נוווו?!..מתי את ממשיכהה? 😉
הסיפור הזה הוא הסיפור הכי מדהים שקראתי בחיים באמת!!!!!!!!!
בחיים שלי לא התעניינתי כל כך בסיפור כמו שבסיפור הזה... נורא אהבתי את הכתיבה שלך
את כותבת בצורה מדהימה !!!!!!!!!1
אני כבר מתה לדעת מה יהיה ההמשך של זה באמת
אני יושבת וקוראת את הסיפור הזה כבר שבוע שלם ונהנית מכל רגע
הדמויות בסיפור הזה ממש יפות והעלליה ממש סוחפת
בחיי את צריכה להיות סופרת יש לך כתיבה לא מהעולם הזה
תנשיכי לכתוב בבקשה אני לא עומדת במתחחחח 😁 😛 😁
QUOTE (-=-2תאל!ש-=- @ 08/04/2007) יייייבשת
נכון...😊
תודה ענקית לכולכם😊
אני מצטערת על הייבושים
האלו בזמן האחרון אני באמת
משתדלת לעדכן איך שיש לי
זמן פנוי.
הנה עוד פרק חדש...מקווה שתאהבו3>
=פרק 139=
הבטתי שוב בעיניו הבהירות, צבען כמו ים, אני יכולה לטבוע בהן, כמו לטבוע באוקיינוס. הצבע שלהן כמו הצבע של המצעים שעל מיטתו. הוא המשיך ללטף אותי, ללטף, בלי לאמר שוב דבר...מהרגע שהוא שאל אותי אם אני חושבת שאני אצליח להתגבר על זה אי פעם לא דיברנו, לא עניתי, לא היה לי מה לענות.
"אני לא חושבת שאני אתגבר על זה לעולם" שברתי את השתיקה והוא הביט בי, לא מופתע.
אני: "זאת אמא שלי. אני לעולם לא אוכל לשכוח אותה" אמרתי בעצב והרגשתי איך עוד שנייה אני פורצת שוב בבכי.
בן: "היא לא רוצה שתשכי אותה ואת לא אמורה לשכוח אותה מיטל! תזכרי מימנה את הדברים הטובים, את לא צריכה רק להתאבל על זה"
אני: "אז מה אני אמורה לעשות? מסיבה?"
בן: "נו, את יודעת שלא לזה התכוונתי"
אני: "מה אני כבר יכולה לעשות? זה לא מפסיק להטריד אותי...במיוחד שזה קרה אחרי ש...אחרי שרבנו"
בן: "אני בטוח שהיא מצטערת על זה עכשיו"
אני: "אני לא יודעת. בן, היא אמרה לי דברים כל כך מגעילים, היא אמרה לי שאני לא הבת שלה, שהיא לא אוהבת אותי ו..."
בן: "את יודעת שאנשים עצבניים וכועסים הם אומרים כל מיני דברים פוגעים, אני בטוח שהיא לא באמת התכוונה לזה"
הפלאפון שלי צלצל, הבטתי על הצג והופתעתי לראות את שמו של מאור.
"הלו?!" עניתי מייד
מאור: "מיטל...?"
אני: "היי...מה נשמע?" שאלתי, מנסה קצת לחייך
מאור: "אני בסדר אבל איך את?" הוא שאל בטון מוזר
אני: "מה ז"א?"
מאור: "שמעתי על מה שקרה"
אני: "על מה? על...אמא שלי? איך?"
מאור: "כתוב בעיתון, וידעתי שזאת...אמא שלך. אני נורא מצטער בשבילך מיטלי..."
אני: "זה בסדר, תודה..." עניתי בשקט
מאור: "אני יודע שלא שמרתי כל כך על קשר בזמן האחרון, לא ממש יצא לי אני באמת מצטער...וששמעתי את זה כל כך דאגתי לך אני מקווה שאת בסדר מאמי"
אני: "אני...אני בסדר. בא לי למות...אבל אני בסדר" אמרתי בטון טיפה ציני
מאור: "יש מצב לראות אותך?"
אני: "מתי?" שאלתי ובן התקרב עוד יותר על הפלאפון ועשה פרצוף לא מרוצה
מאור: "היום את יכולה?" הוא שאל ובן ישר הזכיר לי שהיום ההצגה של המגמה של עמית
אני: "אמממ לא...מחר אתה יכול?"
מאור: "לי אין בעיה, יכול כל יום נשמה רק בערב ככה טוב?"
אני: "אוקיי"
מאור: "אז אני אדבר איתך מחר...ביי בנתיים"
אני: "ביי..." ניתקתי והנחתי את הפלאפון על ידי.
בן: "למה הוא ככה קובע איתך? מה יש לכם כבר לעשות?"
אני: "נו מה, אתה מקנא עכשיו?"
בן: "לא מה הקשר? אבל מה כבר יש לכם לעשות?"
אני: "סתם...לשבת, לדבר, מה אסור?" שאלתי בנימה עצבנית מעט
בן: "מותר, בטח שמותר" הוא ענה בייאוש "לפעמים אני כל כך מפחד שמישהו יקח אותי מימך"
אני: "אתה יודע שזה לעולם לא יקרה, אני שלך לעד" הבאתי לו נשיקה קטנה בפה.
-
דורון שכב על מיטתו, מביט בתקרה. כבר כמה ימים שהוא לא מתפקד כמו שצריך, מאחר לעבודה, מעופף, המנהל הציע לו יומיים חופש בתשלום, דורון מייד הסכים וקיווה שזה יעזור לו.
צלצול הפעמון הכבד נשמע ודורון הלך לפתוח את הדלת
"היי..." מאיה אמרה בקול שקט וחייכה
דורון: "מה את עושה פה?" הוא מייד שאל. הוא אהב אותה, הוא מאוד אהב אותה. אבל באותה תקופה הוא לא רצה אף אחד, לא רצה את מאיה, לא את המשפחה, את אף אחד. הוא רצה להיות לבד. להתמודד לבד.
מאיה: "אתה כבר כמה ימים לא מדבר איתי, שמעתי שנתנו לך חופש מהעבודה...אתה...אתה בסדר בכלל? מה איתך?"
דורון: "כן אני בסדר מאיה...זה קשה"
מאיה: "אני יודעת שזה קשה, אבל למה לא אמרת לי מההתחלה?"
דורון: "כי לא רציתי לדבר על זה. אני עד עכשיו לא רוצה"
מאיה: "אז מה אתה מעדיף? לשמור את זה בפנים? את כל הכעסים, את כל הכאב?" היא שאלה ולא חיכתה לתשובה, היא נכנסה פנימה והתיישבה על הספה.
דורון: "את יודעת מה? כן, כן. כן, אני מעדיף לשמור את זה בפנים.אני עדיין לא מעקל את זה. רק חתמנו על הסכם גירושין והיא איננה"
מאיה: "גם אם היא לא הייתה מתה אתם הייתם מנתקים קשר"
דורון: "אל תשווי בכלל מאיה"
מאיה: "אני מצטערת..." היא לחשה. עינייה קלטו את אלבומי התמונות שהיו פתוחים על השולחן, היא הביטה בהם, סרקה במהירות כל תמונה. דורון ואורית בחתונה שלהם, היא לובשת שמלה לבנה נפוחה ומחזיקה זר גדול עם פרחים אדומים. בתמונה השנייה דורון ואורית על שפת הים, היא עם כובע מצחייה, הוא בלי חולצה, ליידם ילדה קטנה, בת שנתיים בערך, 'בטח מיטל' חשבה לעצמה.
דורון: "אני פשוט לא יכול להפסיק להסתכל על התמונות האלו"
מאיה: "אני מבינה אותך..." היא לחשה וחיבקה אותו אלייה, זה מה שהוא היה צריך, חיבוק. בלי מילים. בלי עידודים, בלי רחמים או הטפות, הוא רק רצה חיבוק, מקום שירגיש מוגן, רגע אחד שירגיש בו בטוח.
-
לירז הביטה שוב במראה, היא אהבה את מה שראתה. היא לבשה ג'ינס 3/4 צמוד בהיר, גופייה חומה עם תחרה באיזור החזה ונעלי בובה חומות עם פפיון קטן. היא עשתה פן, התאפה, השקיעה, הכל בשביל ההצגה הגדולה. היא הביאה בשעונה וראתה שהשעה כר 7 וחצי, היא ידעה שבן ומיטל אמורים להגיע בכל רגע, היא יצאה מביתה וחיכתה להם בחוץ.
-
אני: "נו תנמיך כבר!" הערתי לבן, כל כך לא אהבתי לנסוע עם מוזיקה רועשת, זה כבר היה יותר מידיי, האוטו רעד.
בן: "הנה, בסדר עכשיו?" הוא חייך חיוך מרגיע
אני: "כן..."
בן: "אה, הנה היא, יופי..." הוא צפר ללירז והיא עלתה לאוטו.
אני: "וואי איזה יפה את!" אמרתי בחיוך גדול כשסובבתי את ראשי אלייה, למושב האחורי
לירז: "תודה, גם את מאמי" היא חייכה והוציאה לעצמה סיגריה, הדליקה ועישנה.
ידעתי שהיא משקרת. ידעתי שאני נראית זוועה. העיניים שלי היו נפוחות ואדומות, הפנים שלי היו עצובות. בקושי התאפרתי, הייתי לבושה בגופייה שחורה רגילה, ג'ינס צמוד רגיל ונעלי ספורט שחרשתי עליהן כבר. פתאום הרגשתי כל כך לא יפה, כל כך לא מושכת...כל כך...כל כך מכוערת.
כשהגענו לתיאטרון הגדול שבעיר מייד תפסנו את המקומות הכי טובים,
באמצע, לא למעלה מידי, לא למטה מידי.
בן יצא וחזר כעבור כמה דקות עם פופקורן גדול ו3 פחיות קולה.
-
"טוב יאללה, זה מתחיל, כולכם מוכנים?!" הבמאי שאלבהתלהבות, כולם ענו ב"כן", חייכו וניסו להסתיר את התרגשותם.
"אתה בטוח שאי אפשר לוותר על זה?" עמית המשיך לשאול את הבמאי על סצנת הנשיקה.
הבמאי: "כבר אמרתי לך שלא נכון? אז מה זה יעזור אם תשאל שוב ושוב ושוב!?"
עמית משך בכתפו והלך לעמוד במקומו, לפני שהמסך עולה.
דורין: "בהצלחה", היא לחשה לו בחיוך
עמית: "תודה...גם לך" הוא ענה, טיפה לחוץ.
המסך עלה וההצגה החלה. לירז לא הפסיקה להביט עליו ועל דורין, על איך שהוא משחק, איך שהוא מסתכל עלייה.
-
אני: "אולי דיי כבר?!" לחשתי אלייה בכעס
לירז: "מה??"
אני: "מה מה, אל תשחקי אותה לא מבינה. את בכלל לא מתרכזת בהצגה, את רק חושבת מתי תגיע סצנת הנשיקה"
לירז: "מה אני אעשה? מה?"
אני: "תשכחי מיזה. זו כולה הצגה מפגרת"
לירז: "אולי בשבילך!"
אני: "עובדה שהיא בכלל לא מעניינת אותך"
לירז: "היא כן"
אני: "טוב, תעבדי על מישהו אחר" אמרתי בעצבעם והמשכתי להסתכל. לא הבנתי איך זה יכול להיות שגם אחריי הרבה חזרות ואימונים דורין עדיין משחקת כמו קרפדה.
בן: "היית נותנת לי להתנשק בהצגה?" הוא שאל פתאום בקול מתגרה
אני: "כן, למה לא?" עניתי באדישות
בן: "באמת? מה, לא יזיז לך אם אני אתנשק עם מישהי אחרת?"
אני: "לא..."
בן: "טוב..."
לאחר חצי דקה של שתיקה הוא סובב את פניי אליו, "את לא רצינית נכון?", שאל בקול מודאג
אני: "איך אתה לוקח רציני" חייכתי "אני רק רוצה לראות שמישהי תיגע בך" צחקתי ומשכתי אותו אליי, התנשקנו, נשיקה כל כך טעימה. לכמה דקות שכחתי מהכל.
המשכנו להתבונן בהצגה, היו כמה קטעים מצחיקים, היו קטעים שהיו בכלל לא קשורים, אבל הרוב היה נחמד.
פתאום האורות נהיו חשוכים מעט, בדיוק בסצנה של עמית ודורין שגילמו את רני ועדי.
עדי: "אתה יודע, לפעמים אני חושבת שאנחנו לא היינו אמורים להיוולד אחים"
רני: "אבל זה המצב, אנחנו לא יכולים לשנות את זה עדי" הוא אמר וליטף את שיערה בעדינות
ראיתי איך לירז נעשית עצבנית יותר ויותר
עדי: "אתה...אתה פשוט לא מסוגל להבין מה אני מרגישה בפנים..."
רני: "אז אולי תגידי לי?" הוא לחש אלייה, הביט בה במבט כזה חרמן
עדי: "לא צריך מילים בשביל להסביר" היא אמרה בקול הציפציף שלה ונישקה אותו. הוא בכלל לא עצר אותה או הפסיק אותה, להפך ,הוא רק זרם איתה.
שמעתי רעש מצד ימיני וראיתי את לירז יוצאת מהאולם.
"פשוט ידעתי שזה יקרה" אמרתי לבן וקמתי מייד, הולכת אחרייה.
-
"אני אוהבת אותך דורון", מאיה אמרה בקול מתוק לאחר ששניהם גמרו. היא הביטה בו, בגופו הערום, חייכה ונישקה את ביטנו.
דורון: "את יודעת ש...את נורא חשובה לי...אני אוהב אותך אבל את צריה להבין אותי ש...זאת אומרת...כל התקופה הזאת היא מאוד קשה עבורי"
מאיה: "תנסה לדבר על זה יותר, תשתף אותי...אני רוצה לעבור את זה איתך. נעבור את זה ביחד" היא לחשה
דורון: "תודה...היה מדהים" הוא לחש וליטף את פנייה החלקום
מאיה חייכה והביטה בפניו. היא ידעה שהוא לא נהנה כמעט, היא ראתה שמשהו מדאיג אותו.
"מה יש מאמי?" היא שאלה בחיוך
דורון: "כלום"
מאיה: "נו...אני רואה עליך שקרה משהו"
דורון: "סתם...אני מגעיל את עצמי"
מאיה: "למה?"
דורון: "אשתי רק...אשתי לשעבר רק נפטרה ואני עושה....ואני ממשיך הלאה, כאילו כלום" הוא מלמל בטון שקט ועצם את עיניו.
מאיה רק הביטה בו, היא לא הפסיקה לחשוב מה היא יכולה לעשות כדי לגרום לו להיות מאושר. היא רצתה לראות אותו מחייך, צוחק, היא אהבה לראות את עיניו נוצצות, מלאות בחום ואהבה.
-
בדרך חזרה הבייתה לירז לא הפסיקה לבכות, אני ובן ניחמנו אותה כל הדרך, עמית לא הפסיק להתקשר אלייה, לא עניין אותה כלום.
אני: "אולי תפסיקי לסנן אותו כבר?"
לירז: "לא רוצה! אני לא הייתי עושה לו את זה!"
בן: "לירז!! זאת כולה נשיקה, חלאס מה עשית מיזה?" הוא הרים את קולו ואני הבאתי לו מכה קטנה ברגל עם מבט מאיים
בן: "מה?" הוא הביט בי וחזר להביט במראה, לכיוון לירז "הוא אוה אותך והוא חבר שלך, זה מה שחשוב לא? זו רק הצגה מפגרת, כולה נשיקה קטנה...זה היה פחות מ5 שניות!"
לירז: "הוא נהנה מיזה, אני ראיתי"
אני: "לירז, הוא בטח חשב עלייך בזמן הנשיקה"
לירז: "ממש" היא ענתה בעצב
אני: "נו תעני לו", אמרתי כשהפלאפון שלה שוב צלצל
לירז: "לא רוצה, מה אני אגיד לו"
אני: "מה שא-ת מ-ר-ג-י-ש-ה" עניתי בייאוש "רק תעשי טובה ותעני לו כבר"
לירז: "הנה הוא הפסיק לצלצל" היא אמרה והחזירה את הפלאפון לכיס. הגענו לביתה של לירז והיא ירדה מהמכונית
לירז: "תודה...ביי מתוקים"
אני: "ביי יפה שלי, ודיי אל תחשבי על זה...תדברי איתו"
לירז: "טוב..." היא אמרה והתרחקה עוד מהאוטו לכיוון ביתה
בן: "ביי נשמה" הוא חייך והמשיך לנסוע
-
למחורת היום עבר דיי מהר. לא הלכתי לביצפר, לא ממש היה לי כח. השעה הייתה כבר 4 בצהריים ואני קבעתי עם מאור רק ב10 בערב. החלטתי ללכת לישון קצת, לנסות שוב לשכוח מהכל אבל אז הפלאפון שלי צלצל.
אני: "היי מאמו'ש"
בן: "מה קורה נשמה?"
אני: "בסדר... מה איתך?"
בן: "הכל טוב. איך את מרגישה?"
אני: "בסדר מאמי"
בן: "יופי...את הולכת בסוף היום עם המאור הזה?" הוא שאל וטון קולו השתנה מעט
אני: "כן..."
בן: "לאן? אם אפשר לדעת..." הוא מלמל
אני: "אמממ...לפאב כזה באיזור שהוא מכיר"
בן: "לפאב? מה, אתם זוג שאתם יוצאים לפאב?"
אני: "לא מה הקשר נו בן! דיי כבר! כולה הולכת איתו לשעה"
בן: "טוב...תהני לך" הוא אמר ביובש
אני: "נו דיי, למה אתה חייב להרוס? אני לא עושה לך את זה"
בן: "ממש לא"
אני: "אין ביני ובינו כלום, וגם לא יהיה! אתה יכול להירגע"
בן: "זה מלחיץ מה להירגע"
אני: "מה מלחיץ בזה?"
בן: "זה כמו שאני אלך עכשיו לפאב עם ידידה, לא יהיה אכפת לך?"
אני: "אוי נו אל תשווה בין מאור לידידות המושפלות שלך. הוא לא ינסה שום דבר"
בן: "טוב, מה שתגידי"
אני: "אני אוהבת אותך" לחשתי לאחר כמה שניות
בן: "גם אני אוהב אותך...נסיכה שלי...תבטיחי שלי שלא יהיו שטויות...שלא יקרה כלום"
אני: "אני מבטיחה לך! לא אוהבת אףאחד חוץ מימך..." אמרתי בחיוך ויכולתי לשמוע על קולו שגם הוא מחייך.
סיימנו את השיחה בצורה טובה ואני הלכתי לישון קצת. כשהתעוררתי השעה הייתה 8 וחצי בערב. רצתי מייד לעשות דוש, התאפרתי יפה, האיפור קצת ביגר את פניי, נראיתי בת 18 לפחות.
לבשתי ג'ינס בהיר צמוד מאוד שמתרחב ממש טיפטיפה למטה, נעלי עקב שפיץ בצבע שחור וגופייה שחורה יפה.
מאור התקשר ואמר שהוא עוד 10 דקות בחוץ...שמתי בתיק קטן פלאפון, מפתחות, שפתון, סיגריות+מצית ו150 שקל. אבא ישן, לא רציתי להעיר אותו אז רק כתבתי לו פתק קטן שאני אחזור יותר מאוחר, במילא יום חמישי היום ומחר יום קצר.
יצאתי החוצה והדלקתי סיגריה. רציתי רק להיכנס לפאב, לשמוע מוזיקה, לראות אנשים, לשכוח, לשכוח מהכל. לרגע דמיינתי שאמא בחופשה בחו"ל והיא תחזור עוד חודש או משהו, אני פשוט לא מוכנה לקבל את זה שהיא מתה.
מאור הגיע ונכנסתי למכוניתו, היה לו ריח כל כך טוב, הוא מייד חיבק אותי וחייך.
מאור: "יאו! שנים שלא ראיתי אותך, כמה התגעגעתי!"
אני: "גם אני מאמי...מה נשמע?" התנתקתי מימנו וחגרתי חגורה
מאור: "וואלה הכל רגיל את יודעת...את חופשייה היום או שיענו יש שעה שאת צריכה להיות בבית?"
אני: "אמממ אין שעה אבל לא ממש מאוחר..2-3 ככה, סבבה?"
מאור: "הולך..." הוא חייך, הגביר את המוזיקה ונתן גז.
-
אנה זפזפה בין הערוצים, הכל אותו הדבר. בערוץ 3 טלנובלה מסריחה, ברוץ 11 חדשות, ערוץ 22 שעשועון דבילי עם אנשים מכוערים, ואז היא הגיעה לאחד מערוצי הסרטים. סרט על רקדני ברייק דאנס שהתחילו מהשכונה ונהיו הלהקה הכי מצליחה בעולם. כל הסרט היא לא הפסיקה לבכות. היא התבוננה בתנועות הרגליים שלהם, בקפיצות, בחיוכים, בכל התרגילים...בכל התרגילים שהיא עשתה עד אותו יום מקולל. היא לא יכלה לראות את זה יותר, היא כיבתה את הטלוויזיה וניגבה את דמעותייה, צמרמורת עברה בגופה ובאותו רגע היא החליטה שהיא? עוד תלך.
-
אני: "פפפ...יש! עוד אחת!" חייכתי כשהגיע סיבוב השוטים הרביעי, היה לי ראש טוב, הייתי קצת בהיי, למאור זה לא הזיז ממש.
מאור: "בואי נעשה לחיים"
אני: "לחיי מה?"
מאור: "כרגע רק לחייך, שתיהי תמיד מאושרת!" הוא צעק ואני חייכתי
אני: "לחיים!" הכוסיות הקטנות התנגשו ואנחנו שתינו אותן בשוט.
מאור: "וואי איך אני מת על השיר הזה, בואי!"
הלכנו לרחבה הקטנה, זה לא מועדון, סתם פאב/דאנס בר נחמד, רקדנו ביחד, השתוללנו צחקנו...
פתאום הוא הצמיד אותי אליו, חיבק אותי
"התגעגעתי אלייך מאוד..." הוא לחש והתקרב אליי...יכולתי להרגיש את נשמותיו על שפתיי, על עורפי...רעדתי, לא ידעתי ממש מה לעשות באותו רגע.
לא לא לא לא לא לאלאלאלאלא!!!!!!!!!!!
אימלהה שלא יהיה כלוםםםםםםםםםםםםםםםם
יאאאאאו רק שלא ינשק אותה זה!!
אני לא ורוצה שהיא ובן יריבו 😢
המשך!!
לאאאאאאאאאא..
שלא תתנתשק איתוווווו..
המשךךך
חאלאלאלאלללללללללללללללללללאאאאא דיי אל תעשייי לי את זהה בקשהההההההה
לאאאאא הם לא התנשקוקווווו היא תעצור אותוו \1!!! אני בטוחההההה!!
היא ובבבבןן לא יריבוו לאא פליייייייזזזזזזזזזזזזזזזזזזזזזזזזזז
תמשיכיכייייייי נווו מהררר
שללא תהרוס תקשר שלה עם בן..!
ממההמהמם
"רעדתי, לא ידעתי ממש מה לעשות באותו רגע."....
אני יגיד לך מה לעשות, תתני לו כפה, תגידי לו שאת רק של בן ותעופי מהמקום!! 😊
מדהים!#%@ 😛
יווווווו איזה פפפפפרק (:
אבל שלא יתנשקו !
היא ר=ק של בן 😛
מחכה להמשך ..
אתר האהבה הישראלי