•°•°•°•רק ידידים•°•°•°• - העונה השנייה התחילה!

המשךךךךך פרק מדהיםם

יאאא..מיסכני=//..
אבל לפחות הוא סוף סוף יודע!..
וואיי איזו מיסכנה מאיה!..
פרק פשוט מושלם!..
תמשיכי דחוף=]
3>

פרקק מדהים (:
בטח עכשיו הוא ימהר ללכת לראות את התוצאות של הבדיקה שלו.. 😛

המשך !

שיהיה לך שבוע מושלם 😊

ואואואו. .מסככן
מדהיםם!!

מדהייים המשךךך

איזה פרק מושלםםםםםםםם

אני לא מאמינה שהמאיה הזאת עשתה את זה =\
זה מזעזע אותי D:: , באמת

בן ומיטל כאלו חמודים D::
ואיך את כותבת מדהים זה לא יאומן 😛



נוווווווי-

המשךךךךך

מהמםםםםםם

מסכן עמיתת!!! =/

תמשיכייי

וואי מדהים !!!!!!!!!!!

אני במתחחחח

יאאאאאאאא
מסכככני :[

תמשיכי הכי מהר שאת יכולה

ממש יפהה
המשךךךךךךךך :]

מדהיםם 😊

המשךךך !

יאאאאאאאאאא מאמאאאאאאאאאאאאאאאאא
תמשיכי 😮

המשכוןןןןןןןןןןןןן

=פרק 156=



"את צוחקת עליי נכון?", עמית שאל במבט מזועזע. הוא ידע בתוכו שהיא לא עובדת עליו, שאין לה שום אינטרס לעבוד עליו, הוא נקלע למצבים האלו שפוט אין מה לעשות איתם.
נסטיה: "אני מצטערת"
עמית: "זונה... בת זונה" הוא סינן
נסטיה: "מ...ה?"
עמית: "כן! את זונה! למה נכנסת איתי לשירותים למה? את ידעת שאת חולה, את ידעת את זה, למה להרוס עוד חיים של אנשים, למה?" הוא צעק
נסטיה: "אני לא שמתי לב כל כ למה שעשיתי אני... אני נסחפתי ו..."
עמית: "נו כמובן, למה שלך יהיה אכפת בכלל?"
נסטיה: "אל תבין אותי לא נכון. מאוד אכפת לי אבל אני פשוט..."
עמית: "דיי. דיי לתרץ, זה לא מה שיעזור עכשיו. אז מה, כמה זמן נשאר לי לחיות?"
נסטיה: "אתה מדבר כאילו אתה עומד למות"
עמית: "אה, אני לא?!", הוא חייך חיוך ציני, הוא עוד שנייה עמד לפרוץ בבכי
נסטיה: "זו לא מחלה סופנית ו... וחוץ מיזה לך תעשה בדיקה יכול להיות שאתה בכלל לא נשא, יכול להיות שאתה כן וזה לא יתפרץ בכלל, יש אנשים שחיים עם זה! כמוני"
עמית: "עשיתי בדיקה, לא הלכתי לקחת את התוצאות"
נסטיה: "אז תלך..."
עמית: "בשביל מה? אני יודע כבר מה התשובה" הוא אמר ודמעות זלגו מעיניו. נסטיה חיבקה אותו אלייה, היא מעולם לא הדביקה מישהו, היא לא ידעה איך להתייחס לדבר.
נסטיה: "אתה מתכוון לספר ללירז?" היא שאלה ועמית הרגיש כאילו הלב שלו נעצר, כאילו הוא הולך לקבל התקף לב בכל רגע.
עמית: "לירז.. לירז. כוסאמק!" הוא צעק "את קולטת? נסטיה כוסאמק! את קולטת?? הדבקתי את לירז!"
נסטיה: "לא, חכה! אל תסיק מסקנות"
עמית: "מה את מזיינת לי בשכל על מסקנות, לירז נשאית גם! איך אני אגיד לה את זה? תודה רבה לך!" הוא צרח
נסטיה: "אל תצעק עליי טוב?!"
עמית: "למה לא? את השטן, זה מה שאת"
נסטיה: "מה אתה מתכוון לעשות עכשיו?"
עמית: איזו שאלה מטומטמת. לא יודע. לירות לעצמי בראש. תודה שהרסת לי את החיים נסטיה, תודה..." הוא קם והתחיל ללכת
נסטיה: "עמית, לאן אתה הולך?"
עמית: "אני יודע שאם אני לא אעוף מיפה אני עוד מסוגל לחנוק אותך. שרמוטה" הוא אמר והלך מישם. הוא לא יכל ללכת ללירז, הוא רצה להתקשר אלייה, הוא לא היה מסוגל. כל הדרך לביתו הוא רק בכה, בכה ובכה.
-
"את עייפה בובי?", בן שאל אותי וליטף את פניי
אני: "קצת... למרות שישנו הרבה."
בן: "אז בואי..." הוא לקח את ידי והוביל אותי אל המיטה.
נשארתי עם תחתונים וגופייה והוא עם בוקר, נכנסנו למיטה ביחד והתכרבלנו אחד בתוך השנייה.
אני: "אני כל כך אוהבת אותך בן, אתה יודע את זה? זה היה מושלם, תודה רבה לך"
הוא לא ענה, הוא רק התקרב אליי וסחף אותי אחריו לנשיקה מתוקה.
הרגשתי כל כך מוגנת איתו, עם בן שלי. אבל כל כמה דקות באה לי מחשבה מפחידה, שניפרד, שיקרה משהו. כמובן שמייד סילקתי את המחשבות האלו מראשי... אבל כל כך דאגתי. הוא הדבר הכי חשוב לי בעולם הזה, כל כך פחדתי לאבד אותו.
-
לבושה במכנס שחור ארוך מחוייט, חולצה מכופתרת קצרה שחורה, נעלי עקב עדינות ומשקפי שמש גדולים, מאיה עמדה במקום שקבעה עם יעקוב וחיכתה. כעבור חצי שעה הוא הגיע, היא כבר עמדה ללכת.
הוא התקרב אלייה ובלי לשאול לשלומה מייד שאל, "הכסף כאן?",
מאיה: "כן, הכל פה. עכשיו אתה תעזוב אותי בשקט?"
יעקוב: "כן. איך השגת את הכסף?"
מאיה: "זה באתמ משנה לך?"
יעקוב: "לא."
מאיה לא ענתה, היא רק סימנה עם ידה לשלו והסתקלה מישם. גם כשנכנסה לעבודה, למשרד היא לא הורידה את משקפי השמש, העיניים שלה מגלות הכל. כל הלילה היא בכתה, היא בקושי ישנה. עינייה היו אדומות ונפוחות, היא לא רצתה שאף אחד ישים לב לכך.
היא התיישבה על הכיסא שלה, התחילה לעבוד, היא כל שנייה יצאה מריכוז למרות שניסתה כמה שיותר להתרכז בעבודה
כעבור שעה של עבודה בלי הפסקה הדלת נפתחה, דורון עמד בפתח.
מאיה: "בוקר טוב דורון", היא אמרה וחייכה. היה לה כל כך קשה לחייך.
דורון: "מה נשמע? למה את עם משקפי שמש בתוך המשרד?" הוא חייך
מאיה: "יותר נוח לי ככה", היא לחשה
דורון: "מאיה, הכל בסדר?"
מאיה: "כן, למה?"
דורון: "אל תשקרי לי, אני מכיר אותך..." הוא אמר ותקרב אלייה. היא שתקה. הוא הוריד לאט לאט את משקפי השמש מפנייה, עינייה לא משקרות.
דורון: "בכית כל הלילה. מה קרה?"
מאיה: "דורון, אתה תכבד אותי אם אגיד לך שאני לא רוצה לדבר על זה?"
דורון: "אני דואג לך"
מאיה: "אין לך מה לדאוג"
דורון: "אני לא רגיל לראות אותך ככה"
מאיה: "אני מצטערת..." היא לחשה
דורון: "אני רוצה שהיום נצא לאכול ביחד"
מאיה: "אני... אני לא יודעת"
דורון: "אל תתרחקי לי..."
מאיה: "דורון, אתה זה שהתרחקת"
-
בוקר יום ראשון. לירז בדרכה לבית הספר, גם את סוף השבוע שלה היא העבירה בבכי. איך הוא יכל להבריז לה ככה? לא להתקשר ולא לענות לטלפונים שלה?
היא נכנסה לכיתה והתיישבה במקומה, לא היה לה כח לאף אחד. את עמית היא לא ראתה.
-
אני ובן נכנסנו מחובקים לבית הספר.
בן: "שיהיה לך יום מושלם יפה שלי"
אני: "גם לך בובי..." חייכתי ונישקתי אותו "היה לי סוף שבוע מושלם"
בן: "גם לי, תאמיני לי" הוא חייך וקרץ
עליתי לכיתה, ראיתי את לירז יושבת עם פרצוף עצוב ביותר, מייד הבנתי שקרה לה משהו.
"לירז?", התקרבתי אלייה
לירז: "היי מאמי" היא חייכה, ראיתי עד כמה קשה לה לחייך "איך עבר הסוף שבוע?"
אני: "היה... היה מושלם. מה קרה?"
לירז: "כלום יפה שלי", היא ענתה וראיתי עד כמה היא מנסה לעצור את הדמעות
אני: "דברי..." התיישבתי על ידה
לירז: "באמת שכלום מיטל"
אני: "נו..."
לירז: "הוא הבריז לי, את קולטת?"
אני: "מי, עמית?"
לירז: "אלא מי?"
אני: "מה קרה בדיוק, ספרי לי..."
לירז: "קבענו ביום שישי, הוא לא הגיע, התלבשתי כל כך יפה בשבילו ו..." היא ניגבה את הדמעה שבצבצה "הוא פשוט לא הגיע. התקשרתי אליו מלא, הוא לא היה זמין, וכשהוא היה הוא לא ענ,ה הוא לא חזר אליי, עד היו, קולטת? מיום שישי, אני כבר לא יודעת מה לעשות ו... והוא לא הגיע היום"
אני: "הנה הוא..." לחשתי כשעמית נכנס לכיתה



אני יודעת שיצא פרק קצר מאוד מאוד, מבטיחה פיצוי ענק!