=פרק 153=
נועה: "אני ומיטל מה? החברות הכי טובות? מה?" היא שאלה בחוסר סבלנות בנימה צינית
שובל: "לא, אבל..."
נועה: "שובל תראי, באמת אין לי כח לזה"
שובל: "טוב, עזבי נדבר מחר"
נועה: "תודה על ההבנה... ביי מותק"
שובל: "ביי"
-
"אה אחי, מה קורה?", ליאור חייך אל עמית שנכנס למבנה בית הספר
עמית: "אתה יודע, כרגיל"
ליאור: "אתה ולירז חזרתם?"
עמית: "היא לא רוצה לשמוע מימני"
ליאור: "חבל, אתם באמת הייתם זוג יפה... אתה היחיד שעשית שטויות בקשר הזה, נשבע לך"
עמית: "טוב מה, אתה בא לפזר לי מלח על הפצעים? אני יודע שלא הייתי בסדר"
ליאור: "ואתה לא עושה עם זה שום דבר"
עמית: "מה כבר יש לי לעשות עכשיו? היא לא מוכנה לדבר איתי"
ליאור: "לדבר איתה בכל זאת. תבקש מימנה 5 דקות מהזמן שלה, לא יותר"
עמית: "וואלה לא יודע, נלך... תודה אחי"
ליאור: "רגע, חכה רגע עמית!" הוא צעק כשעמית בא כבר לעלות לכיתה
עמית: "אה?"
ליאור התקרב אליו, "מה עם התוצאות?"
עמית: "איזה?"
ליאור: "של ה...האיידס נו"
עמית: "אוי נו, שוב אתה מתחיל לחפור לי על זה?"
ליאור: "אתה עוד לא לקחת אותם"
עמית: "אני אקח, רק דיי לחפור לי"
ליאור: "אתה לא יודע עד כמה העניין הזה רציני"
עמית: "ליאור אני..."
ליאור: "אתה לא יכול לדעת מה תהיה התוצאה, לך כבר תיקח את זה, מה הבעיה. תחסוך לעצמך את כל הדאגות, תידע שאתה נקי ותעבור את זה אני באמת חושב ש..."
עמית: "ליאור!"
ליאור: "מה?"
עמית: "תתחדש על המקדחה החדשה"
ליאור: "מ...מה?" הוא הביט בעמית במבט לא מבין, "איזו מקדחה?"
עמית: "זו שאתה חופר לי איתה"
ליאור: "הא", הוא חייך חיוך ציני
עמית: "מאיפה קנית אותה? מקדחה טורבו"
ליאור: "הום סנטר" הוא חייך בציניות "יאללה, אני את שלי אמרתי, ביי גבר"
-
בהפסקה בן בא לכיתה שלי והלכנו ביחד עם לירז לקפיטריה, התיישבנו באחד השולחנות ולירז בנתיים הלכה לקנות לה קולה.
בן: "את רוצה משהו בובי?"
אני: "לא מאמי"
בן: "תאכלי איתי קוראסון?"
אני: "טוב" חייכתי
בן: "שנייה בא", הוא הביא לי נשיקה וקם לעבר התור הארוך
"מה קורה?", שמעתי קול מאחוריי, הסתובבתי וראיתי את אבלין.
אני: "סבבה מה איתך?"
אבלין: "הכל בסדר... מה, לאן נעלמת?"
אני: "לא נעלמתי" חייכתי
אבלין: "את כן... כבר לא רואים אותך, אולי רק בבית הספר"
אני: "כי תראי, אמרתי לך כבר, לא התאים לי כל הקטע הזה שכל מפגש זה רק שתייה וסמים אצל סטס או משהו"
אבלין: "אף אחד לא הכריח אותך לקחת"
אני: "אז מה, זה לא קשור, לא אוהבת לראות את זה"
אבלין: "איך שבא לך. אבל זה חבל, שלא רואים אותך כבר אחרי בית הספר"
אני: "אין לי בעיה להיפגש גם היום, אבך בלי כל הדברים האלו"
אבלין: "אוקיי..." היא שתקה כמה שניות, "את יודעת מה? בואי היום אליי, נסטיה גם תהיה, סתם נשב יהיה כייף"
אני: "סבבה, אבל תזכרי אבלין, בלי הדברים האלה"
אבלין: "מבטיחה" היא חייכה
בדיוק בן הגיע, הוא הביט באבלין בפנים שונאות
בן: "מה היא רצתה זאתי?", שאל לאחר שהלכה
אני: "סתם... קבענו להיום"
בן: "מה? עוד פעם את מתחילה עם זה מיטל?", הוא שאל בפנים עצבניות וחתך את הקוראסון לשניים
אני: "תודה..." חייכתי "בן, אמרתי לה שאני לא אוהבת את כל הסמים והשתייה וכל מה שהם עושים, היא הבטיחה לי שהיום נהיה רק אני, היא ונסטיה, ולא יהיו את הדברים האלו"
בן: "גם אם יהיו, אני סומך עלייך מיטל"
-
כשהגעתי הבייתה הייתי מזיעה כולי, מייד נכנסתי להתקלח. כשיצאתי בחרתי בג'ינס פשוט, גופיית סבא לבנה ובנעלי האדידס הלבנות שלי, ייבשתי את שערי ויצאתי לכיוון הבית של אבלין. כשהגעתי נסטיה כבר הייתה שם, כרגיל, היא הייתה מהממת. היא ישבה על הספה לבושה בחצאית ג'ינס קצרצרה וגופייה רופפת בצבע וורוד.
"היי" היא חייכה וקמה לכיווני
דיברנו וראינו כל מיני דבירם בטלוויזיה, מידי פעם אבלין ונסטיה החליפו מבטים, לא כל כך הבנתי מה הקטע.
"בא לכן לבוא אליי אולי? מתחיל לשעמם לי" נסטיה פתאום אמרה
אני: "מה יש אצלך ששונה מפה?"
נסטיה: "לא יודעת... מה אכפת לך" היא חייכה "במילא אין לך משהו יותר טוב לעשות"
אני: "צודקת... יאללה בואו"
-
"אז מה שלומנו היום?", ג'ון ווינסטון חייך אל נועה כשנכנסה למשרדו.
נועה: "כרגיל, אתה יודע" היא השיבה בקרירות המאופיינת לה והתיישבה מולו.
ג'ון: "אין שום דבר חדש?"
נועה: "כלום... הכל משעמם, מן שגרה מעצבנת כזאת"
ג'ון: "מה עם האוכל?"
ג'ון היה האדם היחיד שידע על הפרעות האכילה של נועה, רק עליו היא סמכה. כל בן אדם אחר שרק חשד איים מייד לפנות אימה, לפנות ליועצת, היא לא אהבה שמתערבים לה עד כדי כך בחיים.
נועה: "אני שמנה, אני עובדת על זה, זה בטיפול"
ג'ון: "אבל את יודעת שזה רק בראש שלך"
נועה: "זה לא רק בראש שלי, אני לא היחידה שחושבת ככה"
ג'ון: "אני אומר לך שאת רזה, אפילו מאוד"
נועה: "שלחתי לפני שבועיים תמונות לסוכנות דוגמנות והם אפילו לא טרחו להחזיר תשובה"
ג'ון: "את יודעת כמה מכתבים והצעות הם מקבלים כל יום? אולי את פשוט לא מה שהם חיפשו"
נועה: "נו, נכון. אני לא מה שהם חיפשו. הם חיפשו מישהי רזה"
ג'ון: "את הורסת את עצמך, בשביל כלום"
נועה: "בשביל ההרגשה. אני מרגישה מלכה, אלוהית בכל פעם שאני יורדת עוד חצי קילו, או קילו"
ג'ון: "ומה עם ההורים? החברים? אף אחד לא חושד בכלום?"
נועה: "בטח שחושדים, אמא שלי כל הזמן חוקרת, בבית הספר המורות כל הזמן שואלות למה אני מרזה ככה וכאלו דברים. אני שונאת שהם מתערבים לי בחיים, שימצאו חיים משל עצמם ויפסיקו להתעסק בשלי"
ג'ון: "זה מדאגה"
נועה: "איזה דאגה, תעשה לי טובה. אנשים שאני רואה רק בגלל שזה בית ספר, משחקים אותה דואגים לי, צבועים מסריחים"
ג'ון: "ואת?"
נועה: "אני מה?"
ג'ון: "את לא צבועה?"
נועה: "אני לא... לא יודעת"
ג'ון: "כל בן אדם כזה"
נועה: "אפשר להעביר נושא?"
ג'ון: "על מה בא לך לדבר?"
נועה: "עליך"
-
לגמתי עוד קצת מהקולה הקרה, בימים החמי של הקיץ אני לומדת להעריך את הקולה, טעם החיים. [שבדרך הורס את השיניים והבריאות, אבל ניחא].
נסטיה: "ממה חם אה? אני אדליק מזגן"
אני סגרתי את החלון בחדרה שהיה מעל לראשי.
דיבנרו על כל מיני דברים, צחקנו עד שנסטיה קמה פתאום
נסטיה: "אני תכף באה"
היא חזרה כעבור 5 דקות, ראו עלייה שהיא לקחה משהו, העיניים שלה היו אדומות, נוצצות, היא הייתה נראית קצת מעופפת.
אני: "אבלין, אמרנו שבלי... בלי הדברים האלו"
אבלין: "נו, זה לא היה לידך אבל"
נסטיה: "זה יעבור לי... עוד שנייה" היא חייכה חיוך מרחף
אבלין: "תקשיבו בנות, אני זזה הבייתה"
אני ונסטיה ליווינו אותה לדלת ואז חזרנו לחדרה.
נסטיה: "אז איך בלימודים?" היא חייכה
אני: "אממ הכל בסדר, אנחנו צריכים לקבל השבוע את הציונים של הבגרות באנגלית"
נסטיה: "באמת? בהצלחה!"
אני: "תודה" חייכתי. שמתי לב ל5 תעודות זהות שהיו על יד המחשב, על השולחן. פתחתי אותן והיא מייד צחקה
נסטיה: "אל תיבהלי"
בכל חמשת התעודות תמונתה של נסטיה הופיעה, כל פעם בשם אחר.
אני: "למה יש לך 5 תעודות זהות?"
נסטיה: "אחד מראה שאני מעל גיל 21, אחד בשביל שכר הדירה פה, אחד לחברת הפלאפון, עזבי זה מסובך"
אני: "למה, זה מגניב דווקא. תמיד רציתי עוד תעודת זהות, סתם בשביל הכייף"
נסטיה: "רוצה שאני אכין לך?"
אני: "מה, את עושה אותם?"
נסטיה: "בטח, תביאי לי תמונת פספורט שלך אבל"
אני: "יש לי כאן, חכי". הוצאתי את הארנק מהתיק שלי, בפנים היו 3 תמונות פספורט שלי, כשהצטלמתי לתעודת הזהות. הבאתי לה אחת. האמת יצאתי בתמונה נחמד, חוץ מיזה שהעיניים שלי היו נראות מוזר והייתי נראית כמו מישהי שהשתחררה מכלא תרצה.
נסטיה: "זה בסדר, כולם יוצאים ככה בתמונות האלו, פוטו רצח אני קוראת לזה" היא אמרה ואני צחקתי.
נסטיה: "אז איזה שם בא לך?"
אני: "וואי... זה מוזר"
נסטיה: "תחשבי על משהו, על איזה שם שבא לך"
אני: "אולי שירן? לא לא... אממ... נטלי? כן, נטלי זה שם נחמד"
נסטיה: "נטלי מה?"
אני: "כהן?"
נסטיה: "הלכת על הפשוט" היא חייכה
אני: "אין לי יותר טוב מזה"
נסטיה: "מה התאריך לידה המקורי שלך?"
אני: "18 לאוגוסט, שנת 1990. אבל תשני את זה ל1987, או משהו"
נסטיה: "סבבה, כדי שתיהי בת 19 כן?"
אני: "יאפ"
נסטיה: "שם אמא? שם אבא?"
אני: "אמא א... אורית.. לא רגע, שהשם של האמא יהיה נטע ושל האבא יהורם" צחקתי
נסטיה: "טוב, את השאר אני כבר אסדר"
אני: "מתי זה יהיה מוכן?"
נסטיה: "עוד יומיים, אני אביא לך את זה אל תדאגי"
אני: "סבבה" חייכתי ובנתיים הבטתי ברשימת המחוברים באייסיקיו שלה. פתרום נתקלתי בכינוי "^AMIT^", הכינוי של עמית. פתחתי את הפרטים והבנתי שזה הוא, עמית מהכיתה שלי, עמית חבר של לירז], חבר לשעבר, סליחה. מה לנסטיה ולו?
אני: "תגידי מה לך ולו?"
-
"תגידי, מה לך ולו?", מיטל שאלה. נסטיה כבר באה לספר לה את כל הסיפור, לספר לה על המועדון, על האיידס, על הכל, אבל לפני שהתחילה מיטל אמרה "הוא חבר לשעבר של לירז".
-
נסטיה:"חבר לשעבר של לי... לירז?"
אני: "כן... את יודעת מי זאת"
נסטיה: "ב...באמת? איזה... וואי...אני... מיטל..." היא התחילה להתבלבל במילים
אני: "מה קרה? מה הוא בשבילך?"
נסטיה: "האמת שחברה שלחה לי אותו לפני הרבה זמן, לא יצא לנו אף פעם לדבר" היא אמרה בנשימה אחת
אני: "אה... אוקיי. כבר חשבתי את מכירה אותו או משהו, עולם קטן" חייכתי
נסטיה: "כן אה?", היא חייכה גם. משהו היה מאוד מוזר בחיוך שלה.
-
וככה הגיע שוב סוף השבוע, יום חמישי. על הבוקר הייתה לנו שיחה עם הרכזת לגבי יום בריכה שעושים לכל השכבה ועוד כמה דברים לא מעניינים. כשהגיעה ההפסקה ירדתי לקפיטריה וראיתי את בן.
בן: "מה קורה טולי?" הוא חייך והביא לי נשיקה ארוכה בפה
אני: "התגעגעתי אליך חמור, לא התארנו כל השבוע חוץ מהבית ספר"
בן: "אני יודע, את יודעת, זה הלחץ של סוף השנה"
אני: "נחש מה? אנחנו לא לומדים מחר" חייכתי בשמחה
בן: "באמת למה?"
אני: "כי 2 המורות חולות, אז אין טעם שנבוא לשיעור אחד של ספורט"
בן: "הבנתי..."
אני: "אתה לומד מחר?"
בן: "לא, אבל יש לי רק מבחן, ב10 אני מסיים"
אני: "יש" חייכתי וחיבקת אותו
בן: "סוף השבוע הזה אל תתכנני כלום, את שלי"
אני: "אוקיי..."
בן: "יש לי 2 הפתעות בשבילך"
אני: "באמת? לכבוד מה?"
בן: "לכבוד זה שאני אוהב אותך כל כך!"
-
עמית: "לירז אני יכול לדבר איתך שנייה?", הוא עצר אותה כשבאה להיכנס לכיתה
לירז: "מה יש?"
עמית: "אני אוהב אותך"
לירז: "מי שאוהב לא מרים יד"
עמית: "אני מצטער, את יודעת שזה היה בלי כוונה, זה לא יקרה יותר... אני אני מבטיח. אני אוהב אותך כל כך לירז, אין לך מושג כמה קשה לי בלעדייך"
לירז: "גם אני אוהבת אותך עמית, אתה יודע את זה אבל קשה לי ככה... עם כל העצבים שלך, הידידות שלך, היחס המגעיל שלך... אתה פוגע בי כל כך לפעמים"
עמית: "אני מצטער, אני מבטיח שזה לא יקרה יותר. תתני לי עוד צ'אנס אחרון"
לירז הביטה בו ולאחר כמה שניות חיבקה אותו חזק
לירז: "זה הצ'אנס האחרון"
-
הפלאפון שלי צלצל, זאת הייתה נסטיה.
אני: "היי מותק"
נסטיה: "שומעת, אני מיחוץ לבית הספר שלך, בדיוק עכשיו נכנסת, הכנתי לך את התעודת זהות"
אני: "אה באמת? זה מוכן? טוב אני באה לקחת"
סיימנו את השיחה ואני יצאתי לכיוון השער. היא עמדה שם בכניסה והביאה לי את התעודה. פתחתי אותה וזה היה כל כך מוזר.
אני: "וואי... זה ניראה ממש אמיתי"
נסטיה: "עבודה של מקצוענית" היא קרצה וצחקה
אני: "תודה רבה מאמי"
נסטיה: "זה בסדר. שומעת רגע, מתי ההפסקה ההבאה?"
אני: "עוד 40 דקות"
נסטיה: "אה טוב, אז אני אחכה בנתיים, ניראה את אבלין על הדרך"
אני: "אתן חברות טובות אה?"
נסטיה: "מאוד."
אני: "טוב מאמי, אני זזתי לכיתה, באמת תודה" חיבקתי אותה ורצתי לכיתה כדי לא לאחר.
-
נסטיה עשתה סיבוב בבית הספר, סקרה אותו, 'בית ספר יפה', חשבה לעצמה. היא הלכה לכיוון החומות של המחששה מבלי לדעת שזו המחששה, התיישבה והדליקה סיגריה.
"סליחה, יש לך סיגריה?", נשמע קול של נער מאחורייה, היא הסתובבה וראתה אותו, את עמית.
פרק מדהיםםםםםםםםם
למרות שזה היה די ברור שהיא תתקל בעמית חחח זה יותר מדיי דורש...
מעניין מה יהיה!!!
תמשיכיייי אברילו'ששש!
לאב יוו 😊
יאאא...שתספר לו שתספר לו!!!!...
אממאא איזה פרק מושלםםם!!!...
תמשיכי הכי דחוף בעולם!=]]
מוואה..3>
=]
איזה יפה 😊
אהבתי
וואי תמשיכי
😊
