מקסים.
מתארת את נועה כמו התמונה השנייה
QUOTE (oshri_Ok @ 06/05/2007) QUOTE (-שחרווניי- @ 06/05/2007) אוווושרי ?
אני עשיתי משהו לא בסדר !? :\
לא מאמי..
זה בסדר גמור שאת חווה את דעתך על הסיפור
אבל כל עוד זה גולש לפסים אישיים כגון מי נכנסה יותר חזק לסיפור
בשימוש עם העלבות צריכים להפסיק את זה..
ולשם כך באה ההודעה שלי.^
זאת הייתה בדיוק השאלה שלי
אם גלשתי ...
((: שמחה שלא .
פרק יפפה .
ואבריל ,
כבר ביקשתי פעם ולא ממש התייחסת .
אם תוכלי
תשימי כמה שורות מהפרק האחרון
יענו תעתיקי
עושה סדר במווח :]
QUOTE (-שחרווניי- @ 08/05/2007) ואבריל ,
כבר ביקשתי פעם ולא ממש התייחסת .
אם תוכלי
תשימי כמה שורות מהפרק האחרון
יענו תעתיקי
עושה סדר במווח :]
כן גמני חשבתי על זה
המשך 😊
QUOTE (נויייקי @ 08/05/2007) המשך בבקשהה D:
😊
ליאור חיכה מיחוץ לחדרו של הרופא, כוסס ציפורניים, מניע את רגליו בעצבנות...
פתאום אנה יצאה החוצה והביטה בו, היא לא אמרה דבר
ליאור: "אנה? נו מה הוא אמר? אנה...?"
אנה: "ל...ליאור..."
=פרק 147=
ליאור מייד קם מהכיסא והתקדם לעברה, משהו אצלה היה שונה, הוא מייד הבחין בזה. העיניים שלה, המבט... משהו שהוא לא ראה מעולם. ניצוץ כזה.
ליאור: "אנה? מה יש? ספרי לי מה קרה?"
אנה: "ה...התוצאות הגיעו ו... אני פשוט לא מאמינה", היא אמרה, צמרמורת משונה עברה בגופה
ליאור: "מה? ספרי כבר!" הוא התכופף אלייה, צמוד לכיסא הגלגלים שלה, כדי שיהיה בגובה שלה כמעט.
אנה: "הוא אמר ש...שאם אני אמשיך ככה...בטיפולים והכל ו...יש מצב ש...זאת אומרת שהמצב משתפר ושהכל...הכל יותר טוב...ושיש...שיש סיכוי שאני אחזור...אחזור ללכת" היא אמרה, לא מאמינה למה שהיא שומעת שהיא אומרת.
ליאור: "באמת?! יווווו אני לא מאמין!" הוא צעק
אנה: "ששש..." היא חייכה "אני כל כך מאושרת ליאורי אין לך מושג..."
ליאור: "אמרתי לך, אמרתי לך! נכון שאמרתי לך?! היית צריכה רק להמשיך לקוות ולהאמין ו..."
אנה: "אבל זה לא בטוח ליאור" היא פתאום שינתה את טון קולה "שום דבר לא בטוח ב100 אחוז בחיים האלה"
ליאור: "אין שום דבר שעומד בפני הרצון אנה, אם את רוצה את תלכי, את תלכי כמו גדולה ואת... ואת תרקדי" הוא אמר ועיניו נצצו מרוב אושר, הוא לא יכל לתאר במילים את מה שהוא מרגיש "ואת תרקדי כל כך הרבה ואת תראי, את תראי שהכל יהיה בסדר. עוד קצת תקווה, עוד אמונה, עוד מאמץ... אני מבטיח לך"
-
לירז: "א...אני לא מאמינה...אני..." היא ניסתה להוציא את המילים מפיה, אך ללא הצחלה
עמית: "לירז... לירז אני מצטער" הוא אמר, מנסה לעצור אותה בדרכה לשירותים
לירז: "עמית תעוף מיפה"
עמית: "זה היה בטעות! אני לא התכוונתי לירז תקשיבי רגע" הוא אחז בידה בחוזקה אך היא מייד השתחררה מימנו
לירז: "זה לא...זה לא מעניין אותי" היא מלמלה, מנסה לעצור אתה דמעות "פשוט תעוף לי מהבית עמית ואני לא רוצה לראות אותך יותר בחיים"
עמית: "אבל תקשיבי רגע! תני לי לדבר, זה לא...לא התכוונתי, זה יצא ככה אני פשוט...אני לא שלטתי בעצמי לירז חכי"
לירז: "מה אתה לא מבין במשפט צאא החוצהה!!? מה קשה להבין? תעוף לי מהבית עמית! צא מיפה!"
עמית: "לירז..."
לירז: "תעווףף!"
הוא הביט בה, לא מאמין שהוא מאבד את הילדה שהוא כל כך אוהב
לירז: "אתה לא מבין מה אני אומרת לך? תסתלק מיפה!"
הוא הלך אחורה, עם גבו אל הדלת, הסתובב באיטיות ונעלם. לירז חזרה לחדרה, נזרקה על המיטה ופרצה בבכי.
-
ישבנו שלי, שירן ואני באחד השולחנות על יד דוכן הגלידה הגדול. התבוננתי שוב בשקיות והייתי די מרוצה מימה שקניתי.
שלי: "כמה זמן את ובן ביחד?" היא שאלה פתאום
אני: "עוד מעט 7...7 חודש"
שלי: "אהה... באמת? יפה"
אני: "כן..."
שלי: "הוא לא בגד בך?"
אני: "לא" אמרתי מייד ואז תיקנתי את עצמי "לפי מה שידוע לי"
שלי: "בן הוא בנאדם בוגדני, הוא לא מסתפק בילדה אחת"
אני: "איתי זה לא ככה"
שירן: "אבל אמרת שרבתם לא? עכשיו אתם לא ביחד..."
אני: "זה זמני, אני בטוחה שנחזור. אנחנו אוהבים אחד את השני ו..."
שלי: "אל תיהי כל כך בטוחה... אני שמה איתך כסף שהוא עכשיו עם מישהי"
אני: "לא, אין מצב, אני מכירה אותו"
שלי: "אם להזכיר לך, אני מכירה אותו יותר מימך" היא אמרה בצורה כל כך מגעילה, מה היא מנסה לעשות? לא הבנתי לאן היא חותרת
אני: "אפשר פשוט לא לדבר על זה?"
שלי: "למה לא? תראי מיטל, אני בסך הכל אומרת לך את האמת"
אני: "סבבה ו...ואני מאוד מודה לך על זה אבל אני...אני, אני לא חושבת שזה כל כך עניינך מה קורה ביני לבינו"
שלי: "חשבתי שהפסקנו את המלחמה בנינו"
אני: "נכון, אבל זה לא קשור בכלל..."
שירן: "אם הוא יבגוד בך, תחזרי אליו?"
אני: "לא" אמרתי מייד
שלי: "טוב..." היא אמרה וחייכה
אני: "מה קרה?" שאלתי, מנסה להבין את פשר החיוך
שלי: "לא, כלום מאמי" היא אמרה והתבוננה בשירן במבט מוזר ביותר.
-
דורון רכן לעבר מאיה, נשק את מצחה וליטף את תוי פנייה המשורטטות
מאיה: "זה היה מדהים"
דורון: "את רואה? אני משתפר" הוא אמר וחייך
מאיה: "יש לך עוד מה ללמוד..." היא אמרה בחיוך מתוק
דורון: "אז בואי ותלמדי אותי" הוא קרץ ונצמד אלייה
מאיה: "השארת אותי בלי כח בכלל" היא אמרה וצחקה. היא קמה באיטיות והחלה ללבוש את בגדיה, "אני ממש מאחרת, יש לי עוד לעבוד על המסמכים למחר אחרת הלך עליי, הבוס הזה מתעצבן מכל טעות קטנה"
דורון: "כן, הוא אוהב שהכל מדוייק ובזמן"
מאיה: "ספר לי על זה..." היא צחקה
דורון: "בואי לפה רגע..." הוא משך אוהת אליו לעוד נשיקה לוהטת. לאחר שהתנתקו הוא קם אחרייה ולבש את בגדיו
מאיה: "לאן אתה הולך?"
דורון: "למקסגרין"
מאיה: "עוד פעם הפאב הזה? עם מי?" היא שאלה בחשדנות
דורון: "עם חברים, אה גם משה מהעבודה יהיה שם"
מאיה: "אני לא מבינה מה אתם עושים שם כל הזמן"
דורון: "שותים, מדברים, צוחקים... את יודעת, כל אחד עסוק בביתש לו, בעבודה שלו, במשפחהש לו... בקושי יש לנו זמן להיפגש ככה שפעמיים בשבוע אנחנו יושבים שם, מדסקסים על הכל"
מאיה: "טוב, מה שתגיד" היא אמרה בפנים לא מרוצות
דורון: "מה קרה מאיה?"
מאיה: "לא קרה כלום, פשוט אתה יודע, זה קצת מוזר שיש לך חברה, קשר רציני ואתה הולך לשבת בפאב מפוקפק עם החברים שלך, שעם כלה כבוד לא כאלה ישרים"
דורון: "למה את מתכוונת?"
מאיה: "כמעט לכל אחד מהם יש רומן מהצד"
דורון: "אז מה? זה ישר אומר שגם אני כזה?"
מאיה: "הם יכולים להשפיע עליך" היא אמרה בטון אימהי ונעלה את נעלי הסירה הלבנות שלה
דורון: "את סתם מגזימה"
מאיה: "אני לא... דורון אני, אני רוצה שתפסיק ללכת לשם, זה באמת לא לעניין"
דורון: "אני לא מבקש מימך לוותר על דברים שאת אוהבת"
מאיה: "מה יש לאהוב בלשבת בפאב מסריח ולשתות כמו חזירים?"
דורון: "את לא היית שם פעם אחת"
מאיה: "הייתי"
דורון: "לא איתנו"
מאיה: "למה דווקא בפאב? למה שלא תיפגשו באחד הבתים?"
דורון: "מימה את כל כך דואגת? אני חייב להבין..."
מאיה: "יש שם בחורות, כאלה שבאות רק בשביל לחפש איך להעביר את הלילה ולשתות בחינם... ולא יודעת, אני לא אוהבת את זה, אני רוצה שתפסיק ללכת לשם"
דורון: "את לא יכולה לדרוש מימני דבר כזה..."
מאיה: "אני אמרתי לך מה אני רוצה. עכשיו זו החלטה שלך אם להקשיב ולכבד אותי או פשוט... לשים פס"
דורון: "תפסיקי להיות קיצונית כזאת! אני מרגיש כאילו את... עוצרת אותי. אני לא רכוש שלך מאיה, אבל אני גם לא אבגוד בך, אני לא אהיה עם מישהי אחרת כל עוד אני איתך"
מאיה: "תעשה לי טובה, בשביל מה חבורת גברים הולכים לפאב?"
דורון: "מאיה, אני מתקרב לעשור הרביעי בחיי, תאמיני לי שהדבר האחרון שאני מחפש זה בחורות קטינות שמזזות שם עם בגדים של אחותן הקטנה"
מאיה: "זה בדיוק המ שגברים בגילך מחפשים"
דורון: "טוב עזבי, השיחה הזאת לא מובילה לשום מקום. יש דברים שפשוט תצטרכי להשלים איתם"
מאיה: "אז אתה שם פס על מה שביקשתי?"
דורון: "מאיה, תביני, את צריכה לקבל אותי כמו שאני, והערבים המשותפים האלו עם החברים שלי זה חלק מימני וחלק מהחבילה"
מאיה: "יודע מה? תעשה מה שבא לך... להתראות" היא אמרה בפנים כועסות והלכה.
-
נכנסתי הבייתה בשקט, הכל היה חשוך. התקדמתי באיטיות לחדר של אבא וראיתי שהוא לא נמצא, אז נזכרתי שזה יום חמישי, הערב המשותף שלו עם החברים המקריחים שלו. עליתי לחדר שלי, פתחתי את הדלת והדלתקי את האור.
אני: "מה אתה עושה פה?", שאלתי כשראיתי את בן יושב על המיטה שלי, לבוש בג'ינס פשוט וגופיית סבא שחורה.
בן: "אנחנו יכולים לדבר?"
אני: "כ...כן. אבל בלי לריב... טוב?" אמרתי. כל כך חששתי, הוא היה ניראה מאוד רציני
בן: "בואי, שבי ליידי"
אני: "אתה רוצה לשתות משהו?"
בן: "לא... רק בואי לפה... בבקשה" הוא לחש. התיישבתי על ידו, מביטים זה לזו בעיניים.
בן: "מיטל... אני צריך לספר לך משהו שכניראה את לא כל כך יודעת"
אני: "מה קרה?" ישר חשבתי על הגרוע מכל. הוא בגד בי. בטוח. שלי צדקה.
בן: בן דוד שלי, הבנאדם שהיה הכי קרוב אליי מת לפני שנה וחצי"
אני: "א....אני מצטערת בן...אבל איך זה קש..."
בן: "תני לי לסיים..." הוא הניח את ידו על ירכי הימינית
אני: "אוקיי"
בן: "הוא מת כשהוא היה בן 19. הוא התחיל לעשן סמים קלים בכיתה ט', ואת צודקת, אולי זה לא נורא כל כך. יש אנשים שבאמת לא מתמכרים... אבל יש אנשים שכן. הוא לא יכל להפסיק עם זה. באיזשהו שלב, באמצע כיתה י"א כל החום, הירוק והחרא הזה הפסיק להשפיע עליו. הוא היה יכול לעשן לך 20 ג'וינטים בלי להניד עפעף."
אני: "ומה..."
בן: "חכי, מיטל. בגללש זה הפסיק להשפיע עליו הוא רצה לנסות משהו חזק יותר, הוא התחיל להסניף. בהתחלה זה התחיל מכל מיני כדורים מפוררים, אחריי זה זה עבר לקוקאין... יש לך מושג כמה עולה קוקאין? המון. 300 שקל בערך למנה מסכנה. הוא נהיה מכור. כשההשפעה שלה קוקאין הייתה עוברת, הוא היה לוקח כדורים. לא עבר הרבה זמן והוא גם התחיל להזריק, ממש בתחילת כיתה י"ב, הוא עוד לא היה בן 18. לצבא לא לקחו אותו. לא רצו נרקומן בצבא. הצמידו לו קצינת ביקור, לא שזה עזר במשהו. כולם ניסו לעזור, אף אחד לא הצליח. כשאתה... כשאתה נרקומן, אין לך חיים, אין לך חברים, כולם בשבילך משמשים אמצעי לעוד כסף - בשביל עוד מנה. הוא מכר חצי מהבית שלו בשביל הסמים. יש לך מושג מה זה לראות את הבנאדם הכי קרוב אלייך נהפך מילד שירי, בריא, יפה, חכם ועם שאיפות לעתיד לנער רזה, כמו שלד, עם סינמים על כל הגוף, עם צהבת שבאה כל חודש, עם מצב בריאותי בקאנטים... יש לך מושג איך זה לראות את הבנאדם הכי קרוב אלייך מסטול 24 שעות ביממה? 7 ימים בשבוע? הוא כל הזמן היה תחת השפעת הסמים"
לא היה לי מה להגיד. הגוף שלו רעד, הרגשתי שמאוד קשה לו לדבר על זה, העדפתי לשתוק, לתת לו להמשיך.
בן: "ואת יודעת מה הכי נורא? לבוא לבקר את הבנאדם הכי קרוב אלייך ולמצוא אותו בשירותים, מת, קפוא, עם מזרק תקוע בווריד." הוא שתק. הוא ניסה להסדיר את נשמותיו, ניגב את הדמעה שזלגה והביט באיזושהי נקודה לא מזוהה בקיר.
אני: "אני מצטערת ש...שהיית צריך לעבור את כל זה בן, אבל אתה צריך להבין ש...שלכל אחד יש את הבחירות שלו בחיים, הוא יכל להיגמל אם הוא במאת היה רוצה להפסי..."
בן: "אי אפשר מיטל, זה מעגל שאי אפשר לצאת מימנו. אני אולי מגזים, אחריי שעישנת פעמיים-שלושה חשיש אני כבר מספר לך סיפור על נרקומן שהחליט לתת לעצמו את זריקת המוות, אבל תביני אותי, ברגע שאני...שאני שמעתי שאת רק ניסית את זה, בפעםה ראשונה, אין לך מושג מה עבר לי בראש. כל התמונות שלו, של הבנאדם הזה, של המלאך הזה רצו לי בראש כמו באיזה קליפ מפחיד ומזעזע. אני מפחד עלייך..." הוא אמר ורעד.
דמעות זלגו מעיניי, עדיין לא היה לי מה להגיד.
בן: "בגלל זה כל כך פחדתי, בגלל זה הגבתי ככה בקיצוניות, הרי מה זה חשיש? חשיש זה כלום, את צודקת! אבל מה שבא אחריי זה... זה השטן, זה מלאך המוות"
אני: "אני... אני יודעת שאתה צודק בן אבל... יש מצבים כמו המצבים שהייתי בהם לאחרונה שפשוט לא היה לי לאן לברוח ו...ואני... ואני לא ידעתי מה לעשות"
בן: "ואת רוצה להגיד לי שזה באמת עזר לך? עזר לך לשכוח מהצרות?" הוא שאל וליטף את פניי, עם כל ליטוף שלו הרגשתי איך אני מצתמררת יותר ויותר, רק המגע שלו גורם לי לדברים שאי אפשר לתאר.
אני: "כן, זה עזר..."
בן: "וזה עזר לתמיד? תעני רגע ברצינות..."
אני: "לא לתמיד אבל זה...זה השכיח מימני את הצרות ו..."
בן: "ואז זה חוזר כפול 2. ואז שוב בא לך לשכוח... נכון?"
אני: "כ...כן" הודתי לאחר שתיקה קצרה והשפלתי את מבטי
בן: "זה לא שווה את זה מיטל, אני נשבע לך שזה לא שווה את זה. את עוד לא בת 16, יש לך עולם שלם להספיק לראות. יודעת מה? שתיהי בת 18 ובטח תעשי טיוללפני צבא, אז - תעשי חיים, תנסי דברים, מה אניא אגיד לך.. אבל עכשיו? למה להרוס הכל עכשיו? החיים שלך טובים מיטל. אז נכון, אין לך אמא, ובאמת כואב לי וכואב לך, ושנינו יודעים את זה. אבל יש לך אבא שאני בטוח שכל אחת הייתה רוצה אבא כזה. ויש לך כסף ברוך השם, ויש לך בית, וחדר, ושכל... יש לך חברות אמיתיות, יש לך ידידים טובים, יש לך משפחה אוהבת, יש לך את היכולת להגשים לעצמך את החלומות.. יש לך אותי, שאני אוהב אותך יותר מכל דבר אחר. את רוצה להתפרק? את רוצה לשכוח? תשתי, תשתכרי, תצאי לבלות, תעשי כייף, מה שבא לך... אבל אל תעשי דברים שיפגעו בך, אני מתחנן אלייך, את חשובה לי יותר מכל דבר בעולם הזה, אני לא יכול לדמיין לעצמי מה אני אעשה בלעדייך"
לא יכולתי להוציא מילה מהפה, הוא כל כך ריגש אותי. התחלתי לבכות והוא רק חיבק אותי חזק
אני: "אני כל כך...כל כך מצטערת בן שאני..."
בן: "אין לך מה להצטער מיטל"
אני: "אני עושה כל פעם את אותן הטעויות ו... פוגעת בך בדרך ו..."
בן: "תלמדי מהטעויות מיטל. אם היית ילדה מושלמת שהכל הולך אצלה חלק לא הייתי נמשך אלייך, לא היית מאתגרת אותי. כל בנאדם טועה, וגם אני, וגם את... אבל תלמדי מהטעויות האלו..."
אני: "אני כל כך אוהבת אתה המלאך שלי... אין לי מושג איך להודות לך. אתה מלמד אותי כל כךה רבה דברים על החיים האלו... כ כך אוהבת אותך"
בן: "אני אוהב אותך יותר נסיכה שלי, תאמיני לי"
התחבקנו במשך 10 דקות עד שהוא התנתק מימני
בן: "עכשיו... תראי לי מה קנית?"
אני: "בכייף.." חייכתי וניגבתי את שאריות הדמעות שנשארו על פניי
הוצאתי מהשקית הראשונה ג'ינס 3/4 בהיר עם קרעים בברך הימנית, אחריי זה גופייה בצבע סגול עם תחרה באיזור החזה, נעלי בובה בצע אפור בהיר עם פפיון ומכנס שחור ארוך רגיל וצמוד.
בן: "הכל כל כך מדהים! תדגמני לי?"
אני: "אני עייפה..." חייכתי
בן: "אוף איתך. מבטיחה לי תצוגת אופנה מחר?"
אני: "יאפ!" צחקתי "בני... תישן אצלי?"
בן: "בטח מתוקה..."
דיברנו עוד קצת ואז הוא נשאר עם בוקסר ואני עם גופייה ותחתון רגיל, נרדמנו מחובקים.
-
נועה: "תודה אמא..." היא לחשה
קייט: "בכייף מתוקה, אני כבר לא זוכרת מתי הייתה הפעם האחרונה שהסעתי אותך לבית הספר"
נועה: "כן..." היא חייכה "טוב, אני מאחרת, עוד מעט מתחיל לי שיעור"
קייט: "נועו'ש, את חיוורת..." היא העבירה יד על לחייה "ואת נורא קרה"
נועה: "כן, אני... אני לא מרגישה כל כך טוב"
קייט: "רזית" היא אמרה פתאום
נועה: "לא... איזה"
קייט: "נועה אני מקווה שאת שומרת על עצמך, את פשוט נראית לי מאוד חלשה בזמן האחרון"
נועה: "סתם עייפות כזאת, הלימודים את יודעת..."
מההההההההההההההמםםםםםםםםםםם
המשך 😊
וואי נועה נהיית אנורקסית וזה לא טוב :/
בטח שלי תהיה עם בן, וככה היא תפריד בינהם, כאילו היא תגרום לבן לבגוד במיטל...
תמשיכייי
אתר האהבה הישראלי