•°•°•°•רק ידידים•°•°•°• - העונה השנייה התחילה!

QUOTE (-=-2תאל!ש-=- @ 05/08/2007) לא הרגיש לי שבן מספיק מתאמץ ושבאמת אכפת לו.
אפילו לעזור לה הוא לא ניסה.
איככ מגעיל אחד!

2 המשכים חמודים ביותר :]
המשך!
צודקת /;

המשך [:

בן מניאק.. :/
טובב שהיא טסההה [:

2 המשכיםם מדהימים!
תמשיכי דחוף!

יואיואיאוא אני מתה להמשךךך :]

מושלם!!
המשך ?
):

=פרק 174=
"מה... אתה רציני?", שאלתי בהלם והבטתי על פניו של אבי
אבא: "כן, כן! תקומי, תארגני דברים, יאללה"
אני: "אבל למה 4 כרטיסים?"
אבא: "את, מאיה ואני"
אני: "ו...?"
אבא: "את תגלי כשנגיע לשדה התעופה"
אני: "טוב..." עניתי בחיוך, הוא יצא מהחדר, מייד צלצלתי ללירז כדי לספר לה אבל היא לא ענתה, התחברתי לאייסקיו וכתבתי אוואי
---
לא פה...
!
---
קראתי כל מיני אוואים של אנשים
לירז - 'לא פה😊 חחח'
בן - 'ילדה אני אוהב אותך'
דורין - 'פה לבנתיים😊 איזה חופש אחלה'
עמית - 'לירזי אוהב אותך נסיכה יפה שלי3>>>'
התנתקתי מהאייסיקיו והוצאתי את המזוודה הדומה הגדולה מהארון, הכנסתי לשם 3 ג'ינסים, חצאית מיני ג'ינס, מכנס שחור, גופיות ועוד מלא דברים, אחרי שעה ומשהו סיימתי לארוז הכל. הוצאתי מהארון מכנס ספורט שחור של אדידס עם 3 פסים לבנים בכל צד, גופייה לבנה צמודה וכפכפים לבנות, התלבשתי במהריות, שמתי סומק וירדתי למטה. אבא הסביר שההורים של לירז יטפלו בבובי, כל כך שמחתי.
---
"וואי אין לך מושג פשוט" נועה אמרה בחיוך לשובל שהקשיבה בהערצה, "זה היה כל כך כייף! הלבישו אותי בכל מיני דברים יפים, איפרו אותי פצצה, צילמו מלא תמונות, איזה כייף... הם ממש התלהבו מימני"
שובל: "אני תמיד אמרתי לך שאת צריכה ללכת להיות דוגמנית"
נועה: "כן... אבל חכי תראי, כל אלו שלא קיבלו אותי, הם עוד יצטערו על זה!"
שובל: "צודקת" היא אמרה בחיוך
נועה: "מה איתך ועם מאור, ההורים שלך יודעים?"
שובל: "הם יודעים שאני יוצאת עם מישהו, אבל לא יודעים שזה הוא, הם לא יתנו לי לצאת איתו בגלל הגיל שלו"
נועה: "אבל זה הכי טוב בנים גדולים, ככל שהם יותר קטנ ים הם מפגרים"
שובל: "אז למה את כל כך תפוסה חזק על בן?"
נועה: "כי... כי בן שונה, את יודעת את זה".
---
הגענו לשדה התעופה, היו די הרבה אנשים, מאיה ואני התיישבנו באחד המקומות שם, אני לקחתי שוקו חם ובורקס גבינה ומאיה הזמינה קפה שחור, אבא הלך לסדר כמה דברים ואנחנו חיכינו לו.
מאיה: "את שמחה?"
אני: "כן... אין לכם מושג, כל כך תודה"
מאיה: "אני ידעתי שמשהו עובר עלייך, ישר קישרתי את זה לבן, ושמעתי גם את השם נועה יותר מפעם אחת עם צרופי קללות משונות, אז הבנתי..."
אני: "תודה" אמרתי בשקט וחייכתי
מאיה: "את תראי שאנחנו נהנה שם, אבא שלך לקח במיוחד חופשה מהעבודה וגם אני"
אני: "לא יעשו לכם בעיות על זה נכון?"
מאיה: "לא, מה פתאום, אבא שלך בכלל לא לוקח חופשים, מגיע לו"
אני: "כן..." אמרתי בשקט "תדעי לך ש... שאחרי שאמא שלי מתה אנ... אני, זאת אומרת אני ידעתי שלאבא שלי במוקדם או מאוחר תהיה חברה ו... ולא חשבתי שאני ככה אסתדר עם זה, את באמת מדהימה מאיה" אמרתי והיא חייכה חיוך גדול. הפלאפון שלי צלצל, ראיתי על הצג שזו לירז, עניתי מייד
אני: "אוף בא לי להרוג אותך לירז!" צעקתי
לירז: "מה? למה?"
אני: "ככה! למה לא ענית כל היום? ניסיתי להשיג אותך מלא"
לירז: "כן הייתי עסוקה"
אני: "עסוקה? עד כדי כך עסוקה שלענות לי רגע את לא יכולה?"
לירז: "כן" היא אמרה בקרירות, כל כך התעצבנתי
אני: "תודה רבה לך"
לירז: "בבקשה. טוב, אני חייבת לעוף, ביי"
אני: "ביי!" אמרתי בעצבים וניתקתי.מה יש לה? בחיים היא לא דיברה אליי בצורה כזאת.
---
אנה התעוררה משנתה, היא הרגישה מוזר, היא פקחה את עינייה בעדינות והביטה לעבר שעון הקיר, 1 בלילה.
היא הוציאה מגבון לח מהשידה וניגבה את פנייה, הלוואי והיא יכלה לקום לשירותים לשטוף פנים, היה לה כל כך חם.
היא נשארה לשכב כמובן, מנסה להירדם שוב אבל ללא הצלחה, כאבו לה הרגליים. אבל זה לא יכול להיות. היא משותקת, היא לא יכולה להרגיש כלום. היא הרגישה כאבים בעצמות, ממש ממש בפנים, הכאבים התחזקו מרגע לרגע עד שהיה בא לה לדחוף לשם סכין, היישר לתוך העצמות. היא התחילה להרגיש עקצוצים מוזרים, היא מייד חייגה את מספרו של ליאור.
"הלו?", הוא ענה בקול עייף
אנה: "הערתי אותך?"
ליאור: "לא ממש.. אני מנסה להירדם אבל בן החולה נפש לא נותן לי" הוא אמר והיא שמעה ברקע את בן אומר משהו
אנה : "אה אתה אצלו?"
ליאור: "כן... כל הלילה מיטל מיטל מיטל, אני עוד שנייה מעיף אותו מהחלון" הוא אמר וחיוך קטן עלה על פנייה של אנה
אנה: "תגיד לו שאני לא מרשה לו לשגע אותך ככה"
ליאור: "זה לא יעזור" הוא גיחך "כשאמרתי לו שאני אהיה שם בשבילו בגלל כל הקטע עם מיטל ואעודד אותו לא חשבתי שזה יהיה ככה... רגע, למה התקשרת? קרה משהו?"
אנה: "כ...כן" היא אמרה בשקט
ליאור: "מה?" הוא קפץ מהמיטה "מה קרה מאמי?"
אנה: "אני לא יודעת... התעוררתי ופתאום יש לי כאבים חזקים בעצמות ברגליים, ממש ממש חזקים... כאילו ממש בתוך העצם ו... אני מרגישה מן עקצוצים כאלו, כמו העקצוצים שיש אחריי שהרגל נרדמת, כאילו מלא נמלים הולכות לי על הרגליים"
ליאור: "מה? רגע אבל איך זה יכול להיות?!"
אנה: "אני לא יודעת..."
ליאור: "טוב תקשיבי מאמי... את יכולה לנסות לישון או שזה ממש נוראי?"
אנה: "אני יכולה ברור שכן, אבל אני רוצה לדעת מה זה"
ליאור: "מחר אני אבוא אלייך על הבוקר וניסע לבית חולים... אני לא יודע מה זה אני לא מבין בזה"
אנה: "אוקיי... אין מצב שזה משהו רע נכון?"
ליאור: "לא.. אבל רגע, אם את מרגישה משהו ברגל התחושה חזרה לא?!" הוא צעק בהתלהבות
אנה: "יוו... כן... ליאור מחר על הבוקר ניסע טוב?"
ליאור: "טוב נסיכה שלי... הלוואי... תתפללי.. ותנוחי, אני אוהב אותך"
אנה: "גם אני אוהבת אותך, תודה"
---
התיישבנו בכיסאות שלנו במטוס, מאיה, אבא ועוד מישהו ישבו מלפנינו,לידי על יד החלון ישבה אישה מבוגרת, אני באמצע ועל ידי בצד השני לא ישב אף אחד.
"אבא" קראתי לו
אבא: "מה מתוקה?" הוא הסתובב אליי
אני: "אולי תגיד לאיש הזה שיחליף איתי מקום? אני אשב לידכם"
אבא: "לא... לא צריך"
אני: "נו מה, למה?"
אבא: "ככה" הוא ענה והסתובב בחזרה. מה יש לאנשים היום?!
"עכשיו את רואה במה הייתי עסוקה?" שמעתי קול, הסתובבתי הצידה וראיתי את לירז מולי.
אני: "מה... רגע, מה, וואי! מה את עושה פה?!"
לירז:"טסה איתך לשובע של כייף בניו יורק!" היא צעקה, מייד קמתי מהכיסא וחיבקתי אותה, צעקנו כמו 2 מטורפות עד שהשתיקו אותנו, היא התיישבה על ידי, הבנתי שבגלל זה הושיבו אותי שם. אמרו ברמקול לחגור את החגורות, הדיילתע ברה בנינו ובדקה שכולם חגורים טוב. לאחר פחות משעה כבר היינו באוויר.
אני: "יו, אני עדיין לא מעקלת את זה שאת כאן..." אמרתי בחיוך
לירז: "גם אני... תגידי לאבא שלך תודה, הוא זה שאירגן את הכל!"
אני: "כן אני יודעת" חייכתי "אוף, אין לך מושג עד כמה אני צריכה את זה"
---
כעבור 12 שעות
---
"בן?" אימו של בן נכנסה אל חדרו "כבר 2 בצהריים, איך אתה יכול לישון כל כך הרבה?" היא שאלה אבל הוא לא ענה, הוא עדיין היה שקוע בחלומות. היא התקדמה אל החלון ופתחה אותו, אור הציף את החדר.
"בן! תקום כבר!" היא צעקה
בן: "אההההה! רגע נו!" הוא צעק בחזרה וכיסה בשמיכה את ראשו
אמא: "איך אתה יכול להתכסות בחום הזה?"
בן: "אם לא היית פותחת את החלון לא היה חם!"
אמא: "אבל חנוק פה בחדר"
בן: "אני אדליק מזגן"
אמא: "כל היום מזגן, זה מה שאתה יודע לעשות"
בן: "מה לעשות, ככה אני"
אמא: "טוב, אני יוצאת לעשות קניות, אתה רוצה משהו מיוחד?"
בן: "כן, את מיטל" הוא השיב בייאוש
אמא: "נו, בן, תהיה רציני לרגע"
בן: "אה, לא יודע, לא צריך משהו מיוחד"
אמא: "טוב, תקום כבר"
בן: "ב-ס-ד-ר אני קם!"
אמא: "יופי, יאללה אני יצאתי, להתראות" היא נשקה על מצחו ויצאה מהחדר.
בן נשאר במיטה לעוד כמה דקות ולבסוף קם, הוא שנה שקרני השמש חודרות אל החדר, במיוחד בחודש אוגוסט, החודש הכי חם בשנה.
הוא סגר את התריסים ואת החלון והפעיל את המזגן, הוא הוריד את בגדיו ונכנס להתקלח, שיצא אפילו היה לו מעט קר.
הוא ירד למטבח וחיפש משהו לאכול, לבסוף מצא מנה חמה באחד הארונות, הוא הרתיח מים, כשהם רתחו מזג אותם וחיכה 8 דקות.
הוא התחיל לאכול את הקוסקוס ובמוחו עברה המחשבה שאם אמא שלו הייתה זו שהייתה מכינה את המנות החמות הם היו מצליחים פי מליון.
---
"וואו איזה מדהים!!" צעקתי בתהרגשות שיצאנו משדה התעופה בניו יורק. הכל היה מואר, ענקי, גדול, מרהיב. עמדתי כמו ילדה קטנה ובחנתי את כל מה שהיה סביבי.הם עצרו מונית ונכנסנו, כעבור 40 דקות היינו מול בית המלון, בית מלון כל כך יפה. לקחנו את המזוודות ונכנסנו אל המלון. לי וללירז היה חדר לבד ולמאיה ודורון חדר משלהם.
"תראי איזה יופי!", צעקתי כשלירז ואני נכנסנו לחדר שלנו. היה שטיח בצבע כחול כהה מקיר לקיר, מיטה זוגית ממש ענקית באמצע, ארון גדול, מרפסת קטנה וחמודה. חדר האמבטיה היה ממש חמוד, היו גם טלוויזיה, מקרר וקומקום כזה.
"יו אני כבר רוצה ללכת לכל החנויות פה!" צעקתי בתהרגשות
לירז: "מה יש לך? בוקר עכשיו... בואי נלך לישון קצתאני גמורה מעייפות"
סידרנו את הדברים בארון, באמבטיה ובשידות, החלפנו לבגדים נוחים ונכנסנו למיטה, היא הייתה ממש נוחה.
"את עוד חושבת עליו?" היא שאלה פתאום ואני מייד הבנתי שהיא מתכוונת אל בן
אני: "בטח..." עניתי בשקט "אני עדיין לא מצליחה להבין למה הוא עשה את זה. אני מבינה את זה שאנשי בוגדים שלא טוב להם, אבל היה לנו ממש טוב ביחד, באמת שלא היה חסר כלום"
לירז: "הוא אמר שהוא היה ממש שיכור"
אני: "לירז, את יודעת מה אחד המשפטים הכי מפורסמים של בן?"
לירז: "מה?"
אני: "הוא תמיד אומר שלא משנה כמה שותים תמיד אפשר לשלוט במה שעושים..."
לירז: "אולי בחיים הוא לא שתה ככה"
אני: "לא יודעת... אני בחיים לא אסלח לו על זה לירז, אני נשבעת לך, בחיים שלי אני לא נפגעתי ככה"
לירז: "את תראי שזה יעבור, תתני לזמן לעשות את שלו"
אני: "אני לא מאמינה בקלישאות מהסוג הזה, זה שהזמן יעבור לא אומר כלום, אני לא ארגיש יותר טוב"
לירז: "את תראי שכן, באמת!"
אני: "לא יודעת... הלוואי ש... שלא יודעת. שכל זה לא היה קורה, הלוואי ולא הייתי צריכה לנסוע למשפחה המפגרת של מאיה ו... והייתי הולכת למסיבה ביחד איתו"
לירז: "אי אפשר להחזיר את הגלגל לאחור, זה מה שקרה ואת חייבת להתמודד עם זה"
אני: "אבל זה כל כך קשה" אמרתי בשקט ועצמתי עיניים.
---
בן התחבר לאייסיקיו ומייד התחילו להישלח אליו ההודעות
הוא ענה רק לעמית
~*~*~
עמית - פה אחי?
בן - כן מה המצב?
עמית - אני בסדר, מה איתך?!
בן - אותו חרא
עמית - החלטנו לצאת היום, תשכח קצת מהכל
בן - לא באמת שלא בא לי
עמית - נו תפסיק להיות כזה
מה, כל החיים שלך תסתגר בבית?
בן - לא... אבל בתקופה הקרובה כן.
אני מנסה להשיג את מיטל ולא מצליח, עכשיו
היא גם כיבתה את הפלאפון שלה
עמית - מה, אתה לא יודע?
בן - מה??
עמית - היא ומיטל טסו לניו יורק עם אבא של מיטל וחברה שלו
לשבוע
בן - מההההה?!?? באמת!? למה! מה ככה פתאוםם?
עמית - כן... הייתי בטוח שידעת
בן - לא לא ידעתי כוס אמק
עמית - מה יש לך? כאילו שאם מיטל הייתה פה בארץ זה היה שונה
בן - לא יודע... חכה רגע מישהו בדלת
~*~*~
הוא ירד במדרגות, "מי זה?" הוא שאל אך לא הייתה תשובה
הוא פתח את הדלת, נועה עמדה שם.

אוקיי, מה דעתכם על עוד קצת ספויילרים?
*
ג'ון נשכב על המיטה והביט בתקרה, הוא כבר לא יכל לחכות, הוא התפלל שתעבור כבר עוד שנה, שהשנה תעבור מהר, שמיטל תגיע לגיל 18 והוא עצמו ילך ויספר לה את האמת. למרות שהיה אחד העשירים במדינה, עם יותר ממליארד דולר בחשבונו חדרו היה ניראה פשוט ורגיל. על הקיר הייתה תמונה גדולה של מיטל, ממסוגרת, מגיל 8, תמונה שפוסרמה באחד מעיתוני הילדים, היא נבחרה לילדת השבוע.
*
"אבל כולם עוברים את זה מתי שהו בחיים, כל אחד נפגע..." היא אמרה בשקט וליטפה את ידו.
"אני לא יכול יותר אבל, את לא מבינה? אני מרגיש שהחיים שלי נגמרו" הוא אמר והזיז את ידו. הוא חלא יכל להרגיש אותה, לדעת שהיא נוגעת בו.
"אני אהיה איתך, אנחנו נעבור את זה ביחד" היא אמרה, הוא הביט עמוק לעינייה, לא היה לו אף אחד ברגע זה להישען עליו, היא חיבקה אותו, הוא חיבק אותה בחזרה.
*
"אני לא מאמין!!!", הוא צרח בהתרגשות "באמת? אתה לא משקר לי?" הוא פנה אל אותו אדם שמן
...: "לא" הוא ענה "אבל אתה לא צריך לצרוח ככה..." הוא חייך במבוכה
"בטח שכן! אני כל כך מאושר!" הוא השיב וחיבק את אותו.
*
"סליחה? יש לך כאן מכשיר?" היא פנתה אל נטלי שעמדה מאחוריי הדלפק
נטלי: "יענו באנג?"
...: "הו, סוף סוף אחת שמבינה משהו במקום הזה" היא חייכה.
*
"אתה מבין?" שאלתי והוא הנהן בראשו לאות הסכמה "אני כבר לא מסוגלת יותר" השפלתי את מבטי
"ילדונת?! את בניו יורק עכשיו, מה את צריכה יותר מזה? תראי איזה עולם שלם עומד לפנייך ואת יושבת ובוכה לי על מישהו שבגד בך? כניראה הוא לא יודע להעריך מה יש לו!"
"אתה חושב?"
"בטח!" הוא ענה בחיוך
*

אוהבת 3>

ואיי מוווווווווווושלם (:
3 פרקים מעלפים!!!

גרר שונאת את הנועה הזאת!! שתמוות.!!!
ושבן הזה יבין שהיא הגורם לצרות!
היא זו שגרמה להכל והוא עוד יושב מדבר איתה מתחבק איתה..
מה הוא דפווווווווק?!

תמשיייייייייייייייייכיייייי
ושמיטל תחזור לבן..שיתחנףאליה לא אכפת לי מההה
רק שיחזרוווו!!

אוהבת 3>

מדהים =]
המשך

מדהיייייייייייייייים
המשךךך

וווואאאווו ! אני בשווווק !
3 פרקיים הכי מהממיייםם בעווולםםם
את חייבת להמשייךך =]

כלכך יפההההההההה
המשךךך

בן הזה.. מפגגגגגגגגגגגר@
פשוט דבילל!!!


המשךך
דחוףףףףףףףףףף!!!

הלוואי שמיטל תגלה שנועה סיממה אותו!!

ווווואוו פרק מושלםם!!!
המשך!

וואו..
כ''כ מדהים [:

תמשיכי !

מדהייים תמשיכיייייי

מדהייייייים!!!!!!!!
איזזה מתחחחחחחחחחחחחחחחחחח..... תמשיכייי דחווף !!