי כייף איתך, מאוד"
"אני יכול להגיד לך משהו?" הוא שאל פתאום
אני: "כן בטח... מה?"
סער: "זה סתם בזבוז זמן"
אני: "מה בזבוז זמן?"
סער: "וא. את חושבת עליו, קשה להתגבר נכון, אבל את מבזבזת את הזמן שלך, תהני במקום, יש כל כך
דברים אחרים שאת יכולה להשקיע בהם את המחשבות והזמן שלך..." הוא אמר, כאילו קרא את
מחשבותיי.
לא היה י מה להגיד לכן שתקתי, ידעתי שהוא צודק.
ההופעה התחילה, הם עלו לבמה והיה ממש טוב, הם שירם מעולה והמילים שלהן ממש טובות ובכלל,
כל השירים שהם שרו, בסך הכל 4, זורמים.
"בואי נרקוד קצת..." הוא אמר ומשך אותי אל הרחבה הקטנטנה, היו כמה שירים נחמדים וגם כאלה שרקדו,
למרות שזה לא מועדון.
הוא חיבק אותי אליו ורקדנו ביחד, הרגשתי שאנחנו צמודים יותר מידיי ומישום מה זה לא הפריע לי.
היה לו ריח כל כך טוב, הבושם שלו חדר על אפי, ריח הגוף שלו, הריח המשכר הזה...
הוא חייך אליי, התנשנקו, נשיקה ארוכה, נשיקה משגעת, נשיקה כל כך טובה.
---
"מאמי, את בטוח שאת תרגישי בסדר?", בן שאל וליטף את שערה הבהיר
נועה: "כן... אתה בטוח שאתה לא רוצה לישון פה?"
בן: "לא... יש מחר בית ספר ואין לי פה כלום וכבר מאוחר..."
נועה: "אוקיי" היא הגניבה לו נשיקה קטנה "תודה על הכל, שאתה איתי ו..."
בן: "זה בסדר" הוא הניח את אצבעו על שפתיה הדקות "את לא צריכה להודות לי על שום דבר"
נועה: "אני...אני פשוט לא מבינה למה נהיינו ביחד רק עכשיו" היא אמרה והוא שתק.
"אתה עדיין אוהב אותה?" היא שאלה פתאום
בן: "זה לא פייר שאת שואלת אותי את זה" היא התאכזבה מתשובתו
נועה: "למה?"
בן: "כי ברור שאני לא שכחתי אותה לגמריי, את יודעת, היינו ביחד די הרבה זמן ו... ואנחנו
לא פרודי הרבה זמן, עבר חודש ומשהו... תנסי להבין"
נועה: "אני מבינה... ומה... אליי אתה מרגיש משהו לפחות?"
בן: "את יודעת שכן" הוא ענה בחיוך מתוק ונשק על שפתייה.
---
לאר ששניהם גמרו הוא חיבק אותה אליו, הם עדיין התנשפו, הוא הביט ישר אל תוך עינייה. הוא כל כך
רצה לספר לה את האמת, על הבגידה הנוראית, על האיידס, על הכל, אבל איך הוא מסוגל להרוס את כל האושר
שיש להם עכשיו? איך הוא יכול לעשות את זה? הוא לא יכול. אסור לו.
"על מה אתה חושב מאמי?", לירז שאלה וליטפה את ידו
עמית: "עלייך... אני אוהב אותך לירז"
לירז: "גם אני אוהבת אותך חמוד שלי"
עמית: "לא, אני רציני. בחיים לא אהבתי ככה ואין לך מושג עד כמה אני פוחד לאבד אותך"
לירז: "למה שתאבד אותי? אין שום סיבה שזה יקרה" היא אמרה בקול המרגיע שלה והמשיכה ללטף אותו.
עמית: "את רואה אותנו תמיד ביחד?"
לירז: "ברור... אמרתי לך את זה כבר הרבה זמן"
עמית: "את עושה אותי מאושר..."
לירז: "כי אני נולדתי כדי לגרום לך אושר" היא חייכה
---
"באמת שהיה כייף היום, תודה שהוצאת אותי מהבית, במיוחד בתקופה האחרונה שאני כזאת... בלתי נסבלת"
אמרתי וחיבקתי אותו.
סער: "אל תדאגי, אני מוכן לסבול אותך" הוא צחק
אני: "אז נדבר מחר?"
סער: "כן... שיהיה לך לילה טוב נסיכה שלי"
אני: "גם לך חמוד..." חייכתי והתחלתי ללכת לכיוון ביתי. הרגשתי ששכחתי משהו. הסתובבתי, הוא
עדיין עמד שם, התקרבתי אליו והדבקתי לו נשיקה ענקית.
"זהו, עכשיו אתה משוחרר" אמרתי בחיוך ורצתי אל ביתי.
נכנסתי אל ביתי בחיוך ועליתי אל חדרי, אבא כבר ישן. פתאום הרגשתי קצת יותר טוב ולשם שינוי היה לי חיוך
אמיתי על הפנים. הורדתי את בגדי ונשארתי עם גופייה ותחתונים, הדלקתי את המזגן והתחברתי לאייסיקיו,
מייד כתבתי אוואי
---
פה(:
סער נהנתי המון תודה רבה על הכל מוואה3>
---
מייד התחילו להישלח ההודעות
~*~*~
לירז - הופה אני רואה שמישהי נהנתה...
אני - כן... :] הוא כזה חמוד
לירז - מה היה?
אני - היינו בהופעה שאמרתי לך עלייה, התנשקנו...
לירז - חכי אני שולחת לך שיר חמוד
אני - אוקיי
*לחצתי על 'קבל' והמתנתי עד שהשיר יתקבל למחשב שלי*
אני - אני במאת מצטערת על ההתנהגות שלי בזמן האחרון
לירז - זה בסדר, אני מבינה אותך, אבל עזבי את זה עכשיו...
אני - ומה איתך ועם עמית?
לירז - הרגע הגעתי הבייתה, הייתי אצלו והיה כזה מושלם!
אני - יפה לכם חח [:
לירז - קיבלת את השיר?
אני - כן שנייה אני אפעיל אותו
לירז - טוב זה סתם שיר נוסטלגי כזה, לא יודעת אם את זוכרת
אני עפה לישון כבר 2 בלילה, ביי יפה שלי!
אני - לילה טוב בובה...
~*~*~
הפעלתי את השיר, זה היה אחד השירים הישנים של בריטני ספירס BORN TO MAKE YOU HAPPY,
I'm sitting here alone up in my room
And thinking about the times that we've been through (oh my love)
I'm looking at a picture in my hand
Trying my best to understand
I really want to know what we did wrong
With a love that felt so strong
If only you were here tonight
I know that we could make it right
[CHORUS:]
I don't know how to live without your love
I was born to make you happy
'Cause you're the only one within my heart
I was born to make you happy
Always and forever you and me
That's the way our life should be
I don't know how to live without your love
I was born to make you happy
I know I've been a fool since you've been gone
I'd better give it up and carry on (oh my love)
'Cause living in a dream of you and me
Is not the way my life should be
I don't want to cry a tear for you
So forgive me if I do
If only you were here tonight
I know that we could make it right
don't know how to live without your love
I was born to make you happy
'Cause you're the only one within my heart
I was born to make you happy
Always and forever you and me
That's the way our life should be
I don't know how to live without your love
I was born to make you happy
I'd do anything, I'd give you my world
I'd wait forever, to be your girl
Just call out my name, and I will be there
Just to show you how much I care
I don't know how to live without your love
I was born to make you happy
'Cause you're the only one within my heart
I was born to make you happy
Always and forever you and me
That's the way our life should be
I don't know how to live without your love
I was born to make you happy
בדיוק נשלחה הודעה מבן, ממש על תחילת השיר, ישר הרגשתי צמרמורות מוזרות עוברות במהירות בגופי.
~*~*~
בן - מיטל?
אני - אה?
בן - מה רצית? שלחת הודעה...
אני - כלם, סתם לדעת מה איתך
בן - אני בסדר מה איתך
אני - הכל מצויין
*שיקרתי. אז נכון, היה כייף עם סער, אבל אף פעם הכל לא יהיה מצויין בלעדיו, בלעדי בן*
בן - מה עושה?
אני - כלום... אתה?
בן - גם,בדיק חבר שלח לי תמונות שלי
אני - אה.. תשלח
~*~*~
לאחר דקה ומשהו התקבלו התמונות הבטתי בהן והרגשתי איך ליבי וכל גופי מתחילי להתחמם.
הבטתי בכל תמונה במשך דקה בערך, על השיער הפרוע שלו, על השפתיים האדומות המתוקות,
על הגוף המושלם, הגוף שתמיד היה איתי... הגוף שעכשיו שייך למישהי אחרת.
~*~*~
בן - את פה?
אני - כן...
בן - מה קרה לא ענית
אני - הלכתי רגע. תמנות יפות
בן - תודה חמודה (:
אני - טוב אני צריכה לעוף...
בן - כבר? טוב... ביי מותק לילה טוב
אני - לילה טוב...
~*~*~
שיקרתי. אין לי לאן לעוף ובכלל אין לי כנפיים. פשוט לא יכולתי יותר, שוב הבטתי בתמונות שלו,
לא יכולה יותר, לא יכולה יותר, לא יכולה יותר.
הפלאפון שלי צלצל, מייד הבטתי לראות מי זה, בן. איך זה יכול להיות?
"הלו?" עניתי מייד
בן: "מיטל, את בטוחה שהכל בסדר איתך?"
אני: "כ...כן, למה?"
בן: "דיי נו, אני רואה שמשהו לא, לא תקין"
אני: "הכל מצויין... בן, תדאג לחברה שלך, לא לי, טוב?"
בן: "איך שאת רוצה... ביי"
השלכתי את הפלאפון על המיטה, למה האגו הדפוק חייב להרוס הכל?!
---
היומיים ההבאים עברו ממש מהר, את בן לא ראיתי בבית הספר, ליאור ואסף אמרו לי שהוא חולה.
עם סער הכל סבבה, אנחנו לא ביחד אבל פשוט כייף לי איתו.
---
"מיטל!" שמעתי קריאה מאחוריי, הסתובבתי וראיתי את אור, הוא היה לבוש בג'ינס רגיל,
סנדלים תנכיות חומות כמובן וחולצת ביצפר זרוקה בצבע לבן.
"היי" התקרבתי אליו בחיוך
אור: "מה קורה? לא דיברת איתי מאותו יום"
אני: "אה כן, מצטערת, הייתי ממש עסוקה" שיקרתי. הוא לא ממש היה במחשבות שלי...
אור: "איך היה החומר?"
אני: "המה?"
אור: "הג'וינט..." הוא חייך
אני: "אה, הוא... היה טוב" חייכתי בחזרה
אור: "שמח לשמוע. תקשיבי, בא לך היום בערב לעשות משהו?"
אני: "מה, אתה ואני כאילו?"
אור: "כן, גם סבתא שלי מצטערת את יודעת..."
אני: "מ... מה?"
אור: "סתם, צחקתי" הוא חייך "הקיצר, בא לך? נשב או משהו כזה"
אני: "אוקיי, אין בעיה"
אור: "אני אתקשר אלייך בערב ונקבע?"
אני: "כן... אבל אני לא יכולה עד מאוחר כי יש לי בית ספר מחר"
אור: "סבבה" הוא חייך.
---
"וואלה תודה אחי" ליאור הביא כיף לבן ויצא מהמכונית שלו.
הוא מייד עלה אל דירתה של אנה, אמא שלה בדיוק יצאה לסידורים והכניסה אותו בפרצוף חמוץ.
"אין, אמא שלך לעולם לא תאהב אותי" הוא נכנס לחדר בחיוך
אנה: "היא לא אוהבת אף אחד זה בסדר... בוא לפה"
הוא התקרב אלייה והם נסחפו לנשיקה ארוכה.
"התגעגעתי..." הוא לחש וחיבק את ראשה אל חזהו... הוא כל כך אהב להרגיש אותה קרוב אליו.
כשהחברים מדברים הוא מפחד להגיד שהוא מעדיף חיבוק ארוך על פני סקס עם אנה, הם בטח היו צוחקים.
---
~*~*~
לירז - מה? למה את הולכת עם אור?!
אני - סתם... לשבת...
לירז - מה לך ולו?
אני - כלום, הוא חמוד כזה, לא?
לירז - את לא עם סער?
אני - נו אני לא הולכת להיות עם אור, סתם ידיד כזה, את יודעת
לירז - מיטל תיזהרי שמעתי עליו כל מיני דברים
אני - אני אף פעם לא מאמינה לשמועות
לירז - טוב איך שבא לך אבל רק תבטיחי לי שתשמרי על עצמך
אני - מבטיחה... :]
~*~*~
כיביתי את המחשב והתלבטתי מה ללבוש, לבסוף החלטתי על סקיני רגיל, גופיית סבא שחורה ונעלי בובה
שחורות, התאפרתי קצת, לקחתי כמה דבירם וירדתי למטה.
"אבא אני יוצאת" הודעתי לו, הוא היה שקוע בעיתון
"אבא, אני יוצאת" חזרתי על דברי
אבא: "מה? לאן? כבר 10 בלילה"
אני: "נו ב12 אני בבית, אל תדאג"
אבא: "עם מי את הולכת?"
אני: "עם אור, ידיד, סתם יושבים"
אבא: "טוב, תתקשרי אליי אם את צריכה הסעה"
אני: "בסדר... ביי אבא" הבאתי לו נשיקה על הלחי ויצאתי מהבית. קבעתי עם אור בקיוסק במרכז,
הגעתי לשם לפניו, בדיוק נטלי עבדה שם, כשסיפרתי לה על אור היא לא האמינה, היא גם הספיקה לשמוע
עליו, משמועות כמובן. כולם אומרים שהוא מסומם, אגואיסט, מניאק... למרות שהוא נחשב
למישהו די פופולארי בבית הספר, ובכלל, באיזור שלנו.
כשהוא בא היא אמרה לו שלום ולא הפסיקה לבחון אותו.
הוא ואני הלכנו למקום שהוא הגדיר כ"מגניב". זו הייתה גינה קטנה ודי חשוכה עם מתקנים ישנים וכל מיני עצים,
מקום קצת מפחיד אבל בהחלט מרגיע, שקט כזה.
"למה אתה עם תיק של ביצפר?" שאלתי בחיוך
אור: "סתם, יש לי פה כמה דברים..." הוא אמר בלי ריכוז והביט לצדדים. הוא הוציא מהתיק מכשיר עישון,
באנג, כבר זיהיתי את זה בעבר.
"רוצה?", הוא שאל
אני: "ל..לא, תודה" חייכתי. לא רציתי. בשביל מה אני צריכה את זה עכשיו?
אור: "חבל... את יודעת, תמיד כשאני מבואס זה מעביר לי את הכל"
הוא אמר ואני נזכרתי בתחילת השבוע, כשעישנתי את הג'וינט בחדר שלי, איך זה העביר לי את כל ההרגשה
הרעה.
"תביא... אחד..." אמרתי בשקט. הרגשתי חלשה. בלי אופי. אבל זה ישכיח מימני את הרע.
יהיה לי טוב. תהיה לי שלווה.
הוא הגיש לי את הבאנג והדליק עם המצית, אני שאפתי, זה היה חזק, שורף, צורב,
עשיתי הפסקה קטנה באמצע אבל אז המשכתי, ברגע שהראש נפל הרגשתי כאילו אני מתנתקת מהגוף שלי, הרגשה
כל כך טובה. הורדתי עוד 2 ראשים אחר כך.
"שומעת, עזבי את זה... יש לי משהו אחר"
אני: "מה ז"א?" שאלתי והבטתי בו, פחדתי, לא ממש רציתי, לא ממש ידעתי.
היינו רק שנינו שם, בגן החשוך, ישבנו על אחד המתקנים הגבוהים, בעצם בשבילינו הם לא היו בכלל גבוהים.
הוא הוציא שקית קרטון קטנה של גרעינים, בפנים היו 2 כדורים.
"מה זה?" שאלתי ובחנתי את הכדורים. הם היו כמו קפסולות רגילות של אנטיביוטיקה, הן היו חצי צהובות
וחצי כחולות.
אור: "חגיגת, שמעת על זה פעם?"
אני: "לא... רגע, זה כמו קוקאין לא?"
אור: "ממש לא! זה כלום זה, קוקאין חס וחלילה, זה כבר של נרקומנים, אבל חגיגת זה משחק...
באלוהים שזה סתם"
אני: "אתה בטוח?"
אור: "כן, מה אני לא סתם אגיד לך מאמי"
אני: "בולעים את זה? מה זה עושה? לקחת פעם?"
הוא חייך, "עדיף להסניף את זה, זה עושה כייף כזה, ברגיל... אני לוקח כל יום כמעט"
אני: "ט...טוב... לא יודעת אני..."
אור: "מה אכפת לך? בואי אני אקח וקחי אחריי, טוב? תראי שלא קורה כלום..."
הוא פיזר את הקפסולה על הנייר, בפנים הייתה אבקה לבנה.
הוא עשה 3 שורות והסניף. לא קרה לו כלום. הוא נשאר חי. רציתי. לא רציתי. פחדתי. לא פחדתי.
הרגשתי כל כך מבולבלת.
"וואי... אני מרגיש טוב עכשיו" הוא ליטף את פניי, הרוח העיפה את שערותיי אחונית, הוא הביט בי.
"קחי... אני אסדר לך גם..." הוא אמר בשקט וסידר לי גם שורות כמו שלו.
"אתה בטוח ש... שלא יקרה לי כלום?"
אור: "בטוח מאמי אל דתאגי... הנה תראי איך אני מרגיש טוב עכשיו... שוכח מהכל... אבל חכי לפני
זה קחי שוט" הוא חייך.
הוא הוציא מהתיק בקבוק וודקה מאוד קטן
אור: "קחי 2 שלוקים גדולים ככה... או יותר"
---
"מה קורה מאמי?" בן נכנס בחיוך אל הקיוסק של נטלי
נטלי: "אה מה המצב?" היא נשקה לו על הלחי "פרלמנט קצר נכון?"
בן: "כן..."
נטלי: "מיטל הייתה פה לפני כמה שעות"
בן: "וואלה? לאן היא הלכה?"
נטלי: "אמ.. עם ידיד שלה, אור, ניראה לי, כן, אור"
בן: "חכי דקה יש לי טלפון", על הצ הופיע שמו של דורון.
בן: "הלו? כן, מה? לא, לא ,לא ,באמת שהיא לא איתי, מה? מתי?! לא זמינה? טוב ביי!"
נטלי: "מה קרה?!"
בן: "מיטל הייתה אמורה לחזור הבייתה לפני 3 שעות כמעט... היא לא זמינה לא כלום..."
נטלי: "חכה, לפי מה ששמעתי הם הלכו למקום מגנב, זה מה שהוא אמר"
בן: "מקום מגניב מקום מגניב... אין לי מושג... טוב אני נסעתי ביי!" הוא צעק והתרחק מישם.
---
לקחתי לבסוף 6 שלוקים מאוד גדולים, זה די מגעיל לשתות וודקה נקי אבל פשוט רציתי שהכל יעבור לי.
"עכשיו תסניפי, תסתמי את הנחיר השני אבל..." הוא אמר וצחק
הבטתי בו, משהו בתוכי אמר לי לא לעשות את זה אבל ראיתי שלו לא קרה כלום, החלטתי שגם אני אעשה את זה.
הרי למי כבר אכפת מימני? אף אחד לא באמת דואג לי? אני במילא הרוסה, למה לא להרוס עוד?
התקרבתי, הרכנתי את ראשי והסנפתי את השורה הראשונה. הרגשתי כאילו מליון נמלים חדרו לי אל האף,
זה דגדג, התעטשתי והוא צחק. הוא אמר לי שנשארו לי עוד 3 שורות, הסנפתי את כולן במכה.
זה היה כל כך מוזר. אבל הוא שיקר. מייד הרגשתי משהו. מייד הרגשתי איך אני עפה באוויר,
איך אני מתנתקת מגופי הכבד, פתאום הגוף שלי הרגיש לא נחוץ בכלל.
"קר לי..." מלמלתי. היה חם ולי היה קר, אני יודעת, אני זוכרת. גירד לי כל הגוף.
הוא חיבק אותי אליו, התחיל ללטף את גופי, לא ממש שמעתי אותו, שמעתי רק מן הד מוזר כזה.
הוא הרוריד לי את הגופייה והתחיל לגעת לי בחזה.
"דיי אני..." התחלתי להגיד אבל פשוט לא הייתי מסוגלת לדבר, ההרגשה הזאת, ההרגשה שהסם בפנים
והוא משחק בך, מטעה אותך.. מצד אחד הרגשתי כל כך טוב, מצויין, הרגשתי המלכה, הרגשתי בשמיים.
אבל מצד שני הרגשתי כבדה, עייפה, לא טוב, רציתי רק לישון... אבל בעצם רציתי לזוז. וזזתי. איתו.
נישקתי אותו בחזרה, התחלנו להתחרמן בתוך מתקן בגינה הציבורית, הוא פתח את כפתורי הג'ינס שלו ותוך כדי
הוריד במהירות את הג'ינס שלי, רציתי את זה ולא רציתי את זה. היה לו גוף יפה, הוא משך אותי. הוא היה חם
ולי היה קר, או לפחות דמיינתי שקר לי. ראיתי אותו זז כשבעצם הוא ישב. הוא הושיב אותי מעליו והלביש
על איברו את הקונדום. פתאום ראיתי את בן, דמיינתי שזה בן.
"זה... זה אתה?" שאלתי. אני לא מאמינה. הנה בן, והוא כאן... מנשק אותי. והנה אני ובן
נעשה עכשיו אהבה.
"מה יש לך את מסטולה?", הוא שאל וצחק
אני: "זה אתה?" שאלתי שוב
אור: "כן כן זה אני" הוא ענה במהירות והרגשתי את הכאב, איך הוא חדר אליי בבת אחת, רציתי לצרוח
אבל הכאב נעלם, פתאום לא הרגשתי כלו, שום כאב, יכלו לדקור אותי ולא הייתי מרגישה כלום.
"זה טוב לך?" הוא שאל תוך כדי שהניע את איברו בתוכי. לא ידעתי מה לענות כי לא הרגשתי כלום,
הרגשתי קצת, אבל זה לא היה כייף, זה לא היה בן.
"אני הולכת" אמרתי פתאום וקמתי מימנו בבת אחת, התלבשתי במהירות, הוא מייד קם אליי
"רגע, מה, לאן את הולכת? בואי תשארי" הוא חיבק אותי
אני: "לא... לא... אני צריכה ללכת... דיי" הכל הסתובב לי, נפלתי על החול כשירדתי מהמתקן,
קמתי בחזרה, לא ראיתי כלום, הוא לא הפסיק למשוך אותי בחזרה אליו.
"נו אל תיהי מבאסת" שמעתי אותו צועק כשכבר הייתי רחוקה מימנו. איפה אני? איפה הבית שלי?
לא הצלחתי לדעת כלום, הרגשתי שאני לא אני, אני לא זכרתי כלום, בכיתי בלי הפסקה, שמעתי
את האופנוע שלו מתרחק. התיישבתי על שפת המדרכה ובכיתי. הייתי חייבת להמשיך, באתי להוציא
את הפלאפון מהכיס אבל הוא לא היה שם, איפה הפלאפון שלי? איך אני אתקשר לאבא? אני צריכה לחזור.
"מה ה... ה... ש.. השעה?", שאלתי את אחד האנשים שעברו מולי.
"02:36, את בסדר? ילדה?"
המשכתי ללכת, אבא מכה לי שעתיים וחצי בבית...
כל האנשים שעברו ברחוב היו נראים לי כמו צללים שחורים ומפחידים, המכוניות היו נראות כמו כבשים
והשמיים כמו הים. שיחקתי קלאס עם עצמי למרות שכאב לי כל הגוף. הייתי עם מישהו אחר.
מישהו אחר חדר לתוכי. מישהו אחר. לא בן. מישהו אחר.
המשכתי להתהלך בוכה ברחובות, לא ידעתי איפה אני, לא ידעתי כלום, מידי פעם חייכתי אל השמיים כי
יש כזה משפט 'חייך אל העולם והוא יחייך אליך בחזרה', אז הנה, כוסאמק, חייכתי והוא לא מחייך
חזרה! הבנתי שכולם שקרנים. נזכרתי בכל מיני בדיחות, על אנשים ערומים, על ערבים, צרפתים ואמריקאים
במטוס, נזכרתי שאבא מחכה בבית, נזכרתי שבן בגד בי, נזכרתי שמחר יש לי מבחן בהסטוריה, נזכרתי בהכל.
וכאב לי הראש, ולא ידעתי איפה אני ורציתי כבר הבייתה, הכל היה כל כך מבולבל.
"מיטל! מיטל בואי לפה ! מיטל! אני קורא לך! מיטל תעצרי ובואי לפה עכשיו!" שמעתי מישהו צועק,
שיצעק. אנשים שצועקים הם אנשים רעים. המשכתי ללכת עד שהוא תפס אותי בחוזקה וסובב אותי אליו.
אתר האהבה הישראלי