אני פשוט כותבת את הפרק הזה... וכל דקה אני פורצת בבכי, נרגעת ושוב בוכה... פשוט כל כך אבל כל כך
רע לי... הלוואי והייתי יכולה להסביר איכשהו עד כמה כואב לי עכשיו.. אני כל כך מקווה שהפרק לא ייצא חרא
אגב הקטע שמיטל נשכבת במיטתו וחושבת עליו... כל מה שהיא אומרת כביכול זה אמיתי, כי זה בדיוק מה
שאני מרגישה עכשיו... אז זה פשוט יצא לי ככה מהלב.
השיר שיש בפרק:
dht - listen to your heart
=פרק 186=
הוא הכניס אותי אל האוטו, התיישבתי על ידו, מביטה לצד אל החלון, איך הרחובות הוכבישים חולפים במהירות.
"לאן אתה נוסע?", שאלתי אותו, כבר חזרתי לעצמי פחות או יותר, עדיין כאב לי הראש,
עדיין ראיתי מטושטש.
בן: "לבית שלי"
אני: "אני רוצה הבייתה" לחשתי, לא יכולתי להביט אפילו בעיניו
בן: "אבא שלך הלך לישון, אמרתי לו שאת ישנה אצלי. תראי מה את עושה, מדאיגה את כל העולם,
מקפיצה את כולם" הוא אמר בכעס והמשיך לנהוג
אני: "אל תדבר אליי ככה טוב? תוריד אותי פה, לא אכפת לי"
בן: "אה כן? ומי ייקח אותך הבייתה? אור שלך הזה?!" הוא פתאום צעק
שתקתי, לא היה לי בכלל מה להגיד, השענתי את ראשי ל החלון, הדבר האחרון שאני זוכרת היה צלצול
הפלאפון של בן.
-
"מה, והיא פשוט ככה הלכה?", חברו של אור שאל בזלזול
אור: "כן, פתאום היא שיחקה לי אותה הבתולה הקדושה..."
...: "טוב אתה יודע שלא מזןמ היא נפרדה מבן הזה"
אור: "אז מה, היא זאת שגם רצתה את זה!"
...: "אתה מתכוון לדבר איתה?"
אור: "בטח, אני אראה לה מה זה, כאילו מה עשיתי לה כבר. ושתבין אחי, היא זאת שניגשה אליי
ורצתה שאני אארגן לה חשיש"
...: "טוב מה אני אגיד לך, דבר איתה על זה וזהו... חבל אבל שלא הלכת אחרייה, היא מסטולה
לך תידע מה היא תעשה"
אור: "על הזין שלי, שתידרס מצידי... אני עף לישון יאללה לילה טוב"
...: "לילה טוב ביי גבר"
אור הניח את הפלאפון על ידו ובעט בכיסא, הוא לא הבין איך הילדה הזאת יכולה להוציא אותו מדעתו.
-
"קומי מיטל" שמעתי את קולו של בן, פקחתי את עיני וראיתי שאנחנו עדיין באוטו, אור הבוקר התחיל לעלות.
"איפה אנחנו?" שאלתי והתרוממתי
בן: "מתחת לבית שלי, צאי... או שאת צריכה עזרה?"
אני: "אני בסדר..." מלמלתי ויצאתי מהאוטו שלו, מייד נתקפתי בסחרחורת איומה, נשענתי על המוכנית
ועצמתי בחוזקה את עיניי
בן: "בואי..." הוא לקח את ידי, נשענתי עליו, נכנסו אל ביתו והוא העלה אותי לחדר שלו ויצא.
הורדתי את בגדיי, נשארתי רק עם תחתונים ואז נזכרתי ששכחתי איפהשהו את הפלאפון שלי, זה עצבן אותי לאללה.
קמתי אל הארון של בן והוצאתי מישם חולצה קצרה גדולה כזו, לבשתי אותה ונשכבתי מתחת לשמיכה, הרגשתי כל כך
לא טוב, אפילו לא היה לי כח לקום לשטוף פנים, לשתות, לעשות פיפי, כלום.
דלת החדר נפתחה ובן היה שם, עם גופייתסבא ובוקסר גדול משובץ.
"אני רואה שהסתדרת..." הוא אמר והביט בי, עצמתי את עיניי, לא יכולתי לראות אותו.
לראות אותו מולי, לדעת שהוא לא שלי.
"אתה לא ישן איתי?" שאלתי
בן: "לא אני יושן בסלון"
אני: "ט... טוב" לחשתי.
בן: "לילה טוב"
אני: "לילה טוב..."
הוא יצא ואני כיסיתי את עצמי בשמיכה הגדולה, הוא הדליק לי מזגן.
רציתי להגיד לו תודה, תודה על הכל, אבל פשוט לא יכולתי להוציא מילה מפי.
חיבקתי את עצמי, ליטפתי את עצמי, התחלתי להרגיש שאני פשוט משתגעת בלעדיו, בלי המגע שלו,
בלי היחס שלו, בלי האהבה שלו, הבן אדם שנותן לי תקווה כל פעם מחדש, הבן אדם שנותן לי איזושהיא סיבה
לחיות, שאני תמיד רוצה לראות אותו, שאני תמיד מדמיינת אותו, חושבת עליו, מפנטזת עליו... ואם
אנחנו לא מתראים כמה ימים, אני מתקשה לעלות את תמונתו בראשי וזה כל כך קש לי... ואז כשאני רואה אותו
כל ליבי מתמלא בחום, באהבה, בשמחה.... מלא פרפרים חוגגים להם... איך שהשפתיים שלו כל כך
רכות, כל כך מזמינות, על העיניים החודרות שלו, עיניים שאני פשוט מסוגלת להביט בהן שעות על גבי שעות,
להיבלע בתוכן... השיער הפרוע הזה שניראה תמיד כל כך מוקפד ומסודר... השיער הכל כך יפה הזה...
הפנים המדהימות.. הזיפים הקטנים... הפנים... הפנים המתוקות האלו... הזרועות שאני רק רוצה
לחבק למשך שעות, החזה שאני רק רוצה להניח עליו את הראש ולאהוב אותך, לאהוב אותו... אותך...
אותנו. הלחיים החמודות האלו... האף הזה, האף הכי יפה בעולם, הקול הכי יפה... הוא כל כך מסקרן
אותי, מעניין אותי, מדהים אותי בכל פעם מחדש. למה עד שאני באמת אוהבת מישהו לא הולך לי איתו?
למה הכל חייב להיות פשוט כל כך רע? למה? אני מנסה להבין ואני פשוט לא מצליחה. ניגבתי את דמעותיי
שהתחילו לזלוג שוב, לא אכפת לי מאיך שנראיתי עם כל האיפור המרוח הזה... כאב לי, כל הגוף כאב לי,
אני אוהבת... אוהבת ולא נאהבת וזה מרגיש לי כמו סכין בלב לאהוב ולא לקבל אהבה בחזרה, זה קורע אותי
מבפנים, אני מרגישה כאילו מישהו בא, תופס אותי, קורע אותי לשניים, את כל הבשר, וכל הדם מתפרץ
החוצה... כואב לי, אני נקרעת, אני... אני לא יכולה יותר.
-
'אני לא יכולה יותר. אני מרגישה כאילו מישהו בא, קורע אותי לשניים, מרגישה איך כל הדם מתפרץ החוצה,
אני מרגישה כאילו תקוע לי סכין בלב... אני אוהבת אבל לא מקבלת אהבה חזרה.
ורע לי, כל כך רע לי. הם רוצים שאני אעלה במשקל ואני לא מסוגלת לא מסוגלת ולא רוצה, הם רוצים שאני
אהיה שמנה, כמוהם, עד שאני כבר כל כך קרובה ליעד שלי, אני לא אתן לאף אחד לעצור אותי.'
היא לחצה על 'שלח' וחיכתה עד שבלוגה התעדכן.
פתאום נשלחה אלייה הודעה לאייסיקיו, ב6 בבוקר,
~*~*~
שובל - את פה?
נועה - כן...
שובל - מה את ערה בשעה כזאת?!
נועה - סתם לא ישנתי כל הלילה
*היא כמובן לא יכלה לספר לה שהיא לא נרדמה בגלל הכאבים הנוראיים בבטן, בגלל הסחרחורות וכאבי הלב*
שובל - אה... אני עכשיו קמתי
נועה - את באה היום לביצפר נכון?
שובל - כן. תגידי איך הלך הריאיון?
נועה - הלך מצויין...
שובל - בן אצלך?
נועה - לא והוא לא ענה לי כל הלילה...
שובל - הוא בטח ישן חחחח
נועה - כניראה
~*~*~
-
פקחתי את עיניי, ראיתי שהשעה 7 וחצי, ישנתי בך הכל שעתיים, בקושי.
"התעוררת?", הוא שאל ועמד מולי, לבוש בג'ינס וחולצה לבנה קצרה קצת צמודה.
אני: "כן... מה, אתה הולך לבית הספר?"
בן: "כן, את רוצה להישאר פה? את לא נראית אחת במצב של ללכת ללמוד עכשיו..."
אני: "אולי תסיע אותי הבייתה?" התיישבתי וסידרתי את שיערי
בן: "בשביל מה? יש לך הכלפה... אני מסיים ב1 אז אני אבוא ישר..."
אני: "טוב..."
בן: "טוב? ותשני בנתיים..." הוא חייך
הנהנתי בראשי לאות הסכמה, הוא נשק לי על הלחי ויצא מהבית], נשארתי לבד, אצלו בבית.
החלטתי לחזור לישון קצת, עדיין היו לי סחרחורות מוזרות.
-
נועה ירדה ממכוניתו של ג'פרי ונכנסה אל בית הספר, מייד היא ראתה את שובל שחברה אלייה.
"בואי נשב עד הצלצול" שובל אמרה, שתיהן התיישבו על אחד הספסלים שנמצאים בתוך בית הספר
נועה: "הנה בן, חכי שנייה" היא אמרה וקמה אליו. "מאמי?!" היא חיבקה אותו
בן: "מה קורה מותק?" הוא נשק על שפתייה
נועה: "בסדר, אוף, למה לא ענית לי אתמול?"
בן: "הפלאפון לא היה עליי, נרדמתי מוקדם..."
נועה: "אה הבנתי... רוצה לבוא אליי אחרי הבית ספר?"
בן: "לא אני עסוק קצת..."
נועה: "אולי אני אבוא אליך?"
בן: "לא.. אולי מחר?"
נועה: "טוב... אתה מוזר מאמי" היא ליטפה את פניו "קרה משהו?"
בן: "לא, באמת שלא, חכי אני תכף בא" הוא אמר כשראה את אור נכנס אל בית הספר.
"אור! חכה רגע!" הוא קרא אליו והתקרב לעברו.
אור: "אה?" הוא שאל בעייפות
בן: "תקשיב אתמול היית עם מיטל לא?"
אור: "כן, ילדה מפגרת אחושרמוטה"
בן: "למה מפגרת? חכה, אתה הבאת לה סם כלשהו אתמול?" הוא שאל בעצבים
אור: "כן, היא רצתה!"
בן: "מה הבאת לה?"
אור: "כלום אחי, סתם משהו ש..."
בן: "מ-ה הבאת לה?!"
אור: "קצת חשיש... שתייה וחגיגת"
בן: "בן זונה..." הוא מלמל "תקשיב, פעם אחרונה שאתה מתקרב אליי! הבנת אותי?!"
אור: "למה מה ניראה לך שאני רוצה להיות איתה בקשר? כולה עשינו קצת כייף וזהו, יאללה..."
הוא בא ללכת אך בן תפס אותו בידו
בן: "מה אמרת?"
אור: "מה אתה רוצה מימני ב8 בבוקר בחייאת..."
בן: "עשיתם קצת כייף? מה זאת אומרת?"
אור: "עשינו כייף, מה קשה לך להבין, ומה אכפת לך?"
בן: "מה עשיתם? ככה, אני רוצה לדעת!" הוא הרים את קולו עד ששם לב שנועה מסתכלת עליו
מהספסל שבו ישבה
אור: "יש לך חברה עכשי לא? מה מעניין אותך מה עשיתי עם מיטל?"
בן: "ככה... תענה... מה עשיתם?"
אור: "שכבנו" הוא אמר ובן השתתק, הוא הרגיש כאילו יורים לו אלפי חצים ישר אל תוך הלב.
בן: "אתם.. מה? ש... שכבתם?"
אור: "כן"
בן: "טו...ב" הוא אמר בשקט ועלה במהירות אל כיתתו.
-
קרני השמש העירו אותי, מייד קמתי וסגרתי את התריסים, הפעלתי שוב את המזגן וקמתי באיטיות לעבר
חדר האמבטיה שיש לבן בחדרו. הבטתי במראה ונבהלתי, פשוט נבהלתי. השיער שלי היה פרוע,
הזעתי כמו מטורפת, כל השחור בעינים נמרח לי על כל הפנים, העיניים שלי היו אדומות כמו של נרקומנית,
נפוחות...
הורדתי את בגדיי ופתחתי את הזרם של הדוש, היה לי חם מידיי אז פתחתי את המים הקרים בלבד,
ננסתי מתחת לזרם ושטפתי את כל הגועל מימני, עלו לי כל מיני פלאשבקים מאתמול בזמן שרחצתי את גופי.
קר לי..." מלמלתי. היה חם ולי היה קר, אני יודעת, אני זוכרת. גירד לי כל הגוף.
הוא חיבק אותי אליו, התחיל ללטף את גופי, לא ממש שמעתי אותו, שמעתי רק מן הד מוזר כזה.
הוא הרוריד לי את הגופייה והתחיל לגעת לי בחזה.
"דיי אני..." התחלתי להגיד אבל פשוט לא הייתי מסוגלת לדבר, ההרגשה הזאת, ההרגשה שהסם בפנים
והוא משחק בך, מטעה אותך.. מצד אחד הרגשתי כל כך טוב, מצויין, הרגשתי המלכה, הרגשתי בשמיים.
יצאתי מהדוש ועטפתי את גופי במגבת לבנה, זרתי חזרה אל החדר שהיה קר מתמיד בזכות המזגן.
הבטתי על הבגדים שלי, הם היו כל כך מלוכלכים... ירדתי למטבח והעלתי לחדרו בקבוק גדול של מים,
תוך דקה גמרתי חצי מימנו, הרגשתי שאני פשוט זקוקה לנוזלים.
התיישבתי על המחשב, ראיתי תייקיה בשם "אנחנו(:", פתחתי אותה וראיתי בערך 8 תמונות של בן עם נועה,
כל כך כאב לי הלב, לראות אותם ככה מחובקים, זה עשה לי רע ולכן מייד סגרתי את התיקייה.
ראיתי עוד שובץ, מן מסמך כזה, הרגשתי מגעילה שאני ככה מחטטת לו במחשב אבל זה כל כך סיקרן אותי,
פתחתי את המסמך והתחלתי לקרוא.
'אני נועץ מבט בדלת שבורה
שום דבר לא נשאר פה יותר
החדר שלי קר
זה גורם לי להיטרף
חיכיתי כאן כל כך הרבה זמן
אבל עכשיו הרגעים כאילו הולכים לבוא
אני רואה ענן שחור מתקרב שוב
אבל ברגע שאת מחייכת הכל נעלם
פתאום אני הופך להיות הכי מאושר בעולם
וכשאת עצובה הכל פתאום חוזר
כאילו חץ ענקי אל ליבי חודר
מנסה לדמיין את פנייך, את ידייך העדינות
את קולך הערב, את נשימותייך המתוקות
אני לא מצליח לזכור כלום, את לא איתי כאן
הכאב שבליבי לא ישכח לעולם'
מעניין למי הוא כתב את זה, המילים העבירו בי צמרמורת מוזרה, בדיוק דלת החדר נפתחה,
מייד סגרתי את כל החלונות.
"אה... את צריכה בגדים?" בן שאל כשראה שאני עטופה במגבת
אני: "לא אני אחזור לשלי"
בן: "למה לא אמרת לי שאת ואור שכבתם?" הוא שאל פתאום ושוב הכל חזר אליי.
אני: "אני לא זכרתי כלום אתמול אני... רק עכשיו מתחילה לזכור הכל"
בן: "מה, כאילו, למה שכבתם? את לא מכירה את החרא הזה בכלל!" הוא הרים את קולו
ונכנס אל חדר השירותים הקטן כדי לשטוף את פניו, אני שתקתי.
בן: "את מרגישה אליו משהו?"
אני: "כמו שאתה מרגיש אל נועה" אמרתי והוא הביט בי במבט מוזר
בן: "טוב, מה שתגידי. שיהיה לך בהצלחה איתו"
אני: "מה בהצלחה, מה?! אני לא רוצה אותו בכלל ומה אתה מתערב?!"
בן: "מה אני מתערב?! איך את לא מתביישת?! אם לא הייתי מחפש אותך בכל העיר כמו טמבל
לכי תדעי איפה היית נמצאת עכשיו, אם בכלל!" הוא צרח ויצא מהחדר. ושוב הדמעות החלו לזלוג,
הרגשתי מגעילה, דחיתי את עצמי.
-
"איך את מרגישה?", המאמנת שאלה את אנה והביטה בה בדאגה כאשר הלכה עם הקביים
אנה: "אני מרגישה את הלחץ על הרגליים, זה נורא מוזר"
המאמנת: "זה בסדר, ככה זה אמור להיות. את רואה? את מתקדמת, כל הכבוד לך" היא חייכה אלייה.
היא כל כך הייתה גאה באנה, בנערה שלפני כמה חודשים רצתה רק להיקבר, למות,
בנערה שאזרה את כל הכוחות, בנערה שיש לך כח רצון מטורף, בנערה שנלחמת בכל וחוזרת ללכת.
אנה: "זה כל כך מוזר לי..."
המאמנת: "זה אמור להיות ככה, את הרבה זמן לא הלכת, את לא הרגשת מה זה להפעיל לחץ על הרליים,
לעמוד עליהם. אני רוצה שתלכי ככה כאן בחדר עם הקביים עוד שעה בערך, שתתרגלי, אם את מרגיה שאת
עייפה תגידי לי ואני אעזור לך לשבת לנוח קצת, בסדר?"
אנה: "אוקיי..." היא חייכה והמשיכה ללכת בחדר הגדול.
-
דורין: "איזה מוזר שה יא לא באה היום וגם לא עונה נכון?" היא אמרה כששלושתיהן ישבו בתחנת האוטובוס.
לירז: "כן, הפלאפון שלה פשוט לא זמין, וגם בבית שלה לא עונים..."
נטלי: "אה... אתמול... עזבו לא... לא משנה"
דורין: "מה, תגידי!"
נטלי: "וואי... אמ... אתמול עבדתי בקיוסק והיא אמרה שהיא יוצאת עם אור הזה מי"ב,
והם הלכו... אחרי כמה זמן בן בא וכולו היה מוטרף כזה... אבא של מיטל כניראה צלצל אליו
והם לא מצאו אותה ובן הלך לחפש אותה..."
לירז: "מה?! למה רק עכשיו את נזכרת להגיד! חכי אני אתקשר אליו..."
היא אמרה בבהלה וחייגה את מספרו של בן, לאחר כמה צלצולים הוא ענה בעצבים.
בן: "מה?!"
לירז: "בן... שמעתי מ... מנטלי על אתמול, אתה מצאת אותה? בבקשה תגיד שכן..."
בן: "כן, היא אצלי"
לירז: "באמת?!" היא שאלה בשמחה "היא אצלו" היא אמרה אל נטלי ודורין וחזרה לשיחה
"אתה יכול להביא לי אותה רגע?"
בן: "כן, בטח. הנה, קחי את החברה המפגרת שלך" הוא אמר בכעס והעביר למיטל את הפלאפון.
-
אני: "הלו?"
לירז: "מיטל? מה קרה אתמול?!"
אני: "אני לא כל כך רוצה לדבר על זה עכשיו..."
בן: "מה? למה לא? תספרי לה, תספרי לה איך נהנת עם החרא הזה"
הוא התפרץ אל השיחה ואני הזזתי אותו מימני.
לירז: "מה הולך שם?"
אני: "כלום אני אספר לך הכל אחר כך"
לירז: "את בטוחה? רגע, מה, ישנת אצל בן?"
אני: "כ...ן, בערך..."
לירז: "אה... מתי את תיהי בבית?"
אני: "אולי תקפצי אליי בערב, עם דורין ונטלי?"
לירז: "אוקיי, נהיה אצלך ב8 ככה"
אני: "סבבה, נדבר... ביי"
ניתקתי והנחתי את הפלאפון על ידי.
אני: "אתה מוכן להסביר לי מה לעזאזל הבעיות שלך?" פניתי אליו בכעס
בן: "אין לי שום בעיות..." הוא מלמל והתיישב על כיסא המחשב
אני: "לא כי אתה מתנהג כאילו אני חייבת לך משהו, אתה בעצמך מזיין את נועה הזאת כל היום!"
בן: "אל תדברי עלייה ככה טוב?! היא לפחות איתי כשרע לי!"
אני: "אוי, אל תשחק לי אותה עכשיו, טוב? שאני לא אזכיר לך כמה הייתי לצידך כל הזמן,
עד שאתה החלטת לחשוב מהזין ובגדת בי, הכל בגללך אז אל תנסה להאשים אותי פה בדברים!" צעקתי.
כל כך כעסתי עליו, רתחתי מכעס. הוא מתנהג כאילו על הזמן הזה שהיינו ביחד הוא לחינם.
בן: "או, יופי באמת, אני רואה שגפ חיטטת לי במחשב" הוא אמר כשהביט ב"מסמכים האחרונים שלי"
שמראים את כל המסמכים שנתפחו לאחרונה.
אני: "כן, אחלה משורר אותה..." אמרתי בטון מלגלג.
בן: "כן אה? זה בשבילך רק שתדעי"
אני: "אל תגיד סתם דברים"
בן: "לא אומר סתם, כתבתי לך את זה אחרי שנפרדנו, אבל מה זה שווה עכשיו?" הוא הביט בי במבט פגוע
ומחק את המסמך.
-
קייט: "אריה, אני רוצה שניקח את נועה שוב אל הפסיכולוג" היא אמרה והתיישבה על ידו בספה הגדולה
שבסלון היוקרתי.
אריה: "את יודעת שהיא לא אוהבת את זה, אני לא חושב שזה עוזר לה בכלל"
קייט: "איך אתה מסביר את זה שלא ראינו שום דבר, זוג עוורים, זה מה שאנחנו"
אריה: "קייט, אל תאשימי אותנו, במקום למצוא אשמים צריכים לטפל בה, ולא דרך פסיכולוג"
קייט: "הילדה שלנו זעקה לעזרה ואנחנו אפילו לא שמנו לב"
אריה: "איך יכולנו לשים לב? אנחנו כל הזמן עסוקים בעבודה המחורבנת שלנו"
קייט: "צריכים לקחת קצת חופש... בשבילה, להיות איתה..."
אריה: "היא ישנה עכשיו?"
קייט: "כן, איך שהיא חזרה מבית הספר היא פשוט נזרקה על המיטה ונרדמה"
אריה: "כשהיא תקום נדבר איתה, נחליט מה לעשות, בסדר? רק אל תדאגי..." הוא אמר
בשקט וחיבק אותה אליו.
-
נכנסתי לביתי, אפילו לא אמרתי תודה לבן שהקפיץ אותי הבייתה, השעה הייתה כבר 9 בערב, דורין,
נטלי ולירז צריכות להגיע בכל רגע.
"מיטל, חכי, אנחנו צריכים לדבר" אבא אמר בטון קשוח, התיישבתי על ידו בפינת האוכל,
כל כך לא היה לי כח לזיוני שכל.
"מה?" אלתי בחוסר סבלנות
אבא: "דיברתי עם בן, שמעתי שהוא דאג לך אבל... איפה היית אתמול? הוא לא אמר לי"
אני: "עם ידיד, אור, אמרתי לך"
אבא: "ולמה את לא היית זמינה?"
אני: "ה... הפלאפון נאבד לי"
אבא: "למה אני ציך להשתגע מדאגה כל הלילה?! למה לא התקשרת? לפחות היית אומרת שאת בסדר!"
אני: "א... אני מ... מצטערת..." לחשתי. כל כך כאב לי לשמוע את אבא שלי מדבר ככה.
אבא: "אבל את בסדר? קרה משהו אתמול? את לא נראית טוב..." הוא הביט ישר אל תוך עיניי
אני: "אני בסדר אבא, באמת שלא קרה כלום ואני באמת באמת מצטערת על אתמול, אני מבטיחה שזה
לא יקרה יותר לעולם"
אבא: "אין לך מושג איך דאגתי לך... כבר רצו לי כל מיני סרטים בראש, חשבתי שאני הולך לאבד גם אותך"
אני: "אני.. מצטערת" לחשתי וחיבקתי אותו.
עליתי לחדרי וסידרתי אותו טיפה, לאחר כמה דקות שמעתי אתא בא פותח לבנות,
הן דיברו איתו קצת ועלו לחדר שלי.
"אני רוצה שתספרי לי הכל, כל מה שקרה!" לירז אמרה עוד לפני שהתיישבה.
אני: "אתן רוצות לשתות משהו, לאכול?"
נטלי: "כן, תביאי"
דורין: "שמנה" היא אמרה והן צחקו, אני לא ממש הצלחתי לצחוק.
ירדתי למטבח והבאתי עוגיות צ'יפס שוקולד, 4 כוסות ובקבוק קולה גדול ישר מהמקרר.
לירז: "כל החיים שלך את עם העוגיות האלו..." היא אמרה בחיוך ברגע שנכנסתי
דורין: "אז מה היה אתמול?"
אני: "אתן מתלהבות כאילו משהו טוב קרה, אבל באמת שהכל... חרא"
לירז: "דברי..."
אני: "הרי יצאתי עם אור, והלכנו לשבת באיזו גינה ושתינו קצת ו.... חשיש, אתן יודעות"
אמרתי ושתקתי, ידעתי שלירז כל כך לא תאהב את הרעיון הזה.
לירז: "ממתי את חזרת לעשן את החרא הזה?" היא שאלה בטון מוזר
אני: "א... השבוע, רק כי... כי רציתי לשכוח מהכל, פשוט... אני... לא יודעת"
התייאשתי מזה שלא הצלחתי להסביר את עצמי
דורין: "טוב, תמשיכי"
אני: "ואז הוא הציע לי משהו אחר. חכו, לפני שאתן קופצות... הוא לקח את זה...
יותר נכון הסניף את זה מול העיניים שלי ובחיי שזה לא עשה לו שום דבר, אולי הוא רק חייך יותר.
הייתי במצב כל כך חרא, אין לך מושג, בגלל כל ה... העניין עם בן, אני פשוט לא,
לא מצליחה להתגבר על זה, בכל פעם שאני לבד אני ישר נזכרת בנו, בכל מה שעברנו, בפרידה
המסריחה הזאת ואני מתחילה לבכות כמו ילדה קטנה. ואור... אור, הוא... הוא אמר שזה כן
ישכיח מימני הכל, שזה יעזור, ישמח ו... לקחתי... הסנפתי..." אמרתי והן הביטו בי בהלם.
נטלי: "זה היה חגיגת?"
אני: "כן, איך ידעת?"
נטלי: "אני מבינה בזה קצת" היא אמרה והבטנו בה "זה לפעם ההבאה, עכשיו מתרכזים במה שקרה למיטל.
תמשיכי..."
אני: "ופתאום הכל עלה לי לראש, אני אפילו לא יודעת איך להסביר את מה שהרגשתי. פתאום נהיה לי קר
כשבעצם היה ממש חם והזענו, פתאום גירד לי כל הגוף, פתאום כזה... מצד אחד הכל היה טוב אבל מצד
שני רע, קשה לי להסביר את זה. אמרתי שקר לי ואור חיבק אותי אליו, אני זוכרת בערך איך...
איך התחלנו להתנשק ו..."
לירז: "את התנשקת איתו?!"
אני: "חכי נו!" אמרתי בעצבים, לירז אף פעם לא סבלה אותו ממש, "הורדנו את הבגדים,
פשוט אין לכן מושג עד כמה הייתי מסטולה, זאת לא הייתי אנ שם... ובכלל התחלתי לראות את בן במקומו,
הדבר הזה השפיע עליי ממש ממש חזק" לקחתי עוד לגימה מהקולה והדלקתי סיגרייה
נטלי: "שאבא שלך לא יריח" היא הזכירה לי, מייד התיישבתי על אדן החלון בזמן שהן יושבות כל אחת בפוזה
שונה על המיטה שלי.
אני: "עשינו את זה" אמרתי פתאום
נטלי: "מה?"
דורין: "לא נכון, רגע, איך?"
לירז: "את לא נורמלית, אני נשבעת לך..."
אני: "הוא שם קונדום ו... וחדר אליי, קיצר, עשינו את זה.. הוא התחיל לזוז בתוכי ו..."
לא יכולתי להמשיך לדבר, נזכרתי בהכל, עברו לי כל מיני צמרמורות בגוף, נגעלתי.
"ו... הפסקתי אותו, קמתי והתלבשתי. אני הרגשתי גרוע. הכל זז לי, הסתובב, הייתה לי סחרחורת,
הוא ניסה לגרום לי להישאר, לשכנע אותי ולא רציתי, התחלתי לרוץ או משהו, לא ממש זוכרת וגם שכחתי את
הפלאפון שלי שם ו..."
לירז: "עכשיו הבנתי למה לא היית זמינה!" היא אמרה בעצבים "איך הגעת לבן בכלל?!"
נטלי: "אמרתי לכן, הוא הלך לחפש אותה אחרי שאבא שלה התקשר אליו מודאג"
אני: "והלכתי ברחובות כמו מפגרת, לא ידעתי מי אני, איך קוראים לי בכלל, לא ידעתי כלום,
בכיתי, היו לי צמרמורות, הלכתי כמו שיכורה... עד שפתאום בן בא עם האוטו והכניס אותי לבפנים...
וזהו בעיקרון, הוא לקח אותי אליו, ישנתי, כמובן שלא הלכתי לבית הספר והוא... הוא החזיר אותי בערב"
דורין: "קרה בניכם משהו?"
אני: "לא, הלוואי. הוא כל כך קר אלי... אני כל כך אוהבת אותו, מתגעגע אליו"
אמרתי בעצב ולקחתי עוד שאכטה.
נטלי קמה אל המחשב והדליקה שירים, בדיוק היה את השיר Listen to your Heart של DHT..
I know there's something in the wake of your smile.
I get a notion from the look in your eyes, yea.
You've built a love but that love falls apart.
Your little piece of heaven turns too dark.
Listen to your heart
when he's calling for you.
Listen to your heart
there's nothing else you can do.
I don't know where you're going
and I don't know why,
but listen to your heart
before you tell him goodbye.
Sometimes you wonder if this fight is worthwhile.
The precious moments are all lost in the tide, yea.
They're swept away and nothing is what is seems,
the feeling of belonging to your dreams.
Listen to your heart
when he's calling for you.
Listen to your heart
there's nothing else you can do.
I don't know where you're going
and I don't know why,
but listen to your heart
before you tell him goodbye.
And there are voices
that want to be heard.
So much to mention
but you can't find the words.
The scent of magic,
the beauty that's been
when love was wilder than the wind.
Listen to your heart
when he's calling for you.
Listen to your heart
there's nothing else you can do.
I don't know where you're going
and I don't know why,
but listen to your heart
before you tell him goodbye.
Listen to your heart, mm-mmmmmm
I don't know where you're going
and I don't know why,
but listen to your heart
before you tell him goodbye.
לירז: "תראי איזה חמוד הוא אבל, איך שהוא דאג לך ככה. אני מוכנה לחתום לך שהוא עדיין אוהב אותך"
אני: "אז למה הוא איתה? אם הוא אוהב אותי, למה הוא לא איתי?"
דורין: "כי כל העניין שלכם הסתבך..."
נטלי: "רגע, ומה עם סער?"
אני: "מזל שאני זוכרת את הפלאפון שלו בעל פה" חייכתי חיוך קטן "עוד לא דיברנו..."
לירז: "הוא ממש חמוד"
אני: "אין לי ראש לאף אחד תאמיני לי... פשוט עכשיו אתן איתי כאן וזה איכשהו בסדר, אבל כשתלכו,
הכל יחזור" אמרתי, כל כך כאב לי להגיד את זה, לדעת עד כמה באמת זה נכון.
דורין: "את רוצה אולי שנצא לאנשהו, להתאוורר קצת?"
אני: "לא, בא לי להיות לבד, למרות שרע לי לבד... אני רוצה לנוח כזה..."
לירז: "אני דואגת לך את... אני מפחדת שתעשי עוד שטויות מהסוג הזה"
נטלי: "כן, אין לך מושג איך הבהלת את אבא שלך ואת בן, הם היו בטוחים שקרה לך משהו"
אני: "אתן... אתן לא מבינות" אמרתי והדמעות החלו לזלוג להן, לקחתי עוד שאכטה אחרונה
והעפתי את הסיגריה מהחלון, "הוא... הוא האהבה שלי, הבן היחיד בחיים שלי שאהבתי ככה, שנקשרתי
אליו בצורה כזאת ופתאום הכל פשוט נהרס, מתמוטט, מתפרק, אני לא יכולה יותר ככה" ניגבתי
את הדמעות, הן לא אמרו כלום, ידעתי שאין כל כך מה להגיד.
נטלי: "אולי... אולי תדברו?"
אני: "נטלי, היום דיבנרו ורבנו, אין זה פשוט לא הולך, לא הולך ולא ילך אף פעם" אמרתי בעצב.
-
"אמא, תגידי יש ג'ינסים שלי שיצאו מהכביסה?", בן שאל את אימו והתיישב על ידה
ליסה: "כן, יש 2 הם על החבל, אתה צריך לעכשיו?"
בן: "לא... למחר לבית הספר"
ליסה: "אה, אל תדאג חמוד זה יתייבש עד אז"
בן: "טוב, תודה" הוא חייך וקם מן הספה
ליסה: "רגע רגע, לאן אתה הולך? בוא תשב איתי קצת..."
בן: "אוי לא..." הוא מלמל והתיישב על ידה, "מה את רוצה לדעת?" הוא שאל בחוסר סבלנות
ליסה: "אל תעשה לי את הפרצופים האלו. אני רוצה לדעת מה איתך ועם מיטל, הבנתי שהיא הייתה פה..."
בן: "כן, סתם היא הסתבכה במשהו, ישנה פה וזהו, החזרתי אותה, בסך הכל עשיתי לאבא שלה טובה"
ליסה: "אתה עדיין אוהב אותה"
בן: "אני לא"
ליסה: "אתה כן"
בן: "אני כן"
ליסה: "רואה? אז למה אתה עם מישהי אחרת?"
בן: "כי... כי ככה... ככה זה יצא"
ליסה: "רואה, אתה אפילו לא יודע למה אתה נמצא עם החדשה, הבלונדינית"
בן: "יש לה שם, נועה"
ליסה: "נועה, שיהיה, אתה אוהב את מיטל ונמצא עם נועה, למה?"
בן: "כי ככה זה יצא, אני ומיטל לא הפסקנו לריב, היא לא רצתה לסלוח לי ו..."
ליסה: "אז ישר הולכים למישהי אחרת?"
בן: "לא אבל..."
ליסה: "בלי לתרץ לי. אני יודעת מה אני אומרת בן ותשמע לי, יש לי ניסיון וחכמה חיים, עברתי בדיוק
את אותם הדברים שאתה עברת, אם אתה לא תפעל, אם לא תעשה משהו יהיה מאוחר מידיי"
נשמע צלצול הפעמון
ליסה: "מישהו אמור לבוא עכשיו?"
בן: "לא שידוע לי... רגע" הוא אמר וקם אל הדלת. "נועה?", הוא שאל בבלבול
נועה: "היי, התגעגעתי אז באתי" היא חייכה
בן: "אה... היי מאמי" הוא חייך. הוא היה מוכן לתת הכל בשביל שמיטל תעמוד במקומה.
נועה: "היי ליסה, מה נשמע?"
ליסה: "הכל מצויין, מה איתך חמודה?"
נועה: "סבבה. טוב, נעלה לחדר שלך?" היא פנתה אל בן
בן: "כן בואי מאמי..."
הם נכנסו אל חדרו, היא מייד החלה לנשק אותו, להוריד מימנו את חולצתו, פתאום הוא קיבל הודעה לאייסיקיו.
"זה ממיטל!", נועה אמרה בעצבים.
-
הן הלכו בסביבות 12 וחצי בלילה, אבא כבר לך לישון ממזמן.
ושוב נזכרתי בו, ושוב פניו עלו, שוב התחיל לכאוב לי על זה שהוא לא איתי, ושוב בכיתי.
אני חושבת שאם הייתי מקבלת שקל על כל פעם שבכיתי בחודש האחרון הייתי מליונרית, או משהו כזה.
חייגתי את מספרו אך הוא לא היה זמין, באייסיקיו הוא היה על אוואי, וזה פשוט כאב... כאב לי
לדעת שהוא לא שלי יותר, שהוא לא איתי יותר.
כל כך רציתי שהוא יהיה ליידי עכשיו, ששפתיינו ייצמדו, שניגע אחד בשני, שנחבק, שנאהב, שנאהב,
שנאהב. ולמה הוא לא פה עכשיו? ניסיתי למצוא לי סיבות לחייך, סיבות להמשיך הלאה, אבל פשוט אין.
החלטתי לשלוח לו הודעה, שלחתי לו הודעה לאייסיקיו, 'בן, אתה אוהב אותי עדיין?', היה לי כל כך חשוב
לדעת אם הוא עדיין אוהב, מרגיש אליי משהו.
-
"נו למה אתה לא עונה לה?", נועה שאלה בכעס
בן: "ככה עזבי אני במילא על אוואי, שתחשוב שלא ראיתי..."
נועה: "לא, תענה לה! היא חוצפנית, מה היא שולחת לך הודעות כאלו? 'אתה עדיין אוהב אותי?'
נה נה נה" היא אמרה בלגלוג
בן: "נועה דיי נו..."
נועה: "לא רוצה. אני רוצה שתענה לה, תגיד לה שתזדיין כבר מהחיים שלך!"
בן: "דיי זה לא יפה נו, בואי נתעלם וזהו".
הוא כל כך רצה שנועה תיעלם, כל כך רצה לכתוב למיטל 'בטח שאני אוהב אותך, אני אוהב אות
יותר מאת החיים עצמם!'.
נועה: "אוף, טוב..." היא אמרה ויצאה מחלון השיחה של מיטל
בן: "את רוצה לשתות משהו מאמי?"
נועה: "כן, דיאט קולה יש?"
בן: "כן, שנייה" הוא חייך ויצא מהחדר. בשנייה שהוא סגר את הדלת נועה פתחה את חלונה של מיטל וענתה
לה בשמו.
'מיטל, אני לא אוהב אותך כבר, מאז שאני ואת נפרדנו כמעט נעל לי כל הרגש כלפייך. אני לא רוצה שתיפגעי
סתם ואני חושב שאנחנו צריכים לנתק את הקשר לגמריי. תביני, טוב לי עם נועה עכשיו למה את מנסה להרוס?
תעזבי אותנו בשקט, אני מתחנן אלייך, תצאיי לננווו מהחיים, בבקשה, את הורסת הכל. מילא הייתי אוהב
אותך, אבל אני פשוט לא... אני מצטער אם זה פוגע בך, אבל במאת אני מעדיף לנתק אית את הקשר,
תמחקי אותי מהאייסיקיו אני אמחוק אותך, אל תדברי איתי יותר, גם לא שלום בביצפר, ככה הכי טוב לשנינו'
-
"ככה הכי טוב לשנינו..." קראתי את ההודעה בקול והייתי בשוק. הבטתי כמה שניות על המסך, לא האמנתי.
הוא לא אוהב אותי, הוא בקושי מרגיש אליי משהו, למה לעזאזל אני חיה בבועה?!
כל כך נפגעתי.
ישר, בלי לחשוב אפילו לקחתי את המספריים הקטנות מערכת הטיפוח, פתחתי אותן והעברתי בחוזקה על ידי.
עוד פעם ועודפעם ועוד ועוד ועוד, אולי איזה 30 פעם, כאב, שרף, אבל זה אפילו לא הגיע לרבע מכמה
ששרף לי בלב.
עישנתי לי עוד ג'וינט שנשאר לי ממה שאור הביא
לי, פשוט הייתי צריכה את זה פתאום, הרגשתי איך זה עולה לאט לראש, נותן לי שלווה, רוגע.
וככה ישבתי לי, בפינת החדר, ביחד ימין ג'וינט, יד שמאל נוטפת דם, על פני הדמעות, ליבי שבור,
ואני? חושבת על מה שנהיה מימני. על הגועל נפש שאני מייצגת עכשיו, על איך שהשתנתי בזמן האחרון.
הלוואי והייתי יכולה לירוק לעצמי בפנים.
אתר האהבה הישראלי