•°•°•°•רק ידידים•°•°•°• - העונה השנייה התחילה!

יוא איזה סיפור מדהים!
תמשיכיי (:

יווווווווא איזה פרררררררק מהמםםםםםםם !

אני שונאת את בן.
אדיש שזה מעצצצבן .

המשך מאמי, מדהים!

פרק מדהים מדהים מדהים [:

פיייייייי פרק חזק
תמשיכיכ מאמיייי

מדהיים
תמממשיכיי

מדהים. :|
המשך ??

תודה ענקית 😁



=פרק 175=
"מה את עושה פה?!", בן שאל בעצבים. הוא לא הבין איך היא מסוגלת להראות את הפרצוף שלה ועוד בפתח ביתו.
נועה: "אני רוצה לדבר איתך"
בן: "אין לנו על מה לדבר!" הוא בא לסגור את הדלת אך היא עצרה בעדו
נועה: "אני לא הולכת עד שאתה לא מקשיב לי. תפסיק להתנהג כמו ילד קטן!"
בן: "כנסי" הוא אמר בשקט, היא נכנסה וסגרה אחרייה את הדלת
נועה: "אתה לא שואל אם אני רוצה לשתות משהו? לאכול?"
בן: "לאכול אני יודע שאת לא תאכלי, לשתות? מה בא לך?"
נועה: "מצחיק מאוד" היא חייכה חיוך ציני "דיאט קולה יש?"
בן: "יש לך מזל שאמא שלי החליטה לשמור על גזרה..." הוא אמר ומזג לה דיאט קולה
הם התיישבו על הספה
בן: "טוב על... על מה רצית שנדבר?"
נועה: "שמעתי שנועה טסה לניו יורק" היא אמרה ובלב קיללה אותה
בן: "כן"
נועה: "איך אתה עם זה?"
בן: "איך אני עם זה? אני לא יכול אפילו לדבר איתה עכשיו את מבינה? הכל פשוט חרא"
נועה: "אני מצטערת..." היא לחשה
בן: "על מה?"
נועה: "על מה? על הכל, על איך שככה גרמתי לך לבגוד בה ו... לא יודעת, תבין, אני עדיין אוהבת אותך, אף פעם לא הצלחתי במאת לשכוח אותך. אפילו שהייתי עם שגיא, זוכר אותו?" היא שאלה ובן הנהן בראשו לאות הסכמה ונועה המשיכה "אז גם כשהייתי איתו חשבתי עליך וכל הזמן אני חושבת על זה שאם מיטל לא הייתה באה אני ואתה היינו ביחד ו..."
בן: "אבל היא באה, ואלו החיים, אנ אוהב אותה, מה את רוצה שאני אעשה?"
נועה: "אני יודעת שאתה אוהב אותה אבל... פשוט רציתי להיות איתך ואתה אף פעם לא נתת לי הזדמנות להתקרב אליך, אני לא כזו גרועה כמו שאתה חושב"
בן: "לא? נועה כששנה שעברה היינו יזיזים או לא יודע מה, כל אחת שהייתה מקתרבת אליי היית גורמת לה לבכות, היית מציקה לה, את פשוט... חנקת אותי לגמריי וגם כשבחרתי להיות עם מיטל את כל הזמן ניסית לסכסך ולהפריד ו... ואני לא יודע מה. אבל עזבי נועה, באמת שאין מה לחפור בנושא, את צדקת, גם לי היה חלק בעניין מן הסתם וזה מגיע לי, מגיע לי שהיא ככה זרקה אותי" הוא אמר והשפיל את מבטו
נועה: "זה לא מגיע לך... מה, מה אתה מתכוון לעשות עכשיו?"
בן: "מה אני כבר יכול לעשות? אני צריך לחכות שהיא תחזור ו... ואני לא יודע מה יהיה"
נועה: "אתה רוצה לחזור אלייה?"
בן: "בטח, איזו שאלה אבל היא לא מוכנה לשמוע עליי אפילו" הוא אמר ולא יכל להתעלם מהריח הסקסי שנטף מנועה.
נועה: "אתה ניסית לדבר איתה בכלל?"
בן: "כן..." הוא ענה והביט על שפתייה הבשרניות שהיו משוכות באודם וורוד.
נועה: "ו...?"
בן: "אמרתי לך, היא לא רוצה לשמוע מימני בכלל... אני כל כך מפחד שזה ייגמר, אני לא רואה את החיים שלי בלעדייה" הוא אמר ושם לה שנועה קצת נפגעת מדבריו, אחרי הכל, לא קל לשמוע ממישהו שאת אוהבת שהוא אוהב כל כך מישהי אחרת.
בן: "אני מצטער" הוא לחש
נועה: "זה בסדר, אני מבינה ... אותך, אני יודעת מה זה לאהוב מישהו עד כדי כך שאתה כאילו לא רואה את החיים שלך בלעדיו, שאתה רוצה להיות רק לידו... אני יודעת מה זה בן, אני יודעת מה זה שהלב כל כך כואב" היא אמרה והוא הבין שהיא מדברת עליו
בן: "תראי מה זה" הוא המשיך לדבר "היא זאת שאמורה להיות כל כך פגועה ואני פגוע בעצמי, כל כך פגוע מכל העניין הזה אני..."
נועה: "אבל כולם עוברים את זה מתי שהו בחיים, כל אחד נפגע..." היא אמרה בשקט וליטפה את ידו.
בן: "אני לא יכול יותר אבל, את לא מבינה? אני מרגיש שהחיים שלי נגמרו" הוא אמר והזיז את ידו. הוא לא יכל להרגיש אותה, לדעת שהיא נוגעת בו.
"אני אהיה איתך, אנחנו נעבור את זה ביחד" היא אמרה, הוא הביט עמוק לעינייה, לא היה לו אף אחד ברגע זה להישען עליו, היא חיבקה אותו, הוא חיבק אותה בחזרה.
---
כשהתעוררנו התלבשנו במהירות והלכנו לחדרם של מאיה ואבא, הם גם היו מוכנים.
אבא: "קודם נלך לאכול במסעדה אחת ששמעתי שהיא ממש טובה"
אני: "ואז? אני רוצה לקנות בגדים!" אמרתי ודמותו של בן הופיעה במוחי. גם כשאני בניו יורק המחשבות עליו רודפות אותי.
לירז: "אז נלך אחריי המסעדה" היא אמרה בחיוך. הלכנו אל המסעדה ברגל, בערך חצי שעה הליכה, קרני השמש הנעימות ליטפו אותנו, כל שנייה עצרנו והבטנו בחנויות הראווה, מלא מלא חנויות, פשוט בלי סוף. כשהגענו למסעדה התיישבנו באחד השולחנות.
מאיה: "מה אתן רוצות לאכול?"
אני: "מה יש?"
לירז: "בואי נזמין פסטה מוקרמת, הכי טעים!"
אני: "סבבה" חייכתי.
מאיה הזמינה לי וללירז פסטה מוקרמת, לעצמה היא לקחה דג אפוי ואבא לקח סטייק גדול עם אורז מוזר כזה. הביאו לנו גם קנקן קולה גדול, מזגנו לכולם והתחלנו לאכול. הבטתי לעבר החלון הגדול שמשקיף אל הרחובות, הרחובות היו מוצפים בכל כך הרבה אנשים, כל כך הרבה אנשים שונים. עברה שם בחורה שלא הייתי נותנת לה פחות מ19 עם עגלת תינוק, איך אפשר ללדת בגיל כל כך מוקדם? על ידה חלף במהירות בחור כהה עור עם בגדים רחבים וכובע צמר, אחריהם עברה אישה זקנה מאוד, היא הלכה באיטיות והביטה על כולם, בידה החזיקה שקית מקרטון, בטח של מצרכים או משהו. בטח היא קנתה דברים כדי לבשל לנכדים שיבואו. רגע, ואולי בכלל אין לה נכדים? אולי גם היא אלמנה שגרה לבד? אולי היא קנתה חומרים לדייסה ורק מחכה להגיע הבייתה, להכין לעצמה דייסה חמה שתחמם לה את הלב? ואולי..."
"מיטל!", לירז קראה וקטעה את מחשבותיי
אני: "מה?"
לירז: "מה יש לך? אני קוראת לך שעה..."
אני: "כלום" עניתי בחיוך. לפעמים הייתי אוהבת ככה סתם להמציא סיפורי חיים לכל מיני אנשים שהייתי רואה ולא מכירה.
לאחר שסיימנו לאכול יצאנו החוצה ומאיה הדליקה סיגרייה.
"ממתי את מעשנת?", שאלתי מופתעת
מאיה: "רק לפעמים" היא חייכה ולקחה עוד שאיפה אל תלמדו מימנו"
אם היא רק הייתה יודע שאני מעשנת קבוע...
"אז מה בא לכן? ללכת לקניון ששם זה רק מותגים וקצת יקר או לחנויות שפה, יותר זול?"
אני: "בטח שלחנויות פה" אמרתי וכולם הסכימו איתי.
למרות שכסף לא היה חסר העדפתי לקנות כמה פריטים ב80$ מאשר פריט אחד באותו הסכום.
נכננסו לחנות ענקית, היא הייתה ממש גדולה, באחד כמו קומה שלמה של קניון! היא הייתה מחולקת לפי מחלקות, הייתה מחלקת נשים, גברים, מחלקת ילדים, מחלקת נעליים ומחלקת הלבשה תחתונה. קבענו להיפגש בקופה ואבא כמובן דאג לציין שלא להגזים עם הדברים. אני ולירז לקחנו 2 סלסלאות גדולות ממתכת והתחלנו להסתובב.
"יו תראי איזה יפה!" היא הצביעה בהתלהבות על חצאית ג'ינס מדהימה, היא מייד הכניסה אותה לסלסלה, ככה בחרו עוד ועוד דברים, מכל המחלקות, לבסוף גענו לקופה, לירז שילמה על עצמה ואבא שילם עליי😊
יצאנו מישם והתחלנו ללכת ברגל לכיוון המלון, הדרך הייתה בערך 40 ומשהו דקות.
"יאו איזה מכונית יפה!", אמרתי בהתלהבות, כל המכוניות שם היו יפות בעצם, אבל זאת הייתה מדהימה.
זו הייתה פרארי צהובה עם גג פתוח לגמריי, ממש מדהימה.
"ותראי, גם מי שבפנים חתיך" לירז ציינה בחיוך.
המשכנו ללכת אל בית המלון, כשהגענו כל אחד הלך לחדרו, אני ולירז מייד הוצאנו הכל מהשקיות
אני: "החנות הזאת כל כך מגזינה, בחיי, תראי כמה דברים קנינו בכל כך קצת כסף!"
לירז: "והאיכות נראית סבבה"
אני: "כן... טוב בואי ניראה" אמרתי בחיוך.
קודם כל סידרנו את מה שאני קניתי... קניתי נעליים עם אותה צורה כמו של אדידס בצבע שחור, נעלי עקב בצבע חום כהה, גופייה בצבע לבן עם תחרה, 6 חולצות טי שירט רגילות עם הדפסים חמודים, ג'ינס סקיני נמוך וצמוד בצבע אפור כהה, שמלת מיני פרחונית מבד נעים, חזייה אדומה עם תחרה, ממש סקסית... קניתי גם גרביים וורודות עם הדפס של סנופי. לירז קנתה 2 טישירטים עם הדפסים חמודים, כפכפים בצבע לבן עם חרוזים צבעוניים, חצאית מיני ג'ינס בהירה עם קרעים, תחתונים רגילים בצבע תכלת עם כתובית מצחיקה וגופייה די חשופה בצבע שחור, בטח היא בחרה אותה ליציאות וכאלה.
התלהבנו מהכל וסידרנו את הכל בארון
"את ידעת..." התחלתי להגיד
לירז: "מה?"
אני: "עזבי, לא משנה..."
לירז: "לא נו, מה לא משנה... תגידי!"
אני: "כאן כייף לי, אני קצת שוכת מהכל אבל... בטח כשנחזור לארץ הכל ישוב להיות חרא... ואני יודעת שאבא ומאיה אירגנו את החופשה הזאת בשבילי במיוחד בגלל המצב הזה והם כל כך יתאכזבו לדעת שזה לא עזר"
לירז: "יכול להיות מיטל, כן, זה יכול להיות שנחזור לארץ הכל יהיה שוב רע. אבל יודעת מה? במקום לבכות פה בנתיים, יש לנו עוד 5 ימים להעביר פה. היום אני ואת יוצאות!" היא הכריזה בשמחה
אני: "כן... ממש. אנחנו לא מכירות פה כלום, אין לי חשק לאבד באמצע ניו יורק"
לירז: "אוי נו, אנחנו נסתדר"
אני: "איך בדיוק? המילים היחידות שאת יודעתב אנגלית זה דוג, קאט, פאק, ופאקינג שיט" אמרתי ושתינו צחקנו "סתם, את צודקת, היום בערב נצא" חייכתי
לירז: "ונכיר בנים, יאו יש פה כל כך הרבה בנים חתיכים"
אני: "יש לך חבר אם להזכיר לך..."
לירז: "כן, אני לא הולכת לעשות שום דבר איתם" היא צחקה
אני: "אני מקווה" חייכתי.
---
"אוח, המקלחת הזאת היית טובה", דורון אמר בחיוך כשיצא מהמקלחת עטוףבחלוק בצבע לבן עם הסמל של המלון.
מאיה: "הכנתי לי ולך קפה" היא אמרה והצביעה על השולחן החמוד עם 2 הכיסאות. הם הלכו לשבת שם ושתו ביחד.
מאיה: "מה יש לך? אתה ניראה מוטרד..."
דורון: "מיטל"
מאיה: "מה עכשיו?"
דורון: "בטח שנחזור לארץ... הדיכאון ישוב אלייה. אני כל כך מכיר אותה"
מאיה: "אז מה? אז הוא ישוב. לפחות כאן היא נהנת וקצת שוכחת מכל הלאגן שעובר לייה בארץ, תיתן לדברים להסתדר מעצמםדורון"
דורון: "את צודקת..."
---
נטלי עמדה מאחורי הדלפק בקיוסק לבושה בג'ינס הרגיל שלה ובגופייה ישנה בצבע שחור, שיערה השחור היה אסוף לקוקו גבוה ואת עינייה הבהירות הדגיש עיפרון שחור. היא העבירה מטלית עם חומר ניקוי על הדלפק ואז זרקה אותה לפח.
"סליחה? יש לך כאן מכשיר?" נסטיה פנתה אל נטלי שעמדה מאחוריי הדלפק
נטלי: "יענו באנג?"
נסטיה: "הו, סוף סוף אחת שמבינה משהו במקום הזה" היא חייכה.
נטלי: "איך אפשר שלא... כן יש שנייה" היא הוציאה מאחת המגירות מתחת לדלפק מכשיר בצבע לבן.
נסטיה: "כמה זה?"
נטלי: "עליי..." היא חייכה "תתני לי איזה ראש?"
נסטיה: "אה, את גם סוחבת?"
נטלי: "כן, מידי פעם, הפעם האחרונה הייתה לפני חודשיים"
נסטיה: "נחמד"
נטלי: "כן... יש לך כאן קססה מוכנה?"
נסטיה: "כן..."
נטלי: "טוב, בואי לפה..." היא סימנה לה ונסטיה באה על יד נטלי, מאחורי הדלפק, הן התיישבו על הריצפה. נסטיה סידרה את הקססה בתוך המבחנה של הבאנג, הדליקה עם המצית בצד השני, שאפה, והפילה ראש אחד.
נסטיה: "קחי... זה אחלה חומר הפעם" היא אמרה בחיוך והמשיכה להצויא את כמות העשן הגדולה מפיה
נטלי סידרה גם לעצמה ראש והפילה אחד.
---
"אני לא יודעת מה ללבוש..." אמרתי בלחץ
לירז: "תשימי את הג'ינס החדש עם הנעליים החדשות"
אני: "איזה העקב החומות?"
לירז: "כן... ותוסיפי את הגופייה החומה שלי שקנינו פעם זוכרת?"
אני: "אה, הבאת אותה? יופי" חייכתי. זו גופייה ממש יפה עם מחשוף חמוד וקצת פתוח בגב.
התלבשתי והתאפרתי קצת, לירז לבשה את הגופייה הוחצאית החדשות ונעלי עקב שחורות, כשהיינו מוכנות הלכנו להודיע לאבא ומאיה שאנחנו יוצאות, הם כמובן עשו לנו הדרכה קצרה ורק אז אישרו לנו לצאת.
הרחובות היו ממש מוארים בשעות האלו.
"חכי אני רוצה סיגריות" לירז אמרה ונכנסנו לאחד הקיוסקים שהיו שם.
8 דולר סיגריות, הייתי בשוק. 8 דולר זה 30 ומשהו שקל.
היא קנתה פרלמנט ארוך, הדלקנו כל אחת סיגרייה והמשכנו להסתובב.
"ניראה לך יכניסו אותנו לפה?" שאלתי והצבעתי על אחד המקומות. אני לא יודעת מה זה היה, בר או מועדון, אבל היו מלא אנשים בחוץ.
לירז: "בא לך לנסות?"
אני: "כן, בואי..."
עמדנו בתור כמו כולם
"סליחה, כמה עולה להיכנס לכאן? ומה זה?" שאלתי באנגלית את אחת הבחורות לאחר שהיא ענתה לי פניתי ללירז
אני: "לירז, זה רק 10 דולר כניסה ויש לך משקה אחד חינם"
לירז: "וואי, מגניב!"
אני: "מעניין מאיזה גיל זה"
לירז: "כן..." הגיע התור שלנו, הסלקטור ביקש באנגלית תעודת זהות, ידעתי.
"אנחנו באנו מישראל, התעודות במלון..." אמרתי מייד, הוא חייך והכניס אותנו. היינו נראות בנות איזה 18, אפשר להגיד.
זה היה מקום כל כך יפה, הוא היה ממש ענקי, היו מלא בחורים ובחורות שרקדו שם, באמצע היה בר ע-נ-ק-י וכל הברמנים עשו תעלולים עם הבקבוקים וכל מיני דברים כאלו.
לירז ואני התחנו לרקוד, אחריי חצי שעה בערך התעייפית קצת והחלטתי לקבל את המשקה חינם.
"אני נשארת לרקוד פה!" היא צעקה אליי, הלכתי אל הבר והתיישבתי, חיכיתי שישימו לב אליי ואז... אז קלטתי אותו. את אחד הברמנים שם. הוא היה כל כך יפה. הוא היה גבוה, עם שיער שחור, עיניים חומות גדולות, צבע עורו היה שזוף, היה לו מבנה גוף של דוגמן, הוא מייד התקרב אליי
"amm can i get plece a..." איך אומרים את זה? איך אומרים כוס עם וודקה ורדבול?
"נו.כוס עם...redbool with vodka?" שאלתי ונשמעתי כמו עילגת
"את מתכוונת לכוס עם וודקה ורדבול?" הוא שאל בעברית ואני הבטתי עליו מופתעת.
אני: "אתה ישראלי?"
...: "כן" הוא חייך ומייד הביא לי את המשקה. הוא המשיך לברמן ואני לא יכולתי להפסיק להסתכל עליו.
"בואי כבר לרקוד...!" לירז משכה אותי אחורה ואני קמתי מהכיסא, המשכתי לרקוד איתה.
---
"נו?!" ליאור שאל בלחץ את אנה בדיוק לאחר שהרופא יצא מחדרה
אנה: "אני... וואו! ליאור!" היא חייכה
ליאור: "מה? מה יפה שלי?"
אנה: "אני מתקדמת! יש לי תושה ברגליים! חזרה לי התחושה ברגליים! הנה, תצבוט אותי!" היא אמרה וליאור צבט אותה בברך
"איה!", היא צעקה ושניהם צחקו.
ליאור: "מתי הולכים מכאן?"
אנה: "צריכים להביא לי כדורים ואז נלך" היא חייכה
ליאור: "טוב, אני אלך להביא לנו בנתיים משהו לאכול טוב?"
אנה: "טוב חמוד שלי..."
ליאור יצא מהחדר וראה על ידו את הרופא השומן שיצא הרגע מחדרה של אנה.
"אז היא תלך? היא תלך?!" הוא שאל אותו בחיוך
הרופא: "זה יקח זמן אבל... כן, התחושה חזרה לה, זה נדיר, זה לא קורה בדרך כלל. תידע לך שהכל בזכות הטיפולים שהיא עשתה"
ליאור: "ובזתכותך!"
"אני לא מאמין!!!", הוא צרח בהתרגשות "באמת? אתה לא משקר לי?" הוא פנה אל אותו אדם שמן
...: "לא" הוא ענה "אבל אתה לא צריך לצרוח ככה..." הוא חייך במבוכה
"בטח שכן! אני כל כך מאושר!" הוא השיב וחיבק את אותו.
---
"היה כל כך כייף!" צעקתי בהתרגשות כשיצאנו מהמועדון
שתינו הדלקנו סיגריה, התיישבנו על אחד הספסלים הקרובים למועודן והבטנו על המשיים
"הוא כזה חתיך, זה שידברת איתו" היא אמרה פתאום.
אני: "הברמן? כן הוא ממש יפה... אבל בן יותר"
לירז: "מה הקשר בן? מיטל, אני לא רוצה יותר לשמוע בן עד שחוזירם לארץ"
אני: "טוב" צחקתי "אני מתגעגעת אליו אבל"
לירז: "שילך להזדיין! תראי כמה בנים פים יש פה ו..."
אני: "אבל הוא יותר יפה! בן הכי יפה. מניאק"
לירז: "טוב דיי, אמרנו שאין בן יותר נכון?"
אני: "כן..."
"צריכות טרמפ אולי?" שמעתי קול, הבטתי מולי וראיתי את הברמן.
לירז: "פאק זה זה מהצהריים!" היא לחשה לי. אכן. זה היה הבחור החתיך עם המכונית הצהובה, רק עכשיו אני מגלה.
"כן, בטח" חייכתי ומשכתי אותה אחריי. נכנסנו למוכנית המהימה שלו והתחלנו לנסוע
"אתן כאן במלון?", הוא שאל
אני: "כן..." עניתי ונתתי לו את שם המלון
...: "אז איך קוראים לכן?"
אני: "לי מיטל ולה לירז"
...: "נעים מאוד, לירן" הוא אמר בחיוך והגביר קצת את מוזיקת הראפ.
אחרי כמה דקות של נסיעה הגענו, לירז ירדה לפניי ואני אחרייה
אני: "תודה, באמת... לא זכרנו כל כך איך לחזור"
לירן: "זה בסדר" הוא חייך "תגידי, יש מצב אולי לקבל את מס' הטלפון שלך?"
אני: "כן" הוא הביא לי את מכשיר הפלאפון המחודש שלו ואני הקשתי במהירות את מס' הטלפון של החדר במלון שלנו.
---
ג'ון נשכב על המיטה והביט בתקרה, הוא כבר לא יכל לחכות, הוא התפלל שתעבור כבר עוד שנה, שהשנה תעבור מהר, שמיטל תגיע לגיל 18 והוא עצמו ילך ויספר לה את האמת. למרות שהיה אחד העשירים במדינה, עם יותר ממליארד דולר בחשבונו חדרו היה ניראה פשוט ורגיל. על הקיר הייתה תמונה גדולה של מיטל, ממסוגרת, מגיל 8, תמונה שפוסרמה באחד מעיתוני הילדים, היא נבחרה לילדת השבוע.
"ג'ון" דלת החדר נפתחה ובפתח עמדה אמי, אחת הילדות הקטנות. סיפורה של אמי היה עצוב במיוחד, אימה נהרגה בתאונת דרכים לפני שנתיים, אביה התאבד חצי שנה לאחר מכן והותיר את אמי עם סבתה המעורערת נפשית. יום אחד אמי ברחה מביתה, אפילו שהייתה רק בת 6, אחד מעובדיו של ג'ון מצא אותה והביא אותה לבית היתומים.
"מה קרה?" הוא שאל
"יש איזו מישהי שמחפשת אותך, היא אמרה לי לקרוא לך" היא אמרה בקולה הילדותי
ג'ון: "מה? אבל השעה 11 בלילה"
"לא יודעת... היא אמרה לי לקרוא לך"
ג'ון קם ממיטתו ולבש חלוק בצבע בורדו על בגדי השינה שלו
ג'ון: "ואיך היא נראית האישה הזאת?" הוא שאל. הוא היה בטוח שאמי הקטנה עובדת עליו, כמו תמיד ולבסוף הוא מגלה שהיא לא מצליחה להירדם ורוצה שהוא יקריא לה סיפור.
אמי: "גבוהה, בלונדינית... עם עיניים בצבע של הים"
ג'ון חייך, היא בטוח מתלוצצת. למה שמישהי כמו תיאור של דוגמנית תחפש אותו בשעה כזאת?
הוא ירד במדרגות ופתח את הדלת, את אותה אישה הוא זיהה מייד.

מאירועי הפרק הבא:
*
הבטתי במסך בעצב, ליבי התמלא בקינאה. שנאתי אותו, איך הוא לא מתבייש? בן זונה. הסתובבתי והבטתי על לירן, התקרבתי אליו, הוא ישב על המיטה, הבטתי עמוק בעיניו
"לירן..." לחשתי
*
"אבל תביני!" הוא צעק "את לא יכולה לבוא אחרי 16 שנה ולדרוש מידע עלייה!"
...: "אני יכולה לעשות מה שאני רוצה. אני מתחננת אליך, בבקשה, אני לא ישנה בלילות בגלל זה"
"אני לא יכול, פשוט לא יכול" הוא אמר והביט עמוק אל עינייה הכחולות. היא כמעט ולא השתנתה, כל פעם הוא נזכר ביום ששמע בכי של תינוק.. הוא נזזכר איך ראה אותה, לפני 16 שנה בורחת ולא עונה לקריאותיו.
*
"מה את מפגרת?! איך יכלת למכור את המחשב?! מה עובר עלייך?" אנה צרחה ברוסית אך אימה לא התייחסה אלייה.
"תעני לי" היא צעקה אך אימה המשיכה לא לענות לה. היא יצאה מחדרה וסגרה את הדלת.
'כוסאמק עם הרגליים האלה!' היא רצתה לצרוח. היא רצתה לקום, ללכת אחריי אימה אבל לא יכלה.
*

3>

וואו ....

מדהייייים
המשךךךךךךך

יווו מדהייים
תמשיכיי
בטח האישה הזאת היא אמא של נועה

מדהים!!

ואיי אנה תוכלל ללכת [:

המשך ?

מדהים [:

וואי זה כול כך י פ ה !:]
תמשיכי דחוף
לאב יו הכי