=פרק 168=
נטלי סידרה את הדברים החדשים שקנתה לכבוד שנת הלימודים החדשה ב2 מדפי עץ שהיו מעל לשולחן המחשב שלה. היא הביטה בתיק החדש, בול הטעם שלה. עוד 20 יום בערך היא אמורה לקבל את המשכורת שלה, היא כבר התחילה לתכנן מה קתנה בה. קודם כל ג'ינס חדש, דבר שלא קנתה אולי שנתיים.
אף אחד לא הבין אף פעם איך ילדה, שגרה עם אבא מהנדס ואמא עם עבודה מכובדת, שגרה בשכונות החדשותב אחד ממושבי הארץ, בבית ענקי מתלבשת כמו ענייה. אף פעם לא היה לה באמת כלום. אחרי שאבא ואמא התגרשו הוא לקח את כל הכסף, אפילו לא חשב עלייה. אומנם לא היה חסר לה כלום. בגדים היו לה, נכון, אומנם במינון של הומלסית, אבל עדיין היו. היו לה גם 3 צלליות לעיניים ועיפרון שחור. וגם סומק ישן. היא תמיד רצתה מה שלחברות שלה יש. למה יש לה רק שני ג'ינסים? למה הגופיות שלה עוד שנייה נקרעות מרוב שעברו כביסות? היה נמס לה בכל יציאה לבקש בגדים מהחברות שלה שלא הבינו למה לא קונים לה. אבל זהו, זה נגמר. היא תקבל את המשכורת שלה ותקנה לעצמה בגדים חדשים. אף אחד לא יצחק עלייה יותר.
-
"תודה, תעצור לי כאן", נועה הורתה לנהג המונית שעצר לה בדיוק בכיכר המדינה. היא ירדה לא לפני ששילמה לו והתחילה להסתובב בחנויות. היא הצטערה שהתלבשה כל כך פשוט אבל לא היה לה כח להשקיע בכל פעם שהיא יוצאת מהבית. היא הייתה לבושה בג'ינס רגיל צמוד, גופייה לבנה וכפכפים לבנות. היא ידעה שהיא חייבת נעליים שמתאימות לשמלה שלה, שמלה שקנתה לפני חצי שנה אבל אף פעם לא יצא לה ללבוש אותה. היא נכנסה לחנות הראשונה שראתה, זו בכלל לא הייתה חנות נעליים.
"כמה עולה הארנק הזה?", היא הוציאה את אחד הארנקים מהמדפים ופנתה אל המוכרת המבוגרת
"הו, זה לא בשבילך ילדה, תחזירי אותו מהר למקום" היא ענתה בקול מתנשא
נועה: "מה? למה לא בשבילי?"
...: "זה יקר"
נועה: "מן הסתם, כאן זה כיכר המדינה"
...: "ומן הסתם, אני לא מבינה מה את מחפשת פה"
נועה: "את ממש חוצפנית את יודעת?"
...: "סליחה?" היא שאלה בהרמת גבה
נועה: "אמרתי, שא-ת ממש חוצפנית. לא פלא שאין אף אחד בחנות שלך עם היחס שלי... זקנה ממורמרת" היא אמרה בכעס ויצאה מהחנות. חוצפנית האישה הזו, היא חשבה לעצמה. היא נכנסה לאחת מחנויות הנעליים והחלה למדוד נעליים עד שלבסוף מצאה נעליים מתאימות. הן היו בצבע שחור מבריק, עקב, עם פתח באצבעות.
"כמה הן עולות?" היא שאלה
...: "999.90" המוכר ענה
נועה: "1000?"
...: "לא. 999 שקל ו90 אגורות"
נועה: "נו, 1000"
...: "כן, אלף" הוא נאנח
נועה: "אוקיי, אני רוצה אותן" היא חייכה. הוא ארז לה את הנעליים בשקית יפה מקרטון, היא שילמה ויצאה.
היא לא יכלה לוותר על להחזיר למוכרת החוצפנית ונכנסה שוב לחנות שלה.
...: "מה עכשיו?" היא שאלה
נועה: "לא, מסתם, רציתי שתראי את הנעליים החדשות שלי, הנה" היא הוציאה אותן מהשקית "עלו רק 1000 שקל, ממש בחינם"
...: "טוב"
נועה: "רק שתדעי לך ש...רואה את זה?" היא הראתה לה את כרטיס האשראי שלה "כאן יש יותר מ300 אלף שקל, חבל, הייתי יכולה לעשות פה קנייה נחמדה של ארנקים אבל אני חושבת שאני כבר אזמין מהאינטרנט, בטח הכל פה מזוייף" היא אמרה בחיוך ויצאה מהחנות.
-
"הגענו!" מאיה הכריזה.
אני מייד הצצתי מהחלון, ראיתי בית פרטי רגיל עם גינה נחמדה.
אבא חנה וכולנו ירדנו מהמכונית.
"הו, מאיה, שלום! כמה זמן לא ראיתי אותך!", מישהי שנראית בערך בגיל 50 חיבקה אותה
מאיה: "דורון, תכיר, זאת אמא שלי, אמא זה דורון" היא הכירה בניהם
אמא: "כמה שמעתי עליך..."
דורון: "מקווה שרק דברים טובים" הוא חייך במבוכה
אמא: "בוודאי בוודאי. בואו תיכנסו, ומי את?" היא פנתה אליי
אני: "הבת שלו..." חייכתי.
אמא: "בואו, תיכנסו" היא חייכה, "אבא שלך צריך להגיע עוד שעה, ובערב יבואו כל המשפחה, אנחנו נשה קידוש ויהיה מקסים" היא מחאה כף ואני גיכחתי, מצחיקה.
-
"כן, נס קפה, חצי כפית סוכר" נועה אמרה למלצרית בבית הקפה.
היא הסתכלה סביבה, בהחלט בית קפה יפה, טוב, הוא נמצא באחד האיזורים הכי יקרים במדינה.
המלצריתה גישה לה את הנס קפה כעבור 2 דקות עם עוגייה והעיתון של הבוקר.
נועה ניסתה להיזכר מתי בפעם האחרונה היא פתחה עיתון ולא הצליחה.
"2 חיילים נפצעו היום בלבנון באורך בינוני עד קשה, הם מאושפזים בבית החולים רמב"ם שב..." היא מייד העבירה לעמוד 3, שם הייתה הכתבה המלאה. היא הופתעה לגלות שבדיוק בימים האלו יש מלחמה בלבנון.
"למה לא שמעתי על זה עד עכשיו?" היא מלמלה לעצמה. היא התחילה להבין שהיא חיה בבועה משל עצמה.
היא קראה על הקטיושות שנפלו, על המשפחה נהרגה, על החייל שנחטף... היא הייתה המומה.
-
השעה הייתה 9 בערב, כל האורחים כבר הגיעו, היינו אחרי הקידוש.
מאז שאמא מתה אנחנו בקושי עשינו קידוש, אולי רק פעם אחת. זה קשה לעשות קידוש שיש רק 2 אנשים בשולחן. ניסיתי מהר להדחיק את המחשבה הזאת, זה רק עושה לי רע.
הבטתי מולי בנער עם השיער השחור, הוא היה ניראה טוב, הוא לא פסיק להתסכל עליי ולחייך.
כשסיימנו לאכול כולם קמו מן השולחן, מאיה הלכה לעזור לאמא ואבא שלי פתח בשיחה על הבורסה עם אביה, שלפי מה שראתי מאוד חיבב אותו.
התיישבתי מול הטלוויזיה, עם שאר בני המשפחה שצפו בכוכב נולד.
"אוי, תרדי מהבמה כבר!", אחד האנשים המבוגרים צער לכיוון הטלוויזיה
...: "מה יש לך? אתה מקנא? היא שרה יפה מאוד" אישתו עקצה אותו
"לא מקנא, היא לא יודעת לשיר" הוא אמר והשתעל
...: "אתה פשוט לא מסוגל לראות אנשים שרים. שתדעו לכם" היא פנתה אל כולם "הוא תמיד חלם להיות זמר"
הוויכוח בניהם די שיעשע אותי, הייתי כל כך מרוכזת שלא שמתי לב שהנער החמוד עמד מולי וקרא לי.
"ילדה? את פה?"
אני: "אה, מה?"
...: "מצטערת שאני מפריע לך בהצגה אבל... אני הולך להסתובב פה עם חברים, בגיל שלנו, את רוצה להצטרף?"
אני: "אממ... כן למה לא? זה פה בסביבה נכון?"
...: "כן, בואי"
קמתי ואמרתי לאבא שאני יוצאת ואחזור עוד שעיתיים בערך. אני והנער יצאנו מהבית והתחלנו ללכת בשביל הארוך.
...: "אז איך קוראים לך?"
אני: "מיטל... ולך?"
...: "רון"
אני: "נעים מאוד" חייכתי
רון: "מאיפה את?"
אני: "תל אביב, ואתה?"
רון: "אני גר ממש כאן" הוא הצביע לעבר אחד הבתים
אני: "אהה קרוב"
רון: "כן..." הוא חייך
-
"אני אבוא לאסוף אותך ב10 טוב אחי?", בא אמר בטלפון לליאור
ליאור: "סבבה... יאללה ביי בנתיים"
בן: "ביי, תהיה מוכן שאני לא אצטרך לחכות!"
בן התחיל להתלבש, הוא לבש ג'ינס חדש זרוק עם שפשופים כמו תמיד, חולצה לבנה קצרה שמונחת מיפה על הגוף ונעלי ספורט לבנות של נייקי. הוא התחיל לסדר את שערו, שם דאדורנט, בושם ויצא מהבית.
-
"נו, איך?!" נועה שאלה את שובל בחיוך. היא עמדה במעלה המדרגות ושובל הייתה למטה.
נועה: "חכי, אני ארד כמו דוגמנית" היא צחקה וירדה במדרגות כאילו היא מינימום ג'יזל שמדגמנת את בגדייה של ויקטוריה.
שובל: "מדהים מדהים מדהים!" היא צעקה
נועה באמת הייתה נראית מדהים. היא לבשה שמלת סטרפלז שחורה מבד קשיח עם דנטלים שחורים בסוף השמלה, איזור החזה היה נראה מדהים, במיוחד כשהשמלה באיזור זה הייתה כמו מחוך.
"איך הנעליים?" היא שאלה
שובל: "חדשות? הן ממש יפות!"
נועה: "כן... אלף שקל"
שובל: "וואי דופקים בדלת, התחילו להגיע" היא חייכה ושתיהן הלכו לפתוח את הדלת.
החבר'ה התחילו להגיע, מלאו את הבית ואת הגינה. היו יותר מ100 אנשים.
בחוץ הוקם בר עם משקאות, היה דיג'יי ואורות צבעוניים.
"הוא עוד לא הגיע..." נועה לחשה בלחץ אל שובל
שובל: "מי?"
נועה: "מה מי?! בן!"
שובל: "הנה הוא" היא הצביעה אל תחילת הגינה. הוא עמד שם ביחד עם ליאור, כל כך יפה, כל כך מושך. היא יכלה להריח אותו עד למקום שבו עמדה.
היא עזבה את שובל הותקדמה אליו, היא חיבקה אותו ובן טיפה התרחק.
נועה: "מה, איפה מיטל? ראיתי רק שלירז ודורין הגיעו"
בן: "אה כן, מיטל לא יכלה לבוא בסוף?"
נועה: "באמת?" היא שאלה בעיקום שפתיים, היא ניסתה להסתיר את השמחה בפנים, ודי הצליחה.
ליאור: "אחלה מסיבה הקמת פה"
נועה: "וואלה? תודה!" היא חייכה וחיבקה אותו "טוב, מה אתם עומדים פה, תיכנסו, תשתו"
-
לירז: "תראי את הזונה הזאת, היא לא מפסיקה לקרקר סביבו" היא אמרה בכעס והצביעה על נועה שהביאה לבן עוד משקה
דורין: "אז מה, היא יודעת שהוא בחיים לא ירצה אותה... סתם מכאיבה לעצמה"
לירז: "כן אה... אוף, באסה שאני צריכה להיות בבית ב2"
דורין: "לא נורא"
לירז: "את עדיין ישנה אצלי היום נכון?"
דורין: "בטח, רק נעבור קודם לבית שלי לקחת תיק עם בגדים וזה..."
לירז: "סבבה, בואי נשתה גם אנחנו משהו.
-
ישבנו עם עוד 2 חברים שלו ועוד 3 ידידות שלו, של רון. כולם היו ממש נחמדים, הם היו בני 16 ו17.
הם לא שתו, חוץ מאחד החברים שלו ששתה בירה.
ישבנו איתם בפארק עד 12 בלילה בערך.
"יאללה זזים?" שאלתי את רון
רון: "לא, מה יש לנו לעשות בבית? בואי נשב אנחנו עוד קצת"
אני: "אמ... אוקיי"
רון: "אז מה, ספרי משהו"
אני: "בקשר למה? תציע נושא" צחקתי
רון: "אמממ לא יודע, מה זה נכון שבת"א כל היום יוצאים למסיבות וזה?"
אני: "לא... יוצאים לפעמים"
רון: "אוקיי..."
אני: "כאן יש לכם מועדונים?"
רון: "כן, בטח, דווקא ממש מוצלחים"
אני: "סבבה. תגיד, חברה יש לך?" שאלתי
רון: "נפרדנו לפני חודש"
אני: "וואי, למה?"
רון: "כי ככה, כבר לא אהבנו יותר, היינו ביחד שנה וחצי, מגיל 14 ומשהו"
אני: "וואי, זה חתיכת זמן"
רון: "כן... ולך? יש חבר?"
אני: "כן, כבר 8 חודשים" עניתי בחיוך
רון: "וואי, את ממש אוהבת אותו אה?"
אני: "כן... הוא מקסים"
רון: "שמח בשבילך" הוא חייך.
המשכנו לדבר על כל מיני דברים, הוא סיפר לי על החבר המצחיק שלו שתמיד עושה שטויות, אני סיפרתי על המעבר לבית הספר החדש...
רון: "את ממש מדהימה את יודעת?"
אני: "אה... תודה" עניתי בחיוך נבוך
רון: "ויפה"
אני: "תודה.. גם אתה"
רון: "חבל שאין בנות כמוך פה באיזור" הוא אמר בקול שקט וליטף את שיערי, זזתי מעט אחורנית
אני: "אל תגזים... בכל מקום יש בנות אה... מדהימות, יפות"
רון: "כן, אבל לא כמוך" הוא חייך. לא ידעתי מה לעשות, הייתי די נבוכה. הוא התקרב אל פניי, בא לנשק אותי אבל קמתי מייד מהספסל.
רון: "מה קרה?"
אני: "זה לא... זה לא במקום רון. יש לי חבר, אני... אני לא מתכוונת לבגוד בו"
רון: "מה... 8 חודשים היית רק איתו?"
אני: "כן.. אני מצטערת". הוא שתק
רון: "אין לך מה להצטער. חשתבי את זורמת את יודעת, את שישי שבת בלעדיו, תהני קצת" הא אמר ואני לא אהבתי את איך שהוא דיבר
אני: "רון, בוא נחזור טוב?"
רון: "אוקיי" הוא קם מהספסל והתחלנו ללכת לכיוון הבית, כל הדרך שתקנו.
הרגשתי כל כך מגעיל. אומנם לא עשיתי שום דבר אבל איך אני אספר לבן שבן אחר ליטף את שערותיי, שבן אחר ניסה לנשק אותי?
-
כולם כבר היו שתויים ורקדו ביחד, היו מלא שירים יפים, נועה כמובן דאגה להזמין את אחד הדי.ג'יים המוצלחים במדינה.
נועה לא הפסיקה לרקוד על יד בן.
"בוא, בוא תירקוד איתנו קצת!" היא קראה אליו
בן: "אה..." עוד לפני שהספיק לענות לה הוא עמד ממש על ידה ורקד.
נועה סימנה משהו לדי.ג'יי וכעבור מספר שניות השיר התחלף לשיר סלואו.
"אני... יושב שם" הוא אמר בחיוך. הראש שלי די הסתובב, הוא שתה כל כך הרבה. תמיד שהוא מערבב משקאות הוא כזה מסטול.
נועה: "מה פתאום, מה, לא תרקוד איתי?"
בן: "אני לא יכול, באמת אני..."
נועה: "אוי באמת, בסך הכל ריקוד, זה לא אומר שום דבר. הרי אנחנו ידידים לא?"
בן: "כן אבל..."
נועה: "הנה תראה, גם אסף ודורין ידידים והם רוקדים"
בן: "הם ידידים טובים"
נועה: "ואנחנו?" היא שאלה בחיוך מתגרה
בן: "אני לא יודע נועה, אני עם מיטל, זה... זה לא מתאים"
נועה: "תפסיק למצוא תירוצים. מה, אתה נגעל לרקוד איתי?"
בן: "לא זה לא זה, מה הקשר, פשוט..."
נועה: "יופי, בוא" היא קטעה אותו ושמה את ידייה סביב צאוורו. רק אחרי כמה שניות בן הרשה לעצמו להניח את ידיו על מותנייה הצרות. הוא הרגיש טיפה צמרמורת, אחרי הכל נועה נערה מאוד מושכת, מאוד סקסית, יפה... והוא אחרי הכל, נער, כמו כל הנערים. אבל הוא עדיין הרגיש שמה שהוא עושה זה אסור.
-
"לא, אני פשוט לא מאמינה!" לירז אמרה בעצבים
דורין מייד עזבה את ליאור והתקדמה אלייה, "מה קרה?"
לירז: "תראי!" היא הצביעה על בן ועל נועה.
דורין: "וואי, הוא ממש שיכור, תראי איך הוא זז מצד לצד כמו מפגר"
לירז: "אני הולכת אליו" היא אמרה בכעס
דורין: "חכי לי..."
לירז: "לא זה בסדר, לכי תרקדי עם ליאור אני דקה חוזרת"
דורין: "טוב מאמי..."
דורין חזרה אל ליאור
ליאור: "מה קרה?"
דורין: "סתם.. בן ונועה רוקדים"
ליאור: "אז?"
דורין: "יש לו חברה... מיטל" היא מלמלה "זה לא בסדר"
ליאור: "גם לי יש חברה, אנה"
דורין: "כן, אבל אנה יודעת שאנחנו ככה ידידים, אני יודעת שזה לא יפריע לה שאנחנו רקדנו אבל... נועה"
ליאור: "מאמי, בן ילד גדול, הוא יודע מה הוא עושה. תאמיני לי שהדבר האחרון שהוא יעשה זה לבגוד במיטל"
-
"תגיד לי!" לירז הפרידה בין בן לנועה "מה אתה חושב שאתה עושה בדיוק?!" היא צעקה
בן: "מה... רוקד..." הוא ענה וחייך
לירז: "כמה שתית? אתה מסריח מאלכוהול"
בן: "הרבה.. שתיתי... וודקה" הוא חייך "ייגר" הוא הניח את ידו על כתפה של לירז "והרבה הרבה שיבס"
לירז: "ממתי אתה שותה וויסקי י'א מגעיל?"
בן: "וגם ... בירה"
לירז: "טוב, זה לא מעניין אותי, מה אתה רוקד עם נועה בכלל?!"
'אוקיי, עכשיו להצגה', נועה חשבה לעצמה ומייד החלה להוריד דמעות
נועה: "לא, אתה שם לב? הנה, תראה בעצמך! כל המזן מנדים אותי מהחברה!" היא פרצה בבכי
לירז: "מה את בוכה?!"
נועה: "כי ככה! מה בסך הכל עשיתי?" היא נגיבה את דמעותייה "אני יודעת שבן עם מיטל ואניכ בר השלמתי עם זה ממזמן! אן לי עם מי לרקוד! אףאחד לא אוהב אותי ואת ומיטל כל הזמן מנסות לנדות אותי!"
לירז: "לא... את רצינית איתי?" היא שאלה בהלם "את התחרפנת לגמריי... חולת נפש"
נועה: "אתה רואה?!" היא צעקה אל בן "עכשיו היא קוראת לי חולת נפש!.... נמאס לי נמס לי, בסך הכל רקדנו, אסור לי לשמוח ולהנות כניראה, גם לא במסיבה שלי!" היא צרחה בבכי "אולי אם אני אלך להתאבד עכשיו ואבלע כדורים... אולי רק כשאני אהיה 2 מטר מתחת לאדמה אתם תבינו את הטעות שעשיתם!" היא המישכה לצרוח
לירז: "את מפגרת... מה את עושה תגידי לי?" היא שאלה. היא הבינה שזו הצגה, לא היה לה כח לנועה ולשטויות שלה "יודעת מה נועה? לכי תזדייני!" היא צעקה והלכה מישם.
נועה: "עכשיו היא גם אמרה לי ללכת להזדיין" היא המשיכה לבכות "אני הלכתי... להתאבד!" היא צרחה בבכי ונכנסה אל תוך הבית. בן עמד שם כמה שניות, די המום עם ראש מסובב... הוא ידע שהוא חייב ללכת אחרייה.
-
בן נכנס לדחרה של נועה וראה אותה יושבת על המיטה בבכי עם קופסת כדורים ביד.
בן: "מה את עושה? השתגעת?! למה לקחת את זה?!" הוא צעק והביט בקופסה הריקה
'כן טמבל, נכון, שאני אקח כדורים ואמות. החיים שלי יותר מידיי יפים בשביל שאני אגמור אותם כשאני בת 16' היא חשבה לעצמה.
בן: "כמה לקחת?"
נועה: "היו פה רק 7" היא בכתה
בן: "לכי... לכי תקיאי את זה"
נועה: "טוב מאמי... תודה... שאתה... דואג לי..." היא מלמלה וחיבקה אותו
היא נכנסה אל חדר השירותים והיקאה, מה שהיא הקיאה היה רק אלכוהול.
כשהיא חזרה אל החדר בן שכב על המיטה
נועה: "אתה בסדר?"
בן: "קצת לא מרגיש טוב... מסובב"
היא חלצה את נעליו ונשכבה על ידו
נועה: "כל כך רע לי, אתה יודע?"
בן: "ל... למה?" הוא ניסה להישאר כמה שיותר בפוקוס
נועה: "כי ככה... הכל חרא. אתה שונא אותי וחשבתי שנהיה לפחות ידידים ו..."
בן: "אני... אני לא שונא אותך נועה, מאיפה הבאת את זה?"
נועה: "אז למה, למה אנחנו לא ביחד"
בן: "כי אני אוהב את מיטל" הוא ענה ונועה שתקה.
הוא לא יכל יותר, הוא הרגיש כל כך רע, הוא לא יכל לקום ולעמוד על הרגליים. הוא ראה את כל החדר מסתובב לו, את נועה הוא ראה 3 פעמים. הוא עצם את עיניו.
-
"חתיכת טמבל!" לירז צעקה כשהיא ודורין היו במונית בדרך חזרה
דורין: "זהו, תעצור פה אנחנו 2 דקות חוזרות" היא חייכה והיא ולירז יצאו מהמכונית.
דורין: "עכשיו תיהי בשקט, כולם ישנים אצלי"
לירז: "טוב..." היא לחשה.
הן נכנסו לדחרה של דורין ודורין סגרה את הדלת. היא התחילה להכניס לתיק קטן בגדים לשינה, בגדים למחר, בגד ים, עוד כמה דברים ואיפור.
לירז: "אני לא מבינה אותו..."
דורין: "אני בטוחה שלא קרה כלום.. בטח נועה הלכה לחדר בוכה והוא הלך לשבת בצד עם ליאור או משהו"
לירז: "טוב בואי, המונית מחכה בחוץ"
-
השעה הייתה כבר 3 לפנות בוקר. התכסתי בשמיכה הדקה ועצמתי את עיניי. מייד פתחתי אותן, לקחתי את הפלאפון לידיי וכתבתי הודעה לבן ()מאמו'ש שלי... עוד לא עבר יום ואני כבר מתגעגעת אליך. אני אוהבת אותך כל כך! לילה טוב בונבוני שלי3>() שלחתי לו והלכתי לישון.
-
הוא הרגיש משהו צמוד אליו... הוא הרגיש נשיקה על שפתיו...
"מיטל..." הוא לחש ופקח את עיניו. נועה רכנה מעליו. למרות החושך ולמרות השיכרון הוא ראה את תווי פנייה, את שיערה הבהיר. המוזיקה המשיכה להתנגן וקולות הנערים היו ברקע.
"שש...בן...." היא לחשה והמשיכה לנשק אותו
בן: "נ...נו...נועה..." הוא לחש "אני... אני לא מרגיש טוב"
נועה: "אני... אני מטפלת בך..." היא לחשה בחזרה והמשיכה לנשק אותו
בן: "לא, נועה דיי.. אני... חם לי, אני עוד שנייה אתעלף פה"
נועה לא היססה לשנייה והפשיטה אותו בעדינות, הוא היה רק עם בוקסר, אותו בוקסר שמיטל קנתה לו עם הכיתוב המצחיק.
נועה: "אין לך מושג כמה זמן חלמתי על הרגע הזה.... אתה כל כך... מושלם" היא חייכה והמשיכה לנשק אות. הוא לא ידע מה הוא עושה. הוא נמשך אלייה,כן, איזה בן לא יימשך לנועה?! אבל מיטל, הו מיטל... הוא לא קלט מה הוא עושה, יותר מידיי אלכוהול עבר לו בדם... כניראה שהכמות הקטנה של החומר המטשטש שהיה בשתייה גרם לו להרבה.
הוא ליטף את מותנייה והוריד מימנה את השמלה... הנעליים שלה כבר ירדו ממזמן
נועה: "אני בלי חזייה..."
בן: "יותר נוח" הוא צחק. איפה אני? הוא רצה לשאול, מי אני? מה זה? מי זאת? למה? הוא לא יכל לדבר, הוא לא שם לב לשום דבר שהוא עושה. הוא תמיד אמר שלא משנה כמה שותים תמיד אפשר לשלוט במעשים. אז הנה, עובדה שלא.
נועה הורידה בעדינות את התחתונים מגופו...
"אז הנה, אתה כן נמשך אליי" היא אמרה בחיוך כאשר שמה לב לזקפתו
"תעזור לי להוריד את שלי?" היא שאלה ונשכבה... הוא רכן עלייה בעדינות, מעל גופה השברירי והוריד בעידנות את תחתונייה הוורודות...
"חכה שנייה" היא קמה ופתחה את המגירה שבשידה הקטנה, היא הוציאה משם קונדום והניחה על הכרית.
"רגע..." היא חייכה "לאן אתה ממהר?" היא לקחה את הקונדום מידיו של בן והניחה בחזרה על הכרית.
היא התחילה לנשק את כל גופו, הוא חיבק אותה... היא ירדה לו... ליקקה..
"כן... תמשיכי...." הוא לחש... צמרמורות עברו בגופו
נועה: "שש... רגע..." היא הפסיקה ונשכבה על גבה. ידו מייד נשלחה אל המשולש שלה, הוא התחיל לגעת... היא הייתה כל כך רטובה... היא נאנחה והפסיקה אותו. היא לקחה את הקונדום, קרעה את העטיפה והלבישה עליו.
בן נשכב מעלייה... מכניס בעדינות את איברו לתוכה
"זה כל כך טוב..." היא לחשה בחיוך "הוא התחיל לנועה... מכניס, מוציא, מכניס, מוציא, מסובב "איך זה?" היא שאלה אותו
בן: "א...ז...מדהים" הוא חייך ונישק את שפתייה. הם לא הפסיקו להתנשק אפילו לרגע. הלשונות שלהם התערבבו ביחד, הצמרמורות לא הפסיקו... דמעות ירדו מענייה, דמעות של שמחה, דמעות של אהבה. דמעות ירדו מעיניו, דמעות של מאמץ, דמעות של... 'הי אתה עושה טעות!', דמעות של חרטה, רק הוא לא הבין... הוא לא ידע מה הוא עושה.
הוא קם מעלייה ונשכב על הגב. "בואי אליי..." הוא לחש. היא מייד נענתה והתיישבה עליו, מחדירה את איברו שוב לתוכה, הוא נאנח, הוא תופס בכרית... היא עולה ויורדת.. עולה ויורדת... טיפות שיעה נופות מגופה הרזה, שיערה הבלונדיני נע מצד לצד... עינייה הכחולות פתוחות, מתבוננות, מסתכלות... עליו. על הנסיך שלה. הנסיך שלה מחייך... צוחק.. אומר לה להמשיך.. הוא נאנח שוב, היא נאנחת איתו ביחד.
"אני... תמשיכי... כן... כן..." הוא צועק
"אני אוהבת אותך בן" היא לוחשת והוא שותק. "אני אוהבת אותך" היא שוב אומרת
בן: "גם אני גם אני תמשיכי אל תפסיקי תמשיכי... כן.. מהר... אל תפסיקי נועה!!" הוא צועק.
הם ממשיכים... היא עוצרת... היא שוב ממשיכה, הוא שוב משתגע... היא אוהבת אותו.
הם גומרים... היא נשכבת לצידו, הוא פורש ידיים לצדדים. היא מייד מפעילה את המזגן על קור.
היא מניחה את ראשה על חזהו, הוא מלטף אותה.
"זה היה מושלם" היא לחשה
בן: "כן...." הוא עונה ומחייך. היא רוכנת אליו ונושקת אל שפתיו, עוד נשיקה צרפתית, נשיקה מלאת תשוקה.
היא חוזרת להניח את ראשה על חזהו ושניהם נרדמים.
-
שובל ידעה בדיוק מה התפקיד שלה. היא התחילה להעיף את כולם, להגיד שהמסיבה נגמרה. השעה הייתה כבר 4 וחצי... עוד מעט השמש זורחת.
"ראית את בן מותק?" ליאור שאל אותה
שובל: "אתה רציני?" היא גיכחה "הוא הלך ממזמן..."
ליאור: "באמת? איזה טמבל! טוב... תודה יאללה ביי"
שובל: "ביי מאמי" היא חייכה והוא הלך. כולם הלכו וגם היא.
-
פקחתי את עיניי וכיביתי את המאוורר. כל כך קר פה בצפון. השעה הייתה 4 וחצי בבוקר. ממתי אני קמה בשעות כאלו? היה קצת אור בחוץ. הבטתי על הפלאפון וראיתי שאין הודעה מבן.
קמתי למטבח ומזגתי לי כוס מים, מנסה להתאושש מהחלום שחלמתי. חלמתי חלום מוזר שבו אני ובן לא ביחד. שבו אנחנו יושבים עם כולם בפיצה השכונתית, צוחקים, נהנים. חלום שבו אני ובן רק ידידים.
-
הוא התעורר בבוקר, כשגופה הערום שלה צמוד אליו. הוא לא האמין. הוא בגד בה. הוא בגד בה הוא בגד בה הוא בגד בה. הוא בגד בה. הוא פאקינג בגד בה. הוא קם בבהלה, הבין שזו המציאות. הוא התיישב על המיטה, מנסה לקלוט מה קרה אתמול, אך הם הגיעו למצב הזה. הוא הלך לכיוון המראה, הוא ראה מפלצת. איך הוא יכל לבגוד בילדה שהוא אוהב יותר מהכל? הוא הביט בהשתקפותו, בעיניו הכחולות, הוא רצה לעקור אותן. אסור שהיא תידע, היא לא תדבר איתו בחיים.
וואי זה היה חתיכת פרק. לא יודעת המ איתכם עד עכשיו עוברת לי צמרמורת בגוף רק מלכתוב אותו... היה לי קשה לכתוב את הפרק הזה במיוחד בסצנה של בן ונועה...
אתר האהבה הישראלי